ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין המוסד לביטוח לאומי נגד עירית נתניה :

בפני כבוד ה שופטת פנינה לוקיץ

תובע
המוסד לביטוח לאומי

נגד

נתבעת
עירית נתניה

פסק דין

בפני תביעת שיבוב, בה מבקש המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 8,578 ₪ החזר תגמולים ששילם לנפגע, מר ירון סימנטוב (להלן: "הנפגע") בגין פגיעה בעבודה שנגרמה לו ביום 21.1.09.

לטענת הנתבעת אין לחייבה בתשלום כלשהו לתובע מאחר ולא הוכח כי פגיעת הנפגע נגרמה בשל מפגע כלשהו שהנתבעת חבה בגינו.
לטענתה הארוע, באם אכן התרחש, הינו בגדר "תאונת דרכים". ובכל מקרה התביעה, שהוגשה על סף תקופת ההתיישנות (8 ימים לפני סיומה) , הוגשה בשיהוי ניכר אשר יש בו להביא לדחייתה. הגשת התביעה במועד זה, כמו גם הדרישה המאוחרת שנעשתה לראשונה בשנת 2014 גרמה לנתבעת נזק ראייתי של ממש בהעדר כל אפשרות לברר את נסיבות פגיעת הנפגע או להביא ראיות לסתור את טענותיו ביחס לקיום המפגע .

בישיבת ההוכחות שהתקיימה בפני נשמעה עדותו של הנפגע ועדות סגן מנהל מחלקת אחזקה אצל הנתבעת, מר רפאל אובאידוב (להלן: "רפאל") .

לאחר שמיעת עדותו של הנפגע, שוכנעתי כי פגיעת הנפגע התרחשה כנטען על ידו וכפי שהוא תיאר בעדותו בפני: "באותו יום אני חיכיתי בתחנה להסעה שעבדתי בחברת ישראליפט מעליות שנמצאת אז במושב קדימה, וההסעה הגיעה. באתי לרדת לכיוון ההסעה, ולא ראיתי שיש בור בכביש שצמוד למדרכה, נפלתי לתוך הבור וסובבתי את הקרסול שמאל שלי...."

במהלך עדותו הציג התובע תמונה שצולמה על ידו, לטענתו מספר ימים לאחר הארוע, המתעדת את הבור הנטען (ת/3). אמנם מדובר בתמונה שצולמה בתקריב ולפיכך לא ניתן להתרשם ממיקו ם המפגע הנטען לעומת תחנת ההסעה והרחוב כולו, אולם ניתן לראות בתמונה כי מדובר בשקע באספלט המכוסה ב חלקו בעלים יבשים שתחתם מבצבץ חלק מצינור, המצוי באספלט הכביש בצמוד לשפת המדרכה המסומנת בצהוב-אדום (כסימון מדרכה באזור תחנה).

למרות שהנפגע טעה בעדותו בציון הרגל שנפגעה (שכן הוא נפגע ברגלו הימנית ולא השמאלית, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי וכפי שתיקן הנפגע בחקירתו הנגדית), עדותו הותירה עלי רושם מהימן. הוא מסר את עדותו בצורה קולחת וקוהרנטית, ובהתחשב בכך שלא הגיש תביעה לפיצוי כנגד גורם כלשהו ותביעתו בנתיים התיישנה, אינני סבורה כי יש לראות בו "בעל דין" במובן זה שהינו בעל אינטרס בניהול ההליך. הנפגע הגיע למתן עדות מממקום מגוריו בנתניה, על אף שהוא לקוי ראיה וברי כי הנסיעה ומתן העדות אינם קלים לו, ולא מצאתי כל סיבה שהיה עושה מאמץ זה (אמנם במימון מלא של התובע) רק כדי להעיד עדות שאינה אמת.

יתירה מכך, עדותו של הנפגע תואמת באופן מלא את גרסתו המפורטת בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה שהוגש כבר ביום 27.1.09, דהיינו פחות משבוע לאחר הארוע.

אמנם נכונה טענת הנתבעת כי בתיעוד הרפואי שהוצג (ת/2 שהוא הרישום הרפואי מיום הארוע, ותעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה שצורפה לתביעה למל"ל ונערכה ביום 27.1.09) לא צוין קיום בור או מפגע כלשהו בכביש, אולם אין בכך לפגום במהימנות עדותו בפני ובתיאור המפגע, אשר כאמור, נזכר כבר בטופס התביעה לדמי פגיעה.

האם מדובר ב"תאונת דרכים"?
לא יכולה להיות מחלוקת כי התאונה, כפי שתוארה על ידי הנפגע, אינה בגדר "תאונת דרכים" שכן הנפגע היה בדרכו אל רכב ההסעות שחנה במרחק מה מהמדרכה, וסיבוב הקרסול נגרם כתוצאה מהבור וללא קשר לשימוש ברכב. בין הנפגע לבין הרכב לא היה כל מגע באותה העת ופעולת העליה לרכב טרם החלה.

צר לי שהנתבעת, גם לאחר שמיעת עדות התובע, עמדה על טענתה כי המדובר ב"תאונת דרכים", שכן היא לא הביאה בדל ראיה שתתמוך בטענה זו. הסתמכותה על הרישום הרפואי בתעודה הרפואית מיום 27.1.09 כי הפגיעה ארעה "תוך כדי עליה להסעה", איננה יכולה לסייע לה לבסס טענתה להיות הארוע בגדר "תאונת דרכים". ראשית, המדובר ברישום רפואי שאינו תואם את גרסת התובע בטופס דמי הפגיעה שנערך באותו היום וחתום על ידי הנפגע. המדובר ברישום שערך הרופא, אשר לא ניתן להסיק ממנו דבר ביחס לנסיבות המדוייקות של הארוע. הנפגע הסביר בעדותו כי מסר לרופא בדיוק מה קרה, וכי כלל לא שם לב לרישום שערך הרופא ולפיכך גם לא חשב לבקש ממנו כי יתקן אותו . הנפגע אינו אחראי לרישום שעורך הרופא ולא ניתן לראות ברישום זה כסותר גרסה מפורטת שמסר באותו היום בטופס חתום על ידו (טופס דמי הפגיעה) , ובהחלט יתכן שבתיאור הארוע, משציין הנפגע כי היה בדרכו לרכב ההסעה, ניסח הרופא את הדברים כפי שניסחם מתוך הבנה כי כך היו פני הדברים. בוודאי שאין בכך לשמש ראיה מספקת לכך שקרסול הנפגע נפגע בעת שכבר החל בעליה לרכב ההסעה.

דווקא הנתבעת, אשר טענה כנגד אי העדת עדים רלבנטיים ע"י המל"ל, צריכה היתה, לו אכן ביקשה להוכיח טענתה כי הפגיעה אירעה בעת שהתובע החל בעליה לרכב ההסעה לנסות ולהעיד את נהג רכב ההסעות (לצורך זה היתה צריכה, לכל הפחות להצביע על מאמץ שנעשה לנסות לאתרו, אולי בעזרת הנפגע או מקום עבודתו), דבר שהיא לא מצאה לנכון לעשות. נסיון ב"כ הנתבעת לחזק את טענתה בדבר היות התאונה בגדר "תאונת דרכים" בדבר י התובע בעדותו כי עו"ד כלשהו ייעץ לו שלא להגיש תביעה כנגד העיריה מאחר ומדובר ב"תאונת דרכים", הינו נסיון שדינו להדחות. עצם העובדה כי עו"ד עלום כלשהו סבר כי תיאור התאונה מצביע על היותה "תאונת דרכים" איהעיד שכך הדבר, ובוודאי שאיהעיד כי הנפגע מסר לאותו עו"ד גירסה שונה מזו שמסר בבית המשפט.

נכון הדבר שהמל"ל לא העיד את העד ששמו צויין בטופס התביעה לדמי פגיעה (בשם "גרגורי") , ולא ניתן הסבר של ממש מדוע לא נעשה נסיון לאתרו. אולם במקרה דנן, אינני רואה בכך מחדל ראייתי של המל"ל אשר צריך להביא לדחיית גירסת הנפגע, שכן אני מוצאת שניתן להסתמך על עדותו היחידה של הנפגע, על אף היותו בעל דין, וזאת לאור מהימנות עדותו ולאור העובדה כי הינו חף מכל אינטרס בשלב זה.

מכל האמור עולה כי המל"ל עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הנפגע אירע בנסיבות שתאורו על ידו, ואילו טענת הנתבעת כי נפגע ב"תאונת דרכים" נדחית.

נזק ראייתי/טענת השיהוי
אין מחלוקת כי עד לחודש 5/14 לא בוצעה פנייה של המל"ל לנתבעת וכי התביעה הוגשה 8 ימים לפני התיישנותה .
אין גם מחלוקת כי עד לאחר ישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפני בחודש 11/16, לא המציא המל"ל פרטים באשר למיקום המדויק של הארוע הנטען לאורך רחוב רזיאל בנתניה .

עם זאת, אינני מקבלת טענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה בשל השיהוי הניכר בהגשתה על סף התיישנותה. ההלכה המחייבת שנקבעה בסוגיית השיהוי בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003), איננה ישימה למקרה זה משני טעמים עיקריים: אין זה מקרה בו נעשה שימוש לא נאות על ידי המל"ל בהליכים משפטיים ולא היה לעיריה כל בסיס לחשוב שהמל"ל זנח תביעתו, ובנוסף השיהוי בהגשת התביעה לא גרם לנתבעת "לשנות לרעה" את מצבה באופן כלשהו. העיריה לא הסתמכה על כך שלא תוגש כנגדה תביעה בגין הארוע (שכן כלל לא היתה מודעת אליו עד לשנת 2014....), וממילא לא עשתה דבר מאז הארוע שיש בו משום "שינוי לרעה" במצבה (ראה בדומה: ת.א. (מחוזי מרכז) 15887-04-10 המוסד לביטוח לאומי נ' נמרוד יצחק ואח' (31.12.13)).

לכל היותר יכולה הנתבעת לטעון כי נגרם לה נזק ראייתי מסויים בהעדר אפשרות לבדוק את עצם קיום המפגע בסמוך למועד הארוע, או להביא ראיות המעידות על העדר התרשלות מצידה. אלא שלטעמי הנתבעת לא הוכיחה קיום נזק כזה, דהיינו, לא שכנעה אותי כי קבלת דרישה או הודעה מוקדמת יותר מטעם המל"ל, היה מאפשר לה להביא ראיות, שלא הובאו על ידה, להוכיח את העדרו של המפגע ו/או את העדרה של אחריות כלפי הנפגע.

הנתבעת העידה מטעמה את רפאל, מי שמשמש בתפקיד סגן אגף אחזקה בעיריה בשנה האחרונה. רפאל העיד כי לאחר שקיבל את הכתובת המדויקת של מקום הארוע הנטען, יצא לבדוק את המקום ולא מצא במקום מפגע כלשהו (דבר סביר לחלוטין בחלוף 9 שנים מאז הארוע, שכן אם היה מוצא את המפגע ברי היה כי הנתבעת לא טיפלה בכביש, שהוא כביש ראשי בנתניה במשך שנים ארוכות...). פעולה נוספת שעשה רפאל היתה לבדוק באתר "Google maps" בנסיון לאתר תמונות של המקום, שם איתר צילום הרחוב משנת 2011 (נ/2) אשר לטעמו תומך בטענת הנתבעת בדבר העדר מפגע במקום .

בהעדר התנגדות קיבלתי את העתק הצילום נ/2, אולם עיון בו דווקא אינו תומך בטענת רפאל, שכן הצילום הינו ממרחק, כאשר התחנה מטילה את צילה על הכביש, וניתן להבחין בכתם כהה בצמוד למדרכה, דבר שיכול דווקא לתמוך באפשרות כי קיים שם בור, או שבוצע תיקון לבור שהיה במקום, כך שמסקנתו של רפאל מהצילום איננה מסקנה מתחייבת או וודאית, ולא ניתן לסמוך על צילום זה כל ממצא.

עוד העיד רפאל כי הגיש שאילתא למחלקת ההנדסה בעיריה ביחס לעבודות שבוצעו במקום, ומהתשובה שקיבל עלה כי בקטע המסויים הזה של רחוב רזיאל, שהינו כאמור כביש ארוך, לא בוצעו עבודות כלשהן מאז חודש 1/09. מעבר לכך שטענה זו לא נשמעת הגיונית (בעיקר לנוכח מרכזיותו ואורכו של הכביש) הרי שרפאל לא תמך אותה בתיעוד כלשהו. עם כל הכבוד שרוחש בית המשפט לנציג של עיריה, ברי כי הוא בבחינת "בעל דין" המגן על אינטרס של העיריה, ולפיכך לא ניתן להסתפק בעדותו בעל פה אודות תוצאות בדיקתו, מבלי שזו נתמכת במסמך כלשהו. הסברה של ב"כ הנתבעת כי לצורך הוכחת העובדה השלילית הנטענת של "אי ביצוע עבודות" במהלך כל השנים הארוכות צריכה היתה הנתבעת להגיש מאות עמודי רשומות, כהסבר לאי תמיכת טענת רפאל במסמך כלשהו, איננו יכול להוות תחליף לראיה. לכאורה, הנתבעת טוענת כי היא יכולה לבצע בדיקה מדויקת במאגר הנתונים שלה ביחס לעבודות שבוצעו בקטע רחוב מסויים ומכאן להסיק העדרן של עבודות כאלה במשך 9 שנים לאחור – שתתכבד ותציג את תוצאות הבדיקה במסמך מפורט ולא בעדות בעל פה של בעל תפקיד.

מסכימה אני עם טענת הנתבעת כי פניית המל"ל לראשונה, בחלוף 5 שנים ממועד התאונה, ללא ציון מקום התאונה המדויק, אכן יצר קושי לנתבעת לבדוק את הטענה לקיום המפגע או לאתר מסמכים רלבנטיים. אולם כאשר הנתבעת טוענת באמצעות העד מטעמה כי ניתן לאתר כל עבודה שבוצעה בקטע הכביש הספציפי גם בחלוף שנים ארוכות, כיצד יכולה היא לטעון לקיום נזק ראייתי? הרי באם כל התיקונים והטיפול בכבישים מתועד במחשב, אזי את אותה הבדיקה שביצוע רפאל ניתן היה לבצע בכל מועד שהוא וחלוף הזמן לא צריך להשפיע על תוצאות הבדיקה.
הנתבעת לא טענה כי ניסתה לאתר אנשים רלבנטיים (נהג ההסעות למשל, או מנהל מחלקת האחזקה במועדים הרלבנטיים) וכשלה בכך בשל חלוף הזמן. טענתה הינה כי חלוף הזמן אינו מאפשר לה לשלול את גרסת הנפגע, אולם התרשמתי כי לא נעשה כלל נסיון ממשי לעשות כן....התרשמות זו מתחזקת לנוכח העולה מתשובת סגן מנהל האחזקה מחודש 5/14 שהוגש נ/1, ממנו עולה כי הסיבות להעדר יכולת לאתר מפגע הינ ן חלוף הזמן והעדר כתובת. לטעמי, רישום זה מעיד כי כלל לא נעשה נסיון לאתר את המפגע, וזאת בניגוד למסקנתו של רפאל כי קודמו בתפקיד ערך בדיקה פיזית כלשהי ברחוב רזיאל בעקבות מכתב הדרישה של המל"ל. דהיינו, אם כבר בחודש 5/14 חלוף זמן של 5 שנים מנע את הבדיקה, איזה נזק ראייתי נוסף נגרם מכך שהתביעה הוגשה בשנת 2016?

אוסיף, מעבר לנדרש, כי טענת הנתבעת שהנזק הראייתי נגרם בשל כך שלא נמסר מיקום מדוייק של מקום התאונה עד לאחר חודש 11/16, אינה יכולה לסייע בידה. ראשית, במכתב הדחייה נ/3 לא ציינה הנתבעת כי לא ניתן לבדוק את דרישת המל"ל בשל העדר ציון המקום. כל שנכתב הינו כי בדרישה "לא נמצא תיאור לפיו מוטלת אחריות כלשהי על מבוטחנו (העיריה – פ.ל.)...אלא רק טענה בדבר נפילת התובע עקב מכשול". לו אכן סברה הנתבעת כי ציון מיקום התאונה הוא העומד כמכשול לבירור חבותה, מן הראוי היה לציין זאת במכתב הדחייה, דבר שסביר שהיה מביא למתן פירוט נוסף כבר במועד סמוך, דהיינו בשנת 2014 .
מעבר לכך, באם טענת הנתבעת, מפי רפאל, הינה כי לא בוצעו בקטע הרחוב הרלבנטי עבודות או תיקונים כלשהם מאז שנת 2009, איזה משמעות יש לחלוף שלוש שנים נוספות בין מועד מכתב הדרישה (5/14) לבין מועד ציון המיקום המדוייק? כך או כך, ממצאיו של רפאל דוחים כל אפשרות כי במקום בוצע תיקון כלשהו, ומכאן גם מסקנתו כי לא היה מפגע כלשהו!!

לסיכום שאלת החבות – אני מוצאת כי התובע, באמצעות עדות הנפגע, הוכיח, במאזן ההסתברויות בדין האזרחי, כי פגיעת הנפגע אירעה כמתואר על ידו, בעת שרגלו נתקלה בבור שהיה בכביש. לא מצאתי שיש די בעדות רפאל על מנת לקבוע העדרו של מפגע במועד התאונה.

מאחר ומדובר בכביש שבשטח שיפוט של הנתבעת, ומאחר והנתבעת לא טענה, וממילא לא הביאה ראיה, באשר לשגרת הבדיקה ואיתור מפגעים בכבישי העיר בשנת 2009, אני קובעת כי הנתבעת אחראית לקיום המפגע בכביש ולסיכון שיצר למשתמשים בדרך .

ב"כ הנתבעת לא טענה לקיום אשם תורם מצידו של הנפגע (לא בכתב ההגנה וגם לא בסיכומיה) , אשר במקרה זה יתכן והיה מקום להפחיתו מתגמולי המל"ל מאחר וכאמור לעיל, הנפגע לא הגיש תביעה ותביעתו כבר התיישנה, אולם בהעדר טענה בסוגיה זו (ולפיכך ממילא לא טען ב"כ המל"ל לגביה) , אינני מוצאת מקום לבצע הפחתה כזו.

שאלת הנזק
אין ספק, כפי שטען ב"כ המל"ל כי נזקי התובע עולים על סכום התגמולים ששילם לו המל"ל.

אמנם פגיעתו של הנפגע נחזית להיות קלה (לא נגרם שבר) ובסופו של יום זו לא הותירה לו נכות צמיתה.

גם לא הוכח כי לנפגע נגרמו הפסדי השתכרות כלשהם (חרף העדרותו 3 ימים מעבודתו וקביעתן של נכויות זמניות), אולם למרות זאת, בהתחשב בכאבים שהמשיך לסבול תקופה לא קצרה לאחר התאונה ואשר בגינם נקבעו נכויות זמניות בשיעורים של: 30% למשך חודשיים, 20% למשך חודשיים נוספים, ו-10% למשך חצי שנה נוספת, אני סבורה כי יש מקום לקבוע שנזקי התובע בגין נזק לא ממוני אינם נופלים מ-10,000 ₪, ולכך יש להוסיף סכום לא גבוה, בסך של 1,000 ש"ח בגין הוצאות רפואיות ולנסיעות בתקופה הסמוכה שלאחר התאונה גם בהעדר מסמכים התומכים בטענות הנפגע להוצאות כאלה .

משכך, ולאור קביעתי בשאלת החבות, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את מלוא סכום התגמולים, העומדים על סך של 8,578 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום.

כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך של 1,150 ₪ (שכר העד והוצאות נסיעתו), ובשכ"ט עו"ד בשיעור של 12% מהסכום שנפסק (לאחר שיערוכו) בצירוף מע"מ.

ניתן היום, ה' חשוון תשע"ח, 25 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: המוסד לביטוח לאומי
נתבע: עירית נתניה
שופט :
עורכי דין: