ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד שולמית גינת :

בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט ת' אור

המערערת: קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

נ ג ד

המשיבה: שולמית גינת

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל איב מיום 19.10.95 בת"א 1506/90 שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר ג' קלינג

בשם המערערת: עו"ד י' מלמן
בשם המשיבה: עו"ד ז' קליר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

פסק-דין

השופט ת' אור:

1. המשיבה, שלומית גינת, ילידת 2.8.46 (להלן: המשיבה) נפצעה ביום 25.12.88 בתאונת דרכים (להלן: התאונה). בעקבות תאונה זו היא אושפזה בבית חולים ביילינסון ולאחר מכן בבית לוינשטיין עד 26.11.89.

לאחר התאונה הכירה המשיבה אדם פלוני, אשר גר בנתניה. ביום 23.1.90, בעת שהיתה המשיבה בדירתו, המצויה בקומה הרביעית, היא קפצה מן הדירה בניסיון להתאבד. כתוצאה מניסיון זה נפגעה המשיבה קשות. היא אושפזה בבית חולים מאיר ונותרה, בסופו של דבר, נכה בשיעור 100% לצמיתות.

2. המשיבה הגישה לבית משפט קמא תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה מארוע התאונה, ובכלל זה הנזקים שנגרמו לה עקב ניסיון ההתאבדות. עילת התביעה היתה מעוגנת בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים). בית המשפט קיבל את התביעה. בפסק דינו קבע בית המשפט, כי התקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין ניסיון ההתאבדות, על תוצאותיו. בית המשפט חייב את המערערת, היא קרנית, קרן לפיצויי נפגעים (להלן: המערערת) לפצות את המשיבה בגין כל נזקיה עקב התאונה, לרבות הנזקים שנגרמו עקב ניסיון ההתאבדות.

בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי את סכום הפיצויים המגיע למשיבה בסכום כולל של 5,347,405 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי, ותשלומים תכופים אשר שולמו למשיבה.

שני ראשים לערעור שבפנינו. האחד מופנה כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר אחריותה של המערערת לפצות את התובעת גם בגין נזקיה עקב ניסיון ההתאבדות. לטענת המערערת, לא הוכח הקשר הסיבתי - לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית - בין התאונה לבין ניסיון ההתאבדות. ראש הערעור השני מופנה כנגד סכומי הפיצויים שנפסקו למשיבה בפרטי הנזק השונים. אדון עתה בטענות המערערת.

3. אפתח בשאלת הקשר הסיבתי במישור העובדתי. בית המשפט המחוזי מינה מומחים רפואיים שיבדקו את המשיבה, ובין היתר מינה את פרופסור בנטל בשטח הנוירולוגי ואת ד"ר ווייל בשטח הפסיכיאטרי. לאחר שאלה חיוו דעתם לגבי מצבה של המשיבה, הן עקב התאונה והן עקב נסיונה להתאבד, נתבקשו על ידי בית המשפט להשיב לשתי שאלות: השאלה הראשונה היתה, אם הם מסוגלים לחוות דעה לגבי קיומו של קשר סיבתי בין התאונה ונזקיה לבין נסיונה האובדני של התובעת; והשניה היתה, במידה והתשובה לשאלה הראשונה חיובית, האם קיים לדעתם קשר סיבתי כאמור.

פרופסור בנטל השיב, כי התשובה צריכה להינתן על ידי המומחה בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר ווייל. ד"ר ווייל השיב לבית המשפט בחוות דעת שניתנה על ידו ב22.6.92-. בחוות דעתו זו הבהיר על שום מה קיים, לדעתו, קשר סיבתי בין התאונה לבין ניסיון ההתאבדות. ד"ר ווייל גם נחקר בבית המשפט ארוכות על חוות דעתו. לחוות דעת זו חשיבות רבה, נוכח העובדה שבית משפט קמא התייחס אליה באמון והיה מוכן להשתית עליה את מסקנותיו. אפנה איפוא לממצאים העולים מחוות הדעת ומעדותו של ד"ר ווייל.

4. בחוות דעתו ובעדותו מפרט ד"ר ווייל את הצטברות הגורמים השונים אשר יכולים להסביר את ניסיון ההתאבדות של המשיבה. בקשר לכך הזכיר את אישיותה הבסיסית של הנבדקת וכן את הרקע האישי שלה קודם התאונה - כולל רקע משפחתי וגירושיה של המשיבה משני בעלים שהיו לה. מבעלה השני, עוזי, התגרשה מספר חודשים לפני התאונה. לגורמים אלה, אשר היוו מבחינתה של המערערת מעין "גולגולת דקה", התווספו גורמים אשר יצרה התאונה. בין אלה מונה ד"ר ווייל את הליקויים המוחיים האורגניים אשר נבעו מהפגיעה המוחית עקב התאונה, את התגובה הרגשית של המשיבה להשלכות התאונה ואת השינויים בדימויה העצמי. בהקשר זה ראוי להזכיר, שהתאונה גרמה למשיבה (טרם ניסיון ההתאבדות) נכות נוירולוגית בשיעור 36% בגין הפגיעה המוחית, כפי שקבע פרופסור בנטל; ונכות פסיכיאטרית בשיעור 20%, כפי שקבע ד"ר ווייל. בנוסף לנכויות אלה, היה עליה להתמודד עם הקשיים הנוספים אחרי השחרור מבית החולים לוינשטיין, הצורך להסתגל לחברה, "כולל שייכות למערכת משפחתית והעמדה למבחן של תוכניות מקצועיות". בהקשר לתגובה הרגשית, מדגיש ד"ר ווייל בחוות דעתו:

"אין לי ספק שתגובתה הרגשית של הנבדקת להשלכות התאונה היו גדולות(!), בין היתר בתחום דימויה העצמי וסיכוייה למשוך גבר. המגבלות התפקודיות הרחיבו את התלות והגדילו את החשש שאף גבר לא ישאר איתה".

בחוות דעתו, התייחס ד"ר ווייל גם לשאלה האם ועד כמה מצבה של המשיבה יכול היה להביאה, אף לולא התאונה, לניסיון ההתאבדות. השאלה התעוררה נוכח העובדה שגם קודם התאונה נזקקה לטיפול אנטי דכאוני, על רקע גירושיה מעוזי. אלה דבריו של ד"ר ווייל על מצב התובעת עובר לקרות התאונה:

"בסוף טיפול זה ניתן לומר, שהתופעות הקליניות נעלמו עם החזרה לרמה תפקודית לא פחותה מהרמה התפקודית שלפני הגירושין. לעומת זאת, אני סבור שנשארה פגיעות לטנטית (סמוייה) גדולה לנושא פרידה מגבר".

מסקנתו של ד"ר ווייל היא, שמספר חודשים קודם התאונה חזרה המשיבה לאיתנה ותפקידה כרגיל כמו לפני גירושיה. בתאונה נגרמה למשיבה פגיעה מוחית אורגנית קשה ונשארו לה ליקויים מוחיים. כן נמצאה אצל המשיבה תגובה רגשית להשלכות התאונה ולשינויים בדימויה העצמי. על רקע מכלול נתונים אלה, מסקנתו של ד"ר ווייל לגבי חלקה של התאונה בניסיון ההתאבדות היא כדלקמן:

"התרשמתי שהניסיון לאיבוד לדעת הוא תוצאה מצירוף ומהצטברות של גורמים רבים. אבל, לדעתי, הנבדקת תפקדה בצורה טובה עד יום התאונה ופגיעותה הרגשית נשארה סמוייה. זאת אומרת, שהתאונה הוותה הדק לניסיון זה".

ניתן לסכם, כי מעדותו של ד"ר ווייל עולה כי אלמלא תוצאות התאונה - הפגיעה האורגנית במוח והנכות הנפשית שנגרמו לתובעת בעקבותיה - לא היה מתרחש ניסיון ההתאבדות אשר בוצע ביום 23.1.90. מכך עולה, כי הוכח מבחינה עובדתית שהתאונה היא שגרמה לניסיון ההתאבדות.

5. חרף קיומו של קשר עובדתי-רפואי בין התאונה לבין ניסיון ההתאבדות כמבואר לעיל, טוען בא כוח המערערת כי המערערת אינה אחראית לפצות את המשיבה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה עקב ניסיון ההתאבדות. במסגרת טענה זו, המצויה במישור ריחוק הנזק, נטען כי ניתן היה לייחס את תוצאות המעשה האובדני לתאונה, רק אם היה מוכח כי התקיים במשיבה, בעת המעשה האובדני האמור, מצב נפשי חמור, אשר שלל ממנה לגמרי את כוח רצונה או את יכולתה לשלוט בדחפיה, או למצער, מצב של נוירוזה חריפה. הואיל וליקוי כה חמור לא הוכח, טוען בא כוח המערערת כי אין לייחס את תוצאות האירוע האובדני לתאונת הדרכים.

6. על שאלת ריחוק הנזק בתביעה לפי חוק הפיצויים חלה הוראת סעיף 76 לפקודת הנזיקין (סעיף 4(א) לחוק הפיצויים). כאשר מדובר בתביעה בעילת הרשלנות, התפרשה הוראה זו כקובעת את מבחן הצפיות. נקבע, כי במסגרת מבחן זה נדרשת צפיה של סוג הנזק וטיבו, אך לא נדרשת צפיה של היקפו או של דרך ההשתלשלות המדוייקת בה אירע (ראו דעת הרוב בע"א 390/62 רינגר נ' ליאון, פ"ד יז' 1662 ובד"נ 12/63 ליאון נ' רינגר, פ"ד יח(4) 701). קיימת עמדה, לפיה אין להחיל מבחן זה על חוק הפיצויים, וכי יש להחיל על תביעה לפי חוק זה את מבחן הסיכון (ראו י' גלעד, "הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת" משפטים יד 15, בעמוד 43). פתרונו של נושא זה מעורר שאלות לא קלות, אשר טרם הוכרעו על ידי הפסיקה עד עתה (ראו פסק דינה של השופטת נתניהו בע"א 248/86 עזבון חננשוילי לילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 529, בעמוד 561 לפסק הדין). איני רואה צורך להכריע בשאלה זו גם במקרה שבפנינו, שכן נראה לי כי על פי כל אחד משני המבחנים האמורים, הנזק בו מדובר אינו נזק רחוק, אשר החבות בגינו נשללת. אבהיר בקצרה את דברי.

7. אפתח במבחן הצפיות. לגבי מבחן זה נפסק, כי אין הוא מציב דרישה ל"...ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי הענין", וכי די ב"...ראייתו (של הנזק - ת"א) בקווים כלליים בלבד" (דברי השופט ברנזון בד"נ 12/63 הנ"ל, בעמוד 712). אשר לפעולות של גורם זר, נפסק לא אחת, בסוגית האחריות כמו גם בסוגית הקשר הסיבתי, כי פעולה מכוונת של גורם זר עשויה להיות צפויה, ועל כן לעמוד במבחן הצפיות (ראו, למשל, ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, (זיוף)); ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1 (משחק קטלני בנשק)). ברוח זו, צויין כי "יש נסיבות בהן נסיק כי המזיק צריך היה לצפות באופן סביר אפילו למעשה התאבדות" (דברי השופט שמגר בע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561 בעמוד 575). אכן, בהתייחסו לפרשה בה נדונה תביעה לפיצויי נזיקין שהוגשה בעקבות מותו של אדם בהתאבדות, ציין G. Williams כי:

“Either the victim’s suicide was a normal reaction to his injuries, or it was abnormal. If it was normal, it should be taken as reasonably forseeable; if it was abnormal, it comes within the thin skull rule as apllied to psychic states”

(“The Risk Principle” 77 L.Q.R. 179 (1961), at p. 196ההדגשה שלי - ת"א ;).

דברים אלה יפים למקרה שבפנינו. מן הראיות במקרה שבפנינו עולה, כי ניסיון ההתאבדות נבע מהנכות הנוירולוגית והנפשית אשר נגרמה למשיבה עקב התאונה, והיה התפתחות טבעית שלה. ככזה, היה ניסיון ההתאבדות במסגרת מבחן הצפיות. אין מדובר, על כן, בהתערבות של גורם זר, אשר הנזקים בגינה חורגים מן האחריות על פי החוק. מדובר בהתפתחות צפויה, אשר הנזקים שנגרמו בגינה נופלים למסגרתה של אחריות זו.

8. התוצאה אינה משתנה גם על פי מבחן הסיכון. במסגרת מבחן זה נבחנת השאלה "מה הסיכון שיצרה ההתנהגות", כאשר יש לבחון האם הפגיעה בה מדובר מצויה "בתחום הסיכון שמפניו ביקש המחוקק להגן", וזאת על רקע "שיקולי מדיניות העולים מן ההסדר שבחוק והתוחמים את גבולות הסיכון" (ראו במאמרו הנ"ל של גלעד, בעמוד 43). כל זאת, ביחס לאירוע המתרחש לאחר תאונת הדרכים שהצמיחה את החבות על פי החוק (בענייננו, ניסיון ההתאבדות), ואשר מסב נזקי גוף נוספים כמשמעם בחוק (שם, בעמוד 37).

במקרה שבפנינו עולה, כי בנכות, בעיקר הנפשית, שנגרמה למשיבה בתאונת הדרכים היה כרוך סיכון, אשר גם התממש בפועל, לפעולה אובדנית. כאשר זה המצב, ההפרדה בין הנזקים שנגרמו למשיבה עקב ניסיון ההתאבדות לבין אירוע התאונה היא, במידה רבה, מלאכותית. אף שמדובר באירוע המאוחר לתאונה, יש לראות, לדעתי, את הסיכון להתרחשותו כשלוב באירוע התאונה. במצב דברים זה, איני סבור כי ישנם שיקולי מדיניות ממשיים המצדיקים לשלול את זכאותה של המשיבה לפיצוי. אכן, אין מדובר במקרה גבול, המעורר צורך בתחימת גבולותיו של מבחן הסיכון. המדובר במקרה בו הנזק נובע מסיכון אשר לא ניתן לנתקו מן הנכות שגרמה תאונת הדרכים, וככזה מצוי אותו סיכון בגרעין הקשה של הסיכון שיצר אירוע התאונה.

לא למותר לציין, כי שיקולי המדיניות שביסוד ההסדר שבחוק הפיצויים תומכים בהעדפתו של "פתרון המעניק פיצוי לניזוק והמפזר את המעמסה של הפיצוי על הציבור, על פני פתרון השולל ממנו פיצוי או המטיל את המעמסה על מזיק אינדיבידואלי" (דברי חברי השופט ברק בע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, בעמוד 875 לפסק הדין). דומה, על כן, כי הצדק ייעשה דווקא אם יינתן פיצוי למשיבה, אשר הנכות שנגרמה לה בתאונה היא שהביאה לניסיון האובדני.

9. כתוצאה מהתאונה וניסיון ההתאבדות שבא בעקבותיה, נגרמו למשיבה נזקים גופניים קשים. אין מחלוקת בין הצדדים, שנכותה הרפואית הצמיתית היא בשיעור 100%. נכות זו כוללת נכות בשיעור 80% עקב קוודריפרזיס, אשר נגרם עקב פגיעה בעמוד השידרה הצווארי. הליקויים הבולטים אצל המשיבה הם שיתוק ברגליים, אך היא סובלת גם מחולשה בשרירי הידיים. הפגיעה גם גרמה להפרעות במתן שתן וצואה. בנוסף, נגרמו למשיבה נכויות בתחומים הפסיכיאטרי, אורטופדי ואא"ג.

כתוצאה מהתאונה נשלל מהמשיבה לחלוטין כושר ההשתכרות, היא תלויה בעזרת הזולת משך מספר שעות ביום, בנוסף לצורך בהשגחה מתמדת עליה, הן בשל מגבלותיה הפיסיות והן בשל נכותה הפסיכיאטרית והחשש מנסיונות התאבדות נוספים.

10. המערערת משיגה על מספר קביעות כלליות של בית המשפט המחוזי, וכן על פרטי הנזק כפי שנקבעו על ידי בית המשפט. מבין כל טענות המערערת בערעור, נתייחס להלן לאותן טענות המצדיקות התייחסות.

11. המערערת משיגה על קביעת בית המשפט, על פיה יש לחשב את הפיצויים המגיעים למשיבה בהנחה שתוחלת חייה לא קוצרה עקב התאונה. כפי שמציין בית המשפט המחוזי, מוסכם על הצדדים שתוחלת חיי המשיבה היא עד גיל 77 שנים, אלא אם זו קוצרה עקב פגיעותיה בתאונה. המומחה בתחום הנוירולוגיה, פרופסור בנטל, קבע שקיים קיצור תוחלת חיים לחולה במצבה של המשיבה. המומחה התקשה להעריך את שיעורו של הקיצור בתוחלת החיים. בהעדר קביעה כזו, סרב בית המשפט לקבוע כי תוחלת החיים של המשיבה קוצרה, ולצורך חישוב הפיצויים יצא מהנחה שלא חל קיצור בתוחלת חייה.

השאלה הקשה אם, ובאיזה שיעור, חל קיצור בתוחלת החיים של נפגעים קשה בתאונות - קוודרופלגים ופרפלגים - שבה ועולה בתביעות לפיצויים בגין נזקי גוף. הסיכונים העלולים להביא לקיצור תוחלת חיים לנפגעים, אשר עקב פגיעתם נפגעו בכושר הניידות שלהם, הובהרו לא אחת על ידי בתי המשפט. גם במסגרת הראיות בתיק זה הועלו הסיבוכים המקובלים המוכרים במצב זה, דהיינו זיהום בדרכי השתן, פצעי לחץ, דלקת ריאות וסיבוכים בכליות, על כל התוצאות המסוכנות לחיי החולה הנלוות אליהם. בענייננו הוסיף פרופסור בנטל והבהיר, שהפגיעות שנפגעה המשיבה בתאונה פגעו ברקמת מוח ורקמת חוט שידרה. וכפי שהוא מוסיף:

"וכתוצאה מכך נפגעו חלקים חיוניים של אותה מערכת, כולל אספקת דם של אותה מערכת, וברור שהבלאי של המערכת הזו יהיה הרבה יותר מהיר וגדול מאשר מערכת תקינה. ולכן ציפיית החיים של האנשים האלה הוא מקוצר(!) ... אפשר להגיד שתהליך ההזדקנות שלהם והבלאי שלהם, הוא הרבה יותר מהיר מאשר אדם בריא" (בעמוד 368).

הנה כי כן, סיכון לקיצור תוחלת החיים של התובעת הוכח. אמנם, ככל שתזכה התובעת להשגחה ולטיפול אופטימליים, מבחינת מועד וטיב הטיפול, כן תפחת סכנת הסיבוכים, על תוצאותיהם. ואולם, גם בכך אין כדי לשלול כליל קיצור תוחלת חיים. בע"א 283/89 עירית חיפה נ' מוסקוביץ (פ"ד מג(2) 718), נדרש בית המשפט לשאלת קיצור תוחלת החיים של חולה רתוקה למיטה בנכות של 100%. בית המשפט המחוזי סבר, שבהשגחה וטיפול צמודים של ההורים, ניתן למנוע את הסיכון של קיצור תוחלת החיים לחלוטין. בית המשפט העליון, מפי השופטת נתניהו, לא נדרש שם לאמוד את מידת קיצור תוחלת החיים, שכן החליט שהפיצוי יינתן בדרך של תשלומים עיתיים. אך בשאלה אם ניתן לקבוע שאין, בנסיבות שם, כל סיכון לקיצור תוחלת החיים, אמר בית המשפט:

"אין ולא יכול להיות בסיס לבטחון המלא המובע בפסק הדין, כי תוחלת חייה של אמה לא תקוצר. החשש לכך יצומצם בוודאי כשתטופל בבית, ולכן זכאית היא לפיצוי על הבסיס שתשאר בבית כל עוד הדבר אכן יתממש. השאלה היא כאמור, רק שאלת מידתו ושיעורו של הסיכון לתוחלת חייה" (בעמוד 725).

בענייננו, בית המשפט המחוזי לא אמד את שיעורו של הקיצור בתוחלת החיים. את שלא עשה בית המשפט המחוזי, נעשה אנו. עם כל הקושי בהערכת קיצור תוחלת החיים, נראה לי שבהתחשב בכלל הנסיבות, ובדרך אומדן, ניתן לצאת מהנחה ולחשב את הפיצויים המגיעים למשיבה בהנחה של קיצור תוחלת החיים בחמש שנים, דהיינו עד לגיל 72 שנים במקום גיל 77 שנים.

12. נתון זה, של קיצור תוחלת החיים, יש לו השפעה על כל אותם פרטי הנזק הכלליים, על פיהם נקבעו הפסדי המשיבה למשך ימי חייה. כך, באשר לסיעוד ועזרת צד שלישי בעתיד, כך לגבי פיצוי על הוצאות מוגברות על ניידות בעתיד, וכך לגבי הפיצוי בגין עזרים שונים להם תזדקק התובעת בעתיד.

באשר לעזרת צד שלישי שנדרשה ותדרש למשיבה, קבע בית המשפט, בדרך אומדן, את הסכום של 11,000 כהוצאה חודשית צפויה. על אף כל טענות בא כוח המערערת, אין עילה שנתערב בקביעה זו. המדובר בעזרה וטיפול והשגחה משך כל שעות היממה, ובענייננו נדרשת השגחה מתמדת נוכח הסיכון שייעשה על ידי המשיבה ניסיון התאבדות נוסף. בנסיבות אלה, הסכום שנפסק אינו מצדיק התערבות. עם זאת, לאור קיצור תוחלת החיים לגיל 72 שנים, משתנה החישוב, כך שבמקום הסכום של 2,484,104 ש"ח בפריט זה, ייפסק לתובעת סכום של 2,174,555 ש"ח, דהיינו הפחתה של 309,629 ש"ח.

בפרטי הנזק של ניידות מוגברת בעתיד בסך 300,000 ש"ח, ובגין הוצאה על עזרים שונים בעתיד בסך 60,000 ש"ח, הייתי מפחית את סכום הפיצויים בסכום כולל של 50,000 ש"ח ליום פסק הדין בערכאה הראשונה, וזאת בהתחשב בקיצור תוחלת החיים כמבואר לעיל.

13. בין שאר פרטי הנזק שנפסקו למשיבה נכלל פיצוי בגין הוצאות רפואיות צפויות בעתיד. בית המשפט המחוזי יצא מהנחה, שחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד1994- (להלן: חוק הבריאות) לא חולל שינוי בזכותו של ניזוק לתבוע מהמזיק את מלוא ההוצאות הרפואיות הצפויות כתוצאה מהתאונה. לפיכך חייב את המערערת לשלם למשיבה בגין ההוצאות הרפואיות הצפויות לה - בגין טיפולים רפואיים ותרופות - סכום של 300,000 ש"ח, אותו קבע בדרך אומדן.

לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ניתן פסק הדין בפרשת אלחדד (ע"א 5557/97 סהר, חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, דינים עליון נא' 918), בו נקבע שנפגע אינו זכאי לפיצוי מן המזיק בגין טיפול רפואי שהוא זכאי לקבלו חינם מקופת חולים בה הוא חבר. לכאורה, הטיפולים הרפואיים והתרופות להם תזדקק המשיבה נכללים במסגרת סל הבריאות לפי חוק הבריאות. עם זאת, על מנת להבטיח שתקבל את הטיפולים והעזרה הרפואית להם תזדקק גם באותם מקרים בהם מטעמים של טעות או תקלה לא תקבלם מקופת חולים, ולמקרה ותזדקק לתרופות אותן לא תוכל לקבל בקופת חולים בה היא חברה, נראה לי כי יש לפסוק לה סכום כלשהו בפרט נזק זה. אם גם, סכום זה צריך להיות נמוך בצורה משמעותית מהסכום שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי. בדרך אומדן, הייתי מציע שבמקום הסכום של 300,000 ש"ח שנפסק למשיבה יבוא הסכום של 75,000 ש"ח.

14. בגין נזקיה בתאונה איבדה המשיבה כליל את כושר עבודתה. בית המשפט יצא מהנחה שכושר השתכרותה לולא התאונה היה ביום פסק הדין 6,377 ש"ח, כפעם וחצי מהשכר הממוצע במשק, ולאחר ניכוי מס הכנסה בשיעור מתאים - 5,180 ש"ח נטו. לסכום כאמור הגיע בית המשפט על יסוד כושר ההשתכרות של המשיבה בחמישה החודשים שקדמו לתאונה. באותם חודשים ממוצע שכרה היה 2,600 ש"ח, שהיה כפעם וחצי מן השכר הממוצע במשק אותה עת.

המערערת תוקפת את קביעת בית המשפט בדבר כושר השתכרות כאמור. טענתה היא, שהשתכרותה של המשיבה בחמישה החודשים האחרונים קודם התאונה אינה משקפת את כושר ההשתכרות של המשיבה לאורך זמן.

נראית לי טענת בא כוח המערערת. עיון בחמישה תלושי המשכרות הנ"ל מלמד שהמשכורת בגין שעות העבודה הרגילות היתה בסכום של קרוב ל1,000- ש"ח. כל יתר הסכומים שהצטברו למשכורת היו בגין שעות נוספות, כוננויות, משמרות ותמריצים מיוחדים. גם הוברר, שבאותם חמישה חודשים נמצאה המשיבה בתקופה מיוחדת בה היה עליה להחזיר חובות בגין תשלומים עבור חלקו של עוזי, בעלה ממנו נפרדה מספר חודשים קודם, בדירה. המשיבה עצמה מתארת בעדותה את אותה תקופה כתקופה בה עבדה מעבר לרגיל כדי לשלם חובות. היא עבדה עד 12 שעות ביום וכן בשבתות ובחגים, הכל בשל הצורך הדוחק שלה בגיוס כספים. הנה כי כן, מדובר בתקופה שאינה משקפת את כושר עבודתה הרגיל. ואמנם, במהלך הדיון הוער לבא כוחה על ידי בית המשפט שיש חשיבות לדעת את כושר ההשתכרות של המשיבה לפני אותם חמישה חודשים, וזאת בהסתמך על דברי המשיבה עצמה על כך שהיו אלה חודשי מאמץ מיוחדים. אף הועלה הצורך להמציא טופס 106 אשר ילמד על כושר השתכרות המשיבה לאורך תקופה, ואף הובטח על ידי בא כוח המשיבה שישתדל להמציא טופס זה. משום מה, טופס זה לא הומצא.

לכל האמור לעיל יש להוסיף, שאין זה סביר להניח שהמשיבה, אשר היתה בת ארבעים ושתים וחצי בעת קרות התאונה, היתה ממשיכה לעבוד ברציפות עד גיל 65 שנים, קרוב ל12- שעות ביום, כולל שבתות וחגים.

נראה לי, על כן, כי יש להתערב בקביעת כושר ההשתכרות אשר נקבע למשיבה. בית המשפט קבע כושר השתכרות, לאחר ניכוי מס הכנסה, בסך 5,180 ש"ח. בדרך אומדן, נצא מהנחה שכושר זה היה 4,500 ש"ח, אשר בודאי אינו מקפח את המשיבה.

על פי נתון זה, הפסד ההשתכרות עד יום פסק הדין בבית המשפט המחוזי יעמוד על סכום של 369,000 ש"ח במקום 424,760 ש"ח (הפחתה של 55,760 ש"ח), והפסד כושר השתכרות בעתיד יעמוד על הסכום של 677,143 ש"ח במקום 779,462 ש"ח (הפחתה של 102,324 ש"ח).

בכל יתר פרטי הנזק כפי שנקבעו על ידי בית המשפט, אין להתערב.

15. התוצאה היא, שהערעור מתקבל בחלקו, כדלקמן:

א. בשל קיצור תוחלת החיים שנגרם למשיבה יופחת סכום הפיצוי עבור עזרת צד שלישי בעתיד בסכום של 309,629 ש"ח, וכן יופחת סכום נוסף של 50,000 ש"ח מהפיצויים בגין ניידות מוגברת ועזרים רפואיים (פיסקה 12 לעיל).

ב. בגין הוצאות רפואיות צפויות בעתיד יופחת סכום של 225,000 ש"ח (פיסקה 13 לעיל).

ג. בגין הפסד השתכרות בעבר יופחת הסכום של 55,760 ש"ח (פיסקה 14 לעיל).

ד. בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד יופחת הסכום של 102,324 ש"ח (פיסקה 14 לעיל).

ה. הסכום הכולל להפחתה לפי הפיסקאות הקודמות הוא 742,713 ש"ח. בהתאם לכך, יקטן גם שכר טרחת עורך דין אותו על המערערת לשלם, אשר נקבע על ידי בית המשפט המחוזי בשיעור 13% מהסכום שנפסק.

אשר להוצאות בערכאה זו: המשיבה זכתה בערעורה על גובה הפיצויים. עם זאת, ערעורה העיקרי בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין ניסיון ההתאבדות על תוצאותיו - נדחה. בנסיבות אלה, ישא כל צד בהוצאותיו בערעור זה.

הנשיא א' ברק:
אני מסכים. א

המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים. המשנה לנשיא

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.

ניתן היום, א' בטבת התשנ"ט (20.12.98).

א המשנה לנשי ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
עכב/
95081090.E03