ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סעד אינטגריטי עסקי רכב בע"מ נגד כלל חברה לביטוח בע"מ :

בפני כבוד ה שופטת אפרת הלר

התובעת

סעד אינטגריטי עסקי רכב בע"מ ח.פ 514365956
ע"י ב"כ עוה"ד איאד פראג'
נגד

הנתבעת

כלל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד אלון הוברמן ואח'

פסק דין

בפניי תביעה כספית לפיצוי בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעת מסוג קאיה ריו מ.ר 21-629-72 שנת ייצור 2010 (להלן: "הרכב") וזאת כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 13.12.13 (להלן: "התאונה").

טענות הצדדים

התובעת הינה חברה העוסקת בהשכרת רכבים ולטענתה, ביום 12.12.13 השכירה את הרכב למר עזקי עידאן.

התובעת טוענת כי ביום 13.12.13 עת נסע הרכב בכביש הסמוך לצו מת אליקים, קפצה לפתע פרה לכביש מכיוון נסיעתו, דבר שגרם לפגיעה ברכב , אשר ניזוק כתוצאה מכך.

התובעת טוענת שכתוצאה מהתאונה נגרמו לרכב הנזקים המפורטים בחוות דעת השמאי מטעמה, שהעתקה צורף לכתב התביעה. בהתאם לחוות דעת זו נזקי הרכב נאמדים בסך של 25,900 ₪ ובשיעור של 69.07% מערך הרכב, אשר ערכו נאמד ביום התאונה בסך של 37,500 ₪. כתוצאה מהתאונה הוכרז הרכב "אובדן כללי".

התובעת מבקשת לפצותה בגין נזקי הרכב הישירים שנגרמו בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמה ובנוסף היא מבקשת פיצוי בגין נזקים ממוניים ושאינם ממוניים בגין הפרת חוזה הביטוח, ע"י הנתבעת.

התובעת טוענת כי גרסאות עדיה בגין אירוע התאונה לא נסתרו וכן הוכח עניין הנזק שנתמך בחוות דעתו של השמאי מטעמה.

מנגד, הנתבעת טוענת כי יש להורות על דחיית התביעה כנגדה על הסף. לטענתה, תנאי לקיום כיסוי ביטוחי הינו שיתוף פעולה של המבוטח בבדיקת החבות ומסירת פרטים בזמן אמת.

הנתבעת טוענת שעל אף טענת התובעת, לפיה הרכב היה מעורב בתאונה בסוף שנת 2013, נמסרה ההודעה על התאונה רק בשנת 2016, דבר אשר יש בו כדי לאיין את הכיסוי הביטוחי. לטענת הנתבעת, הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה מותנה במתן הודעה בזמן אמת לנתבעת ובשיתוף פעולה לבחינת החבות, דבר שלא נעשה במקרה דנן.

בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובעת לא הוכיחה את עצם התרחשות התאונה ואת הנזק הנטען. לטענתה, בעדויות עדי התובעת התגלו סתירות הפוגמות בגרסת התובעת לאירוע התאונה.

כמו כן, טוענת הנתבעת כי בדיקת הרכב על ידי התובעת וצילומו רק לאחר מעל לשנתיים ימים ממועד התאונה הנטען, מנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק, מה גם שהתובעת צירפה שתי חוות דעת שונות לעניין הנזק, שממצאיהן לא מתיישבות אחת עם השניה.

דיון והכרעה

ביום 24.10.17 התקיימה ישיבת ההוכחות בפניי, בה העידו עדי התובעת - מנהלה מר מוחמד סעד (להלן: "מוחמד"), נהג הרכב, מר עזקי עידאן (להלן: "הנהג"), נהג הגרר, מר שאדי קזל (להלן: "שאדי") , והשמאי מר סמיר בדארנה (להלן: "השמאי").

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדותם של עדי התובעת, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות ואנמק.

טענת אי שיתוף פעולה מצד התובעת

הנתבעת טוענת להעדר כיסוי ביטוחי היות והתובעת לא מסרה הודעה על התאונה מיד עם התרחשותה, אלא באיחור של כשנתיים וחצי, דבר שמאיין לטענתה את הכיסוי הביטוחי.

כלל הוא בתביעות לתגמולי ביטוח עקב נזקי רכוש, כי על המבוטח נטל הראיה להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח, ועם הרימו נטל זה עובר הנטל אל כתפי המבטח להראות כי מתקיים אחד הסייגים לפטור מהחבות החוזית המוטלת עליו מכוח הפוליסה.

ע"א 497/85 אשל נ' ריט, פ"ד מב (1) 89, 94; ע"א 678/86 חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג (4) 177, 184; רע"א 3577/93 הפניקס נ' מוריאנו, פ"ד מח (4) 70, 78.

טרם אדרש לטענת הנתבעת בדבר אי תחולת הפוליסה בשל אי מתן הודעה על התאונה על ידי הנתבעת, אבחן תחילה את השאלה האם עמדה התובעת בנטל להוכחת תביעתה.

שאלת האחריות

בתצהיר עדותו הראשית העיד מוחמד על ההודעה אותה קיבל מהנהג בדבר התרחשות התאונה ועל הניסיונות שעשה לצורך הגשת הודעה על התאונה לנתבעת. כן העיד מוחמד כי בעקבות התאונה הזמין לראשונה בחודש 01/2014 שמאי לבדיקת הרכב וכי הרכב נבדק בשנית בחודש 06/2016 והוכרז "אובדן כללי".

בחקירתו הנגדית חזר מוחמד והשיב כי הרכב נבדק פעמיים על ידי שמאי מטעמו, פעם ראשונה בשנת 2013 ופעם שניה בשנת 2016.

עדותו של מוחמד בדבר ביצוע בדיקה ראשונה לרכב בשנת 2013 הינה בסתירה לאמור בתצהירו, שם העיד כי הרכב נבדק לראשונה בשנת 2014. ויודגש- מוחמד לא הציג חוות דעת שמאי לא משנת 2013 ולא משנת 2014.

מנגד, בעדותו הראשית טען השמאי נחרצות כי את הרכב בדק רק פעם אחת - בתאריך 15.06.16 וצילם אותו באותו. השמאי היום וחזר והדגיש כי לא הייתה בדיקה נוספת של הרכב על ידו.

עדותו זו של השמאי ולפיה בדק את הרכב רק בשנת 2016 סותרת את עדותו של מוחמד בפניי ולפיה הרכב נבדק לראשונה בשנת 2013 או שנת 2014.

עד נוסף שהעיד בפניי הינו נהג הרכב ביום התאונה.

הנהג טען בעדותו כי מסר כי הודעה על התאונה עוד ביום התאונה למזכירה של התובעת, תשובה אשר עומדת בסתירה לעדותו של מוחמד בה טען שההודעה על תאונה נמסרה לו באופן אישי על ידי הנהג (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 3-7).

בנוסף, בתשובתו ציין הנהג כי הפגיעה ברכב הייתה בצד ימין וכללה פגיעה בטמבון וכנף ימני (עמ' 12 לפרוטוקול ש' 14-15). הנהג טען באופן חד משמעי כי לא היתה פגיעה בשמשת הרכב טענה אשר סותרת גרסתו של מוחמד בעניין, אשר טען כי היתה פגיעה בשמשה ואף סותרת את תמונות הרכב שהוצגו בפניי מהם עולה כי השמשה הקדמית של הרכב נשברה.

יצויין כי אף אם אקבל את עדותו של הנהג ולפיה אכן אירעה התאונה, הזמנת חוות דעת השמאי כשנתיים וחצי אחרי התאונה, מאיינת את הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק ולא ניתן לקבוע כי הנזק ברכב נגרם מהתאונה שאירעה עוד בשנת 2013, שעה שלא הוגשה חוות דעת שמאי שנערכה בסמוך לאחר מועד התאונה.

עד נוסף שהעיד בפניי הינו השמאי מר בדארנה, אשר בדק את הרכב והגיש חוות דעת.

התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת שערך השמאי בתאריך 09.08.16 (להלן: "חוות הדעת הראשונה") כאשר בדיון בפניי צירפה התובעת חוות דעת נוספת שערך השמאי בתאריך 11.08.16 וסומנה כ/ת/1 (להלן: "חוות הדעת השנייה").

מכאן, בפני בית המשפט הונחו שתי חוות דעת אשר נערכו על ידי השמאי בגין אותה תאונה ובהפרש של שלושה ימים ו אשר סותרות אחת את השנייה, בחלק מרכיבי הנזק וכן בסכום הנזק הסופי וערכו.

בעניין הנזק שנגרם לרכב, משנשאל השמאי באם עת בדק את הרכב ראה שמשת הרכב שבורה, השיב בשלילה (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 20-25 , עמ' 4 לפרוטוקול ש' 3-4).

אלא מאי, משעומת השמאי עם חוות דעת השנייה שערך ושיגר לנתבעת בה צוינה שמשה שבורה ולשוני בינה לבין הממצאים בחוות הדעת הראשונה בה שלל קיומה של שמשה שבורה, לא ידע לתת מענה. הסבריו של השמאי אותם ניסה לספק באשר לשוני בין שתי חוות הדעת, כאשר באחד שולל קיומה של שמשה שבורה ובשנייה קיים נזק כזה לא שכנעו וזו בלשון המעטה.

בשל חשיבות הדברים אצטט חלק מעדותו של השמאי בעניין, כלהלן:

ש: אז אני מפנה אותך לחוות דעתך שהעברת לכלל, זכוכית שמשה קדמית בסך 2,500 ₪, מה יש לך להגיד על זה?
ת: אולי חסר דף. תן לי לראות את הדף הזה אולי הוא לא בחוות דעתי שיש בידי. אין חוות דעת פעמיים. מעיין. חייב להיות הסבר לזה. (העד מעיין במשך דקות) משהו לא בסדר בין זה לבין זה. כי אם אני מסתכל על עמוד 2 מתוך 3 אין לי פה. יש לי 4 דפים והמספר 2 לא דומה לזה. מה בדיוק הבעיה, אני לא יודע, אני יכול לבקש מהמשרד שיפקסס לי". (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 5-10)

בנוסף, בתשובתו לא נתן השמאי הסבר המניח את הדעת לשוני בין מחירי החלקים בשתי חוות הדעת שערך, הן הראשונה והן השנייה (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 13 לפרוטוקול ש' 11-30 , עמ' 5 לפרוטוקול ש' 1-6).

תשובותיו של השמאי לעניין הנזק שנגרם לרכב לא היו תשובות חד משמעיות ומשכנעות כאשר השוני בין ממצאיו ומסקנותיו של השמאי בשתי חוות דעת, פוגם בממצאים אלו.

כך למשל בחוות דעתו הראשונה קבע השמאי כי מחירו של סורג קדמי שנפגע בתאונה הינו בסך של 583 ₪ בעוד בחוות הדעת השנייה העמיד השמאי את מחירו של סורג זה בסך של 885 ₪. בנוסף, בחוות דעתו הראשונה קבע השמאי מחירו של פח חזית בסך של 710 ₪ בעוד בחוות דעתו השנייה העמיד מחירו של פס זה בסך של 1,136 ₪.

השמאי לא נתן הסב ר משכנע לשוני בין קביעות אלו בין חוות דעת אשר נערכו בהפרש של 3 ימים בלבד וטען שמחירי החלקים של הרכב משתנים מיום ליום , טענה שלא הוכחה על ידו ואינה הגיונית לאור ההפרש בין הסכומים בשתי חוות הדעת במשך ימים בודדים.

עד אחרון שהעיד בפניי הינו שאדי, מי שהעיד בתצהירו כי גרר את הרכב ביום התאונה.

בתצהירו העיד שאדי כי זכור לו שנדרש על ידי התובעת לגרור את הרכב מצומת אליקים אל כפר מג'אר, לאחר שהיה מעורב בתאונה.

עדותו של שאדי הייתה עדות ספונטנית בעניין הפרטים אותם זכר מהתאונה וגרירת הרכב על ידו.

יחד עם זאת, דעתי הינה כי עדותו של שאדי אין בה לרפא את הפגמים והסתירות שהתגלו בעדויותיהם של מוחמד והנהג לגבי אירוע התאונה הנטען וכדי להכשיר את חוות דעת השמאי אשר הודה שבדק את הרכב באיחור ניכר.

מכל האמור, לאחר בחינת עדויות עדי התובעת ולאור הסתירות והפגמים שנפלו בעדויותיהם של עדי התובעת, מסקנתי הינה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את נסיבות התרחשות התאונה וכי הנזק שנגרם לרכב בהתאם לחוות דעת השמאי מקורו בתאונה הנטענת.

מבלי לגרוע במסקנתי שלעיל ועל אף התוצאה אליה הגעתי, אתייחס לטענות הנתבעת בדבר אי מתן הודעה על ידי התובעת בעניין התרחשות התאונה ותחולת הוראות סעיף 22 לחוק חוזה הביטוח לעניין זה.

אדגיש כי התובעת לא פעלה בהתאם לחובה המוטלת עליה בעת קרות מקרה ביטוח, מתן הודעה מיידית למבטחת/הנתבעת על התאונה.

לשון סעיפים 22 , 24 ו - 25 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 (להלן: "החוק") קובעת כלהלן:

22. קרה מקרה הביטוח, על המבוטח להודיע על כך למבטח מיד לאחר שנודע לו, ועל המוטב להודיע למבטח, מיד לאחר שנודע לו, על קרות המקרה ועל זכותו לתגמולי הביטוח; מתן הודעה מאת אחד מאלה משחרר את השני מחובתו.
.....

24. (א) לא קויימה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) במועדה, וקיומה היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, אין הוא חייב בתגמולי הביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה; הוראה זו לא תחול בכל אחת מאלה:
(1) החובה לא קויימה או קויימה באיחור מסיבות מוצדקות;
(2) אי קיומה או איחורה לא מנע מן המבטח את בירור חבותו ולא הכביד על הבירור.
(ב) עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו לא נעשה אותו דבר.

25. הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו" . (ההדגשה שלי א.ה)

מכאן, סעיף 22 לחוק דורש כי ההודעה תימסר למבטח " מיד" לאחר שנודע למבוטח על קרות מקרה הביטוח. הכוונה היא לפרק זמן קצר מ"זמן סביר". על המבוטח להודיע למבטחת על מקרה הביטוח ללא שהות כלשהי ( ראה לעניין הוראות סעיף 22: י' אליאס, דיני ביטוח כרך א,2002, עמ' 424 ואילך; ש' ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 כרך ראשון, 2005, עמ' 481 ואילך).

בענייננו, מהראיות שהונחו בפניי עולה כי התובעת ידעה על התאונה עוד ביום התרחשותה ולכל המאוחר ביום לאחר מכן מסר לה הנהג הודעה על כך. לאור כך, היה על התובעת ו/או מי מטעמה להודיע מיד לנתבעת על התרחשות התאונה.

התובעת לא עשתה כן, עצמה את עיניה והמתינה תקופה של כשנתיים וחצי עד למתן הודעה על התאונה לנתבעת. בכך הפרה התובעת את החובה המוטלת עליה בהתאם לסעיף 22 לחוק, ללא שהציגה סיבה מוצדקת לאיחור זה באי קיום חובת ההודעה.

טענת מוחמד לפיה לא הגיש את ההודעה האמורה מיד לאחר התאונה היות וביקש תחילה לתבוע את צד ג', בעלי הפרה מי שאחראי לטענתו לתאונה, אינה משכנעת ואינה מסייעת לו בעניין, כאשר התובעת לא הצביעה על הניסיונות שעשתה על מנת לאתר את צד ג'. מה גם שהמתנת תקופה של שנתיים וחצי מיום התאונה ועד להגשת ההודעה למבטחת על התאונה וזאת על מנת למצות הליכים מול צד ג' נטען, אינה תקופה סבירה לטעמי ופוגעת בזכויותיה של הנתבעת.

בנוסף, טענת התובעת לפיה הגשת ההודעה על התאונה נעשתה באיחור וזאת בשל סירוב הנהג לשתף עימה פעולה ולמלא את טופס ההודעה על התאונה, אינה משכנעת, ככל והתובעת יכלה למלא טופס זה בעצמה. לצורך הגשת הודעה כאמור התובעת היא המבוטחת על פי הפוליסה ולא הנהג והתובעת לא הצביעה על כל הוראה של הנתבעת, לפיה טופס זה יש להגיש באמצעות הנהג המעורב בתאונה.

מכאן, אין לומר כי אי מתן הודעה מיידית על התאונה כמצוות סעיף 22 לחוק, נעשתה על ידי התובעת מסיבות מוצדקות.

יוצא אפוא, התובעת לא הגישה הודעה על התאונה לנתבעת בפרק הזמן הקבוע לכך בסעיף 22 לחוק, ללא שהצביעה על סיבה מוצדקת לכך ובכך הפרה את החובה המוטלת עליה. מכאן, אף מטעם זה, אין לחייב את הנתבעת בתשלום תגמולי הביטוח מכוח הפוליסה.

סוף דבר

לאור כל האמור המסקנה הינה כי דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪.

הסכום הנ"ל ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ו' חשוון תשע"ח, 26 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: סעד אינטגריטי עסקי רכב בע"מ
נתבע: כלל חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: