ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מת און תעשיות פלדה 1972 בעמ נגד עיריית חולון :


לפני כבוד ה שופט אליהו בכר

תובעת

מת און תעשיות פלדה 1972 בעמ
ע"י ב"כ עו"ד עופר ורד

נגד

נתבעת

עיריית חולון
ע"י ב"כ עו"ד עדי קרונפלד

פסק דין

רקע
לפני בקשה לסילוק על הסף של התובענה הייצוגית שהגישה התובעת – חב' מתאון תעשיות פלדה בע"מ, המחזיקה בנכס בסיווג תעשייה הכולל מרתף, נגד הנתבעת – עיריית חולון ( להלן גם: "העירייה"), להשבת כספי ארנונה שנגבו לטענתה ביתר. הבקשה הוגשה בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 6993/15 עיריית ת"א-יפו נ' אספיאדה בע"מ (16.8.2016) ( להלן: "הלכת אספיאדה"), שקבע שככלל לא ניתן לברר במסגרת תובענה ייצוגית מנהלית טענות המצויות במסגרת עילות ההשגה שנקבעו בס' 3(א) לחוק הרשויות המקומיות ( ערר על ארנונה כללית), התשל"ו – 1976 ( להלן: "חוק הערר"), ובכלל זה טענות בדבר סיווג נכסים, וזאת מחמת קיומו של מסלול סטטוטורי חלופי שנקבע בדין.
ביום 6.1.2016 אישר בית המשפט ( חברתי כבוד השופטת אבניאלי) את ניהול התובענה כייצוגית. במסגרת ההחלטה פורטו בהרחבה ענייניה של התובענה וטענות הצדדים. בתמצית יאמר כי עסקינן בשאלה האם ראוי לסווג מרתפים בשימוש תעשייה כיחידת שומה נפרדת ( שומה למרתף בנפרד מהשומה לשטח העיקרי), או כיחידת שומה אחת ( שומה משותפת למרתף ולשטח העיקרי).
ס' 4.1 לצו הארנונה של עיריית חולון לשנת 2013 לעניין מבני תעשייה, קובע כי ככל ששטח הנכס גדול יותר, החיוב למ"ר פוחת. שטח של עד 1,000 מ"ר מחויב בסך 119.72 ₪ למ"ר, שטח שבין 1,000 מ"ר ל-2,000 מ"ר מחויב בסך 116.15 ₪ למ"ר, וכן הלאה. כמו כן קובע סעיף ההגדרות לס' 4 בצו הארנונה, כי מרתפים המשמשים כמפעל תעשייתי יחויבו ב-75% מהארנונה הכללית לפי התעריף בס' 4.1 לצו. אין מחלוקת שהעירייה מפרידה בין חיובי הארנונה למרתף ולנכס העיקרי, כך לדוגמה שטח מבנה תעשייה המורכב מ-1,000 מ"ר שטח עיקרי ו-200 מ"ר מרתף, יחויב כדלקמן: 1,000 מ"ר שטח עיקרי בחיוב לפי תעריף המדרגה הראשונה ( בין 0 ל-1,000 מ"ר) = 119.72 ₪ למ"ר ו-200 מ"ר שטח מרתף בחיוב לפי 75% מתעריף המדרגה הראשונה ( בין 0 ל-1,000 מ"ר) = 89.79 ₪ למ"ר. לשיטת התובעת הפיצול הוא מלאכותי. החיוב עבור המרתף צריך להיות לפי התעריף במדרגה השנייה ( בין 1,000 מ"ר ל-2,000 מ"ר), קרי 75% מ-116.15 ₪ = 87.11 ₪, ומכאן שהפיצול מביא לגביית ארנונה ביתר ( כ-2.7 ₪ למ"ר). נטען, שוועדות הערר קבעו במפורש שכאשר מדובר ביחידות נכס המצויות באותו מבנה, מוחזקות בידי אותו מחזיק, נעשה בהן אותו שימוש והן משרתות את אותו עסק, יש לחייב את הנכסים כיחידת שומה אחת; לטענת העירייה, הפיצול נעשה בהתאם לדין ולצו הארנונה – כשמדובר בסיווגים נפרדים – סיווג " תעשייה" וסיווג " מרתף לתעשייה". לשיטתה, למרתפים לתעשייה סיווג עצמאי שונה ותעריף מופחת משמעותית מאשר לשטח העיקרי לתעשייה, וזאת לאור תכונותיו הפיזיות של המרתף, המגבילות את השימוש בו ביחס למבנה רגיל בתעשייה ואינן מאפשרות לנצל את שטחו באופן דומה. מכאן, שאין לאחד את השטחים שבסיווגים השונים. עוד טענה העירייה כי החלטות ועדת הערר שגויות ולא הוגש עליהן ערעור משיקולי עלות-תועלת, אך אין בכך כדי להוות ויתור או הודאה.
ביום 16.8.2016, לאחר אישור הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, ניתן פסק הדין בעניין אספיאדה, והעירייה הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף לאור הקביעות בו, היא הבקשה דנן.
טענות הצדדים בבקשה דנן
לטענת העירייה, בלב התובענה עומדת שאלת סיווגו של הנכס ואופן חיובו בארנונה, בהתחשב בשטחו ובשימוש שנעשה בו, כאשר למרתפי תעשייה סיווג נפרד ועצמאי בשל מגבלת השימוש בהם. נטען, שיש לבחון האם מדובר ביחידה עיקרית ויחידה הנלוות לה או במבנה רב תכליתי בעל ש תי יחידות נפרדות שלא ניתן לאחדן. שאלות אלה מסורות למנהל הארנונה וועדת הערר באופן בלעדי . לפיכך, ובהתאם להלכת אספיאדה, אין מקום לדון בתובענה כתובענה ייצוגית, והיה על התובעת לפעול בהליכים לפי חוק הערר. נטען, שהתובעת אף הודתה כי הבירור מתאים להליכי השגה וערר בתגובה לתשובה לבקשת האישור וב"כ התובעת אף הגיש ערר בנושאים דומים. עוד נטען, שהעניין לא נדון בעבר בוועדות הערר וההחלטות אליהן הפנתה התובעת עוסקות בסעיפים אחרים בצו הארנונה. כמו כן נטען, שלא מדובר בעניין עקרוני, שישנם רק כ-35 חברים בקבוצה ושצו הארנונה תוקן בשנת 2016 וועדות הערר קבעו מאז שפיצול הסיווג הוא כדין. נטען, שבנסיבות אלו, מקום שבו התובעת לא הגישה השגה על עניין זה, יש לסלק את התובענה על הסף.
התובעת טענה , שלא מדובר בשאלה של סיווג או שימוש, כאשר אין מחלוקת עובדתית שמדובר במרתף לתעשייה, אלא מדובר בשאלה בדבר האופן שבו העירייה מקימה את נתוני החיוב במערכת הגבייה הממוחשבת – פיצול הנכס לשני חשבונות נפרדים . מכאן שמדובר במחלוקת משפטית והרציונל בבסיס הלכת אספיאדה לא מתקיים. עוד נטען, שגם אם מדובר בשאלה של סיווג המצויה בסמכות ועדת הערר, אין לסלק את התובענה על הסף כיוון שהמקרה דנן נכנס תחת החריגים להלכת אספיאדה. נטען, שמדובר בסוגיה משפטית ועקרונית החלה על נישומים רבים; שלא מדובר בהכרעה ראשונית אלא בעניין שכבר הוכרע בוועדות הערר, וכך אף קבע בית המשפט בהחלטת האישור; שאין טעם בבירור העניין בוועדת הערר, כי ממילא העירייה, בחוסר תום לב, לא מיישמת את ההחלטות באופן רוחבי על כלל הנישומים, ולא נותנת פתרון כולל, כאשר רק נישומים שפונים לוועדת הערר זוכים ליישום ההחלטה בעניינם. עוד נטען, שאין להחיל את הלכת אספיאדה שכן לא נקבע מפורשות בפסק הדין שהוא חל על הליכים שכבר החלו.
דיון והכרעה
מטענות הצדדים עולות שלוש סוגיות בהן נדרשת הכרעה:
(1) האם הלכת אספיאדה חלה על הליכים תלויים ועומדים;
(2) האם התובענה בסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר לפי חוק הערר;
(3) האם המקרה דנן נכנס לגדר החריגים שנקבעו בהלכת אספיאדה.
אדון בשאלות אלו לפי סדרן.
הלכת אספיאדה חלה על הליך תלוי ועומד
כאמור, התובעת טענה שאין להחיל בענייננו את הלכת אספיאדה שכן לא נקבע מפורשות בפסק הדין שהוא חל על הליכים שכבר החלו. העירייה טענה שהלכת אספיאדה מוחלת גם על בקשות שאושרו עוד קודם לקביעת ההלכה.
נקבע, כי " נקודת המוצא העקרונית היא כי הלכה שיפוטית חדשה חלה הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית" (רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל, סא(1) 126, 141 (2006); רע"א 2453/13 עמר נ' עיריית חדרה, פס' 41-42 (14.4.2015) [להלן: "עניין עמר"]). בעניין אספיאדה בית המשפט העליון לא קבע הוראת מעבר לגבי תיקים תלויים ועומדים או הוראות לעניין תקופת ביניים ( השוו עניין עמר פס' 47; ע"א 1326/07 המר נ' עמית (28.5.2012)), ולפיכך הלכת אספיאדה חלה רטרוספקטיבית גם על תיקים תלויים ועומדים, ובעקבותיה אף בתי המשפט דוחים תובענות ייצוגיות שהוגשו ( ואף אושרו) קודם לקביעת ההלכה ( ר' ת"צ ( מינהליים מרכז) 17527-11-11 רחמים נ' עיריית רעננה (1.1.2017) [ להלן: "עניין רחמים"] [יצוין שעל פסק דין זה קיים ערעור תלוי ועומד – עע"מ 728/17 ‏רחמים נ' עיריית רעננה]; בר"מ 7683/16 עיריית מודיעין מכבים רעות נ' יפת (18.12.2016) [ להלן: "עניין יפת"]; ת"צ ( מינהליים ת"א) 49117-07-13 עירית תל-אביב-יפו נ' אספרסו קלאב בע"מ (6.12.2016) [ להלן: "עניין אספרסו קלאב"] [יצוין שעל פסק דין זה קיים ערעור תלוי ועומד – עע"מ 9962/16 שחף טקס בע"מ נ' עיריית תל אביב – יפו]).
לאור האמור, לא מצאתי מניעה לבחון האם הלכת אספיאדה חלה על המקרה דנן, וזאת על אף שאושרה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית קודם לקביעת ההלכה.
השאלה שבמחלוקת ראויה לבירור במסגרת הליכי ההשגה המינהליים בעניין אספיאדה נקבע, כי למעט במקרים חריגים, לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית לתקיפה של שומת ארנונה בעילות הקבועות בסעיף 3( א) לחוק הערר, כיוון שחוק הערר מתווה מסלול ייחודי נפרד להשגה על השומה. על פי החוק, נישום המבקש להעלות טענות בעילות מסוימות, נדרש לעשות כן תחילה באמצעות הגשת השגה למנהל הארנונה, ובהמשך באמצעות הגשת ערר לוועדת הערר על החלטת מנהל הארנונה. לאחר שימצה הנישום את הליכי ההשגה והערר, הוא יוכל להביא את עניינו לבית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת ערעור מנהלי ( ר' גם בר"מ 7618/16 עיריית תל אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ, בפס' 10 (4.12.2016) [להלן: "עניין רמת אביב"]).
עילות ההשגה קבועות בס' 3(א) לחוק הערר, הקובע כדלקמן:
"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;
(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס."

כאמור, לטענת העירייה השאלה שבמחלוקת נוגעת לסיווג הנכס, כאשר לשיטתה " מרתף לתעשייה" הוא תת סיווג נפרד מסיווג תעשייה ועל כן היא מפרידה בין הנכסים. התובעת טענה שלא מדובר בשאלת סיווג אלא בשאלה כיצד העירייה מקימה את הנכס במערכת הממוחשבת שלה – ומפצלת בין הנכסים. בענייננו, וכפי שאף הגדיר זאת בית המשפט בהחלטת האישור, השאלה שבמוקד "היא האם ראוי לסווג מרתפים כיחידת שומה נפרדת" (שם, בס' 27). קרי, מדובר בשאלה של סיווג הנכס, ולפיכך עניינה של התובענה נכנס בגדר העילות הקבועות בסעיף 3( א) לחוק הערר.
אמנם, הרציונל העומד בבסיס החלטת בית המשפט בעניין אספיאדה נובע בין היתר מכך ששאלת סיווג נכסים דורשת לרוב בירור עובדתי נרחב ( ר' עניין אספיאדה בפס' 22; עניין רמת אביב בפס' 10), ואכן לכאורה אין בענייננו מחלוקת עובדתית – הצדדים מסכימים שהתובעת ויתר חברי הקבוצה מחזיקים מרתף המשמש לתעשייה באותו בניין בו הם מחזיקים שטח עיקרי לתעשייה, אולם אין בכך כדי לגרוע מכך שהמחלוקת הינה בדבר הסיווג שיש לתת למרתפים אלו בהתאם לצו הארנונה – והדבר מצוי כאמור בסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר. יובהר, ש לא אחת נדרשות ועדות הערר להכריע בעניין בעל השכלה רוחבית ( כך לדוגמה בעניין אספיאדה נדונה שאלת סיווג מכוני יופי; בעניין רמת אביב נדונה שאלה בדבר חיוב מחזיק בשטח משותף בקניון; בעניין יפת נדונה שאלה בדבר סיווג חדרי עגלות בבנייני מגורים; ובעניין אספרסו קלאב נדונה שאלת חיוב שירותים משותפים בקומה; בכל המקרים לעיל נקבע שהשאלה נכנסת בגדר העילות המצויות בס' 3(א) לחוק הערר). לעניין זה יצוין כי גם התובעת לא חלקה על כך שהשאלה נשוא התובענה נמצאת בסמכות מנהל הארנונה וועדות הערר (ר' ס' 39 לתגובת התובעת לתשובת העירייה לבקשת האישור).
לאור האמור, עניינה של התובענה בא בגדר המקרים המנויים בס' 3(א) לחוק הערר. לפיכך וכלל שלא מתקיימים החריגים הקבועים בהלכת אספיאדה, כפי שידון להלן, דינה של התובענה דחייה.
לא מתקיימים החריגים הקבועים בהלכת אספיאדה התובעת טענה, כי התובענה דנן נופלת בגדר המקרים החריגים בהם יש לברר את התובענה הייצוגית על אף המתווה הקבוע בחוק הערר. נטען, שמדובר בעניין עקרוני, שכבר הוכרע בוועדות הערר, אך העירייה לא מיישמת אותו בצורה רוחבית בחוסר תום לב. לפיכך, גם אין טעם בפנייה לוועדות הערר; העירייה טענה שלא מדובר בסוגיה עקרונית, שמספר חברי הקבוצה עומד על 35 בלבד, ושוועדות הערר לא הכריעו בעניין.
בהלכת אספיאדה נקבע, כי קיים " פתח צר" המאפשר לבית המשפט לדון בתובענה ייצוגית שהעילות בה מיועדות למסלול ההשגה המינהלי לפי חוק הערר, אם מדובר " במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית המשותפת לנישומים רבים, והדעת נותנת כי אין טעם בבירור הטענה במסגרת הליכי השגה והערר", כך לדוגמה, מקרים שבהם לפרט אין תמריץ לנקוט בהליך פרטני ( הלכת אספיאדה בפס' 43). שיקולים חריגים נוספים נוגעים " למודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שיגרמו לו כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות ה'רגילות'" (שם, בפס' 23). הובהר, כי פנייה לבית המשפט העוקפת את ההליכים הסטטוטוריים " 'חורגת מדרך השיגרה ושמורה למקרים חריגים בלבד, ובכפוף לסייג זה אין לערב את בתי המשפט בהכרעות ראשוניות במחלוקות הנתונות להשגה ולערר'" ובית המשפט הדגיש "כי אין לחרוג מהכלל לפיו טענות הנוגעות לסיווג הנכס צריכות להתברר בהליכי ההשגה הקבועים בחוק הערר ' אף אם השאלה שבמחלוקת מגלה פוטנציאל להשפעות רוחב'" (שם, בפס' 23).
בענייננו, לא מצאתי כי מדובר במקרה חריג הנכנס בגדרי " הפתח הצר" שקבע בית המשפט העליון. אין מדובר במקרה בעל חשיבות ציבורית עקרונית ומיוחדת ( ר' גם עניין רמת אביב בפס' 13), אלא במחלוקת עובדתית ומשפטית "רגילה" בדבר סיווג מרתפים לתעשייה בעיר חולון בנכסים שגודלם עולה על 1,000 מ"ר, כאשר מכתב ההגנה עולה שהנזק המצרפי לחברי הקבוצה, ככל שתתקבל התובענה, עומד על 147,000 ₪ לשנה. בית המשפט העליון עמד על החשיבות של שימור מסלול ההשגה המנהלי וההקפדה שלא לערב את בית המשפט בהכרעות הנתונות על פי דין למנהל הארנונה וועדת הערר, והמקרה דנן אינו מצדיק חריגה מכלל זה. יודגש, שהתובעת הייתה מיוצגת ואף הגישה השגה וערר לשנים הרלוונטיות, שלא כללו את טענותיה בעניין המרתפים, ומכאן לא ניתן לומר שלא הייתה מודעת לזכויותיה.
שקלתי האם בטענת התובעת כי לא היה טעם בהגשת ערר כיוון שהחלטות דומות שניתנו על ידי ועדת הערר בעניין סיווג מרתפים ביחד עם נכס עיקרי לא יושמו על ידי העירייה, יש כדי להצדיק דיון בתובענה הייצוגית על אף קיומו של המסלול המנהלי החלופי, אך הגעתי למסקנה שגם טענה זו אינה יכולה להצדיק את הותרת התובענה על כנה. החלטות של ועדת הערר, והודעת החדילה בעניין מאיירס (11203-07-14), עוסקות באיחוד יחידות נכס (1) המצויות באותו מבנה, (2) מוחזקות על ידי אותו מחזיק, (3) משרתות את אותו עסק, ו-(4) נעשה בהן אותו שימוש. העירייה טענה שבענייננו מדובר בשימושים נפרדים ומכאן בסיווגים נפרדים לאור מגבלות המרתף ( ר' גם ס' 15-16 להחלטת האישור). אם כן, על אף שלכאורה ההחלטות תומכות בעמדת התובעת לפיה יש לאחד את המרתף עם השטח העיקרי כשמתקיימים ארבעת התנאים לעיל ( ר' ס' 27 להחלטת האישור), טענת העירייה בכל הנוגע עם ההצדקה לשוני בסיווג מרתפים לתעשייה (להבדיל ממרתפים למסחר), לא הוכרעה לגופה וטענותיה אלה מקומן בבירור בהליכי ההשגה והערר – כפי שנעשה בעניין המרתפים למסחר ( ר' ערר 74/09 גוטקס זארה מותגים נ' מנהל הארנונה בעיריית חולון). יובהר בהקשר זה כי בית המשפט העליון התייחס לחשש שבו העירייה לא תחיל את הקביעות שנקבעו בוועדת הערר על נכס בעל מאפיינים דומים אך בכל זאת קבע, כי לא ניתן לתבוע בהליך ייצוגי בעילות הקבועות בס' 3(א) לחוק הערר ( ר' ס' 32 לעניין אספיאדה). ברם, בעניין זה ראוי להזכיר לעירייה כי " חזקה על הרשות שהיא תיישם את העקרונות שעליהם הורה בית המשפט גם בעניינים של נישומים אחרים באותו מצב" (שם, בפס' 35) וטוב תעשה העירייה אם תיקח לתשומת לבה דברים אלה, וזאת במיוחד לאור טענותיה כי החלטות ועדת הערר שהובאו בהחלטת האישור שגויות, אך היא רשאית שלא להגיש ערעור מנהלי משיקולי עלות-תועלת .
סוף דבר
בהתאם להלכת אספיאדה, ולאור קיומו של הליך סטטוטורי חלופי להעלאת טענות התובעת ( הליך שהתובעת לא נקטה בו במקרה דנן), ובהעדר קיומם של חריגים, הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת והתובענה נדחית.
בנסיבות, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י' חשוון תשע"ח, 30 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מת און תעשיות פלדה 1972 בעמ
נתבע: עיריית חולון
שופט :
עורכי דין: