ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סמיר מוצטפא צאלח אלשיך נגד נ.שדמי נכסים :

לפני: כבוד השופטת מיכל לויט , שופטת בכירה

נציג ציבור (עובדים) מר יגאל כוחלאני

התובע
סמיר מוצטפא צאלח אלשיך
ע"י ב"כ: עו"ד אמיר ג'בארה
-
הנתבעים

  1. נ.שדמי נכסים, בנין ותשתית בע"מ
  2. עלי עדנאן

ע"י ב"כ: עו"ד אריה בן ארי

פסק דין

1. התביעה שלפנינו עניינה עתירתו של התובע לתשלום זכויות סוציאליות שלטענתו לא שולמו לו, לרבות פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, דמי נסיעות ופיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה. בנוסף עתר התובע לתשלום פיצוי בגין הפרת החובה למסור הודעה בכתב בדבר תנאי עבודתו, פיצוי בגין הנפקת תלושי שכר שלא כדין ופיצוי בגין אי עריכת שימוע.

2. התביעה הוגשה במקור כנגד חברת נ. שדמי נכסים בניין ותשתיות בע"מ ( להלן: "הנתבעת"). הנתבעת ביקשה להוסיף נתבע נוסף – מר עלי עדנאן ( להלן: "הנתבע"), שלטענתה היה מעסיקו של התובע. הבקשה לצירוף הנתבע הנוסף התקבלה ( ר' החלטת כבוד הש' יהלום מיום 5.6.14).

טענות הצדדים

3. לטענת התובע, הוא עבד אצל הנתבעת במשך חמש שנים וחמישה חודשים, החל מיום 17.2.04 ועד לפיטוריו ביום 27.6.09.
לטענתו, רישיונות העבודה במשך כל תקופת עבודתו הונפקו על ידי הנתבעת, הוא היה נתון לפיקוחה, שמע להוראותיה והיא הייתה מעסיקתו.
על פי הנטען, לאחר שביקש לקבל את זכויותיו בדין, החליטה הנתבעת ללא כל הודעה מוקדמת ומבלי שנערך לו שימוע כדין וניתנה לו הזדמנות להשמיע את דבריו, לפטרו ולבטל את אישור הכניסה שלו לישראל.
משכך, טען התובע לזכאותו לתשלום פיצויי פיטורים בגין 5.4 שנות העסקתו בניכוי הסכומים שקיבל משירות התעסוקה, בסך של 17,582 ש"ח.
כמו כן, נוכח פיטוריו ללא הודעה מוקדמת עתר לתשלום דמי הודעה מוקדמת בסך של 5,500 ש"ח.
בנוסף, משלא התקיים לו שימוע כדין טרם פיטוריו עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בגין הפרת חובת השימוע, בסך של 8,000 ש"ח.
נוסף על כך, טען התובע כי הנתבעת הפרה את חובתה למסור לו הודעה בכתב על תנאי עבודתו לפי הוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה, תשס"ב - 2002, דבר שגרם לו לעוול ונזקים, כשבגין הפרת חובה זו עתר לתשלום פיצוי בסך 7,000 ש"ח.
כמו כן, טען כי הנתבעת לא ניהלה כרטיסי נוכחות וכי תלושי השכר שהנפיקה לו אינם משקפים נאמנה את ימי עבודתו ושכרו, כך שלטענתו יש לחייבה בתשלום פיצוי בסך 40,000 ש"ח בגין הפרת הוראות סעיף 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958.
מעבר לאמור, טען התובע לזכאותו לתשלום דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתו בסך של 4,500 ש"ח, פדיון 40 ימי חופשה בניכוי ההפרשות שהפריש שירות התעסוקה בסך של 4,800 ש"ח, תשלום בגין ימי חג בסך של 11,685 ש"ח, תשלום החזר הוצאות נסיעה שלא שולמו לו בסך של 28,600 ש"ח ותשלום פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך של 1,645 ש"ח.

4. לטענת הנתבעים, לא הייתה כל הפרה של זכויות התובע או הוראות ההסכם הקיבוצי. ההיפך הוא הנכון, התובע קיבל מעל ומעבר למגיע לו, כיוון שהנתבעת נאלצה לדווח על חודשי עבודה מלאים בכדי למנוע את ביטול רישיונו, הגם שהתובע החסיר ימי עבודה רבים.
על פי הנטען, התובע הועסק על ידי הנתבע ועל ידו בלבד. בחודש 2/2006 הביא הנתבע את התובע לעבודה בישראל וביקש מהנתבעת להוציא אישור עבודה עבורו, מאחר והוא עצמו הינו תושב השטחים ואין לו רישיון קבלן.
הנתבעת לא הייתה מעורבת ביחסי העבודה בין התובע לבין הנתבע, היא אינה מכירה את התובע, לא שכרה את שירותיו, לא סיכמה את שכרו ולא שילמה אותו, כשהנתבע הוא שהעסיק אותו, על כל המשתמע מכך.
הנתבעת טענה כי למעשה היא נותנת לנתבע שירותים המאפשרים לו לעבוד בישראל וביניהם, מסדירה אישור עבודה לפועלים, מפקחת על עבודתו מהבחינה המקצועית ובעיקר על קיום תקנות הבטיחות בעבודה, מוודאת שהנתבע לא מבצע עבודה ללא היתר בניה כחוק, משגיחה שהעובדים ינהגו בהתאם לכללים המחייבים, מספקת לו שירותי הנהלת חשבונות וניהול ספרים, מגישה ומשלמת את דוחות המע"מ ומשלמת למדור התשלומים את כל התשלומים והתנאים הסוציאליים הנדרשים עבור פועלי השטחים המועסקים על ידו, כשבפועל לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין הנתבעת לבין הנתבע ו/או עובדיו והנתבע משלם לנתבעת עבור שירותיה.
לטענת הנתבעים, התובע קיבל את שכרו בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי באמצעות תלושי שכר שהונפקו על ידי מדור התשלומים לעובדים זרים, וכל תשלום ששולם לו מעבר על ידי הנתבע, נועד לכיסוי תנאים סוציאליים שלא מופיעים בתלוש של מדור התשלומים, כך שהנתבע שילם לו מעל ומעבר בגין כל זכויותיו.
על פי הנטען, התובע עבד אצל הנתבע מחודש 4/2006 ועד לחודש 6/2009, מועד בו לקחו ממנו שירותי הביטחון את רישיון המעבר, דבר שמנע ממנו להגיע לעבודה, כך שהוא לא פוטר על ידי מי מהם ואינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.
מכל מקום, התובע אינו זכאי לכל פיצוי כיוון שנתפס בגניבות מבתי לקוחות ובנוסף התברר כי הוא נעדר ימים רבים מעבודתו ובפועל הלך לעבוד במקומות אחרים בניגוד לתנאי הרישיון. חרף האמור, לטענתם, מת"ש שחרר עבורו את כל התשלומים להם היה זכאי, כך שממילא לא קמה לו זכאות לכל סכום נוסף.

תצהירים ועדויות

5. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.
מטעם הנתבעים הוגש תצהיר של מר נפתלי שדמי, מנהל הנתבעת ושל הנתבע 2, קבלן בניין לעבודות קטנות ושיפוצים, תושב השטחים.
כן הוגשה על פי דרישת בית הדין, תעודת עובד ציבור של הגב' ברכה שטרית, ראש ענף תנאים סוציאליים במת"ש ירושלים.
התובע ועדי הנתבעים נחקרו על תצהיריהם במסגרת דיון הוכחות שהתקיים בפנינו.

דיון והכרעה
זהות המעסיק

6. התובע טען כי מעסיקתו במשך כל תקופת עבודתו הייתה הנתבעת, בעוד הנתבעת טענה כי התובע הועסק על ידי הנתבע, קבלן תושב השטחים אשר אין לו אפשרות להוציא רישיון קבלן, ועל כן, היא סיפקה לו אישורי עבודה לעובדיו ושירותים נוספים, תמורת תשלום מצדו.

7. לאחר שבחנו את הראיות שהובאו בפנינו ושמענו את העדויות, הגענו למסקנה כי הנתבעת ה ייתה מעסיקתו של התובע ולא הנתבע.
למעשה, מלבד טענתה הכללית של הנתבעת ועדותו של הנתבע, אשר לא הותירה בנו רושם מהימן, לא הוצגה בפנינו ולו בדל ראיה או עדות שיש בה כדי להצביע על קיומם של יחסי עבודה בין התובע לבין הנתבע.

8. הנתבעים לא הציגו הסכם התקשרות שיש בו כדי להצביע על הסדרת היחסים ביניהם ולא הציגו ראיות כלשהן להתחשבנות הכספית שכביכול התבצעה ביניהם, לרבות חשבוניות, קבלות או הזמנות עבודה, כשעל פי עדותו של מר שדמי, כל הסיכומים בין השניים נערכו בעל פה בלבד (ר' עדות מר שדמי, עמ' 46 לפרוט', ש' 9-12) ועל פי עדותו של מר עדנאן, מעולם לא נערך רישום של תשלומים שהועברו ביניהם (עמ' 36 לפרוט', ש' 1-5).
מנגד, מהראיות שהוצגו עולה כי הנתבעת דיווחה לרשויות על היותה מעסיקתו של התובע, דיווחה על מספר ימי העבודה שלו אצלה, נרשמה כמעסיקה על גבי תלושי השכר שהונפקו לו והפרישה עבורו כספים למדור התעסוקה.
מר שדמי אף הודה בתצהירו כי הנתבעת היא המפקחת על עבודתו של הנתבע מבחינה מקצועית ועל קיום תקנות הבטיחות בעבודה, כי היא משגיחה על העובדים שינהגו בהתאם לכללים המחייבים, אחראית על הנהלת החשבונות וניהול הספרים, מגישה ומשלמת את דוחות המע"מ ומשלמת למדור התשלומים את כל התשלומים הסוציאליים הנדרשים עבור כל הפועלים של הנתבע (סעיף 11 לתצהיר מר שדמי).
כל אלו מצביעים על קיומם של יחסי עובד-מעביד בינה לבין הפועלים שלטענתה הועסקו על ידי הנתבע, לרבות התובע.

9. לא זו אף זו, מעדויות מנהל הנתבעת והנתבע עולה כי הנתבע עצמו היה רשום כעובד של הנתבעת ( ר' עדות מר שדמי, עמ' 42 לפרוט', ש' 15-25, עדות מר עדנאן, עמ' 33, ש' 22-23), דבר המתיישב עם גרסת התובע לפיה הנתבע היה מנהל עבודה שכיר מטעם הנתבעת אשר הקשר היומיומי שלו היה מולו ומחליש את גרסת הנתבעת בדבר היותו קבלן עצמאי ונפרד ממנה.

10. מעבר לראיות והעדויות המצביעות על כך שהנתבעת הייתה מעסיקתו של התובע, הנתבעת אף לא הציגה כל הסבר הגיוני לכך שהסכימה לדווח לרשויות, לשלם למדור התעסוקה ולקחת אחריות על עובדים שאינם שלה, לרבות הנתבע עצמו, שכעל פי עדותו של מר שדמי, כל רווחיו מההעסקה לכאורה באופן זה עמדו על סך של 100 ש"ח לעובד ( עמ' 51 לפרוט', ש' 19-22), תשלום זניח שאף הוא לא הוכח בכל אופן.

11. לאור כל האמור, משלא הוצגה כל ראיה סותרת, ומשאף לא הובהר לנו ההיגיון בצורת ההעסקה הנטענת על ידי הנתבעים, אין לנו אלא לקבוע כי הנתבעת הייתה מעסיקתו בפועל של התובע, ועל כן, היא זו שביקשה עבורו אישורי עבודה, דיווחה עליו לרשויות, פיקחה על עבודתו ועל קיום ההנחיות הנדרשות, הנפיקה לו את תלושי השכר ושילמה את שכרו, כשייתכן שלשלם גיוסו ולשם גיוס פועלים נוספים נעזרה בשירותיו של הנתבע.

12. למעלה מן הצורך, נדגיש כי גם אם היינו מקבלים את הטענה כי הנתבעת הוציאה היתר עבודה לתובע על מנת לסייע לנתבע שהינו תושב השטחים ועל כן אינו יכול להעסיקו באופן ישיר, ובכך גם קיבלה ממנו כספים על שירותיה (דבר שכאמור לא הוכח בכל אופן), אין בכך בכדי "להכשיר את השרץ" ויש מקום להרתיע מעסיקים מפני שימוש לא חוקי ביכולתם להוציא אישורי כניסה עבור פועלים מהשטחים, בין אם ממניעים כלכליים ובין אם מניעים אישיים.

מעבר לכך, צורת העסקה כזו באמצעות קבלנים מהשטחים פוגעת בזכויות העובדים ויש חשש שהיא משמשת כפיקציה לשם העסקת העובדים על ידי המשתמש, תוך התחמקות מתשלום זכויות העובד וממילוי חובות המעסיק כדין.

13. לאור האמור, אנו קובעים כי הנתבעת והיא בלבד הייתה מעסיקתו של התובע.

תקופת העבודה

14. התובע טען כי עבד עבור הנתבעת מחודש 2/2004 ועד ליום 27.6.09, בעוד הנתבעים טענו כי העסקתו החלה בחודש 2/2006 ונמשכה עד לחודש 6/2009.

15. על פי הפסיקה, הנטל להוכחת תקופת העבודה היא על התובע, כאשר עליו להוכיח מהי תקופת ההעסקה בה הועסק וכמה שעות עבד ( ראה לעניין זה דב"ע נד/23-3 פרינץ נ' גפן ואח', פד"ע כ"ו 551).

16. התובע לא הציג כל אסמכתא לגרסתו לפיה התחיל לעבוד אצל הנתבעת בחודש 2/2004.
על פי הרישומים ותלושי השכר שצורפו לתצהיר מר שדמי ולכתב ההגנה, ועל פי רישומי מדור התשלומים שצורפו לתעודת עובד הציבור של הגב' שטרית, לתובע הוצא רישיון עבודה על שם הנתבעת מיום 7.2.06 ועד ליום 3.6.09, מועד בו בוטל הרישיון.

17. הלכה פסוקה היא כי נקודת המוצא במערכת היחסים בין תושב שטחים לבין המעסיק, היא כי הרישומים הנעשים על ידי מדור התשלומים משקפים מהימנה את מערכת יחסי העבודה בין הצדדים ועל המבקש לסתור נתונים אלה – מוטל נטל כבד (ע"ע (ארצי) 660/05 חברת אביסרור משה ובניו בע"מ – אסמאעיל קיסיה (19.3.07)).
כמו כן, על פי הפסיקה, תלושי שכר מהווים דרך כלל ראיה לאמיתות תוכנם, למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת (דב"ע מח/146-3 יוסף חוג'ירת – שלום גל ואח', פד"ע כ' 26).

18. התובע טען כי תלושי השכר שהונפקו לו פיקטיביים אולם לא הציג כל ראיה או עדות שיש בה כדי לסתור את הנתונים המופיעים בהם או ברישומי מדור התשלומים.
משכך, אנו קובעים כי בהתאם לראיות שהוצגו, התובע הועסק על ידי הנתבעת מיום 7.2.06 ועד ליום 3.6.09, קרי במשך 3 שנים וארבעה חודשים (40 חודשים).

נסיבות סיום העסקת התובע

19. התובע טען כי הנתבעת החליטה לפטרו וביטלה לו את אישור הכניסה לישראל ללא כל הודעה מוקדמת, והכל בשל דרישתו שתשלם לו את זכויותיו, בעוד הנתבעים טענו כי התובע מעולם לא פוטר על ידם וכי רישיונו נלקח על ידי שירותי הביטחון בשל מעורבותו או מעורבות מי מבני משפחתו בארגון טרור.

20. בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר קיימת מחלוקת עובדתית לגבי נסיבות הפסקת העבודה, מוטל נטל ההוכחה על הטוען לפיטורים ( דב"ע נו/201-3 שמש ירושלים בע"מ נ' מאיר ניסימיאן (25.6.97)) ואין לראות מעשה כאקט של פיטורים או של התפטרות אלא אם כן אלו נעשו באופן מפורש וחד משמעי - " היסוד הן של פיטורים והן של התפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד הקיימים בין השניים, לידי גמר" ( ר' דב"ע נא/3-1 מפעלי ים המלח בע"מ נ' דוד שיינין, פד"ע כבוד עמ' 271).
עוד נקבע כי כאשר יש להכריע, מי מבין הצדדים הביא את היחסים לידי סיום, דהיינו אם מדובר בפיטורים או בהתפטרות, יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה ( דב"ע ל/3-18 נוח בנצילוביץ נ' אתא בע"מ, פד"ע ב', 41).

21. במקרה דנן, התובע אישר בעדותו כי בחודש מאי או יוני 2009 שוטרים או חיילים במחסום לקחו לו את אישור המעבר ולא נתנו לו לעבור ( עמ' 12 לפרוט', ש' 8-9, עמ' 13, ש' 10-12).
גם ברישומי שירות התעסוקה צוין תחת סטטוס רישיון - " ביטול רשיון" ביום 3.6.09.
משכך, ברי כי העסקת התובע הסתיימה עקב נטילת רישיונו על ידי שירותי הביטחון.

22. עם זאת, לא הוצגו בפנינו כל נתונים באשר לסיבה בגינה נלקח רישיונו במחסום, כשטענת הנתבעת לפיה רישיונו נלקח בשל מעורבותו או מעורבות מי מקרוביו בארגון טרור, לא הוכחה, כשיש להניח כי במקרה כזה היה הדבר נרשם באופן מפורש תחת " סטטוס הרשיון" ברישומי שירות התעסוקה. מנגד, גם טענת התובע לפיה הנתבעת ביקשה לבטל את רישיונו לאחר שדרש לשלם לו את זכויותיו לא הוכחה בכל אופן ולא הוצגה בפנינו כל בקשה שהוגשה מטעם הנתבעת לביטול רישיונו של התובע.

23. מדובר, אפוא, במקרה בו העסקת התובע הסתיימה מבלי שהוכח מעשה אקטיבי של פיטורים או של התפטרות מצד מי מהצדדים.
עם זאת, בנסיבות העניין, מאחר והנתבעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי פנתה לרשויות או לשירות התעסוקה על מנת לברר מדוע ניטל רישיונו של התובע או בבקשה לחדש את הרישיון, אנו קובעים כי אף אם הרישיון בוטל שלא ביוזמתה, העובדה שלא נקטה בכל פעולה בעקבות ביטולו מצדיקה את חיובה בתשלום פיצויי פיטורים.
האמור נכון באשר לתשלום פיצויי פיטורים בלבד, לאור תכליתה של הזכות האמורה, כשמאחר ולא הוכח כי התובע פוטר ביוזמת הנתבעת, אין מקום לחייבה בתשלום דמי הודעה מוקדמת ואף לא מדובר בנסיבות בהן היה מקום לדרוש ממנה לערוך לתובע שימוע טרם ביטול הרישיון.

24. משכך, יש לדחות את התביעה לתשלום דמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין היעדר שימוע.

פיצויי פיטורים

25. כמפורט לעיל מצאנו כי נסיבות סיום העסקת התובע מצדיקות את חיוב הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים.
התובע טען כי שכרו החודשי עמד על 5,500 ש"ח, אולם על פי הרישומים של מדור התשלומים, שכרו הממוצע ב- 12 החודשים האחרונים להעסקתו עמד על 2,268 ש"ח בלבד.
כמו כן, כפי שפורט לעיל, תקופת עבודתו בנתבעת עמדה על 40 חודשים בלבד ולא 65 חודשים כנטען על ידו.

26. משכך, התובע זכאי היה לפיצויי פיטורים בסך של 7,560 ש"ח ובניכוי הפרשות שירות התעסוקה לפיצויים, שלטענת התובע עומדות על 75.82% מהסכום, יש לחייב את הנתבעת בתשלום יתרת פיצויי פיטורים בסך של 1,828 ש"ח.

דמי הבראה

27. התובע טען כי לא שולמו לו דמי הבראה במהלך תקופת העבודה ועל כן, עתר לתשלום דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו בסך של 4,500 ש"ח (375 ש"ח X 12 יום).

28. כידוע, הנטל להוכחת תשלום דמי הבראה מוטל על המעביד.
הנתבעים טענו כי הנתבע שילם לתובע סכומים נוספים מעבר לסכומים המצוינים בתלושי השכר לכיסוי תנאים סוציאליים, אולם לא הציגו כל ראיה לתשלום כאמור, לרבות בגין דמי הבראה.

29. משכך, לא הוכח בכל אופן כי שולמו לתובע דמי הבראה ועל כן, יש לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתו.
מרישומי מדור התשלומים עולה כי התובע לא הועסק במשרה מלאה ב- 12 החודשים האחרונים להעסקתו, כי אם בהיקף משרה של 67%.

30. אשר על כן, התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בסך של 3,015 ש"ח (375 ש"ח X 12 X 67% משרה).

פדיון חופשה

31. התובע טען בנוסף כי לא שולמו לו דמי חופשה במהלך תקופת העסקתו ועל כן, עתר לתשלום פדיון 40 ימי חופשה בגין שלוש השנים האחרונות להעסקתו, בניכוי ההפרשות שהועברו משירות התעסוקה.

32. הלכה פסוקה היא, כי על המעביד מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה הייתה היתרה שנותרה עומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו ועל המעביד לנהל פנקס חופשה אשר במסגרתו יירשמו באופן ברור מכסת הימים להם זכאי העובד ומכסת הימים אותם ניצל העובד ( דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג' 215).

33. גם בעניין זה טענו הנתבעים כי הנתבע שילם לתובע סכומים נוספים מעבר לסכומים שצוינו בתלושי השכר בגין תנאים סוציאליים, אולם לא הציגו פנקס חופשה או רישום אחר של ימי חופשה שנוצלו על ידי התובע ואף לא הציגו כל אסמכתא לתשלום דמי חופשה במהלך תקופת העבודה.
משכך, הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח כי שולמו לתובע דמי חופשה במהלך תקופת עבודתו ויש לחייב את הנתבעת בתשלום פדיון ימי החופשה שלא נוצלו על ידי התובע.

34. התובע עתר לתשלום פדיון ימי חופשה בגין 3 שנים, בכפוף לתקופת ההתיישנות שנקבעה לרכיב זה, בניכוי הסכומים ששולמו על ידי שירות התעסוקה בשיעור של 4% לחודש.

35. התובע טען כי שכרו החודשי עמד על 5,500 ש"ח ושכרו היומי עמד על 240 ש"ח, אולם כפי שכבר פורט לעיל, על פי רישומי מדור התשלומים שכרו הממוצע ב- 12 החודשים האחרונים להעסקתו עמד על 2,268 ש"ח, כך ששכרו היומי עמד על 103 ש"ח.

36. לאור האמור, התובע זכאי לתשלום פדיון חופשה בגין 40 ימי חופשה בסך של 4,120 ש"ח, ללא קשר לסכומים ששולמו לו על ידי שירות התעסוקה, אשר לא הוברר איזה חלק מהם שולם בגין דמי חופשה.

דמי חגים

37. התובע טען כי הנתבעת לא שילמה לו דמי חגים במשך תקופת עבודתו בהתאם להוראות צו ההרחבה, ועתר לתשלום בגין 9 ימי חג בשנה במכפלת שנות עבודתו, בסך של 11,685 ש"ח.

38. על התובע מוטל הנטל להוכיח זכאותו לתשלום עבור ימי חג ולהראות כי עבד בסמוך לפני ואחרי החג ביחס אליו נתבע התשלום וכן כי ימי החג לא חלו בשבת או ביום המנוחה על פי דתו.

אין בתצהיר או בעדות התובע כל התייחסות או פירוט של מועדי החג אליהם מתייחסת התביעה לתשלום רכיב זה, באם חלו בימי חול או בשבת ובאם עבד בסמוך לימי החג.

39. לפיכך ומשלא עמד התובע בנטל להוכיח עמידתו בתנאי צו ההרחבה, דין התביעה לתשלום ימי חג - להידחות.

הפרשה לפנסיה

40. התובע עתר לתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה מכוח הוראות צו ההרחבה בעניין פנסיית חובה עבור השנים 2008 ו- 2009.

41. מעיון ברישום נתוני השתכרותו ממדור התשלומים ותלושי השכר שצורפו, עולה כי מדי חודש הופרשו 6% משכרו לפנסיה ( חלק מעסיק), כשבגין השנים 2008 ו- 2009 הופרשו עבורו סכומים הגבוהים מהסכומים שנתבעו ברכיב זה.

42. לאור האמור, לתובע הופרשו מלוא הכספים הנדרשים לפנסיה ועל כן, דין תביעתו ברכיב זה להידחות.

החזר נסיעות

43. התובע טען כי הנתבעת לא סיפקה לו שירותי הסעה מביתו למקום העבודה ובחזרה, כשלטענתו הוא שילם מכיסו את הוצאות הנסיעה. על כן עתר לתשלום הוצאות נסיעה בסך של 20 ש"ח ליום ובסה"כ בגין תקופת עבודתו הנטענת עתר לתשלום סך של 28,600 ש"ח.

44. הלכה פסוקה היא כי נטל ההוכחה בעניין הזכאות לדמי נסיעות מוטל על העובד.
על העובד הנטל להוכיח מה היו הוצאותיו ומתי הוציא אותן בפועל ( דב"ע נו/ 64- 3 צדוק ויולט נ' גאולה בלדב (10.9.96)).
במידה ולא הוכיח העובד את הוצאותיו, לא קמה לו הזכות שהמעביד ישתתף בהם, אם כי נפסק שיש לנהוג בגמישות רבה בדרכי ההוכחה, בעיקר כשברור שהעובד היה זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום העבודה ( דב"ע נא/60-3 עטאללה בלוט נ' עזרא לוי ובניו בע"מ, פד"כ כג 409).

45. טענת התובע לפיה הנתבעת לא סיפקה שירותי הסעה למקום העבודה נסתרה בחקירתו הנגדית בה אישר כי מר שדמי שלח הסעה לקחת את הפועלים מהמחסום ( עמ' 10 לפרוט', ש' 11-14).

באשר להגעה ממקום מגוריו למחסום - התובע לא סיפק כל נתונים באשר למרחק ביתו מהמחסום, לא הוכיח כי נדרש לשימוש בתחבורה ציבורית על מנת להגיע מביתו למחסום ואף לא טען וממילא לא הוכיח מהו שיעור הוצאות הנסיעה בו נשא עד למחסום.

46. לאור האמור, משהתובע עצמו אישר כי הנתבעת סיפקה לפועלים שירותי הסעה מהמחסום למקום העבודה, משלא הוכיח בכל אופן כי נזקק לתחבורה ציבורית עד למחסום ואף לא הוכיח בכל דרך את הוצאות הנסיעה הנטענות - דין התביעה ברכיב זה להידחות.

פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד

47. אין חולק כי הנתבעת לא מסרה לתובע הודעה בכתב בדבר תנאי העסקתו, כשאי מסירת ההודעה בעניין שלפנינו גרמה לתובע לנזקים, בעיקר נוכח טענתה כי התובע לא הועסק על ידה ונוכח המחלוקות בתיק דנן בדבר תנאי העסקתו שדרשו ממנו להגיש את התביעה דנן לשם בירורן.

48. בנסיבות העניין, משהנתבעת אף פעלה באופן בלתי ראוי וניסתה להתחמק מחובותיה החוקיות בכך שטענה להעסקת התובע על ידי הנתבע שהינו תושב השטחים, מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין הפרת הוראות החוק בסך של 5,000 ש"ח.

פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר כדין

49. התובע טען כי תלושי השכר שהונפקו לו פיקטיביים ואינם משקפים את ימי עבודתו בפועל ואת השכר שקיבל ועל כן עתר לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בסך של 40,000 ש"ח בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958.

50. כפי שכבר צוין לעיל, חזקה כי תלושי השכר והרישומים הנערכים על ידי שירות התעסוקה על פי דיווחי המעסיק, משקפים נכונה את מערכת היחסים שבין תושב השטחים לבין המעסיק, וכי על המבקש לסתור את הרישום מוטל הנטל להוכיח את טענתו.

51. התובע לא הציג כל ראיה או עדות שיש בה כדי לסתור את רישומי שירות התעסוקה ואת הנתונים המופיעים בתלושי השכר, ועל כן, אנו דוחים את טענתו בדבר פיקטיביות התלושים.

משכך, דין התביעה לתשלום פיצוי בגין הנפקת תלושים שלא כדין - נדחית.

סוף דבר
52. התביעה מתקבלת בחלקה.
53. בהתאם לכך, תשלם הנתבעת לתובע, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה, את הסכומים הבאים:
א. סך של 1,828 ש"ח בגין פיצויי פיטורים.
ב. סך של 3,015 ש"ח בגין דמי הבראה.
ג. סך של 4,120 ש"ח בגין פדיון חופשה.
הסכומים דלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום ההעסקה (3.6.09) ועד למועד התשלום בפועל לתובע.
54. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה, סך של 5,000 ש"ח כפיצוי בגין אי מסירת הודעה בכתב לעובד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל לתובע.
55. הנתבעת תישא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ש"ח לתשלום בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיה, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל לתובע.

בשולי פסק הדין: ההוכחות בתיק נשמעו לפני ראש המותב ונ"צ מר כוחאלני בלבד, לפיכך ניתן פסק הדין בהרכב המותב בהתאמה.

ניתן היום, 31 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מיכל לויט, שופטת בכירה

יגאל כוחלאני, נציג ציבור


מעורבים
תובע: סמיר מוצטפא צאלח אלשיך
נתבע: נ.שדמי נכסים
שופט :
עורכי דין: