ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלכס דניארוב נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט מ' אילן

המערער: אלכס דניארוב

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בבאר שבע מיום 23.4.97 בת.פ. 542/95
שניתן על ידי כבוד השופטים: י. פלפל,
א' גרוניס ר' אבידע

תאריך הישיבה: י"ב בכסלו תשנ"ט (1.12.98)

בשם המערער: עו"ד אסתר בר-ציון

בשם המשיבה: עו"ד רבקה לוי גולדברג

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופט מ' אילן:

המערער אלכס דניארוב הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים י. פלפל, ד"ר א. גרוניס ר. אבידע). בעבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז 1977, והדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לאותו חוק. המערער נדון למאסר חמש שנים לריצוי בפועל ועוד שנתיים על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו מבית הסוהר.

הערעור הוא על ההרשעה ולחלופין על חומרת העונש.

העובדות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי הן שהמערער פיתה ביום 4.12.95 את המתלוננת שהיתה אז כבת 16, להיכנס עמו למקלט שבבית מגוריו בקרית גת. עובר למעשה היתה ביניהם הכרות שטחית. שניהם עולים מברית המועצות לשעבר ושניהם דוברים עברית.

לפי מה שנקבע בפסק הדין - סגר המערער את דלת המקלט, הורה למתלוננת להתפשט ומשסרבה הוא הפשיטה בכח, פשט את בגדיו, ניסה לאונסה כדרכה אבל היא התנגדה והוא לא הצליח אלא להחדיר את אבר מינו "קצת", כדברי המתלוננת בין שפתי ערותה. לאחר מכן הפכה על בטנה ועשה בה מעשה סדום תוך החדרת אבר מינו לפי טבעתה.

המעשים הללו נעשו תוך שהמערער משתמש באלימות כדי להתגבר על התנגדות המתלוננת. לאחר מעשה ניסה המערער להניא את המתלוננת מלהתלונן במשטרה באיום שאם תעשה כן "יהרוס לה את החיים".

בא כוח המערער מיקד את טענותיו בערעור, בכתב ובעל פה, לעבירת האינוס ומעשה הסדום, ולא דבר על ההדחה בחקירה. עם זאת, ברור שאם מקבלים את גרסאות המערער, הרי שכל המעשה לא היה ולא נברא וממילא גם אין הדחה בחקירה, שכן לפי הנטען אותה הדחה היתה מיד לאחר האונס.

לטענת בא כוח המערער בית המשפט המחוזי טעה בכך שלא יחס משקל מספיק לעובדה שהמתלוננת כבשה את עדותה אחד עשר יום.

בית המשפט גם לא יחס, לדעת הסניגור, משקל מספיק לסתירות שבין גרסאות עדי התביעה, וכן לסתירות הפנימיות שבתוך הגרסה של כל עדה ובמיוחד לסתירה בעדות המתלוננת.

ההשגה השלישית היא שבית המשפט לא נתן את המשקל הראוי לעדות האליבי של הנאשם.

נראה לי שזהו שוב אחד המקרים שהסניגוריה חוזרת ומעלה בפני בית משפט זה את כל הטענות שכבר הועלו על ידה בסכומיה בערכאה הראשונה. הטענות הנטענות נכונות וראויות בערכאה הראשונה אך בערכאת ערעור יש טעם לחזור ולהעלותן רק אם אפשר להראות שהערכאה הראשונה התעלמה מהן כליל או לא התמודדה איתן כדבעי. אין זה המצב במקרה שלנו. הערכאה הראשונה התמודדה עם כל אחת מן הטענות בצורה יסודית ואין אני רואה מקום להתערב באף אחת ממסקנותיה.

אביא רק את עיקרי הדברים.

אשר לעדות הכבושה: אין מחלוקת שהמתלוננת התלוננה במשטרה רק 11 ימים לאחר האירוע. היא הסבירה זאת בכך שחששה להתלונן מפני שלא רצתה שהדבר ייודע להוריה. היא לא ידעה כיצד יגיבו. המתלוננת תלמידה בבית ספר תיכון דתי. בסופו של דבר ספרה קודם מקצת הספור לחברה אחת דוברת רוסית, בשם יאנה אשר יעצה לה לא להתלונן, כי לפי הסיפור החלקי שסיפרה ליאנה, לדעתה של זו, לא קרה למתלוננת כלום. לאחר מכן סיפרה לחברה נוספת בבית ספרה, אפרת שליתא שמה, לה כבר ספרה סיפור מלא. היא נעדרה מלמודיה במשך שבוע. כשחזרה ללימודים ומורתה שאלה אותה לפשר העדרותה והחלה לדובב אותה - סיפרה את סיפור האונס ובעידודה של המורה פנתה למשטרה. החברות יאנה קמינסקה ואפרת שליתא והמורה מירב אסרף אשרו את גרסת המתלוננת. ההסבר לכבישת העדות הוא כל כך טבעי וכל כך אופיני לנסיבות המקרה ובית המשפט המחוזי האמין למתלוננת וקבל אותו, ואין מקום להתערב בכגון דא. בודאי שאי אפשר לומר שבית המשפט המחוזי התעלם מכבישת העדות. הנושא נדון על פני שבעה עמודים בפסק הדין (ע' 168-161), תוך אזכור בהרחבה של דברי המתלוננת מחד ופסיקת בית המשפט העליון מאידך.

בית המשפט קמא הסתמך בין היתר על ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נגד ישראל אופיר בארי ואח' פד"י מ"ח(1) 302, 365 וע"פ 147/79 קובו נגד מדינת ישראל פד"י ל"ג(ז) 721, 725, ע"פ 2800/93 קריקסמן נגד מדינת ישראל (תקדין עליון כרך 94(ד) תשנ"ד תשנ"ה1994- וע"פ 993/93 אבוטבול נגד מדינת ישראל פד"י מח(1) 485, 521. יכולנו להוסיף על אלו דברים שאמר השופט זמיר בבש"פ 3839/98 מדינת ישראל נגד מקס אולשנסקי (דינים עליון כרך מ"ד 591):

"ומכל מקום, בית המשפט נזהר מאד בתלונות על אינוס לפני שהוא פוסל תלונה משום שלא הוגשה מיידית".

במקרה דנן היה הסבר לכבישת העדות, הערכאה הראשונה קיבלה את ההסבר. קבלת ההסבר מנומקת היטב בפסק הדין, ואין מקום להתערב בענין זה.

סתירות בעדות

המתלוננת סיפרה לחברתה יאנה קמינסקר, שהמערער ניסה לאנוס אותה ולא סיפרה שאמנם בצע את זממו. היא עשתה כך לדבריה, משום שלא ידעה איך יאנה תגיב אם תספר לה שאמנם נאנסה. בית המשפט קמא קבל את ההסבר. לחברתה לספסל הלימודים אפרת שליתא ספרה שניסתה לברוח אף על פי שלא ניסתה לעשות כן, היא הסבירה שהדברים אינם שקר כי:

"מבחינתי ניסיתי לברוח כיוון שהתנגדתי ולהתנגד זה כמו לברוח".

בית המשפט קמא הסתפק בהסבר זה ולא ראה לנכון להטיל ספק בכל העדות בגלל נושא זה.

המתלוננת ספרה בהודעתה הראשונה במשטרה שהמערער קרע את חולצתה והדבר אינו אמת. היא עצמה תיקנה דבר זה עוד בשלב החקירה במשטרה. בזמן שנערך עימות בינה לבין הנאשם, היא פנתה מיוזמתה לשוטר וסיפרה שהפרט הזה בהודעתה אינו אמת. בעדותה בבית המשפט הסבירה את השקר הזה שבתחילה רצתה "לחזק" את דבריה על מנת שיאמינו לה. אחר כך החליטה על דעת עצמה לגלות שפרט זה אינו אמת. בית המשפט קבל את הסברה, ונראה לי שגם זה אינו ענין שמצדיק התערבות. מה גם שלא מדובר באיזו סתירה יסודית שיורדת לשורשה של העדות.

המורה מירב אסרף מעידה שהמתלוננת אמרה לה שהנאשם "סחב" אותה למקלט תוך איומי סכין.

עוד העידה המורה שלפי הגירסה שהיא שמעה מפי המתלוננת המערער העמיד את המתלוננת בפני ברירה בין שני דברים או שתתפשט או ש"תרד לו" (פרושו בעגה של הנער מין אוראלי).

המורה העידה, שלפי הגירסה שהיא שמעה מפי המתלוננת, המערער עשה בה מעשה סדום כדי לשמור על בתוליה בתגובה לכך שאמרה לו שהיא בתולה.

בשלוש הנקודות האמורות, גירסת המתלוננת במשטרה ובבית המשפט סותרת את גירסת המורה. המתלוננת לא מזכירה איום בסכין, לא מזכירה מין אוראלי ומעשה הסדום הוסבר בכך שהמערער לא הצליח לבעול את המתלוננת כדרכה.

למתלוננת הוצגה גירסת המורה והיא אמרה שלא ספרה כך למורה ואינה יודעת מדוע המורה אומרת כך.

גם למורה הוצגה גירסת המתלוננת בעדותה, אך המורה עמדה על דעתה ששמעה את הדברים מפי המתלוננת כפי שהעידה.

בית המשפט קמא דן בסתירות אלו וניסה לישבן בכך שמא המתלוננת הפריזה בתאור העובדות בפני מורתה ושמא המורה טועה בחלק מן הפרטים. המורה העידה שזו לה הפעם הראשונה שתלמידה פנתה אליה בסיפור כזה.

באת כוח המערער טוענת כי ההסבר שבית משפט קמא נתן לסתירות אינו הסבר משכנע. יתכן שהסניגורית צודקת בטענתה, אך כל שלשת הפרטים אינם יורדים לשורשה של העדות ואם בית המשפט המחוזי ראה לנכון לתת אמון בדברי המתלוננת חרף הסתירות האמורות אין לנו סיבה להתערב בכך.

העדות הרפואית:

טוען בא כוח המערער שאין ראיה למעשה סדום. המתלוננת לא העידה מפורשות שהמערער החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, והתעודה הרפואית (מוצג ת5/ בבית המשפט קמא) אומרת מפורשות:

"בפי הטבעת ובאברי מין חיצוניים לא נמצאו נזקים חבלתיים טריים או ישנים".

לי נראה שאפשר היה להבין מעדות המתלוננת שנעשה בה מעשה סדום מלא, כפי שמצויין בהכרעת הדין. היא דברה אמנם בלשון נקייה, ולא ציינה "ברחל בתך הקטנה" את החדירה לפי הטבעת. אך נראה לי שמהדבק הדברים ברור למה היתה כוונתה כאשר אמרה שבסופו של דבר "הוא עשה לי את זה מאחור בטוסיק". הדברים מסופרים בהמשך לכך שהמערער לא הצליח להחדיר את האבר מלפנים. העדה גם מספרת שהיא הרגישה כאבים מאחור והרגישה רטיבות ב"טוסיק".

מכל מקום הענין כולו לא משנה במקרה דנן את ההרשעה כי המערער הורשע רק בעבירה אחת של אינוס, בהתאם לעובדות שיוחסו לו בכתב האישום. בפרוט העובדות שבכתב האישום מופיע הן הניסיון להחדרת אבר המין לאיבר המתלוננת מלפנים והן מעשה הסדום, אך בסעיף החיקוק נזכר רק סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז1977-.

לצורך הרשעה בסעיף זה די באותה תחילת חדירה לשפתיים שתארה המתלוננת בעדותה. (ראה ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נגד בארי פ"ד מח(1) 302).

המחדל להביא עד:

המתלוננת ספרה בעדותה בחקירה נגדית כי בצאתה מהמקלט פגשה שני אנשים שהיא מכירה ושמותיהם סלאבי וואדים. היא לא ספרה להם מאומה משום שחששה מתגובת הוריה.

בנימוקי הערעור בכתב תוהה באת כוח המערער מדוע המדינה לא הזמינה שני עדים אלו, ומתפלאה על כך שבית משפט קמא לא הסיק מכך מסקנות לרעת גירסת התביעה. בטענותיה בעל פה שוב לא חזרה באת כוח המערער על טענה זאת ונכון עשתה. לא מובן מדוע היה על המדינה להביא עדים אשר לא סופר להם דבר.

המתלוננת חזרה בה מהתלונה:

אין מחלוקת שבשלב מסוים המתלוננת אמרה במשטרה שהיא רוצה לחזור בה מהתלונה. זה היה אחרי העימות עם הנאשם במשטרה.

באת כוח המערער מבקש להבין מזה שהתלונה כולה עלילה ולזכות את המערער. המתלוננת הסבירה בעדותה שפחדה מהמערער ומהוריו שהחלו לבקר בביתה ולכן אמרה שהיא חוזרת בה, אך המשיכה לעמוד על דעתה שעדותה אמת.

בית המשפט קמא קיבל את ההסבר וציין שאמנם הוכח שהמתלוננת היתה נתונה ללחץ אדיר של שני הוריו של המערער ושל עוד דורשי טובתו של המערער.

לאחר שבית המשפט האמין להסבר המתלוננת שוב אין להסיק מאומה מהעובדה שהיה שלב שהמתלוננת רצתה לחזור בה.

עדות אליבי:

המערער טען טענת ב"מקום אחר הייתי". לגירסתו, במועד הנקוב בכתב האישום היה יחד עם חברתו אילנה שטרן אצל אשת בן דודו של המערער מרינה דניארוב. שתי העדות הובאו להעיד ואישרו את גירסת המערער. בית המשפט לא נתן אמון בדבריהן. בית המשפט מציין שהעדה אילנה שטרן לא זכרה בהודעתה הראשונה במשטרה אם היתה באותו יום עם המערער או לא.

באת כוח המערער עומדת כל כך שהאליבי לא הופרך ולכן היה צריך לקבלו. אין זה נכון.

צריך להבחין בין אליבי שמוכח בראיה אוביקטיבית לבין אליבי שלא הוכח ולא הופרך ולבין אליבי שהופרך.

אליבי שהוכח בראיה אוביקטיבית גורם לזכוי הנאשם. אליבי שהופרך הופך לרועץ לנאשם. אליבי שלא הוכח ולא הופרך, הוא כמו כל ראיה אחרת, יש לה משקל אם בית המשפט נותן בה אמון ואין לה משקל אם אין נותנים בה אמון. (לענין האבחנה בין סוגי אליבי ראה ע"פ 70/87 דהן נגד מדינת ישראל פד"י מא(3) 114-113).

לאחר שבית המשפט לא האמין לא למערער ולא לשתי עדות בנושא האליבי שוב אין לו ערך, והוא אינו יכול לשמש נימוק לקבלת הערעור.

מעל ומעבר לכל מה שאמרתי בקשר עם הערכת העדויות על ידי הערכאה הראשונה אסור לשכוח נימוק נוסף, שהערכאה הראשונה מציינת, ואשר בגללו העדיפה את עדות המתלוננת על פני זו של המערער.

המערער בטענת האליבי שלו הרחיק עצמו לגמרי מזירת העבירה. יחד עם זאת המערער מודה שרק לו ולשותפו יש מפתח למקלט. למתלוננת לא היתה גישה למקלט ולא היתה לה סיבה להיות במקלט. והנה, היא יודעת לתאר יפה את פנים המקלט וגם יודעת שאי אפשר לנעול אותו מבפנים, דבר שאושר על ידי המערער ועל ידי אנשי משטרה שביקרו במקלט.

יתרה מזאת, אגד מגומי לשערותיה של המתלוננת - המכונה בפיה "קוקיה" - נפל משערה בעת האונס ונמצא יותר מאוחר במקלט על ידי איש משטרה.

אילו הגנת המערער היתה שהוא ביקר במקלט עם המתלוננת למטרה אחרת לא היה כל משקל לראיות אלו. אך כאשר הוא טוען כי לא היה אף פעם עם המתלוננת במקלט, ראיות אלו מקבלות משקל רב; ובדין נדחתה טענת האליבי של המערער.

הדחה בחקירה

באת כוח המערער טוענת שאין בסיס ראייתי להדחה בחקירה. באת כוח המדינה הפנתה אותנו לעדות המתלוננת בעמוד 15 לפרוטוקול. בקטע זה העדה מספרת שבתגובה לדבריה שהמעשה לא יעבור בקלות, המערער אמר לה שהיא יכולה ללכת למשטרה אבל זה לא יעזור.

"הוא אמר שכשהוא יצא מהמעצר הוא יחזיר לי את מה שעשיתי בגלל שהתלוננתי עליו".

אם לוקחים בחשבון שהעדה מעידה על שיחה שהיתה מיד לאחר האונס ולפני שהעדה הלכה למשטרה, הפירוש היחיד של הדברים הוא ניסיון להפחיד את העדה על מנת שלא תלך למשטרה.

היו בתיק עוד ראיות בקשר לניסיון להשפיע על העדה, נסיונות שנעשו על ידי כל אחד משני הורי המערער לחוד, אבל אין ראיה הקושרת את המערער לנסיונות אלו ויכול להיות שהוריו פעלו מיוזמתם הם. אך די בדברים שהזכרתי לעיל, מפי המתלוננת, כדי לבסס את ההרשעה בהדחה בחקירה. משום כך אני מציע לדחות את הערעור גם בנושא זה.

הערעור על חומרת העונש:

המערער נידון כאמור לחמש שנות מאסר בפועל ולשנתיים על תנאי.

באת כוח המערער טוענת שהעונש נמדד בשביל שני מעשים, אונס ומעשה סדום כשלמעשה הוא הורשע רק בעבירה אחת. הסניגורית מבקשת גם להתחשב בגילו הצעיר של המערער.

אני מציע לחברי המכובדים לא להתערב בעונש.

בית המשפט המחוזי לקח בחשבון את כל השקולים. העונש המירבי על אינוס הוא 16 שנה. על הדחה בחקירה לפי סעיף 245ב', שבע שנים, המערער דנן נשפט על שתי העבירות יחד לחמש שנים בפועל ועוד לשנתיים על תנאי, לדעתי אין לומר שיש כאן משום החמרה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

אני מציע לדחות גם את הערעור על העונש.

השופט י' קדמי:

אני מסכים.

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.

ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אילן.

ניתן היום, ד' בטבת תשנ"ט (23.12.98).

ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98062170.T01


מעורבים
תובע: אלכס דניארוב
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: