ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רון שטי נברג נגד חברת מגם בטיחות בע"מ :

לפני:

כבוד הנשיא מירון שוורץ
נציגת ציבור (עובדים) : גב' יהודית שמעוני
נציג ציבור (מעסיקים): מר ראובן גבריאל כהן

התובע
רון שטי נברג, ת.ז XXXXXX928
ע"י ב"כ: עו"ד שרה גולדברג

-

הנתבעת
חברת מגם בטיחות בע"מ, ח.פ 510713878
ע"י ב"כ: עו"ד הלית שמחוני

פסק דין

רקע ותמצית טענות הצדדים

1. התובע הועסק על ידי הנתבעת , חברה העוסקת בין היתר בייצור מוצרי בטיחות ים אויר, מוצרים צבאיים ומוצרי גומי לתעשייה הצבאית והאזרחית, כמהנדס מפעל, החל מיום 1.1.2013 ועד ליום 31.8.2014. התובע הועסק על פי הסכם עבודה (נספח א' לתצהיר התובע) אשר נחתם עמו, ביום 26.12.2012. ביום 7.7.2014 ניתנה לתובע הודעה על פיטוריו (נספח ה' לתצהיר התובע).

2. לטענת התובע, הוא פוטר מהנתבעת שלא כדין, בשל מניעים זרים ובהליך פיטורים אשר נפלו בו פגמים. התובע טוען כי פוטר בטענת צמצומי כח אדם , אולם למעשה, הוא הוחלף ב חברו ובאיש שלומו של מנכ"ל חדש בנתבעת, ולא מכל סיבה אחרת . כן נטען כי בהליך השימוע אשר בוצע לתובע, נפלו פגמים . בגין אלה, דורש התובע פיצוי בסך של 72,000 ₪ אשר חושב לפי 4 משכורות בצירוף זכויות נלוות.

3. כן דרש התובע בתביעתו, השבת סכום של 10,975.33 ₪, אותו ניכתה הנתבעת משכר ו האחרון . לטענתו, שלא כדין. מדובר בתשלום בגין שימוש שעשה התובע ברכב אשר הועמד לרשותו , מעבר למספר הקילומטרים שאושרו לו, בהתאם לנספח ג' להסכם העבודה (35,000 ק"מ בשנה). לטענת התובע, השימוש החורג נעשה לצורך הסעות עובדים ועל ידי עובדים אחרים לצרכי העבודה – בהתאם למדיניות הנתבעת ובאישור המנכ"ל היוצא. התובע טוען גם כנגד הנתונים אשר הובאו בחישוב הסכום שנוכה. בנוסף להשבת סכום הקרן , עותר התובע לפיצויי הלנה ובסך הכל ברכיב זה ל – 62,008.75 ₪.

4. כן עתר התובע בכתב התביעה המתוקן , לפיצויי הלנה, בשל עיכובים אשר חלו בהפקדות הנתבעת לקרן ההשתלמות. הן של חלקו בהפרשות, על אף שחלק זה נוכה מהשכר במועד. והן את חלקה של הנתבעת בהפרשות. לטענת התובע, העיכובים בהפקדות אירעו בשל הסיבות הבאות:
בשנת 2013 ההפרשה בוצעה מהמשכורת הבסיסית ולא מהמשכורת החודשית על פי הסכם העבודה (משכר של 14,000 ₪ ולא משכר של 17,000 ₪) ובשנת 2014 בוצעה ההפרשה ממשכורת של 17,000 ₪ ולא ממשכורת של 18,000 ₪). הצטרפות מאוחרת של התובע לקרן ההשתלמות בשל מחדלים הקשורים בנתבעת, ובעקבות זאת – עיכוב בפתיחת החשבון לצורת הפקדת הכספים. ביצוע ההפרשות למסלול הפקדות שגוי (כללי) ולא זה שנבחר על ידו (מנייתי). וכן, איחור משמעותי בהפקדת ההפרשות לאורך כל תקופת עבודתו של התובע. לטענת התובע בכתב התביעה המתוקן , קיימת אפשרות כי הנתבעת עיכבה את הכספים במכוון וזאת על מנת להשתמש בכספים לצורך תזרים המזומנים שלה. לטענת התובע, יש לחייב את הנתבעת ב פיצויים בגין הלנת ההפרשות לקרן ההשתלמות , בסכומים הבאים:
56,910 ₪ בגין איחור בהעברת הכספים לקרן ההשתלמות במהלך תקופת ההעסקה .
24,840 ₪ בגין הגריעה בהפרשות לקרן ההשתלמות מבסיס שכר שגוי.

סכומים אלו כוללים את פיצויי ההלנה בלבד. אלו הסכומים אשר פורטו בתצהיר עדות התובע, תוך ציון העובדה "סך ההלנה ללא סכום השכר". כיוון שבמהלך ישיבת ההוכחות התברר כי על אף שבכתב התביעה המתוקן נתבעו פיצויי הלנה בלבד, עותר התובע גם להפרשי השכר עצמם (לפי נספח י"א לכתב התביעה המתוקן).
בהחלטת בית הדין המפורטת בפרוטוקול הדיון מיום 7.12.2016, הובהר לתובע כי עליו לבקש את תיקון כתב התביעה . בהמשך, הודיעה ב"כ התובע כי היא אינה מבקשת לתקן את כתב התביעה ברכיב זה (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 7.12.2016 , עמ' 22-26).
לפיכך, נותרה התביעה לפיצויי הלנה, בלבד.

5. כן טען התובע, כי הנתבעת לא העלתה את שכרו ב- 1,000 ₪, החל מחודש 1/2014, כפי שהיה עליה לעשות בהתאם להסכם העבודה. התובע עתר בתביעתו לפיצויי הלנה בגין סכומים אלו, בסך 14,850 ₪ .

6. בנוסף טען התובע, כי נותרו לזכותו 1.5 ימי חופשה וכי יש לחייב את הנתבעת בגין פדיון ימי החופשה בסך 2,541 ₪ בתוספת פיצויי הלנה בסך 14,356.65 ₪.

7. התובע טען בכתב התביעה עוד, כי הרכב אשר הועמד לרשותו ניטל ממנו שבוע לפני מועד סיום העבודה, דבר אשר הותיר אותו ללא אפשרות להגיע לעבודה. נטען כי הדבר גרם לו עוגמת נפש רבה. כן נטען כי הנתבעת התמהמה בשליחת מסמך לצורך העברת קופת הפנסיה שלו למקום עבודתו החדש, באופן אשר סיכן את רצף הזכויות שלו. נטען כי על אף שלא ניתן לכמת נזק זה, יש בכך כדי להצביע על התייחסותה המזלזלת של הנתבעת בזכויות העובד.

8. לטענת הנתבעת, במהלך תקופת העסקתו של התובע כמהנדס המפעל, היה ממונה התובע על אחזקה, תכנון, פיתוח וייצור כלים לעבודה במחלקות הייצור במפעלה של הנתבעת. בחודש יוני 201 4, בשל הליכי פירוק אליהם נקלעה חברת האם של הנתבעת, נמכרה הנתבעת ובחודש יולי 2014 הועברה הבעלות בנתבעת לבעלים חדשים. נטען כי ההחלטה לזמן את התובע לשימוע נעשתה על סמך שיקולים כלכליים וענייניים בלבד וכחלק מהליך הבראה עליו החליטה ההנהלה החדשה. נטען כי לאחר סיום העסקתו של התובע, בוטל תפקידו וסמכויותיו פוזרו בין מספר עובדי יצור. לטענת הנתבעת, לא ג ויס עובד אחר תחת התובע, כי מלבדו פוטרו עובדים נוספים וכי כישוריו לא התאימו לתפקיד סמנכ"ל תפעול וייצור, אשר לטענתו בא תחתיו. כן נטען כי דבר זימונו של התובע לשימוע לא הגיע אליו במפתיע כפי שהוא טוען, שכן התובע, כשאר העובדים, היה מודע למצבו הכלכלי של המפעל ולכך שהנתבעת נוקטת בצעדי הבראה בכלל ובתחום תפקידו בפרט . לטענת הנתבעת, הליך השימוע עמד בכל כללי הדין ואף מעבר לכך, במיוחד לנוכח העובדה כי מדובר היה בפיטורי צמצום.

9. אשר לניכוי שכרו של התובע בגין שימוש חורג ברכב, נטען כי הנתבעת יידעה את התובע וקיבלה את הסכמתו בהסכם העבודה להגבלה על מספר הקילומטרים לשימוש ברכב. בחתימתו על הסכם העבודה, טענה הנתבעת, ידע התובע והסכים כי עלות חריגה ממכסה זו תנוכה משכרו. כן נטען כי הנתבעת אף התריעה בפניו במספר הזדמנויות על חריגה מהשימוש המותר. כן נטען כי הנתבעת לא חייבה את התובע במלוא הסכום שבו חויבה היא, עבור השימוש החורג של התובע, ועל כן ביקשה לקזז סכום נוסף שבו חויבה, בסך 5,868 ₪, מכל סכום אשר יפסק לתובע. אשר לאופן החישוב, נטען בין השאר כי השימוש החורג חושב עבור שני כלי רכב שונים אשר עמדו לרשות התובע במהלך התקופה ולא עבור רכב אחד כפי שצוין בכתב התביעה המתוקן.

10. כן טענה הנתבעת, כי במהלך כל תקופת העסקתו , הופרשו לתובע תשלומים לקרן ה השתלמות, להם היה זכאי בהתאם להסכם העבודה. נטען כי הועברו המחאות לקרן הפנסיה כל חודש בחודשו וככל שהיו עיכובים בהפקדת הכספים, על התובע לפנות בטענות כלפי הקרן. כן נטען כי העיכובים נגרמו בשל אשמת התובע, כגון כיוון שהתמהמה בבחירת מסלול ההפקדה. נטען כי בשל כך, הקרן לא הסכימה להפקיד את ההמחאות אותן העבירה הנתבעת וכי הכספים הועברו אל הנתבעת בשנית מאוחר יותר , באמצעות העברה בנקאית. כן נטען לחוסר תום ליבו של התובע אשר תובע בנסיבות אלו פיצויי הלנה בסכומים מופרכים וכי ממילא, זכות התביעה לפיצויי הלנה בגין אי תשלום לקרן ההשתלמות נתונה לקרן ההשתלמות ולא לעובד.
אשר לאי עדכון השכר החל מחודש 1/2014 בהתאם להסכם העבודה, נטען כי הדבר נבע מתוך טעות כנה, כי גם התובע לא שם לב לטעות והוא הסב לראשונה את תשומת ליבה של מנהלת הכספים לכך, רק בחודש 8/2014 וכי הטעות תוקנה בתלוש חודש זה, לרבות ביצוע הפרשות רטרואקטיבית לזכויות שונות בעד סכומים אלו. משכך, אין מקום לטענת הנתבעת לחייבה בפיצויי הלנה.

11. כמו כן טענה הנתבעת בכתב ההגנה המתוקן, כי התובע אינו זכאי לפדיון ימי חופשה שכן הוא ניצל את כל ימי חופשתו ואף מעבר לכך. אשר לנטילת הרכב טרם סיום העבודה, נטען כי מדובר בהתנהלות לגיטימית של הנתבעת שכן בהתאם להסכם העבודה היא רשאית ליטול את הרכב בהתאם לשיקול דעתה. התובע, כך לטענת הנתבעת, שהה בבית ולא נדרש לעבוד בתקופה זו ועל כן ניטל ממנו הרכב אשר מלכתחילה ניתן לו לצורכי עבודה. כן נטען כי הנתבעת לא גרמה לעיכוב בהעברת פוליסת ביטוח המנהלים .

12. התביעה הוגשה תחילה על ידי התובע מבלי שהיה מיוצג. משקיבלה ב"כ התובע את הייצוג, תוקן כתב התביעה (ראו החלטת כבוד הרשמת תלחמי סוידאן, מיום 4.9.2015 ). בתיק התקיים הליך גילוי מסמכים. ראו החלטת כבוד הרשמת תלחמי סוידאן מיום 22.7.2015 בבקשות אשר הגיש התובע, טרם היה מיוצג, לעיון במסמכים ספציפיים.

בתיק התקיימו דיונים מוקדמים לפני כבוד הרשמת: ביום 20.5.2015. וכן ביום 14.1.2016 - לאחר שהוגשו לתיק כתב תביעה וכתב הגנה, מתוקנים. בהמשך, הגיש התובע תצהירי עדות ראשית מטעמו – שלו עצמו ושל מר סרגיי סימנובסקי אשר עבד בנתבעת כמנהל מחסנים וקניין בתקופה 2/2009-9/2014. בהמשך ולאחר שבית הדין נעתר לבקשת התובע להגשת תצהיר נוסף, הוגש מטעם התובע תצהיר עדות ראשית של מר יבגני פלדמן, אשר עבד בנתבעת כאיש אחז קה בתקופה 6/2009-3/2016. הנתבעת הגישה מטעמה תצהירי עדות ראשית של הגב' שוש ראש , מנהלת הכספים בנתבעת גם בתקופה הרלוונטית לתביעה וכן של מר מרדכי אייזנר, מנכ"ל הנתבעת מאז חודש 7/2014. כן הוגש תצהיר משלים של מר אייזנר. בתיק התקיימו שתי ישיבות הוכחות – ביום 7.12.2016 וביום 30.4.2017.

משהוגשו סיכומי הצדדים בכתב, הובא התיק לפנינו למתן פסק דין.

פירוט נוסף של טענות הצדדים, ככל שיהא בכך צורך, יעשה במסגרת הדיון בנושאי התביעה אשר במחלוקת.

דיון ומסקנות -

פגמים בהליך הפיטורים – עילת הפיטורים

13. לטענת התובע כאמור, הסיבה האמיתית לפיטוריו, לא היתה משיקולים כלכליים, שכן הנתבעת כלל לא היתה בקשיים כאלו. לטענתו, ההחלטה לפטרו נבעה מרצונו של המנכ"ל הנכנס להעסיק בנתבעת את אנשי שלומו. בסיכומיו טען התובע בין השאר, כי מר אייזנר פיטר אותו כאשר נכנס לתפקידו כמנכ"ל בנתבעת, תוך שהוא רואה בו "סרח עודף", ברצותו את משרתו לטובת חברו הטוב. הנתבעת כאמור מכחישה טענות אלו.

14. ובכן, אין מחלוקת בין הצדדים, כי טרם הפיטורים, לא הועלתה כלפי התובע טענה בגין טיב עבודתו. הסיבה לזימון התובע לשימוע, אשר הוצגה לפניו במכתב הזימון מיום 6.7.2014, היתה "צמצומים" (נספח ב' לתצהיר התובע). גם אם לא נכתב כך במכתב הפיטורים עצמו מיום 7.7.2013 (נספח ה' לתצהיר התובע), הרי שמפרוטוקול השימוע עולה כי הוצג לפני התובע כי הנתבעת שוקלת את פיטוריו בשל צמצומים וצעדי התייעלות עליהם החליטה הנהלת הנתבעת לאחר השינוי בבעלות (נספח ג' לתצהיר התובע). לאחר שעיינו בחומר הראיות ולאחר ששקלנו את טענות הצדדים לרבות בסיכומיהם, מצאנו כי לא הוכחה טענת התובע, כי סיבת פיטוריו היתה שונה.

15. כחודש עובר לפיטורי התובע, ביוני 2014, נמכרה הנתבעת לבעלים חדשים, בשל הליכי פירוק אליהם נקלעה חברת האם של הנתבעת. בקשה לפירוק צורפה כנספח א' לתצהיר מר אייזנר. על פי האמור בתצהיר עד זה, חברת האם וכן 7 חברות בנות בהן הנתבעת, נקלעו לקשיים כלכליים והנתבעת נמכרה על ידי בית המשפט והמפרק, זאת בחודש 7/2014. בחודש זה נכנס מר אייזנר לתפקידו כמנכ"ל הנתבעת במקום מנכ"ל הנתבעת מר מיכה עתיר . התובע אמנם טען שהנתבעת לא היתה בקשיים כלכליים אולם בעדותו לפנינו ציין כי הוא שמע על בעיות כלכליות בקבוצה ובחברת האם (עמ' 28 ש' 10-11) וכי למרות שלא השתתף בהן, הוא ידע על קיומן של הפגנות של עובדי הנתבעת מול בית המשפט (עמ' 29 ש' 3-6). לטענת מר אייזנר בתצהיר , לאחר כניסתו לתפקיד הוחלט ביחד עם מר מיכה עתיר, על שינויים ארגוניים בחברה משיקולי התייעלות לרבות צמצומים בכח אדם. לטענת מר אייזנר, הוחלט לפטר את התובע כיוון שתפקידו היה ניסיוני במפעל, והוא לא היה נחוץ להמשך פעילותה של הנתבעת. סמכויותיו של התובע פוצלו בין מספר עובדי ייצור ותפקידו בוטל. צוין כי גם הטכנאי אשר היה אחראי על אחזקת המכונות ואשר היה כפוף לתובע, פוטר. מהעדויות שלפנינו עולה, כי אכן בתקופה זו, פוטרו עובדים נוספים , אף הם, כך עולה מהמסמכים אשר הוצגו לפנינו - מטעמים של התייעלות. ראו פרוטוקול שימוע של מר סימנובסקי, נספח ד' לתצהיר התובע וכן מכתבי הפיטורים אשר צורפו כנספח ו' לתצהיר התובע . כן ראו מסמך מנהלת תחום חוק עבודת נשים המאשרת פיטורי עובדת בהריון, בהסכמתה, בשל סגירת פעילות מחלקת המיגון שבה עבדה (נספח 5 לתצהיר מר אייזנר).

16. לא מצאנו את טענת התובע כי המפעל היה למעשה גוף רווחי וכי המילים "צמצומים והתייעלות" שימשו כ"מכבסת מילים", כמבוססת. בחקירתו הנגדית של התובע, עלה, כי למעשה אין לו כל ידיעה אישית לגבי רווחיות הנתבעת מכח תפקידו במפעל, זאת בניגוד לאמור בתצהירו. עלה כי טענתו זו , התבססה למעשה, רק על שיחות שהיו לתובע עם מנכ" ל הנתבעת הקודם (עמ' 26 ש' 9-12, עמ' 28 ש' 25 – עמ' 29 ש' 2). וכן על דעתו, כי "אף גוף נורמלי לא היה קונה חברה שפושטת רגל או במצב כלכלי קשה" (עמ' 28 ש' 11-17). כמו כן איננו מקבלים את טענת התובע, כי סגירת מחלקת המיגון (בעקבותיה פוטרו עובדים בסמוך לפיטורי התובע) היתה ללא קשר עם מצבה הכלכלי של הנתבעת וכן לא ברור, כיצד מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ד בריו שלו בתצהיר, כי המחלקה הסבה הוצאות כבדות לנתבעת (סעיף 22 ו- 23 לתצהיר).

17. התובע מפנה לסתירות בגרסאות מטעם הנתבעת אשר למספר העובדים אשר פוטרו בתקופה שבה הוא פוטר, בטענה כי הנתבעת ביקשה ליצור רושם של פיטורים רבים, על אף שבפועל לא היה כך. אולם גם הנתון לגבי המפוטרים לגביו מסכים התובע - מנכ"ל הנתבעת, שלושת העובדים הנותרים ממחלקת המיגון ומר סימנובסקי וזאת מלבדו (סעיף 34 לסיכומים) , תומך בטענת הנתבעת כי בחודש שבו פוטר התובע בוצעו שינויים במצבת כח האדם מטעמים של התייעלות. אשר לטענת התובע כי מצבת העובדים נותרה על כנה על אף הפיטורים, זאת על בסיס דו"חות הביטוח הלאומי (נספח ז' לתצהיר התובע) , הרי שאין בכך כשלעצמו כדי להראות כי הוחלט על פיטורי התובע ופיטורי עובדים נוספים באותה התקופה מתוך כוונה להחליפם באנשי שלומה של ההנהלה החדשה ולא מתוך שיקולי התייעלות. טענת התובע כי תחת כל עובד שפוטר, הועסק עובד אחר באותו התפקיד (ראו עמ' 30 ש' 9-17), וכן טענת מר פלדמן מטעמו, כי לאחר כניסת מנכ"ל הנתבעת היו פיטורים (עמ' 17 ש' 7-11), אולם תחתם נלקחו עובדים חדשים - לא הוכחה. לעומת זאת, השיב מר אייזנר בחקירתו , כי הוא לא גייס עובדים חדשים (עמ' 52 ש' 1-4). אשר לתובע עצמו - מעדות מר אייזנר עולה כי הוא סבר כי ביטול תפקיד מהנדס המפעל, תוך חלוקת תפקידיו של התובע לעובדי יצור אחרים (עמ' 45 ש' 25 – עמ' 46 ש' 19) ומינוי סמנכ"ל תפעול "שיקדם למעשה את כל התוצרים של החברה ויהיה אחראי על כל המחלקות הייצור והמה נדסים שלהם" (עמ' 50 ש' 4-9), יביא להתייעלות בנתבעת . גם אם נפלו אי דיוקים במהלך עדותו של מר אייזנר לגבי חלוקה מדויקת של תפקידי התובע בין העובדים השונים, שלוש שנים קודם לכן, אין בכך לערער מגרסתו כי מדובר היה בשיקולים מקצועיים. כמו כן מסר אייזנר בתצהירו כי תפקיד סמנכ"ל תפעול הי ה חלק משורת ההנהלה. בעדותו לפנינו פירט והסביר מר אייזנר כיצד לסמנכ"ל התפעול והייצור היה רקע תעסוקתי אשר אין לתובע וכי ניסיון זה נדרש מבחינתו לצורך התפקיד החדש (עמ' 50 ש' 24 – עמ' 51 ש' 4) .

כמו כן, לא עלה בידי התובע להראות, כי בין סמנכ"ל התפעול ובין מר אייזנר, התקיימו יחסי חברות אשר יש בהם כדי לעורר חשד כי בשל כך פוטר התובע. מר אייזנר טען כי היתה ביניהם היכרות טובה קודמת (עמ' 50 ש' 23-24) ואיננו מוצאים בעובדה זו כשלעצמה כל פגם.

18. מן האמור לעיל עולה כי, התובע לא הוכיח את טענותיו לעניין השיקולים לפיטוריו . מהנתונים שלפנינו עולה תמונה ולפיה התובע פוטר על רקע חילופי בעלות והנהלה בנתבעת ובמסגרת שינויים ארגוניים אשר בוצעו על ידי ההנהלה החדשה למטרות התייעלות.

פגמים בהליך השימוע

19. יחד עם זאת, מצאנו כי יש לקבל את טענות התובע בדבר פגמים אשר נפלו בהליך השימוע, אשר פגעו בזכותו של התובע להשמיע את טענותיו בקשר לפיטורים.

20. על פי הלכה הפסוקה, גם כאשר מתבצעים במקום העבודה שינויים על רקע קשיים כלכליים, "יש לבחון את נסיבותיו האישיות של העובד, ונתונה לו הזכות לשטוח טענותיו לגבי ההחלטה הנשקלת לגביו. שלב זה, כך נקבע , " מוצא ביטויו בהליך של שימוע ואין צורך לאמור כי גם כאן על המעסיק לפעול בתום לב ובנפש חפצה, לשקול את טענותיו של העובד ולא לגבש את עמדתו אך ורק על העובדה ששמו של העובד מופיע ברשימה המוסכמת של העובדים המיועדים לפיטורים" ע"ע (ארצי) 378/08 אלי פרג'ון - חברת הדואר (12.11.08), בפסקה 26) ..".
ראו: פסקה 40 לפסק הדין בע"ע (ארצי) 4222-10-13 הרב משה אלחרר – המועצה הדתית שלומי , ניתן ביום 18.6.2017. כן ראו סיכום ההלכה הפסוקה בנושא זה בע"ע (ארצי) 133/09 פאטמה מלחם – מועצה מקומית ג'דידה מכר , ניתן ביום 22.1.2012.

21. אין מחלוקת, כי התובע הוזמן לשימוע באותו היום, 6.7.2014, שבו נערכה ישיבת השימוע עצמה ולכל היותר מספר שעות קודם לה (סעיף 12 לכתב ההגנה המתוקן) . לטענת התובע, הכוונה לפטרו באה לו "כרעם ביום בהיר". לעומת זאת טוענת הנתבעת, כי התובע היה מודע כיתר העובדים למצבה הכלכלי של הנתבעת וכי באותה העת כבר פוטרו עובדי ם וכי האווירה היתה באותם ימים של "חוסר וודאות ופיטורים" (סעיף 4 לסיכומים).
הצדדים חלוקים בשאלות: האם אכן נמסר לתובע מכתב זימון השימוע מספר שעות קודם לכן, או במועד הישיבה עצמה כפי שטוען התובע , מי מסר לתובע את מכתב הזימון, מי מסר לידי התובע את מכתב הפיטורים ועוד. איננו נדרשים להכריע בשאלות אלו. ראשית, כיוון שאת הפערים הקיימים ניתן להסביר בעצם ח לוף הזמן. שנית, כיוון שניתן להגיע למסקנתנו בדבר פגמים אשר נפלו בשימוע, גם בהסתמך על גרסת הנתבעת.

22. אף אם קיבל התובע זימון לישיבה , שעות ספורות לפני המועד שבו היא התקיימה וגם אם היה בידיעת התובע כי הנתבעת מצויה בקשיים כלכליים כך שיתכן ויבוצעו שינויים ארגוניים בתחום תפקידו, הרי שאין בכך כדי ללמד על כך כי התובע צפה את זימונו לשימוע וכי היה באפשרותו להתכונן אליו. אמנם, קבענו כי התובע פוטר מסיבות של התייעלות כלכלית, אולם לא עולה מחומר הראיות שלפנינו כי היה צפוי מראש כי דווקא התובע הוא זה שיפוטר. אדרבא, מעדות מר אייזנר עולה כי עדיין נדרשו עובדים למשימותיו של התובע (בניגוד אולי לעובדים של מחלקת ייצור אשר נסגרה) וכי בעקבות פיטוריו, היה צורך לחלק את תפקידיו בין עובדי ייצור שונים וכי אף הוא עצמו וסמנכ"ל התפעול נשאו בחלק מתפקידים אלו (עמ' 46 ש' 3-4 ו - ש' 11-12) . גם העובדה כי עובר לתחילת עבודתו של התובע, 20 חודשים לפני פיטוריו, היה בנתבעת תפקיד של מנהל ייצור ולא של מהנדס מפעל, אינה בהכרח מרמזת על כך ששינוי ארגוני יכלול חזרה של המצב לקדמותו בעניין זה. כן עולה מעדות מר אייזנר, כי השינוי הארגוני בעקבות מכירת הנתבעת והחלפת ההנהלה לא כלל רק פיטורים אלא גם שינוי בתפקידי העובדים השונים (ראו לדוגמה, עדותו ב עמ' 52 ש' 8-12).
לטענת מר אייזנר, בסעיפים 8 ו- 9 לתצהירו, כחלק מהליך הצמצום ומשיקולי התייעלות, החליטו הוא והמנכ"ל היוצא, לשקול לסגור חלק מפסי הייצור ולסיים את העסקתם של העובדים בהם. "בנוסף, החלטנו לשקול גם את סיום העסקתו של התובע, אשר היה אחראי על אחזקת המכונות...מאחר והיה נראה לשנינו, כי תפקידו, שהיה ניסיוני במפעל, אינו הכרחי ואינו נחוץ להמשך פעילותה של הנתבעת" וכ ן "...לכן, משיקולי התייעלות החלטנו כי יש לשקול לשוב למתכונת שקדמה להעסקתו של התובע ושהיתה נהוגה במפעל שנים רבות, קרי לפצל את סמכויותיו של תפקיד מהנדס מפעל בין מספר עובדי יצור. וכאן, לאחר סיום העסקתו של התובע בוטל תפקיד זה".
במקרה כזה, היה מקום לאפשר לתובע להתכונן לשימוע לקראת פיטוריו באמצעות פירוט מראש של נושאים אלו לפניו על מנת לאפשר לו להשמיע, לא רק נימוקים אישיים כנגד הפיטורים, אלא גם את טענותיו ביחס לשינוי הארגוני הכרוך בפיטוריו ובביטול תפקידו. באופן זה, ניתן היה אולי, לשקול, לאחר שמיעת טענות אלו, האם קיימות חלופות פוגעניות פחות עבור התובע שאינן דווקא תפקיד סמנכ"ל התפעול (סעיף 23 לתצהיר מר אייזנר).

23. אין מחלוקת כי התובע לא העלה טענות כנגד פיטוריו, הן בישיבת השימוע והן למחרת כאשר קיבל את מכתב הפיטורים וכן כי הישיבה התמקדה בבקשת התובע להאריך לו את תקופת ההודעה המוקדמת לצורך השלמת פרויקטים וכן בבקשתו להעביר את קורות החיים למפעל אחר (פרוטוקול השימוע וכן עדות מר אייזנר, עמ' 47 ש' 12-17, עמ' 48 ש' 7-11). אולם אנו מסכימים בעניין זה עם טענת התובע, כי בנסיבות העניין, אין לזקוף נתון זה לחובתו ולא ניתן לקבוע אף על פי כן, כי ניתנה לו ההזדמנות להישמע בטרם הוחלט על פיטוריו. יתרה מכך, פרוטוקול ישיבת השימוע, תומך בטענת התובע כי כבר התקבלה ההחלטה על הפיטורים. בפרוטוקול צוין כי נכחו בו התובע עצמו, המנכ"ל היוצא, מר מיכה עתיר אשר ערך את פרוטוקול הישיבה והוא גם חתום עליו וכן המנכ"ל הנכנס, מר מוטי אייזנר. כן צוין:

"בעקבות השינויים בבעלות החברה, ובבדיקת מצב החברה, החליטה ההנהלה על צמצום והתייעלות (חוסכי כסף) במפעל במסגרת ההתייעלות הוחלט לסיים את העסקתך בחברה.
יש באפשרותך להאריך את העסקתך עד ליום 31.8.2014.
הוסכם בין הצדדים,
דברי רוני: מציע את שירותיו בחברת (פלסטיקה) יש לו ניסיון בהקמת מפעלים. מוטי הציע להעביר קורות חיים למפעל הפלסטיקה". (ההדגשה אינה במקור).

לטענת הנתבעת, מדובר היה רק בסיכום של הדברים, אולם גם אם מדובר בסיכום כאמור, הרי שלא עולה ממנו ומתזמון הדברים כי התקיים דיון פתוח בנושא אשר העניק לתובע הזדמנות נאותה להשמיע את דבריו, בטרם נשקלו פיטוריו.

24. לפיכך, ובשים לב למכלול נסיבות העניין, מצאנו כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי התובע על אי עריכת שימוע כדין, בסך של 20,000 ₪.
נדגיש ונציין כי לא התרשמנו כי הפגמים אשר נפלו בשימוע, כמפורט לעיל, נבעו מתוך צורך לגרום לתובע לנחיתות או כי היה בהם מימד אישי כנגד התובע.

ניכוי שכר בגין שימוש חורג ברכב

25. בשכר חודש 8/2014, שכרו האחרון של התובע, ניכתה התובעת סכום של 10,975 ₪. בתלוש השכר צוין: "ניכויים – שונות". חישוב החריגה בוצע על ידי הגב' ראש, והוא צורף כנספח 9 לתצהירה. החישוב התבסס על "דו"חות החריגה", אשר צורפו כנספח 7 לתצהירה והוא התייחס לשני כלי הרכב אשר הועמדו לרשות התובע (הרכב הוחלף בחודש 7/2014). על פי עדות הגב' ראש, ככל שאושרה חריגה במספר הקילומטרים על ידי המנכ"ל היוצא, כגון בחודש יוני 2013, היא לא הובאה במסגרת החישוב. לטענת הגב' ראש, התובע הסכים לחיוב בגין עלות החרי גה ממספר הקילומטרים השנתי אשר אושר לו, בנספח ג' להסכם ההעסקה, אשר צורף כנספח ט"ז לתצהירו. נטען גם כי התובע יודע על כך, שכן הוא זומן לשיחות חוזרות ונשנות בנושא. משכך, נטען, בוצע הניכוי בהתאם להוראות סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958.

26. "25. (א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:
...
(6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות.".

בדב"ע נד/3-101 יעקב עמנואל נ' שופרסל בע"מ ואח', פד"ע כח' 241 , 258 נפסק כך:
"... בשאלת הניכוי המותר משכר העבודה האחרון, על כל רכיביו, עוסק סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר התשי"ח -1958, והוא קובע כי לא ינוכו משכר העבודה האחרון אלא "כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות".

כוונת המילים "יתרת חוב ולרבות מקדמות" היא, לסכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו.
אלא על מעביד הסבור כי נותרו "יתרות-חוב" שחב לו העובד, להתכבד ולהגיש תביעה נגדית, או בהתקיים נסיבות קיזוז, לטעון לקיזוז בכתב הגנתו - ולהוכיח את טענתו."

(סעיפים 64-65 לפסק הדין, ההדגשות אינן במקור).

27. על סמך כלל הראיות שלפנינו, ולאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו סבורים כי הנתבעת פעלה שלא כדין משניכתה משכרו האחרון של התובע תשלום בגין שימוש חורג ברכבו.

28. הנתבעת מתבססת כאמור על סעיף 7 לנספח ג' להסכם העבודה. בהתאם לנספח זה להסכם, הנתבעת תעמיד לרשות התובע רכב "בהתאם לדרישות התפקיד ועל פי שיקול דעתה הבלעדי...". סעיף 2 לנספח ג' מציין כי "ידוע ומוסכם על העובד כי קיימת הגבלה על מספר הקילומטרים לשימוש ברכב, ועומדת על 35,000 לשנה, בכפוף ובהתאם למדיניות החברה מעת לעת". סעיף 6 קובע כי "העובד ישא בהשתתפות עצמית בגין קלקול ו/או נזק ...שיגרמו לרכב ו/או כאלה שייגרמו לעובד ו/או לצד שלישי שהוא, לרבות לרכוש העובד ו/או לרכוש צד שלישי שהוא, בתקופה בה הרכב מצוי בחזקתו של העובד, אם הקלקול ו/או הנזק נגרם על ידו ו/או באחריותו". בהמשך, בסעיף 7, עליו מסתמכת הנתבעת, נאמר כך: "החברה תהיה רשאית לנכות משכרו של התובע ו/או מכל סכום המגיע לתובע ממנה, כל סכום בגין כל קלקול/ו/או נזק שייגרם לרכב כאמור בסעיף 6 לעיל, לרבות, אך לא רק, כל סכום של השתתפות עצמית...ו/או כל הוצאה אחרת אשר תגרם לחברה בגין שימוש העובד ברכב, עד לגובה של 1,200 ₪ עבור כל אירוע, או לפי דרישת חברת הליסינג, ויראו בניכוי זה כחוב של העובד לחברה על פי הוראות חוק הגנת השכר (להלן: ניכוי חוב הרכב").
בחתימתו על הסכם זה, מסכים העובד לניכוי חוב הרכב, בהתאם לסעיף 25 לחוק הגנת השכר".

29. אנו סבורים, כי יש לקרוא את סעיף 7 להסכם, כמתייחס למקרים שבסעיף 6 וכי לא ניתן ללמוד מסעיף 7 על כך כי הסכמת התובע לניכוי משכרו מתייחסת גם לנזקים אשר נגרמו לנתבעת אל מול חברת הליסינג או חברה אחרת כתוצאה משימוש חורג במספר הקילומטרים המאושרים בסעיף 2 להסכם. אילו ביקשה הנתבעת לכלול הסכמה שכזו במסגרת הסכם העבודה, סביר להניח שהיתה מנסחת זאת בדומה לאמור בסעיף 6 לנספח ב' להסכם ההעסקה, אשר בו נאמר כי העובד בחתימתו מאשר לנכות משכרו כל סכום החורג מסכום הזיכוי ( - הוצאות החזקה ושימוש בטלפון סלולארי בסך 300 ₪ בחודש), בגין שימוש בטלפון הסלולארי מטעם הנתבעת וכי יראו בניכוי זה כחוב של התובע לנתבעת על פי הוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר. יצוין, כי מכסת הקילומטרים, על פי סעיף 2, כפופה לשינוי מדיניות הנתבעת מעת לעת, ולפיכך, ככל שלטענת הנתבעת התובע הפר את ההסכם בעניין זה וככל שנגרמו לה נזקים כתוצאה מהפרת סעיף 2 להסכם על ידי התובע, היה עליה להגיע עמו להסכמות בטרם בוצע הניכוי ובמידת הצורך, להגיש כנגדו תביעה. בנוסף, בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, לא הוכח לפנינו כי התובע יודע על כך כי הוא יחויב בגין השימוש החורג מהאמור בהסכם וכי הוא הסכים לכך (בדרך אחרת שמעבר לחתימתו על הסכם העבודה) וכן כי מדובר בסכום שאינו שנוי במחלוקת וקצוב:

30. עיון במסמכים אשר צורפו כנספח 7 לתצהיר הגב' ראש, מעלה כי לא מדובר ב"דו"חות חריגה", כפי שכונו על ידה בתצהיר, אלא ב"טופס מעקב מילוי דלק". לטענת התובע, המנכ"ל היוצא הורה לעובדים שברשותם רכב מטעם הנתבע להסיע לפי תורנות את העובדים בצאתם מהעבודה וזאת על מנת לחסוך בהסעות לעובדים. ראו סעיף 23 לתצהיר מר פלדמן מטעם התובע, על נוהג שהיה קיים בנתבעת, שכל בעל רכב מהנתבעת נדרש להסיע עובדים למקומות שהם יש תחבורה ציבורית שתאפשר להם להגיע הביתה. כן טען התובע כי נעשה ברכבו שימוש במהלך העבודה, לדוגמה לצורך רכישת חומרי עבודה . כך גם מסר העד מטעמו, מר סימנובסקי (סעיפים 4-6 לתצהיר עדותו הראשית). טפסי המעקב תומכים גם הם בגרסת התובע בעניין זה . בטפסים מצוינות הסעות של עובדים ולצדן מס' קילומטרים וכן שימושים שונים ברכב כגון "סבוב קניות סרגי" – 7/2013, 6/2013. בטענת הגב' ראש כי למיטב ידיעתה, ככל שבחר התובע להסיע עובדים הרי שהיה זאת מיוזמתו וכי העובדים קיבלו החזר נסיעות (נספח 8 לתצהירה) ובהצהרת מר אייזנר כי מאז כניסתו לתפקיד לא היה נוהג כזה בחברה (סעיף 11 לתצהירו המשלים), אין כדי להפריך את גרסת התובע לגבי מדיניות המנכ"ל היוצא בנושא זה. מר אייזנר מסר בחקירתו הנגדית כי הוא לא מכיר נוהג כזה וכי נוהג כזה אינו נדרש כיוון שיש הסעות מסודרות מארבעה מקומות למפעל וכי עוב דים הגרים במקומות מהם אין הסעה, מקבלים דמי נסיעות. אולם בהמשך עלה מעדותו, כי נדרש איסוף של עובדים על אף קיומה של הסעה. לגבי עובדת המתגוררת בטירת הכרמל, השיב מר אייזנר : "היא מגיעה בהסעה ואוספים אותה מהצומת למטה". משנשאל עד איפה ההסעה, השיב: "אני לא יודע בדיוק. מה שאני יודע שאוספים אותה מהצומת של אזור התעשייה ציפורית, רחוב וחצי ליד המפעל" (עמ' 56 ש' 20-24). גם הגב' ראש העידה לגבי אותה עובדת, כי עובד אחר "היה יורד להביא אותה מלמטה", אולם הדבר נעשה מתוך רצונו הטוב ולא בהנחיית הנתבעת.

31. כמו כן, מטפסי המעקב, עולה כי נושא החריגה ממספר הקילומטרים אכן הועמד לבירור. אולם אין לפנינו כל ראיה כי החריגה אשר צוינה בטפסים, לא אושרה כפי שכך טוען התובע. אדרבא, עולה כי חלק מהטפסים אושרו בחתימה. מכל מקום, לא הוצגה לפנינו כל עדות לכך כי התובע זומן מעבר לפעם אחת לגביה טען כי התקבלו הסבריו. גם בחקירתה לפנינו, ציינה הגב' ראש את מעורבותה בבירור במקרה אחד (עמ' 65 לפרוטוקול, ש' 4-17). ככל שהובהר לתובע מספר פעמים כי הסבריו על גבי הטופס אינם מתקבלים וכי בכוונת הנתבעת לחייבו בסכום שבו תחויב הנתבעת לכשיוחזר הרכב, היה הדבר צריך למצוא ביטוי בין הראיות שלפנינו, ולו על מנת שנהיה משוכנעים כבחינת התובע, הנושא , לרבות האפשרות כי הוא יחויב בגין החריגה בשימוש, אכן הובהר. מעבר לכך, גם אם חויבה הנתבעת על ידי חברת הליסינג בגין השימוש החורג, אף בסכום גבוה מהסכום אשר נוכה לתובע משכרו, הרי שעצם העובדה כי הגב' ראש בחרה לחייב את התובע בסכום חלקי, ובחישוב כפי שהיא מצאה לנכון, מלמד על כך כי לענייננו, לא מדובר בהכרח בסכום קצוב ומוכח. לאור מסקנותינו אלו, איננו נדרשים לדון ולהכריע במחלוקות בין הצדדים לגבי בסיס החישוב אותו ערכה הגב' ראש. אולם נציין, כי הטענות אשר העלה התובע מלמדות על כך כי אכן קיימת מחלוקת אמתית לגבי אופן החישוב.

32. מסיבות אלו, אנו קובעים כי על הנתבעת להשיב לתובע סך של 10,975 ₪. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 6.9.2014 ועד תשלומו בפועל. אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה. הניכוי בוצע על ידי מנהלת הכספים אשר סברה כי יש מקום לחייב את התובע, באופן חלקי, בסכומים בהם חויבה הנתבעת על ידי חברת הליסינג או בגין חיובי הדלק . גם אם הניכוי בוצע שלא בהתאם לכללים על פי חוק הגנת השכר, לא התרשמנו כי מדובר בהתנהלות העולה לכדי חוסר תום לב מצד הנתבעת (פירוט לעניין השיקולים לחיוב בפיצויי הלנה, ראו פרק הדיון הבא).

חיוב הנתבעת בפיצויי הלנה בגין העיכוב ביישום ההסכם לעניין העלייה בשכר

33. אין מחלוקת בין הצדדים כי על פי הסכם העבודה, היה על הנתבעת להעלות את שכרו של התובע ב – 1,000 ₪, החל מחודש 1.1.2014. סעיף 5.1 להסכם קובע כך: "תמורת עבודתו תשלם החברה לעובד שכר של 14,000 ₪ (ברוטו) לחודש צמוד לתוספת היוקר כמקובל במשק (להלן: "המשכורת הבסיסית"). בתום שנת העבודה הראשונה יעלה השכר הבסיסי ל- 15,000 ₪". אין מחלוקת גם כי הנתבעת לא פעלה ולא עידכנה את שכרו של התובע וכי ההפרשים שולמו לתובע במשכורת חודש 8/2014 – 7,000 ₪, עבור חודשים 1-7/2014 . לטענת התובע, מדובר בהלנת שכר כמשמעה בחוק הגנת השכר ועצם העברת הסכום בחודש 8/2014, אינו פוטר מלחייב את הנתבעת בפיצוי זה. לעניין ההתיישנות, נטען כי מדובר בהלנת שכר אשר אירעה יותר משלוש פעמים בתקופה של 12 חודשים.

34. לטענת הגב' ראש בתצהירה, התובע הסב את תשומת ליבה לראשונה, לאמור בהסכם ההעסקה שלו, לפיו היה על הנתבעת להעלות את שכרו בחודש 8/2014 . לטענתה, העלייה בשכר לא בוצעה בשל טעות כנה. נטען כי הסכם השכר לא הועבר אליה ועל כן היא לא היתה מודעת לשינוי אשר היה צריך לקרות. נטען כי ככל הנראה היה זה בשל מצב החברה ומחילופי המנהלים. נטען כי ברגע שהעיר התובע את תשומת ליבה לכך, היא ערכה ביחד עם התובע חישוב של כלל השכר וכן של הזכויות (פיצויי פיטורים, פנסיה וקרן השתלמות) אשר היה על הנתבעת להפריש עבורו בגין שכר זה וכי ההפרשה בוצעה רטרואקטיבית (סעיף 35 לתצהירה ). השאלה הנתונה להכרעתנו, הינה, האם בנסיבות אלו, יש לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה על השכר ששולם באיחור. אנו סבורים שלא.

35. הפ

הפ

סעיף 18 לחוק הגנת השכר, קובע כך: "בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעסיק לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו".

בע"ע ( ארצי) 473/09 מוטור אפ בע"מ – יניב ורד, ניתן ביום 1.11.2011, נקבע, כי הפסיקה כיום מאפשרת שיקול דעת רחב לבית הדין, בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם. לעניינו רלוונטי האמור בפסק הדין באשר לדרך הפעלת שיקול הדעת:
"...הוצע לקבוע מדיניות המבצעת "איזון נאות בין זכויות העובד והמעביד", תוך שקלול "מכלול נסיבות המקרה" והגעה "להכרעה צודקת ומאוזנת", המעוגנת "במציאות, בהקשר התעשייתי וביחסי האנוש" (אדלר, בעמ' 46; כן ראו את ע"ע 647/07 חיים גפן – בתי מלון מאוחדים בע"מ, מיום 6.7.2009; ע"ע 357/06 ק.ל.ע קרן השתלמות לעובדים סוציאליים בע"מ – מועצה מקומית פקיעין, מיום 9.6.2009).

יש לפיכך לבצע איזון עדין, הלוקח בחשבון את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים; את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו; את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כתוצאה מאי קבלת שכר במועד עבור עבודתו; את החשש כי אי קבלת השכר במועד יפגע בזכותו של העובד לקיום בכבוד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פיצויי הלנה גבוהים - לרבות לעובדים אחרים של המעסיק - עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותם (וראו למשל – כדוגמאות לדרך הפעלת שיקול הדעת – את ע"ע 372/05 חברת השמירה בע"מ – מונטסנוט איילין איל, מיום 24.11.2005; ע"ע 307/05 בתי מלון מאוחדים בע"מ – רונית דבורה, מיום 20.9.2006).

במסגרת זו יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה לרבות התנהגות הצדדים ותום ליבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה (דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה את כל שכרו של העובד) ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות. בעת קביעת שיעור ההפחתה ניתן להיעזר, ככל שהנסיבות מתאימות לכך, בשיעור הריבית החריגה הנוהגת בבנקים (כפי שנעשה בעניין עיריית לוד)".

(פסקה 22 לפסק הדין).

36. בעניינו, קבע המחוקק כי לבית הדין קיים שיקול דעת האם להפחית או לבטל פיצוי הלנה במקרה של טעות כנה. הגב' ראש העידה לפנינו כי ההסכם במלואו לא הועבר לידיה וכי הועברו אליה רק נקודות לביצוע השכר (עמ' 67 לפרוטוקול, ש' 22-26). בסעיף 50 לתצהיר עדותו הראשית, לא נקב התובע במועד שבו פנה למר אייזנר בנושא וגרסת הגב' ראש כי התובע לא פנה אליה במועד שלפני 8/2014, לא נסתרה. מכאן, יש להניח כי מסיבה כזו או אחרת, גם התובע לא היה מודע לכך כי שכרו לא עודכן בהתאם להסכם העבודה עד לחודש 8/2014 . בנסיבות אלו, בהן הנתבעת הודתה בטעות ותיקנה אותה באופן מידי תוך תשלום השכר והזכויות הנגזרות מהתיקון ולאחר ששקלנו את השיקולים אשר הובא ו לעיל מתוך הפסיקה , אנו קובעים כי אין זה המקרה שבו יש מקום לפסיקת פיצויי הלנה.

פיצויי הלנה בגין העיכוב בהעברת ניכויי התובע וניכויי הנתבעת לקרן ההשתלמות

37. התובע האריך בכתב התביעה המתוקן ופירט מספר ליקויים בהתנהלות הנתבעת בהקשר זה: אי ביצוע הפרשות של הנתבעת מכלל משכורתו החודשית כהגדרתה בסעיף 5.3 להסכם העבודה. היינו – מסך של 17,000 ₪ בשנת 2013 ומסך של 18,000 ₪, בשנת 2014. לטענת ו, הנתבעת היתה מודעת לכך ולפיכך הפרישה סכום של 4,300 ₪ (מתוך סך של 6,100 ₪ הפרשות אשר ביצעה בחודש זה בתלוש השכר) וזאת על מנת "להדביק" את ההפרש. אולם בכך לא מילאה את חובותיה, לטענתו. ליקוי נוסף היה לטענתו צירופו לקרן ההשתלמות במסלול מניות רק ביום 22.4.2013 ופתיחת הקרן רק ב – 30.6.2013, זאת על אף שהוא החל את עבודתו ביום 1.1.2013 . בטענה זו מכוון התובע בעיקר לכך שהנתבעת ניכתה משכרו את חלקו מבלי שכספים אלו הופקדו בקרן. כן נטען כי הפרשות חודש 8/2013 הופקדו למסלול כללי ולא מנייתי וכן כי לאורך כל התקופה עוכבו ההפקדות, כאשר לא ברור לטענת התובע, מי עשה בכספים אלו שימוש. התובע אף העלה בכתב תביעתו המתוקן אפשרות כי הנתבעת כתבה את המחאות לקרן ההשתלמות אולם בפועל לא שלחה אותן, על מנת להשתמש בכספים אלו לצרכיה. עילת התביעה, לטענת התובע הינה מכח סעיף 19א לחוק הגנת השכר. כן נטען כי הפסיקה רואה בחומרה מקרים של ניכוי כספי עובדים מבלי שהועברו לקרן השתלמות וכי מעשה זה מהווה אף עבירה פלילית אשר עונשה בצידה, לפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר. בסיכומיו, טען התובע בעיקר כי הנתבעת התרשלה תוך פירוט התנהלות הנתבעת המלמדת על כך לטענתו. וכן טען, כי טענת הנתבעת כי הנזק הכספי תוקן על ידי הקופה לאחר הגשת תביעת התובע, אינה מצדיקה את רשלנותה ואת השימוש בהם עשתה בכספים המיועדים לקרן, לצרכיה. נטען, כי בגין האשראי אשר קנתה לה הנתבעת במעשיה, יש לחייבה בתשלום פיצוי (סעיף 153 לסיכומים).

38. לטענת הנתבעת בכתב ההגנה המתוקן, במהלך כל תקופת העסקת התובע, הופרשו לו מלוא התשלומים. נטען כי המחאות על שם התובע הועברו לקרן ההשתלמות על שם התובע, מדי חודש ובהתאם למועד הנכון. נטען כי ככל שהיו עיכובים בהפקדות, על התובע לבוא בטענות לקרן ההשתלמות. כן נטען כי התובע עצמו התמהמה כגון בקבלת החלטה לאיזה מסלול הוא רוצה להצטרף וכי חברת הביטוח לא הפקידה את המחאות הנתבעת, בשל כך. נטען כי בעקבות אי הפקדת ההמחאות פנתה הנתבעת מיוזמתה לקרן ההשתלמות ו כי כנגד המחאות אשר תוקפן פג, ביצעה הנתבעת לקרן ההשתלמות העברה בנקאית של הסכומים. כן נטען כי על פי פסיקת בית הדין, תביעה לפיצויי הלנה בגין אי תשלום לקרן השתלמות, נתונה לקופת הקרן ולא לתובע ועל כן רק מסיבה זו, יש לדחות את תביעתו לסעד זה. בסיכומיה, טענה הנתבעת כי במסגרת הסכם פשרה שנחתם ביום 11.1.2016, שילמה הנתבעת למיטב דש את כלל התשלומים עבור הפרשי הריבית וההצמדה בגין העיכוב בהפקדות התובע ומכאן שלא נגרמו לתובע נזק כלכלי בגין אי ההפקדות. הסכם הפשרה והבקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, צורפה כנספח 5 לסיכומים. כן נטען כי ההפרשות בוצעו ממשכורת שמעל לתקרת השכר המותר, על אף שבהסכם העבודה נקבע, כי ההפרשה תהיה עד לתקרה זו. מכאן, כך נטען, שהנתבעת הפרישה סכומים ביתר. לחילופין טענה הנתבעת, כי פיצויי הלנה נפסקים במקרים חריגים וקיצוניים וכי במקרה זה, הוכח כי הכספים לא הועברו בזמן אם בשל טעות כנה ואם בשל נסיבות שהיו בשליטת התובע. משנתגלתה הטעות הועברו הכספים ואף שולמו בגינם ריביות, כך שלתובע לא נגרם כל נזק.

39. ובכן, דין תביעת התובע ברכיב זה, להידחות. זאת, מפני שזכות התביעה לתשלום פיצוי הלנה בגין אי תשלום לקופת הגמל, מסורה לקופת הגמל בלבד, מהסיבה כי לא מדובר בשכר עבודה מולן. כך, ראו: חוות דעתו של השופט (בתוארו אז) יגאל פליטמן, בע"ע (ארצי) עמאד אברהים – מועצה מקומית מע'אר , ניתן ביום 22.6.2008:
"כך למשל, במקרה בו המעביד שילם את שכר העובד, אבל לא העביר לקופת הגמל את דמי הגמולים שנוכו משכרו. במקרה כזה, עפ"י סעיף 19א(א) לחוק הגנת שכר, (להלן – החוק) שכותרתו הינה "חוב קופת גמל כשכר מולן" – "יראו כשכר מולן גם סכום שהמעביד חייב לקופת גמל, בין שהסכום מגיע ממנו במישרין ובין שהמעביד חייב לנכותו משכר העובד...".
זכות התביעה לתשלום פיצוי הלנה בגין אי התשלום לקופת הגמל כאמור מסורה לקופת הגמל בלבד, שכן אין מדובר בשכר עבודה מולן; ועל פי סעיף 19א(ד), לחוק, מבחינת העובד - "סכום שהמעביד חייב לקופת גמל כאמור בסעיף קטן (א), יראו לעניין זכויות העובד או חליפו כלפי קופת הגמל כאילו שולם במועדו".
כך נפסק על ידנו לא אחת (דב"ע נא/3-2 צח - דחף פד"ע כ"ד 462; דב"ע נו 5-62 תע"ש – קרן השתלמות למהנדסים פד"ע לא 449; דב"ע מז/103-3 הטלוויזיה המסחרית - פתאל, והאסמכתאות שם, וכו').
יישום פסק הדין בעניין בתי המרגוע במקרה שכזה, תביא לתוצאה בלתי מסתברת של כפל חבות המעביד בתשלום פיצוי הלנה בגין ניכוי אותו סכום משכר העבודה שלא הועבר לקופת הגמל; לעובד - על פי סעיף 17 לחוק, ולקופת הגמל - על פי סעיף 19א לחוק. ".

כן ראו את האמור בבע"ע (ארצי) 201/09 ג'ורג' טורעאני – חנא ראשד ז"ל , כי בצד הוראת סעיף 19א' לחוק הגנת השכר, המטיל נטל כבד על קופות הגמל "להיות סוכני אכיפה של הזכויות הפנסיוניות של חבריהן", מעניק הסעיף תמריץ בדמות היכולת לתבוע פיצויי הלנת שכר (סעיף 37 לפסק הדין).

40. יתרה מכך, כפי שגם עולה מטענות התובע בסיכומיו, גם אם נקבע כי התקיימו בהתנהלות הנתבעת ליקויים, הרי שלתובע לא נגרם כל נזק. בין קרן ההשתלמות והנתבעת התקיים הליך משפטי, אשר הסתיים בפשרה לפיה שילמה הנתבעת לקרן ריביות בגין האיחור בהפקדות. בנסיבות אלו, ספק אם נוצר "אשראי" לנתבעת בגין העיכוב בכספים (ראו עדות הגב' ראש, עמ' 71 ש' 22). ובכל מקרה, "אשראי" שכזה, בוודאי שאינו "שכר מולן". משכך, מתייתר כמובן הצורך להכריע במחלוקות העובדתיות בין הצדדים, להן ה וקדש זמן לא מבוטל, בעיקר בכל הקשור לסיבות אשר הביאו לעיכוב בהפקדות לקרן ההשתלמות ובשאלה על מי יש להטיל את האחראיות לכך. כן נציין כי אפילו נקבל את גרסתה העובדתית של קרן ההשתלמות כפי שהיא מובאת במכתב אשר צורף כנספח ט' לתצהיר התובע, הרי שאין בה כדי לבסס השערות אשר הועלו על ידי התובע בכתב התביעה המתוקן, כי הנתבעת, באופן מכוון, ניכתה משכר התובע כספים ולא העבירה אותם לקרן ההשתלמות במטרה לעשות בהם שימוש לצרכיה.

41. אשר לטענת התובע כי הנתבעת מחויבת על פי הצהרתה ביום 20.5.2015 לשלם לתובע סך של 1,575 ₪ בגין הפרשה בחסר לקרן ההשתלמות, הרי שעולה מהפרוטוקול כי הגב' ראש נדרשה להסביר זאת בחקירתה הנגדית וכי הכוונה היתה לסכום ריבית והצמדה בגין הפיגורים שבמכתב דרישה של הקרן אל הנתבעת, לפני תביעה. משהגיעה הנתבעת עם הקרן להסכם פשרה במועד מאוחר יותר, אין מקום להידרש לכך.

פדיון חופשה

42. לטענת התובע, בחודש יולי עמדו לרשותו 1.55 ימי חופשה אשר טרם ניצל. בחודש 8/2013 צבר 1.5 ימי חופשה נוספים. נטען כי במהלך חודש זה, הוא לא יצא לחופשה מפעלית מתוך מחויבות לסיים את הפרויקטים להם התחייב. ברכיב זה נתבע סך של 2,541.66 ₪ לפי חישוב של 833.33 ₪ ליום. לטענת הנתבעת, התובע ניצל ימי חופשה מעבר ליתרה זו ואף על פי כן הוא לא חויב בגין כך. בס יכומיה, מפנה הנתבעת לכך כי בדיון מיום 20.5.2015 ויתר התובע על רכיב תביעה זה.

43. ובכן, על פי דו"ח שעות חודשי של התובע לחודש 8/2014, אשר צורף כנספח 5 לתצהיר הגב' ראש, התובע נעדר מהעבודה בימים הבאים:
3-7/8/2014, 14.8.2014 (21.8.2014 מחלה – הציג אישור שצורף לכתב התביעה המקורי), 25-28/8/2014, 31.8.2014.
אין מחלוקת כי החופשה המפעלית התקיימה בתאריכים 17.8.2014 ועד 21.8.2014 ומכאן שהתובע לא שהה בחופשה מפעלית.
אין להחזיק את התובע כמי שוויתר על תביעתו ברכיב זה, זאת במיוחד לנוכח העובדה כי הוא לא היה מיוצג ב מועד שבו התקיים הדיון. עם זאת, אישר התובע לפרוטוקול הדיון מיום 20.5.2015, כי הוא אכן שהה בחופשה בשבוע הראשון של חודש 8/2014 (עמ' 1 ש' 18-19). כבר במועד זה, ציין התובע כי נאמר לו על ידי המנכ"ל כי ימים אלו לא יבואו על חשבון ימי החופשה (שם, ש' 20-21). התובע לא חזר על טענה זו, לרבות במסגרת תצהיר עדותו הראשית. בקשת התובע בדבר צירוף דואר אלקטרוני אשר יש בו כדי לתמוך בטענתו בנושא זה, אשר הועלתה במהלך פרשת ההגנה (חקירת מר אייזנר), נדחתה (רא ו פרוטוקול דיון מיום 30.4.2017, עמ' 55). לאור זאת, הנתונים שלפנינו מלמדים על כך כי התובע ניצל את יתרת ימי החופשה ואף מעבר לכך.
דין התביעה ברכיב זה, אם כן, להידחות.

נטילת הרכב שבוע לפני הזמן ועיכוב בהעברת פוליסת ביטוח המנהלים

44. התובע אינו עותר לסעדים בגין טענותיו אלו והדיון בהן נדרש לטענתו על מנת ללמדנו על התייחסות הנתבעת אליו ולפיכך נקצר בדברינו.

בכתב התביעה המתוקן, טען התובע כי רכבו נלקח ממנו מיד עם סיום העבודה על הפרויקטים בגינם הוארכה תקופת ההודעה המוקדמת. נטען כי נטילת הרכב נועדה להכביד על הגעתו לעבודה ומשלא נמצאה לתובע דרך להגיע לעבודה – הוא קיבל הוראה שלא להגיע יותר. בתצהיר התובע אף נטען כי נטילת הרכב נועדה להמאיס עליו את שהותו. התובע מסתמך בטענותיו על כך שפניותיו בקשר להסעה לעבודה, לא נענו - על תכתובת בדואר אלקטרוני, אשר צורפה כנספח י"ח לתצהירו. אלא שמעיון בהודעות אלו, עולה כי התובע ביקש הסעה לעבודה ביום 31.8.2014 וזאת לצורך דיון בתשלומים לפי חוזה ההעסקה (כותרת המייל) ולא לצורך העבודה. כמו כן, בכתב התביעה המקורי (סעיף 6 לטיעונים) , טען התובע כי הוא הוזמן למפעל ונדרש להשאיר את הרכב, כי ניתנה לו הסעה הביתה וכי לקיחת הרכב שבוע לפני הזמן גרמה לכך כי הוא לא יוכל להגיע לשני ראיונות עבודה אשר נקבעו שבוע קודם לכן. על טענה עובדתית זו, לא חזר בכתב התביעה המתוקן.

בנסיבות אלו, איננו מוצאים טעם לפגם בכך שהתובע נדרש למסור את רכבו. מה גם, שהסמכות לכך נתונה לנתבעת וזאת בהתאם להסכם העבודה.

45. אשר לטענה בנושא פוליסות ביטוח המנהלים, לאחר ששמענו את הסברי הגב' ראש ובהתחשב כאמור בעובדה כי לא נגרם לתובע כל נזק בשל פגיעה ברצף הזכויות, הרי שלא ראינו לנכון להביא נתונים אלו לחובת הנתבעת בפסק דין זה.

סוף דבר:

46. הנתבעת תשלם לתובע, בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה, סך של 20,000 ₪ פיצוי בגין פגמים אשר נפלו בהליך השימוע.
כמו כן, תשיב הנתבעת לידי התובע, בתוך פרק הזמן האמור, את הסך של 10,975 ₪, אשר ניכתה שלא כדין משכרו של התובע. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 6.9.2014 ועד תשלומו בפועל.

יתר רכיבי התביעה – נדחים.

47. לאור התוצאה אליה הגענו, אין צו להוצאות. בהחלטה זו הבאנו בחשבון את האופן שבו ניהל התובע את ההליך כפי שעולה מהחלטות שונות אשר ניתנו במהלכו ומפרוטוקול ישיבות ההוכחות וכן בהתחשב בסכום התביעה הכולל ביחס לתוצאת פסק הדין.

48. לכל אחד מן הצדדים נתונה הזכות לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ‏י' חשון תשע"ח, ‏30 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' יהודית שמעוני
נציגת ציבור (עובדים)

מירון שוורץ, נשיא
אב"ד

מר ראובן גבריאל כהן
נציג ציבור (מעסיקים)


מעורבים
תובע: רון שטי נברג
נתבע: חברת מגם בטיחות בע"מ
שופט :
עורכי דין: