ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שמעון בן-שטרית נגד דפנה מליק-צבי :

לפני כבוד השופטת הבכירה רים נדאף

התובע

שמעון בן-שטרית

נגד

הנתבעת

דפנה מליק-צבי

פסק דין

1. זוהי תביעה שטרית שתחילתה בהתנגדות לביצוע שטר, שהוא שיק ע"ס 66,000 ₪ שתאריך פירעונו ביום 10.5.12 (להלן: "השיק" או "השטר") ואשר הוגש לביצוע בתיק הוצל"פ 10-04395-14-3 בלשכת ההוצל"פ בנצרת.

רקע עובדתי וטענות הצדדים:
2. הנתבעת, מושכת השיק, טוענת כי השיק נשוא המחלוקת הוצא ממנה בכפייה ותחת איומים ע"י בעלה דאז, היום הגרוש שלה, מר אבירם מליק (להלן: "אבירם"), לאחר שאיים עליה כי אם לא תיעתר לבקשתו ותוציא את השיק, הוא ייקח ממנה את הילדים בטענה לאי כשירות הורית על רקע מצבה הנפשי. הנתבעת שהייתה שרויה במצב נפשי קשה עקב הסתבכותו הכלכלית של אבירם בשוק השחור, ועקב היקלעות למצב כלכלי קשה בעקבות החובות של בעלה דאז אבירם, והלחצים והרדיפות של נושים ואנשי העולם התחתון, חששה מאיומיו של אבירם, נכנעה ללחציו, והוציאה את השיק. היא טוענת כי הפרטים בשיק נרשמו על ידה, לרבות שמו של התובע, תאריך הפירעון, סכום השיק והחתימה.

3. הנתבעת טוענת כי אינה חייבת על פי השיק היות והוצא ממנה בכפייה ובאיומים מצד אבירם, וכן לא ניתנה בעדו כל תמורה, כך שניתן בהעדר תמורה. משני נימוקים אלו מבקשת הנתבעת לפטור אותה מחבותה על פי השיק, ולסגור את תיק ההוצל"פ נגדה.

4. ההתנגדות של הנתבעת התקבלה כאמור לאחר דיון בו נחקרה הנתבעת על תצהירה. הוגשו תצהירי עדות ראשית, ובדיון ההוכחות שהתקיים בפניי העידו מטעם הנתבעת היא ואחיה, אסף משה צבי, ומטעם התובע העיד הוא בעצמו ומר רוני לביב. ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

5. טענות התובע היו כי שמע שאבירם עוסק בהשקעות במניות, נפגש איתו, דיברו ביניהם, והגיעו להסכמה כי התובע ימסור לאבירם סך של 60,000 ₪ לצורך השקעה בשוק המניות, שתוחזר אליו בתום 60 ימים בתוספת רווח של 10%, היינו יוחזר לו סך של 66,000 ₪. נחתם בין התובע לאבירם זיכרון דברים בחודש 3/12 , ובמעמד החתימה שילם התובע לאבירם סך של 60,000 ₪, ובתמורה מסר אבירם לתובע את השיק של הנתבעת ע"ס 66,000 ₪. בחודש 11/12 הופקד השיק, וחולל מהסיבה שהחשבון מוגבל, והוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ.

6. טרם הדיון בטענות הצדדים עליי לציין כי טענותיה של הנתבעת בסיכומיה בדבר היות השיק לביטחון בלבד, וכן בהיות העסקה עסקת הלוואה חוץ בנקאית המוסווית בעסקת השקעה, טענות אלו לא נטענו בתצהירה של הנתבעת שצורף להתנגדות, ונטענו לראשונה בסיכומים, לפיכך מהוות הן הרחבת חזית אסורה, ואין מקום לדון בהן כלל.

דיון והכרעה:
7. הזכות השטרית היא במהותה זכות חוזית שחלות עליה שתי מערכו ת דינים, דיני השטרות ודיני החוזים, א לא שההגנות העומדות למושך כלפי הזוכה שהוא אוחז כשורה שונות מאלו העומדות לו כנגד זוכה שהוא אוחז רגיל.
בספרו של המלומד שלום לרנר, דיני שטרות, מהדורה שנייה, עמ' 224, התייחס הלה למעמדו של אוחז כשורה כדלקמן:
"האחיזה כשורה היא סטטוס הנרכש לאור תנאיה של העסקה בין הנפרע לבין הנסב. ואולם השפעתה היא על מערכת היחסים בין הנסב לבין המושך, ואין לה רלוונטיות לגבי הנפרע עצמו. המעמד נוצר מכוח הדין, והסכמתו של הנפרע לראות בנסב אוחז כשורה היא חסרת ערך. הסכם כזה בין הנפרע לבין הנסב, הוא, למעשה, חוזה לרעת צד שלישי, המושך, ש אין לו תוקף".

8. התובע במקרה דנן, שהוא אוחז בשיק, הוא גם הנפרע על פי השיק, לפיכך על פי רוב לא ייהנה הנפרע, שהוא צד קרוב, ממעמד של אוחז כשורה, ואין מקום להקנות לו את היתרון הטמון בסטטוס זה, ולמעשה ניתן להעלות נגד התובע כאן טענות הגנה מתחום דיני החוזים בהיותו צד קרוב (ראה לרנר לעיל בעמ' 287). התובע אם כך יכול להיות לכל היותר אוחז בעד תמורה כנטען על ידו. מתוקף כך, הרי כל הטענות החוזיות שיש למושך השיק, הנתבעת, ניתנות להעלאה נגדו, לרבות הטענות שבסעיפים 28(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), ו - 17 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) , התשל"ג -1973 (להלן: "החוק")כפיה כפיה
בדבר כפייה ואיומים, וכן הטענה בדבר העדר תמורה.

כפייה ואיומים:
9. סעיף 28(ב) לפקודה קובע כי:
"(ב) ביחוד זכות קנינו של מסחר שטר פגומה כמשמעותו בפקודה זו, אם השיג את השטר, או את הקיבול, על ידי רמאות, כפיה, או אלימות ופחד, או באמצעים אחרים שאינם כדין, או בתמורה אי-חוקית, או כשהוא מסחר את השטר אגב מעילה באמון, או בנסיבות העולות כדי רמאות".
סעיף 17(א) לחוק קובע כי:
"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה".

10. לאחר ששמעתי את העדויות, ועיינתי במסמכים ובסיכומי ב"כ הצדדים, לא שוכנעתי כי הצליחה הנתבעת להוכיח כי השיק הוצא ממנה בכפייה. הנטל כאמור על הנתבעת להוכיח כי השיק הוצא ממנה בכפייה. מעבר לעדותה לגבי אירועי אותו יום, בו כביכול הוציא ממנה אבירם את השיק בכפייה , לא הוצגה ראייה כלשהי התומכת בגרסת הנתבעת. תצהיר אחיה של הנתבעת אינו מעלה או מוריד לעניין זה, לאור הודאתו בחקירתו כי לא נכח באותו יום, ולא היה עד לאותו אירוע.

11. הנתבעת נמנעה מלזמן את גרושה אבירם למתן עדות, לתמיכה בגרסתה לפיה הוציא הוא ממנה את השיק בכפייה ובאיומים, שאם לא תתן לו את השיק, הוא ייקח ממנה את הילדים. אבירם היה השותף היחיד לאותה שיחה, והוא זה שביצע כנטען את ה כפייה והאיומים כלפי הנתבעת, דבר שגרם לנתבעת להיכנע לאיומיו ולהיענות לדרישתו להוציא את השיק כנטען. בנסיבות העניין, הדבר האלמנטרי ביותר היה לזמנו למתן עדות, ולא ברור לי מדוע הנתבעת נמנעה מלעשות כן.

בחקירתה בפניי, אף העידה כי הייתה בקשר עם אבירם גרושה, והם שוחחו על התביעה, והוא אף מסר לה כי התובע לקח פסנתר מהבית שלהם. אם היא הייתה בקשר איתו, והוא מסר לה פרטים שכביכול יכולים לעזור לה בהגנתה, אז יכלה הנתבעת לזמנו למתן עדות, אך נמנעה מלעשות כן, ובכך אין לה להלין אלא על עצמה.

כאן המקום לציין כי יש לדחות את טענות הנתבעת בסיכומיה, לפיה היה על התובע כביכול לזמן את גרושה למתן עדות. המדובר בתביעה שטרית, והנטל כאמור מוטל על הנתבעת, והוא לא הורם.

12. יתרה מכך, על פי סעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי), אין הכפייה או האיומים מביאים לבטלות אוטומטית של ההתחייבות החוזית, אלא מאפשרים למ תקשר בחוזה עקב הכפייה לפעול לביטול התחייבותו על פי החוזה, במקרה שלנו השיק, ואת זה הנתבעת לא עשתה כלל בזמן סביר.

13. אין חולק כי בחודש 9/12 נחתם הסכם בין הנתבעת לגרוש שלה, אבירם, להסדרת היחסים ביניהם, ובו נקבע כי המשמורת על הילדים היא של הנתבעת. אם כך הדבר ניתן להסיק כי אותו פחד של הנתבעת ללקיחת הילדים ממנה ע"י גרושה, פג עם חתימת אותו הסכם. בהמשך אף פתחה הנתבעת בהליכים נגד אותו גרוש לגביית חוב מזונות, אזי בוודאי שבאותו שלב כבר לא חשה הנתבעת מאוימת, ופג כל חשש מליבה בעניין משמורת הילדים.

חרף האמור, לא מצאה הנתבעת לנכון להודיע באותו שלב לבנק על ביטול השיק, או על ביטול ההסכמה שלה על פי השיק, או לפעול בכל דרך כדי להביא לביטול התחייבותה על פי השיק. היא המתינה עם גרסתה הכבושה מספר שנים, ורק שנה לאחר שנפתחו נגדה הליכי הוצל"פ בגין השיק, נזכרה הנתבעת להעלות טענת כפייה ואיומים.

14. מעבר לכל האמור לעיל, הרי גם מלשון סעיף 28(ב) לפקודת השטרות, וגם מלשון סעיף 17(א) לחוק החוזים עולה כי קיימת דרישה לפיה מבצע הכפייה או האלימות או האיומים יהא הצד השני לעסקה או לחוזה , היינו הזוכה או הנושה.

במקרה דנן, הכפייה לא בוצעה ע"י הצד השני לעסקה או להתחייבות, שהוא הנפרע על פי השיק, אלא ע"י צד שלישי, אבירם. אין חולק כי התובע, שהוא הנפרע על פי השיק, לא ביצע כלפי הנתבעת כל כפיה או איומים, ואף לא נטען או הוכח כי הוא ידע על האיומים או הכפייה שביצע אבירם כביכול כנגד הנתבעת, או שאבירם פעל מטעמו של התובע בעת שכפה על הנתבעת את הוצאת השיק כנטען.

אומנם הובעה בספרות המשפטית דיעה לפיה אין הכרח כי כפייה תבוא דווקא מצד בעל החוזה השני, אך הדבר נכון בעיקר במקרים בהם היה מודע בעל החוזה השני לאותה כפייה (ראה "רצון חופשי, יעילות כלכלית ושקילות התמורות, פרופ' אייל זמיר, משפטים כ"ט תשנ"ט עמ' 787-788). ברור שאין זה המקרה שלנו.

יתרה מכך, בסעיף 28(ב) לפקודה נקבע כי הכפייה או האלימות או האיומים אמורים להתבצע ע"י המסחר של השיק, ועקב מעשיו הוא, תהא זכותו על פי השטר פגומה. במקרה שלנו ניתן לכל היותר לטעון כי אבירם הוא מסחר השיק, שהעביר את השיק מהנתבעת לתובע, והוא זה שכפה על הנתבעת את הוצאת השיק, כך שזכותו הוא על פי השיק פגומה, אך לא זכותו של התובע.

15. יתרה מכך, לא הוכח בפניי במידה מספקת כי רצונה של הנתבעת או יכולתה הנפשית להתמודד עם הקשיים הייתה משוללת במועד האירוע הנטען. התעודה הרפואית שהוצגה אומנם מדבר ת על מצב נפשי קשה, אך התעודה היא לא מאותה תקופה בה הוציאה הנתבעת את השיק, כך שלמעט עדותה של הנתבעת אודות מצבה הנפשי באותו יום אין בפנינו ולא כלום. אף המשקל הראייתי שיש לייחס לאותה תעודה מוגבל הוא, מאחר ורוב הרישום בו מתייחס לתיאור הנתבעת את מצבה הנפשי בפני הרופאה, ואינו כולל אבחנה ברורה ומדויקת לקשייה ויכולותיה האובייקטיביים של הנתבעת בשעת דחק, או למצבה הקוגניטיבי והנפשי.

אומנם די היה באותה תעודה כדי להעניק לנתבעת הארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע השטר, וקבלת הבקשה לגופו של עניין, אך הנטל שנדרש מהנתבעת בשלב של הכרעה בתביעה עצמה שונה הוא במשקלו הסגולי מהנטל שנדרש ממנה בשלב המקדמי של ניהול התיק. היה מן הראוי כי הנתבעת תתמוך את טענותיה לגבי אי יכולת תפקוד באותו שלב בחוות דעת רפואית מבוססת יותר מאשר התעודה הרפואית שהוצגה, ואשר כאמור הוצאה כשנתיים לאחר המועד הרלוונטי.
16. אחיה של הנתבעת הינו עו"ד במקצועו, והוא טען בתצהירו כי היה מעורב יחד עם אביו בקשיים אליהם נקלעה הנתבעת עקב הסתבכותו הכלכלית של בעלה אז, וכי האח והאב היו בפועל מעורים בדברים וניסו לעזור לנתבעת כמה שיותר . אחיה אף טען בתצהירו כי בשיא המשבר, היו תקופות בהן לן הוא בביתה של הנתבעת כדי לעזור לה. אם כך הדבר לא ברור לי מדוע לא יכלה הנתבעת להתייעץ עם אחיה בזמן אמת אודות זכויותיה למשמורת על הילדים, או אודות רצינות האיום שהשמיע אבירם נגדה בדבר שלילת משמורת הילדים ממנה. היא גם לא מצאה לנכון להתייעץ עם אחיה לאחר שהוציאה את השיק, ולא פעלה לביטולו.

17. התוצאה מהאמור לעיל עד כה כי נותרנו עם עדות יחידה של בעל דין, שאין לה כל תימוכין בחומר הראיות, גרסה כבושה, ואינה הגיונית, וספק אם הגנה זו תופסת כלל כלפי התובע בעת שמי שביצע את הכפייה כאמור הוא צד שלישי, אבירם.
לפיכך, אני דוחה את הגנתה של הנתבעת בטענה של כפייה ואיומים.

העדר תמורה:
18. בהיות התובע אוחז בשטר, קמה לזכותו החזקה שבסעיף 29(א) לפקודה הקובעת כי: "כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך". הנטל מוטל על הנתבעת לסתור חזקה זו, ולא מוטל הנטל על התובע להוכיח כי הוא מחזיק בשטר בע ד תמורה כטענת הנתבעת בסיכומיה.

19. הנתבעת טענה שוב ושוב כי לא קבלה תמורה בעד השיק, אך לא די בכך כדי לסתור את החזקה. אם התובע נתן תמורה לגר וש של הנתבעת, אבירם, אז די בכך להוות תמורה על פי החזקה שבסעיף 29 לפקודה.

20. אין מחלוקת כי במועד מתן השיק, חיה הנתבעת יחד עם הגרוש שלה אבירם, ובאותו שלב היו עדיין נשואים, ואף המשיכו להתגורר יחד באותו בית עד סוף חודש 12/12 גם לאחר גירושיהם. בנסיבות אלו אם שולמה תמורה לאבירם בעד השיק, אזי יש לראות בכך תמורה לשיק לכל דבר ועניין.

21. הנתבעת לא הזמינה את אבירם למתן עדות כדי לסתור את החזקה שבסעיף 29 לפקודה, ולא הוכיחה כי לא נ יתנה תמורה לשיק. אותם דברים שצוינו לעיל בדבר מחדל הנתבעת מלזמן את אבירם לעדות תקפים ביתר שאת בעניין זה.

22. מאידך, לטעמי הצליח התובע להוכיח כי נתן תמורה בגין השיק, ואנמק;

23. התובע הציג זיכרון דברים שצורף לתצהירו, אשר נערך בינו לבין אבירם, לפיו מסר התובע לאבירם סך של 60,000 ₪ לצורך השקעה במיזם, אשר צפוי היה התובע לקבל ממנו רווח בשיעור 10% תוך 60 ימים, היינו לקבל את הסכום בחזרה מאבירם בתוספת 6,000 ₪. תמורת הסכום ששילם הוא, קבל התובע מאבירם שיק על סך 66,000 ₪ לחודשיים קדימה, הוא ההחזר ביחד עם הרווח. התובע העיד כי אבירם הביא לו את השיק, וכששאל את אבירם מדוע הוא מביא לו שיק מחשבון אשתו ולא מחשבונו, השיב לו אבירם כי נגמר לו פנקס השיקים.

נכח באותה פגישה בה נערך זיכרון הדברים חברו של התובע מר רוני לביב (להלן: "לביב") , שהוא גם החבר והמכר של אבירם והנתבעת, ואף היו ביניהם ביקורי בית ונסיעות משותפות של המשפחות. אותו לביב הובא לעדות ותמך בגרסת התובע.

24. ההתרשמות מעדויות התובע ולביב היו חיוביות, ושוכנעתי כי המדובר באנשים תמי לב, הגונים ודוברי אמת. התובע לא היה חייב לפרט את מקור הכסף, או את פרטי העסקה עם אבירם, היות ומדובר בתביעה שטרית, במיוחד נוכח אי סתירת החזקה שבסעיף 29 ע"י הנתבעת. יחד עם זאת פירט התובע את מקור הכסף שהשקיע הוא באותו מיזם עם אבירם ממכירת דירה שהייתה בבעלותו , פירט את פרטי העסקה עם אבירם, פירט את התמורה שהוא שילם לאבירם, ואף הביא את אותו עד לביב שתמך בגרסתו.

הנתבעת, שעליה הנטל לסתור את החזקה שבסעיף 29, לא מצאה לנכון להזמין את אבירם שיבהיר את התמונה, שיעיד על תוכן זיכרון הדברים שנחתם בינו לבין התובע, את פשר הכספים שקבל הוא מהתובע, במיוחד לאור אי הכחשתה של הנתבעת לעובדה שאבירם קבל את הכסף מהתובע אך לא ידעה מה עשה אבירם עם הכסף (עמ' 14 לפרוטוקול שורות 12-13).

25. זיכרון הדברים נחתם בחודש 3/12, ותאריך פירעון השיק הוא 10.5.12. הנתבעת נשאלה בחקירתה הנגדית אם רשמה את תאריך פירעון השיק ביום שניתן על ידה או כמה חודשים קדימה, והשיבה שאינה זוכרת (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 17-19), ודווקא ההפרש בתאריכים תואם את תאריך החזרת ההשקעה שהובטחה לתובע ע"י אבירם בהתאם לזיכרון הדברים.

26. איני מקבלת את טענותיה של הנתבעת בסיכומיה בכל הקשור לסתירות הנטענות בעדות התובע לגבי דרך תשלום הסך של 60,000 ₪ לאבירם. גם התובע וגם לביב העידו כי באותו מעמד שילם התובע לאבירם סך של 60,000 ₪ חלק במזומן וחלק בשיק בנקאי. התובע נשאל מדוע נרשם בזיכרון הדברים כי הסכום שולם במזומן והוא השיב כי מבחינתו שיק בנקאי הוא מזומן, ואני מקבלת תשובה זו כהסבר סביר, הגיוני ומניח את הדעת.
התובע צירף לתצהירו העתק של אותו שיק בנקאי ואישור על פירעונו. הנתבעת בסיכומיה טענה כי התובע לא הוכיח כי אותו שיק בנקאי נמסר לאבירם או נפרע על ידו. אין לקבל טענה זו היות והנתבעת יכלה בנקל לברר עניין זה מול אבירם, ולזמנו כאמור לעדות, אך היא נמנעה מלעשות כן.

27. המסקנה מכל האמור לעיל היא כי החזקה שבסעיף 29 לפקודת השטרות לפיה אוחז התובע בשיק בעד תמורה לא רק שלא נסתרה ע"י הנתבעת, אלא אף הוכח בפניי ע"י התובע מתן תמורה לאבירם בעד השיק בהתאם לזיכרון הדברים.

28. המסקנה מכל האמור לעיל היא שאני דוחה את טענת ההגנה של הנתבעת להעדר תמורה בעד השיק נשוא המחלוקת.

29. לסיכום, אני דוחה את הגנתה של הנתבעת, מתירה לתובע להמשיך בהליכי ההוצל"פ נגדה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪. בקביעת סכום ההוצאות, הבאתי בחשבון את המצוקה הכלכלית אליה נקלעה הנתבעת.

ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ח, 02 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: שמעון בן-שטרית
נתבע: דפנה מליק-צבי
שופט :
עורכי דין: