ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מיכל ממן קרוננפלד נגד מדינת ישראל - משרד החינוך :

לפני:

כבוד השופטת דגית ויסמן

התובעת
מיכל ממן קרוננפלד
ע"י ב"כ עו"ד מאיר ח. ממן
-
הנתבעת
מדינת ישראל - משרד החינוך, התרבות והספורט
ע"י ב"כ עו"ד מירן ספר

פסק דין

1. התובעת מועסקת כעובדת הוראה מזה כ-26 שנה. במהלך שנת 2014 הנתבעת ניכתה משכר התובעת סכומים שונים, בטענה כי אלה שולמו לה בטעות. השאלה העומדת לדיון בהליך זה היא האם הניכויים בוצעו משכרה של התובעת כדין וכפועל יוצא, האם התובעת זכאית להשבת הסכומים שנוכו משכרה וכן לפיצויים בגין עגמת נפש.

2. רקע עובדתי
א. התובעת היא עובדת הוראה למעלה מ - 26 שנים. החל משנת 1999 התובעת משמשת כסגנית מנהל בית הספר " היובל" בראש העין ( סגנית ראשונה). בתקופה שמיום 1.10.13 ועד ליום 31.8.14 התובעת שימשה כמנהלת בית הספר ולאחר מכן שבה לשמש כסגנית ראשונה.
ב. ביום 25.12.08 נכנסה לתוקפה רפורמת " אופק חדש" במערכת החינוך, במסגרתה חלו שינויים בתנאי העסקתם של עובדי ההוראה. שינויים אלה כללו, בין היתר, הגדלת שעות העבודה ושינויים בשכר עובדי ההוראה . בכלל זה, בשנת 2008 נחתם בין מדינת ישראל והסתדרות המורים הסכם קיבוצי ליישום הרפורמה ( להלן – הסכם 2008; העתקו צורף כנספח ח'1 לתצהיר התובעת). בהמשך, ביום 29.2.12, נחתם הסכם קיבוצי נוסף הנוגע ליישום הרפורמה ( להלן – הסכם 2012; העתקו צורף כנספח ח'2 לתצהיר התובעת).
ג. ביום 1.9.2010 הצטרפה התובעת לרפורמת " אופק חדש".
ד. בחודש ספטמבר 2010 שולם לתובעת שכר בסך 12,075.75 ₪ וכן רכיב " תוספת אישית 7.5%" בסך 897.27 ש"ח ( להלן – התוספת האישית; תלוש השכר צורף כנספח ג' לתצהירה של גב' שולמית בקר, חשבת מחוז מרכז במשרד החינוך). עד לחודש אוקטובר 2012 הנתבעת המשיכה לשלם את התוספת האישית לתובעת ( בחודש אוקטובר 2012 התוספת עמדה על 1,073.21 ₪; תלוש שכר לחודש אוקטובר 2012 צורף כנספח ד' לתצהיר בקר).
ה. כבר בשלב זה יש לציין כי התוספת האישית משולמת למנהלים וסגנים, כפיצוי על כך שאין על פי הרפורמה לעבוד בהיקף משרה העולה על 100%, וזאת על פי נוסחה מורכבת, הקבועה בסעיף 99 להסכם 2008 . על פי הוראות ההסכם, התוספת משולמת בתנאים מסויימים, במצב דברים בו המרת השכר על פי סולמות השכר שלפני הרפורמה לסולמות השכר על פי הרפורמה, מביאה לירידה בשכרם של המנהלים והסגנים (עניין זה יפורט בגוף פסק הדין).
ו. בחודש נובמבר 2012 הופסק תשלום התוספת האישית.
ז. הנתבעת ניכתה משכרה של התובעת לחודש פברואר 2014 סך של 26,760.98 ₪ בגין תשלום התוספת אישית, שכאמור, שולמה לתובעת בתקופה שמחודש ספטמבר 2010 ועד אוקטובר 2012. זאת כיוון שלעמדת הנתבעת, התובעת כלל לא היתה זכאית לתשלום תוספת זו, אשר שולמה לה בטעות. לפיכך שכרה של התובעת לחודש זה עמד על יתרה שלילית בסך 2,229.96 ₪ ( תלושי השכר צורפו כנספח א' לתצהיר התובעת).
ח. יום 1.3.14, שהוא יום תשלום המשכורת, היה יום שבת.
ט. ביום 2.3.14, מיד לאחר שנודע לתובעת על הניכוי, היא פנתה לנתבעת בנושא וזו העבירה לחשבון הבנק של התובעת מקדמה בסך 12,000 ₪.
י. בין התובעת וחשבת השכר, גב' אורנית גדסי ( להלן - גדסי) הוחלפה תכתובת דוא"ל בנושא הניכוי משכר ( נספח י"א לתצהיר בקר).
ביום 11.3.14 התובעת כתבה (הטעויות במקור – ד.ו. ):
"בהמשך לשיחתינו מצ"ב אישורים לגבי חידוש רשיון רכב – טסט.
ובנוסף בנוגע לחוב ופיזור התשלומים - מבקשת לשלם ב12 תשלומים ללא ריבית.
אנא אחזירי לי תשובה לגבי סך הכל הסכום שאותו אני צריכה לשלם וכמה תגבו ממני בכל חודש..."

גדסי השיבה לתובעת והבהירה שזו תוכל לשלם את החוב בארבעה תשלומים ללא ריבית והיתרה תישא ריבית בגובה 1.013%. בהמשך בתשובה לשאלת התובעת, גדסי הבהירה שתשלום ההחזר החודשי יעמוד על 1,346.84 ₪.
ביום 12.3.14 השיבה התובעת:
"אורנית שלום,
קיבלתי.
מאשרת 12 תשלומים.
תודה ויום טוב
מיכל ממן"

יא. בהתאם להסכמת הצדדים לעיל, הנתבעת ניכתה משכרה של התובעת סך של 1,346.83 ₪ לחודש בחודשים מרץ ואפריל 2014.
יב. בחודש אפריל 2014 שולמו לתובעת הפרשים בגין התוספת האישית בשיעור 1.65%, לחודשים ספטמבר 2010 עד ספטמבר 2013 ( בסך 8,557.96 ₪) ותוספת נוספת – תוספת אישית שקלית, לחודשים אוקטובר 2013 עד מרץ 2014 ( בסך 1521.96 ₪). סך ההפרשים ששולמו לתובעת בחודש אפריל 2014, בניכוי רכיב הסדר ייצוב פיסקלי (12.66 ש"ח), עמד על 10,067.26 ₪.
שכר הנטו לחודש זה, על פי תלוש השכר, היה 16,523 ₪, אך הנתבעת עיכבה תשלום של 4,000 ₪ (לטענתה, בהסכמת התובעת) , כך שבפועל שולם לתובעת סך של 12,523 ₪ ( נספח י"ב לתצהיר בקר). סכום זה שולם לתובעת במסגרת משכורת חודש מאי. במקביל, בחודש אפריל נוכה משכר התובעת סך של 3,468.43 ₪ וסכום נוסף של 1,000 ₪ ( נספח י"ד לתצהיר בקר).
יג. במאמר מוסגר יצוין כי מחודש זה ועד לחודש ספטמבר 2014 שולמה לתובעת " תוספת אישית שקלית" בסך 253.66 ש"ח לחודש, אשר גם היא, לטענת הנתבעת, שולמה לתובעת בטעות.
יד. בחודשים יוני - ספטמבר 2014 נוכה משכר התובעת סך של 1,000 ₪ מידי חודש, היינו בסך הכל - 4,000 ₪ ( נספח י"ד לתצהיר בקר).
טו. בחודש אוקטובר 2014 הנתבעת הפסיקה לבצע ניכויים משכר התובעת וזאת בהתאם להנחייה לפיה תחדל גביית חובות מכלל המורים אשר הועברו לידיהם תשלומי יתר בעקבות רפורמת " אופק חדש".
טז. במועד שמיעת ההליך, לשיטת הנתבעת, חובה של התובעת עמד על 5,000 ₪.
יז. ביום 15.6.14 פנתה התובעת באמצעות בעלה, המשמש כבא כוחה בהליך זה, ודרשה שהנתבעת תחדל מביצוע הניכויים משכרה ותשיב לידיה את הסכומים שנוכו שלא כדין. התובעת הוסיפה כי הניכויים בוצעו באופן חד צדדי ללא הסכמתה ( נספח ד' לתצהיר התובעת).
יח ביום 11.9.14 זומנה התובעת לשימוע על רקע טענת הנתבעת לפיה היא אינה זכאית לגמולי השתלמות ולתוספות נוספות ששולמו לידיה ביתר ( התוספת האישית בשיעור 1.65% והתוספת האישית השקלית, ר' גם מכתב מקדים מיום 21.8.14 – נספח ה' לתצהירה של גב' זיוה לוי, רכזת פיתוח מקצועי במחוז מרכז).
ביום 21.9.14 פורטו בפני התובעת הסכומים אותם היא נדרשת להחזיר, בסך כולל של 22,028.76 ₪: 8206.83 ₪ ועוד 2493.74 ₪ בגין גמולי השתלמות ועוד סכומים ששולמו לתובעת עקב טעות בגין תוספת אישית - 8557.85 ₪ תוספת אישית לתקופה ספטמבר 2010- ספטמבר 2013 ( שולמו במסגרת שכר חודש אפריל 2014), ו-2790.14 ₪ בגין תוספת אישית שקלית לתקופה שמחודש אוקטובר 2013- אוגוסט 2014 ( נספח י"א לתצהיר התובעת; להלן: החוב הנוסף).
החוב הנוסף אינו קשור לסעדים שנתבעו, הנוגעים לניכויים בגין " תוספת אישית" בשיעור של 7.5% (ר' הצהרת התובעת בעמוד 26 לפרוטוקול שורות 7-9 והלטה שניתנה על ידי בית הדין בהמשך להצהרת התובעת בנושא, וכן בעדות התובעת בעמוד 16 לפרוטוקול, שורה 23, ובסעיפים 56-58 לסיכומיה).
יט. ביום 5.10.14 נערך לתובעת שימוע בנושא הגמולים ( נספח כ"ח לתצהיר בקר), בסיומו החליטה הנתבעת להמשיך ולגבות את החוב ( החלטה מיום 12.3.15 - נספח כ"ט לתצהיר בקר). בהתאם, עניינה של התובעת הועבר לבדיקת החשב הכללי והוועדה המשרדית לטיפול בחובות עובדים, בה חברים חשב משרד החינוך וגורמים בכירים בתחום כח אדם ושכר במשרד. ביום 3.2.16 המליצה הוועדה לנקוט בהליכים משפטיים כנגד התובעת ( הודעה מיום 3.2.16 צורפה כנספח א' 1 לתצהיר בקר).
3. ההליך
א. התביעה הוגשה ביום 2.7.14 וביום 28.10.14 תוקן כתב התביעה כך שהוספו עובדות הנוגעות להליכי גבייה שנקטה הנתבעת כנגד התובעת בקשר עם החוב הנוסף וכן נטען כי הנתבעת ביצעה ניכויים משכר התובעת בחודש ספטמבר 2014 בגין " תוספת אישית" ו"תוספת אישית שקלית" (ר' החלטת כבוד הנשיאה לקסר מיום 28.10.14).
ב. בישיבת ההוכחות העידה התובעת. עד נוסף, מר יגאל תובל שתצהירו הוגש, לא התייצב להיחקר על תצהירו. ממילא תצהירו אינו רלוונטי לנושאים שבמחלוקת ומכל הסיבות הללו, אין לתת כל משקל לתצהירו. מטעם הנתבעת העידו גב' שלומית בקר, חשבת מחוז מרכז במשרד החינוך ( להלן – בקר) וכן גב' זיוה לוי, רכזת פיתוח מקצועי במשרד החינוך - מחוז מרכז ( להלן - לוי).
ג. לאחר שהסתיים הליך ההוכחות, הסתמנה אפשרות פשרה בין הצדדים, על רקע פרסומה של הנחיית חשכ"ל בנושא גביית חובות של עובדי הוראה, אשר נוצרו כתוצאה מהרפורמה (הוצג מכתבו של סגן בכיר לחשבת הכללית, מר מרדכי אלישע, שמוען לחשב משרד החינוך, יוסי שטראוס, מיום 29.5.16, בנוגע ל"מבצע גביית חובות" ממורים שיתרת חובם נוצרה על רקע רפורמת אופק חדש). בהתאם למתווה שהוצע, מחצית מחובם של המורים יימחק ואם נוכו סכומים העולים על מחצית החוב, הם יושבו למורה. התובעת סירבה להצעה זו עמדה על כך שיינתן פסק דין בעניינה (הודעה מיום 11.9.16) .
ד. כאמור ועל פי הצהרת התובעת, העומד לדיון בפסק דין זה הוא הניכוי מהשכר בגין התוספת האישית האחוזית בשיעור 7.5%, ששולמה לתובעת בתקופה שמספטמבר 2010 ועד אוקטובר 2012. לפיכך, תיאור רכיבי שכר אחרים אשר לטענת הנתבעת שולמו לתובעת בטעות וכן התנהלות הצדדים ביחס לרכיבי שכר אלה ( תוספת אישית 1.65%, תוספת אישית שקלית וגמולי השתלמות), מהווה השלמה לתיאור העובדתי והתנהלות בין הצדדים. ככל שקיימת מחלוקת בין הצדדים בנושאים אלה, הנוגעים לחוב הנוסף, זו חורגת מהפלוגתאות הדורשות הכרעה בהליך זה.

דיון והכרעה
4. בתובענה זו עותרת התובעת להחזר סכומים שנוכו משכרה בגין " תוספת אישית" (7.5%). לוז טענתה של התובעת היא כי ניכוי הסכומים ששלומו לה כתוספת אישית בתקופה שבין ספטמבר 2010 עד אוקטובר 2012, נעשה שלא כדין ומשום כך ההשבה אינה הוגנת או צדקת בנסיבות העניין ( סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979 ( להלן – חוק עשיית עושר).
בהתאם יש לדון תחילה בשאלה אם התובעת היתה זכאית לתוספת האישית ( קרי אם נוצר חוב שכר בעקבות תשלום התוספת) ולאחר מכן יש להמשיך ולדון בסוגיית ההשבה ובתביעה לפיצויים בגין עגמת נפש.
האם התובעת זכאית לתוספת אישית?
5. כאמור, לטענת התובעת, הנתבעת ניכתה משכרה סכומים בגין " תוספת אישית" שלא כדין. במסגרת תצהירה טענה התובעת כנגד עצם קיומו של חוב. לטענתה, גם נכון למועד הגשת התצהיר, משרד החינוך לא הסביר מהי הטעות שנפלה בתחשיב שעמד בבסיס תשלום התוספת. עוד נטען שלא הובהר כיצד חושבה התוספת האישית ששולמה לה ( סעיף 15 לתצהיר התובעת).
ביחס לגובה החוב הנטען, התובעת טענה בתצהירה שנפלה טעות בעמדת הנתבעת, אשר העמידה את סכום החוב הנטען בערכי ברוטו על סך של כ - 26,000 ₪, בעוד שסכום זה בערכי נטו עמד על כ-16,162 ₪. זאת מאחר שלשיטת התובעת, המס השולי שלה עומד על 14% בלבד ( סעיף 16 לתצהיר התובעת).
במסגרת סיכומיה התובעת חזרה בה מהטענה לפיה אין בסיס לתחשיב שערכה הנתבעת בעניין הסכומים ששולמו לידיה ביתר, וטענותיה מתמצות בשאלה אם השבת הסכומים צודקת בנסיבות העניין. טענות נוספות של התובעת מתרכזות באופן ביצוע הניכוי. בעניין זה התובעת הפנתה לכך שלא נמסרה לה הודעה בדבר הכוונה לבצע ניכוי משרה, לא הוצג בפניה תחשיב והסבר מתאים לסכומים שנוכו, מדובר בניכוי בהיקף העולה על שכרה ולטענתה, הניכוי סותר את ההסדרים שנקבעו בהסכמים הקיבוציים, בהוראות החשב הכללי ובתקנון שירות עובדי הוראה.
6. התובעת לא הוכיחה שאכן היתה זכאית לתשלום התוספת האישית נשוא ההליך. למעשה, העובדה שהתובעת לא עתרה לחייב את הנתבעת להמשיך ולשלם את התוספת מעידה כי גם לשיטתה של התובעת, היא אינה זכאית לה.
7. יש לציין שהנתבעת הציגה תחשיב מפורט ובהיר בנוגע לסכומים ששולמו לתובעת ביתר וכן הפנתה להוראות הרלוונטיות בהסכם 2008. תחשיב הנתבעת עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם הקיבוצי, עם נתוני השכר של התובעת עובר ליישום הרפורמה ( מרץ 2010) ולא מצאתי סיבה שלא לקבלו, כפי שהדברים יובאו בסעיפים הבאים.
8. בעקבות רפורמת אופק חדש, הוגדלו שעת העבודה של עובדי ההוראה ובמקביל נקבע שאין אפשרות לעבוד בהיקף משרה העולה על 100%. במסגרת הרפורמה נקבעו טבלאות שכר לעובדי ההוראה. לצורך המרת השכר ששולם עובר לרפורמה והתאמתו למצב החדש ונקבע מנגנון חישוב, כדלקמן:
בסעיף 97 להסכם 2008 נקבע כי נוסחת ההמרה לסגני מנהלים שהועסקו מעבר למשרה מלאה תהיה 100% משכר היסוד של סגן מנהל בצירוף מקדם המרה, בשיעור של 20%. השכר בשיעור זה - 120% ( מוגדר בהסכם הקיבוצי כ-A) יהא נקודת ההתייחסות לצורך המרתו.
בסעיף 98 להסכם 2008 נקבע כי סגן ראשון ישובץ בטבלת השכר המשולב החדשה, על פי רמת המורכבות של בית הספר בו הוא מכהן, בדרגה בה השכר הוא הקרוב ביותר לשכרו הקודם בצירוף מקדם ההמרה ( שווה או גבוה ממנו).
בסעיף 99 להסכם 2008 נקבע שהתוספת האישית ( תוספת אישית אחוזית), תחושב כהפרש בין השכר שקדם לרפורמה בצירוף המקדם ובין השכר הטבלאי לסגני מנהלים, כדלקמן:
"חישוב סכום התוספת האישית:
B = T כפול % ( Y +100)
C= שכר טבלאי חדש - B

התוספת השקלית האישית תומר לתוספת אחוזית, כשיעור משכרו המשולב של הסגן הראשון."

כלומר, תוספת אישית משולמת לסגן מנהל במקרה בו השכר שחושב בהתאם לנוסחת ההמרה ( השכר ששולם לו לפני הרפורמה, בשיעור 100% בצירוף המקדם שנקבע - 20%), נופל מהשכר הטבלאי החדש. התוספת נועדה למנוע מצב בו שכרם של עובדי ההוראה ייגרע כתוצאה מהרפורמה.

9. שכר התובעת נכון לחודש מרץ 2010, שהוא החודש הרלוונטי לצורך המרת השכר, עמד על 9,301.29 ₪ ל100% משרה ( בהתאם לזכאות ל-11 גמולים; ר' המחלוקת לגבי החוב הנוסף, הכוללת מחלוקת בשאלת גמולי ההשתלמות המגיעים לתובעת). שכר זה בצירוף תוספת של מקדם ההמרה בשיעור 20% עומד על 11,161.55 ₪. (הנתבעת צירפה סימולציית המרה הנוגעת לנתוני השכר מחודש מרץ 2010 - נספח ו' לתצהיר בקר). נתונים אלה מתיישבים עם תלוש השכר לחודש זה ( נספח ג' לסיכומי התובעת).
סכום זה נמוך משכר סגני מנהלים בדרגה א', על פי טבלת השכר שנקבעה ברפורמת " אופק חדש" (בהתאם לדרגת המורכבות שנקבעה לבית הספר בו עבדה התובעת – דרגה 4) שצורפה לתצהיר הנתבעת ( נספח ז' לתצהיר בקר), שעמד על 12,027.75 ₪. כלומר, שכרה של התובעת לא נפגע כתוצאה מהרפורמה ועל כן לא היתה זכאית לתוספת האישית ( סעיפים 13-23 לתצהיר בקר).
10. אמנם הנתבעת לא פירטה כיצד חושבה התוספת האישית בשיעור 7.5%, אך אין לכך חשיבות בנסיבות בהן הוכח כי התובעת כלל לא היתה זכאית לתוספת האישית.
11. במאמר מוסגר אציין שהנתבעת שילמה לתובעת תוספת אישית בשיעור של 1.65%, במסגרת שכר חודש אפריל 2014 ( לרבות הפרשים לתקופות קודמות, ממועד החלת הרפורמה על התובעת). בהמשך טענה הנתבעת כי הסכום שולם עקב טעות ( בשים לב למספר הגמולים שנזקף לזכות התובעת ביתר) ודרשה מהתובעת להשיב סכום זה במסגרת מכתבה מיום 21.9.14.
התובעת טענה בכתב התביעה כי הסכומים נוכו משכרה במסגרת משכורת חודש ספטמבר 2014, אולם כעולה מתצהירה היא חזרה בה מטענה זו וסכומים אלה כלולים במחלוקת לגבי החוב הנוסף, אשר לא נוכה משכרה ואינו עומד לדיון במסגרת הליך זה. משכך לא מצאתי לקבוע מסמרות בעניין.
מאותה סיבה, גם טענות הנתבעת בנושא חישוב גמולי ההשתלמות של התובעת אינן דרושות להכרעה. זאת מאחר שהמרת השכר בחודש אוקטובר 2010 בוצעה בהתאם ל-11 גמולים, כמפורט בתלוש השכר לחודש מרץ 2010 שהוא החודש הרלוונטי לצורך המרת השכר ( צורף כנספח ג' לסיכומי התובעת). טענות הצדדים לעניין זכאותה של התובעת לגמולי השתלמות לא התבררו בהליך ( סעיפים 6-9 לתצהיר לוי) ומשכך לא מצאתי לקבוע מסמרות גם בנושא זה.

הניכוי משכרה של התובעת
12. המסקנה מן המתואר לעיל היא כי יש לקבל את עמדת הנתבעת לגבי עצם קיומו של החוב. בהתאם, נקודת המוצא לדיון בשאלת ההשבה היא כי הנתבעת שילמה לתובעת בטעות את התוספת האישית, בחודשים ספטמבר 2010 עד אוקטובר 2012, בסך מצטבר של 26,760.98 ₪, למרות שהתובעת לא היתה זכאית לכך.
בנסיבות אלה, עקרונית, הנתבעת היתה זכאית לעמוד על השבת הסכומים ולנכותם משכר התובעת. כפי שאפרט להלן, מצאתי כי נפל פגם באופן בו פעלה הנתבעת לגביית החוב. חרף זאת, לא מצאתי להורות על השבת הסכומים לתובעת.
13. לטענת התובעת, נפל פגם בהתנהלות הנתבעת, אשר ניכתה באופן חד צדדי סכום של כ- 26,000 ₪ משכרה. התובעת הוסיפה וטענה ש הניכוי בוצע משכרה במפתיע, מבלי שנמסרה לה הודעה מקדימה, מבלי שהתאפשר לה להציג את טענותיה בעניין ומבלי שנתנה את הסכמתה. עוד טענה התובעת כי הניכוי בוצע בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי, תקנון שירות עובדי הוראה והוראות החשכ"ל וכי בנסיבות המקרה יש לקבוע שלא יהא זה צודק לחייב להשיב את התוספת האישית ששולמה לה.
לטענת הנתבעת, הובהר לתובעת מה מקור הניכוי והתובעת הסכימה לניכוי שבוצע, כפי שעולה מתכתובת דואר אלקטרוני שצורפה ( נספח 20 לתצהיר בקר). על כן הניכוי נעשה כדין, בגין חוב קיים ואין מקום לבטלו.
הודעה מקדימה וזכות הטיעון בנוגע לניכוי
14. בסעיף 93 להסכם 2012 הוסדרה סוגיית ניכויים משכר המורים בעקבות תשלומי יתר שקיבלו על רקע הרפורמה, כדלקמן ( ההדגשה הוספה - ד.ו.):

"(א) נוכח העובדה שתהליך המרת השכר הינו מורכב, ולעיתים קורות טעויות במהלך המרת השכר, אשר בעקבותיהן משולמים תשלומי יתר לעובדי הוראה, מוסכם בין הצדדים כי תשלומי היתר הללו ייחשבו כמקדמות על חשבון שכר עבודה לעניין הוראות סעיף 25(א)(7) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958.
(ב) לעובד הוראה אשר לו שולם תשלום יתר כאמור בסעיף קטן (א) תישלח הודעה בכתב, כחודש לפני תחילת ביצוע הניכוי ממשכורתו, בדבר הטעות שארעה בתשלום משכורתו.
(ג) תשלומי היתר האמורים בסעיף קטן (א) ינוכו בחלקים שווים משתים עשרה משכורות חודשיות של עובד ההוראה.
(ד) הסתדרות המורים מודיעה כי אין באמור בסעיף זה כדי להוות הודאה בקיומה של טעות בשכר ששולם לעובד הוראה כלשהו.
(ה) תוקפו של סעיף זה יפקע ביום 31.8.2014."

אין חולק שהנתבעת לא הודיעה לתובעת על כך שרכיב התוספת האישית שולם לה בטעות וכי בכוונתה לנכות משכר התובעת את הסכומים ששולמו לידיה בגין רכיב זה. התובעת העידה שנודע לה על הניכוי לראשונה, למקרא תלוש השכר לחודש פברואר 2014 ( ביום שישי בשבוע - 28.2.14) וכי ביום 2.3.14 פנתה באופן בהול לנציגת הנתבעת על מנת לברר נושא זה. בעקבות פנייתה, הועברה לידיה מקדמה על סך 12,000 ₪ ( סעיף 8 לתצהיר התובעת).
בהקשר זה העידה בקר (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 29-31, ההדגשה הוספה – ד.ו.):
"בתלוש הורדנו את הסכום באופן חד פעמי ולא הספקנו לשלוח מכתב. אני מתנצלת אם נגרמה לתובעת טראומה. זה לא נעשה מתוך רצון. מייד הועבר לתובעת זיכוי לבנק בגובה של משכורת ויותר, כך שבאופן מעשי אין ..."

כאמור, לטענת הנתבעת, התובעת "עודכנה כדין אודות חוב זה והסכימה לפריסתו ב-12 תשלומים" ( סעיף 10 לתצהיר בקר). בקר הבהירה כי לאחר שהתובעת פנתה לנציגת הנתבעת, פורט בפניה סכום החוב בערכי נטו ( עמוד 22 שורות 18-19), אך גם מעדותה עולה כי לא הוסבר לה מקור החוב כנדרש.
15. במסגרת הודעה ששלחה התובעת לחשבת השכר, גדסי, התובעת הודיעה שהיא מסכימה לפריסת החוב לשנים עשר תשלומים. כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 15.6.14 התובעת שלחה לנתבעת מכתב במסגרתו קבלה על הניכויים שבוצעו בשכרה וטענה שלא הסכימה לניכוי ( סעיף 22-23 לתצהיר התובעת, עמוד 12 שורות 1-6).

לאור התכתובת שהוחלפה ובשים לב לכך שעד לחודש יוני 2014 התובעת לא העבירה כל הודעה אחרת, נראה כי התובעת הסכימה לביצוע הניכוי לאחר שהובהר לה כי אין מנוס מניכוי הסכומים, לאור יתרת החוב אותה היא צריכה לשלם לנתבעת בשל תשלומי יתר שהועברו לידיה.
16. לסיכום, אמנם התובעת הסכימה לפריסת החוב לתשלומים, אך עוד קודם לכן מלוא חובה של התובעת נוכה משכרה ללא התראה מוקדמת כנדרש בהוראות סעיף 93( ב) להסכם 2012 ומבלי שהובהר לה מקור החוב.
התנהלות זו מנוגדת לכללי הצדק הטבעי בדבר זכות השימוע שיש לתת לעובד בטרם מתקבלת החלטה מעין זו. כמו כן, התנהלות זו מנוגדת גם להוראות סעיף 93 להסכם 2012 הקובע כי יש להודיע לעובד על כל כוונה לבצע ניכוי משכרו ( בעקבות תשלומי יתר ששולמו על רקע הרפורמה). העובדה שהנתבעת ניכתה את כל יתרת החוב בניכוי חד פעמי נוגדת גם את הוראות סעיף 93( ג) להסכם 201 2, לפיהן הניכויים יבוצעו לשיעורין, בשנים עשר תשלומים.
17. במאמר מוסגר יוער כי התובעת הפנתה גם להוראת החשב הכללי 13.6.2, מיום 21.7.14, בעניין החזר חובות בגין תשלומי יתר ששולמו לעובדים ( נספח א' לכתב ההגנה). בהתאם לאמור בסעיפים 4.1.3 ו- 4.3 להוראה , יש לידע עובד בדבר יתרת חוב שנצברה ולאפשר לו לטעון טענותיו בנושא. מאחר שהוראות אלה נכנסו לתוקף לאחר ביצוע הניכוי, הן אינן רלוונטיות לעניינה של התובעת, גם אם העקרונות הקבועים שם עולים בקנה אחד עם הוראות הסכם 2012. בראות עיני, גם הוראות סעיף 1.29 לתקנון שירות עובדי הוראה, במסגרתו קיימות הוראות דומות וכן הנחיות בדבר שיעור הניכוי בגין חוב שנוצר לחובת העובד, אינן מהוות מקור נורמטיבי רלוונטי. זאת מאחר שמדובר בהוראות כלליות ועל כן יש להידרש להוראות הסכם 2012 הנוגעות במישרין לחוב שנוצר כתוצאה מהמרת השכר במסגרת רפורמת אופק חדש.

המועד בו בוצע הניכוי
18. אין חולק כי כבר בחודש נובמבר 2012 חדלה הנתבעת מתשלום התוספת האישית לתובעת, אך רק בחודש מרץ 2014 ביצעה הנתבעת ניכוי משכרה של התובעת בגין הסכומים ששולמו לה עקב טעות. התובעת קובלת על כך שהניכוי בוצע משכרה בחלוף פרק זמן ממושך ולאחר שהנתבעת כבר חדלה מלשלם לה את התוספת ( סעיף 11 לתצהיר התובעת, סעיפים 11-22 לסיכומי התובעת).
19. על פי עדותה של בקר, תשלום שכרה של התובעת לרבות חישוב הסכומים להם היא זכאית, מתבצע אוטומטית באמצעות המערכת הממוחשבת, ומערכת זו הפסיקה את תשלום התוספת האישית לתובעת. לדבריה " המחשב הבין כי ישנה טעות" בחישוב שכרה של התובעת, אך לא התבצעה פעולה של חישוב הסכומים ששולמו לתובעת ביתר וניכויים באופן מיידי ( עמוד 19 לפרוטוקול, שורות 1-11). בקר הוסיפה וטענה שמספר המורים במשרד החינוך הוא גדול ומתבצע מעקב אקראי על תלושי השכר, באמצעות בדיקות ממוחשבות במסגרתן נבדקות קבוצות שונות בקרב ציבור המורים. הניכוי משכרה של התובעת נעשה לאחר שנערכה בדיקה והתברר שהתובעת קיבלה סכומים ביתר ( עמוד 18 שורות 25-28).

לטענת התובעת, אין לתלות את הטעות במחשב, שכן מחשב פועל בהתאם לנתונים ולכללים שקובעים בני אנוש, נציגי הנתבעת.

20. אכן, מחשב מתוכנת על ידי אדם ואינו פועל עצמאית. עם זאת מקובלת עלינו עמדת הנתבעת לפיה מדובר בטעות, גם אם טעות שמקורה במערכת המיחשובית. בשים לב לגודלה של אוכלוסיית המורים, מקובלת עלי הטענה לפיה התשלומים למורים מתבצעים בהתאם לנתונים שהוזנו באופן אוטומטי. בהתאם, בדיקת הנתונים מבוצעת בין על ידי המערכת הממוחשבת ובין כבדיקה אקראית על ידי חשבי השכר במחוזות. לא מצאתי שלא לקבל את הסברה של בקר, לפיה נערכה בדיקה אקראית ובעקבותיה התברר לנתבעת כי שולמו לתובעת סכומים ביתר ואו אז פעלה לגביית חובה של התובעת (עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 24-38, ור' גם בעמוד 25 לפרוטוקול, החל משורה 19).

זאת ועוד - התובעת לא היתה המורה היחידה אשר משכרה נוכו ניכויים רטרואקטיביים עקב יישום " אופק חדש" . התובעת עצמה צירפה את מכתביהם של מר רן ארז יו"ר ארגון המורים ומכתבה של מנכ"לית משרד החינוך, גב' מיכל כהן, העוסקים בנושא זה והם נוגעים לציבור גדול של מורים ( נספחים ז' 2- ז' 3 לתצהיר התובעת).

כמו כן, בהסכם 2012 ישנה התייחסות ספציפית לניכויים מהשכר עקב תשלומים ששולמו ביתר בעקבות הרפורמה. בכך ראיה כי אכן התגלעו תקלות שונות ביישום ההסכם, שהתבטאו בטעויות בחישוב השכר לעובדי ההוראה.

לאור האמור לעיל, על אף חלוף הזמן מהמועד בו בוצע התשלום ועד למועד בו נדרשה התובעת להשיב את הסכומים, לא מצאתי כי הנתבעת התרשלה בגביית החוב. ויודגש כי גם אם אין מדובר בניכוי שבוצע סמוך למועד בו הופסק תשלום התוספת האישית, אין מדובר בפרק זמן ארוך במיוחד של שנים ארוכות. שוכנעתי כי לנתבעת נדרש פרק זמן משמעותי לשם יישום מיטבי של הרפורמה ובנסיבות העניין, עניין זה כשלעצמו אינו מהווה שיקול משמעותי בכל הנוגע לשאלת ההשבה אשר תידון בסעיפים הבאים.

שאלת ההשבה
21. כאמור, נפל פגם באופן בו פעלה הנתבעת לגביית החוב שנוצר עקב תשלום התוספת האישית לתובעת, לה לא היתה זכאית: העובדה שלתובעת לא נמסרה הודעה מקדימה בנושא, לא הובהר לה מהו מקור החיוב והעובדה שתחילה ובטרם נפרס החוב לתשלומים, בוצע ניכוי חד פעמי של מלוא יתרת החוב משכר התובעת. עם זאת וכפי שאפרט להלן, לא מצאתי כי המקרה שלפני מצדיק את ביטולו של החוב.

22. לטענת התובעת יש לקבוע כי הניכוי בוצע משכרה שלא כדין, וכי בנסיבות המקרה אין הצדקה להשבת הסכומים על ידה. זאת מאחר שהיא הסתמכה על הסכומים ששולמו לידיה לאורך השנים וביצוע ניכוי משכרה בחלוף שלוש שנים וחצי ממועד בו הועברו לידיה סכומים ביתר, אינו סביר בנסיבות המקרה. בהקשר זה טוענת התובעת כי בית הדין רשאי לפטור אותה מהשבת הסכומים ששולמו לידיה בטעות, בהתאם לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. התובעת הפנתה התובעת למספר פסקי דין במסגרתם נדונה סוגיית הפטור מהשבת כספים, ששולמו לעובד ביתר ( ע"ע ( ארצי) 39/99 אסרף - מדינת ישראל, פד"ע לז 179 (2001), ע"ע ( ארצי) 704/06 קרן מחקרים רפואיים פיתוח תשתית ושירותי בריאות– קדם, 23.9.08, ע"ע ( ארצי) 46183-06-11 שמואלביץ ז"ל - מדינת ישראל - הממונה על הגמלאות, 26.10.14 (להלן: עניין שמואלביץ), בג"ץ 11244/03 רס"ן מריו פרגר נ' שר הבטחון, (29.6.10) (להלן: עניין פרגר; סעיף 37 לתצהיר התובעת ועדותה בעמוד 15 שורות 5-14).

23. כפי שכבר צוין לעיל, טענת ההסתמכות שהעלתה התובעת וחלוף הזמן ממועד יצירת החוב ועד לגבייתו אין בהן כשלעצמן, כדי לאיין את חובה של התובעת. מדובר בנתונים ובשיקולים שיש לבחון יחד עם מכלול הנסיבות בעניינה של התובעת.
מעבר לכך ולגופו של עניין, טענת התובעת לפיה חלות בעניינה הוראות סעיף 2 לחוק עשיית עושר מעוררות קושי, כי שיוסבר להלן. בסעיף 1 לחוק עשיית עושר נקבע הכלל לפיו -
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת ( להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר ( להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה...".

כחריג לכלל זה נקבע בסעיף 2 לחוק כי יתכן מקרה בו ההשבה תהיה בלתי צודקת -
"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."
בעניינה של התובעת, מדובר בתביעה להשבת כספים שהגישה התובעת ולמעשה, הנתבעת היא זו שנדרשת להשיב לידיה את הכספים שנוכו משכרה.
הסכומים שנוכו משכר התובעת לא הגיעו לה על פי הדין. כפי שפורט לעיל, בהתאם להוראות הסכם 2008 התובעת לא היתה זכאית לתשלום התוספת האישית. כלומר, עקרונית, הנתבעת היתה זכאית לפעול לגביית הסכומים ששולמו בטעות ושהתובעת לא היתה זכאית להם. על כן אין לראות את הנתבעת כמי שקיבלה את הכספים שנוכו משכר התובעת " שלא על פי זכות שבדין" (סעיף 1( א) לחוק עשיית עושר).
24. בפסיקה אליה הפנתה התובעת, הדיון נסב על יישום הוראות סעיף 2 לחוק עשיית עושר. באותם מקרים נפסק כי אין לדרוש מהעובד להשיב השבה מלאה של סכומים ששולמו לידיו ביתר, בשים לב להתרשלות המעסיק וטעויות חוזרות ונשנות מצדו בכל הנוגע לחישוב שכר העובד, בשים לב להסתמכות העובד על הסכומים ששולמו לו במשך תקופה ממושכת יחסית ובשים לב לתום לבו של העובד ( עוד בעניין זה ר' סע"ש ( ת"א) 39271-12-13 בורשטיין - מדינת ישראל, 20.8.17). באותם מקרים ( להוציא שניים), המעסיקה טרם השיבה לידה את הסכומים ששולמו לעובד שלא כדין ובמסגרת ההליך, העובד נדרש להשיב למעסיקו סכומים ששולמו לו ביתר. בעניין שמואלביץ ( תביעה לעניין גובה גמלה מכח חוק שירות המדינה ( גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל - 1970 ובעניין פרגר, מלכתחילה לא היתה דרישה להשבת סכומים ששולמו ביתר.
עם זאת, מאחר שהמקרים שנדונו בפסיקה דנן, הם למעשה " תמונת ראי" של טענות התובעת בהליך זה ולמעלה מן הצורך, מצאתי לדון ביישום סעיף 2 לחוק עשיית עושר בענייננו.
25. בשאלה מהי " השבה בלתי צודקת" נפסק ( ע"ע ( ארצי) 66524-09-14 רשות שדות התעופה בישראל – עניא, 9.5.17):
"מטבע הדברים הצדק רב פנים, ולכן הגשמת תכלית זו מצריכה מתן משקל למארג רחב של שיקולים, אשר כל אחד מהם מבטא פן אחר של המושג צדק. המדובר איפוא בתרכובת של שיקולים, שתוכנם הקונקרטי עשוי להשתנות ממקרה למקרה ובהתאמה גם משקלם היחסי, ועל כן כבר נפסק כי "מצבים שונים עשויים להוליד יישום שונה של חובת ההשבה" (מתוך ע"א 5393/03 אברהם פרג' נ' יעל מיטל (18.1.05) (להלן: ענין פרג').
ומכאן לשקלול הנסיבות בעניינה של התובעת.
26. אין חולק שהתובעת לא היתה מודעת לכך שלמעשה אינה זכאית לתוספת האישית וכי הסכומים ששולמו לה בגין רכיב זה למעשה שולמו לה ביתר ( עדות בקר בעמוד 20 , שורות 8-10). יש לזכור בהקשר זה שהתובעת היא מורה למקרא ואינה אשת שכר או כספים ( עדות התובעת בעמוד 15 , שורות 5-14). כמו כן, התוספת האישית שולמה לתובעת עם כניסת הרפורמה לתוקף, כך שהיה לתובעת יסוד להניח כי מדובר בתוספת המגיעה לה בעקבות השינויים שחלו בתנאי העסקתה. ניתן לראות כי הדרישה להחזר הסכומים וניכויים בפועל נעשו בדיעבד, לאחר שהנתבעת פסקה לשלם לתובעת את התוספת. כלומר, הנתבעת לא פעלה באופן מיידי לגביית החוב. כנזכר לעיל, גם אם הנתבעת לא התרשלה בגביית החוב, הרי שלתובעת היה יסוד סביר להסתמך על הסכומים ששולמו לה.
27. חרף האמור, אין מקום להורות לנתבעת להשיב את הסכומים שנוכו משכר התובעת. זאת מאחר שלא מתקיימות בענייננו הוראות סעיף 2 לחוק עשיית עושר לפיהן " הזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה". במקרה שלפנינו מדובר בסכומים ששולמו ביתר על ידי הנתבעת וברי כי העברת הסכומים לתובעת כרוכה בחסרון הנתבעת. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שסכומים אלו שולמו לתובעת בטעות, על רקע רפורמת אופק חדש. כנזכר לעיל, הטעות שנפלה בהמרת שכר התובעת במסגרת הרפורמה לא היתה טעות נקודתית ומורים רבים נדרשו להשיב סכומים ששולמו להם ביתר. קבלת טענת התובעת לא רק שגורעת מהנתבעת את הסכומים ששולמו לתובעת עצמה, אלא עלולה להיות בעלת השפעת רוחב ולאיין את גביית החוב ממורים נוספים.
28. השיקול האחרון מתיישב עם הוראת סעיף 93 להסכם 2012, בו נקבע מנגנון מסודר בכל הנוגע להשבת סכומים ששולמו למורים בעקבות הרפורמה. כלומר חזקה כי המורים, באמצעות ארגונם היציג, היו ערים לכך שיידרשו להשיב לנתבעת סכומים ששולמו לידיהם ביתר. לשון אחר: הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים היו ערים לכך שייתכנו טעויות ותשלומים שגויים בעקבות יישום הרפורמה ואף קבעו מנגנון לתיקון הטעויות, במישור האישי לגבי כל עובד הוראה. בנסיבות אלה, יסוד ההסתמכות מצד התובעת חלש יותר ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה, בהם הטעויות בתשלום השכר היו נקודתיות, ונגעו רק לעניינו של עובד מסויים ולא היה מדובר בטעויות הנובעות מיישום רחב היקף של רפורמה כללית בשכרם של עובדי הוראה רבים.
29. לאור האמור לעיל ונוכח ההסכמות הקיבוציות בנושא, אין מקום למסקנה אותה מבקשת התובעת, לפיה ההשבה אינה צודקת בנסיבות העניין. נהפוך הוא, העובדה שנקבע מנגנון מוסכם ומסודר להשבת תשלומי יתר ששולמו בעקבות הרפורמה, פירושה כי הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים הסכימו שההשבה היא צודקת בנסיבות העניין. מאותה סיבה גם אין מקום לקבוע לגבי התובעת הסדר שונה מזה שנקבע בהסכם הקיבוצי ולפטור את התובעת מהשבת הסכומים ששולמו לידיה ביתר.

בהקשר זה יש להזכיר כי הכלל הוא שבית הדין ימנע מלהתערב בתוכנו של הסכם קיבוצי, למעט מקרים נדירים וחריגים. כך, "קביעת תנאי העבודה במפעל המאורגן נעשית במישור היחסים שבין הנהלת המפעל לבין קבוצת העובדים במשא ומתן קיבוצי, בשיתוף ותוך בירור הדדי של צרכי הצדדים. בדרך זו מוגשמים ערכים חברתיים של הידברות ושיתוף, ומושגות על פי רוב גם תוצאות כלכליות" (השופט סטיב אדלר נשיא בית הדין הארצי לעבודה ( בדימוס), "התארגנות עובדים בישראל: מגמות, היבטים משפטיים ומדיניות", ספר אלישבע ברק, נמצא באתר האגודה למשפט העבודה)". הציטוט מתוך סק"כ (ארצי) 51/09 "סאוט אלעאמל"-להגנת זכויות העובדים והמובטלים - שר התעשיה המסחר והתעסוקה 3.1.12 והאסמכתאות שם; ור' גם ע"ע (ארצי) 25794-04-13 פרבר - המוסד לביטוח לאומי, 26.9.17.

על כן הנחת המוצא היא כי הצדדים להסכם שקלו את כל השיקולים הרלוונטיים וקבעו מנגנון מאוזן ומידתי לגביית החוב שנוצר. בעניינה של התובעת אין מתקיימות נסיבות המצדיקות התערבות בהסכמות הקיבוציות, שמשמעותה המעשית היא ביטול מנגנון ההשבה שנקבע בסעיף 93 להסכם 2012 ביחס לתובעת.

30. זאת ועוד - בעניין רס"ן פרגר אליו הפנתה התובעת ישנה התייחסות אגבית לכך שבאותו מקרה, העותר לא נדרש להשיב סכומים ששולמו לידיו ביתר, ובהקשר זה הביע בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ את מורת רוחו וקבע כדלקמן ( ההדגשה הוספה - ד.ו.; סעיף 42 לפסק הדין):
"העותר קיבל לכיסו תשלומי הטבות במשך שנות לימודיו, להם לא היה זכאי, ואשר אותם לא נדרש להשיב. מציאות דברים זו לא רק גורעת מקופת המדינה וצה"ל כספים שלא היו צריכים להיגרע ממנה, אלא גם יוצרת אי שוויון בעייתי בין העותר לבין קצינים אחרים שנמצאו באותו מצב ממש, ואשר בתקופת לימודיהם קבלו את שכרם על פי דירוג נמוך יותר של מהנדסים. הטעות ברמת תשלומי ההטבות לעותר יצרה עוול מערכתי הן מבחינת גריעת הכספים מהקופה והן מבחינת טשטוש השוויוניות במעמדם של קצינים שמצבם דומה."

31. כאמור לא מצאתי להורות על השבת הסכומים שנוכו משכר התובעת. הדברים נכונים גם לעניין איפוס יתרת החוב של התובעת בסך 5,000 ₪ ( סעד שנתבע בעקיפין על דרך תביעה להחזר מלוא סכום החוב).
32. לסיכום, הנתבעת היתה זכאית לגבות את מלוא החוב מהתובעת, ואין מקום להורות לנתבעת להשיב לתובעת את הסכומים שנוכו על חשבון יתרת החוב או להורות על ביטול יתרת החוב.
33. התובעת העלתה טענה חלופית במסגרת סיכומיה (החל מסעיף 68 לסיכומים), לפיה בהתאם להנחיות החשב הכללי מיום 19.1.15 ( נספח א' לסיכומי התובעת; ר' גם מכתב סגן החשכ"ל, מרדכי אלישע, לחשב משרד החינוך, יוסי שטראוס, מיום 29.5.16), יש לנכות 50% מיתרת החוב. טיעון זה מתעלם מהתנאי לפיו ההסדר יחול מקום בו לא מתנהל הליך משפטי בין הצדדים. משכך, אין בהנחיות אלה להועיל לתובעת, במסגרת הכרעה שיפוטית. בשלב זה, אין אלא להצטער על כך שלמרות שהיו אפשרויות שונות, לבר משפטיות, לפתרון הסכסוך בין הצדדים, פתרונות מסוג לא התגבשו לכלל פשרה מוסכמת .
עגמת נפש
34. לטענת התובעת, נגרמה לה עגמת נפש של ממש כתוצאה מהניכוי. על פי עדותה, במהלך יומיים, מיום 28.2.14 ועד ליום ראשון בשבוע 2.3.14 , היתה שרויה בחרדה לאחר שעיינה בתלוש השכר וגילתה שלא תקבל באותו חודש משכורת. כמו כן, מאז שבוצע הניכוי בשכרה היא חווה חשש מתמיד בסוברה כי הנתבעת עלולה לנכות משכרה סכומים נוספים וכי יפגע מטה לחמה. התובעת טענה בהקשר זה כי היא המפרנסת העיקרית במשפחה וכי בעלה הוא נכה צה"ל המתקיים מכספי תגמולים אשר אין בהם הלימה לפגיעה ממנה הוא סובל ( סעיפים 44-54 לתצהיר התובעת, נספח י' לתצהיר התובעת, החלטת קצין התגמולים מיום 10.2.99).

35. הכלל הוא כי פיצוי בגין עגמת נפש יינתן במשורה, במקרים חריגים המצדיקים זאת ( דב"ע נג/3-99,114 משרד החינוך, מדינת ישראל – מצגר, פד"ע כו 563, 582 (1994); ע"ע ( ארצי) 419/07 מדינת ישראל, משרד התעשייה והמסחר – חן, 3.11.08).
בנסיבות שתוארו לעיל, יש להיעתר לתביעה לפיצויים בגין עגמת נפש, בשיעור צנוע (בשים לב כי מדובר בפרק זמן קצר במהלך סוף השבוע, שבו התובעת לא ידעה מה יעלה בגורל ניכוי השכר), בהתחשב בכך שהתביעה העיקרית לא התקבלה, ועם זאת נוכח הפגמים בהתנהלות הנתבעת בעניינה של התובעת.
36. כפי שפורט לעיל, הנתבעת הפרה את הוראות הסכם 2012 וניכתה באופן חד צדדי את מלוא יתרת החוב של התובעת. הנתבעת לא ערכה לתובעת שימוע מקדים כנדרש וכאמור, ניכתה את מלוא החוב. גם לאחר שהתובעת שוחחה עם נציגת הנתבעת, לא הוסבר לה מקור החוב ( להבדיל מנקיבה בסכום החוב). אף שהנתבעת העבירה לתובעת מקדמה סמוך למועד בו ניכתה את החוב משכרה, אין בכך כדי לאיין את העובדה שהנתבעת פעלה שלא כדין.
במיוחד מקום בו מדובר בעובדת הוראה, המשקיעה את מלוא זמנה ומרצה לטובת חינוך ילדי ישראל ( ר' עדות התובעת בעמוד 15 שורות 1-4), ניכוי מלוא השכר, מעבר להיותו מנוגד להוראות הסכם 2012, מעיד על אדישות למצבה של התובעת ופסק הדין הוא המקום המתאים להבעת מורת רוחו של בית הדין מהתנהלות זו.
בנסיבות אלה, מצאתי לפסוק לזכות התובעת פיצוי בגין עגמת נפש בסך 3,000 ₪.

37. סוף דבר
התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובעת פיצויים בגין עגמת נפש בסך 3,000 ₪ שאם לא ישולמו בתוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.
בנסיבות העניין ולאור תוצאת ההליך, כך צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, י' חשוון תשע"ח, (30 אוקטובר 2017), בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מיכל ממן קרוננפלד
נתבע: מדינת ישראל - משרד החינוך
שופט :
עורכי דין: