ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סקאנר לייט בע"מ נגד מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב-יפו :

לפני כבוד ה שופטת רות לבהר שרון

המערערים:

1.סקאנר לייט בע"מ
2.סאני סאן
המערערים ע"י ב"כ עוה"ד שי רוסינסקי

נגד

המשיב:
מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב-יפו
ע"י ב"כ עוה"ד קרן מלר (השירות המשפטי של עיריית תל אביב)

פסק דין

עסקינן בערעור מינהלי לגבי אופן סיווג נכס לצורכי חיוב בארנונה לשנת 2013. הערר שהגישו המערערים נדחה, והנכס נשוא הדיון סווג כ"אולמות שמחות ואירועים" ולא כ"אולם ריקודים", כאשר אין מחלוקת כי סיווג כאולם ריקודים מחוייב בארנונה נמוכה יותר.

תמצית העובדות והחלטת ועדת הערר

1. המערערת 1, חברת סקאנר לייט בע"מ (להלן: "המערערת"), מפעילה החל מיום 1.7.12 עסק ברח' השרון 12 בתל אביב בשם "בראסקו". המערער 2, מר סאני סאן (להלן: "המערער"), הינו הבעלים ומנהל המערערת, והחל מאותו מועד רשומים המערערים כמחזיקים בנכס, אם כי המערערת אינה בעלת הנכס, אלא מי ששוכרת אותו מהבעלים, ומשכירה את הנכס לשימוש של צדי ג'.

2. על שם המערערים רשומים בענייננו שני נכסים, שסווגו על ידי מנהל הארנונה כ"משרדים" לצורך החיוב בארנונה לשנת 2013: נכס אחד בשטח של 272 מ"ר (ח-ן 10602929); ונכס שני בשטח של 67 מ"ר (ח-ן 10602930), המהווה למעשה חצר (להלן: "החצר"), ולגביו הסתבר בהמשך כי החל מיום 21.4.13 בוצע חילופי מחזיקים, והמערערים אינם מחוייבים מאז בגין שטח זה.

3. המערערים הגישו השגה על סיווג הנכס לצורכי ארונה כ"משרד" וכן על שטח החיוב (נספח 4 לתשובת המשיב לערעור). ביום 13.3.13 נדחתה ההשגה במובן זה שהמשיב החליט לשנות את סיווג הנכס לשנת 2013 מ"משרדים" ל "אולם אירועים", אך דחה את טענת המערערים כי יש לסווג את הנכס כ"אולם ריקודים". בנוסף נדחתה ההשגה בכל הנוגע לשטח המחוייב, ובעיקר לגבי החצר (ההחלטה בהשגה - נספח 5 לתשובת המשיב לערעור).

על החלטה זו הוגש ערר (ערר 140008485) (נספח 6 לתשובת המשיב לערעור). לאחר הליך הוכחות בפני ועדת הערר, והגשת סיכומים, נתנה ועדת הערר את החלטתה ביום 18.6.14, וקבעה כי "עסקם של העוררים הוא בהשכרת הנכס לאירועים, מסיבות ולא הוכח כי מדובר בנכס אשר משמש אך ורק לריקודים. למעשה, העוררים לא עושים שימוש בנכס למטרת ריקודים אלא הנכס משמש אותם כעסק להשכרתו לאירועים שונים... פעילותו של המחזיק והשימוש הוא רק להשכרתו לצד ג' ודמי השכירות הם רווחיו מעסקו זה..." . עוד קבעה הועדה כי "העוררים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי עסקינן בנכס אשר משמש אך ורק לריקודים ואין מקום לסיווגו של הנכס לפי סעיף 3.3.9 לצו הארנונה".
הוסיפה וקבעה ועדת הערר כי המשיב הפעיל כדין את שיקול דעתו ביחס לסיווג הנכס לפי סעיף 3.3.10 לצו הארנונה כאולם אירועים, ודחה את הערר בעניין זה.

גם ביחס לשטח של 67 מ"ר (ח-ן 10602930) נדחה הערר, תוך שוועדת הערר ציינה כי מדובר בשטח אותו שכרו העוררים מהבעלים, שהודיעו לעירייה על היות העוררים "המחזיק" בנכס, ואין לסכסוך כזה או אחר בין העוררים לשוכר אחר בנכס סמוך כדי לשנות מהעובדה שהעוררים שכרו גם את הנכס הנ"ל.

החלטת ועדת הערר היא נשוא ערעור זה.

טענות הצדדים בערעור

4. לטענת המערערים, שגתה ועדת הערר כשקבעה כי מדובר בנכס המשמש כ"אולמות לשמחה ואירועים", וכי לא הוכח שמדובר בנכס המשמש אך ורק לריקודים, ושגתה שבכך למעשה הפכה את נטל הראיה, המוטל על המשיב להוכיח שמדובר ב"אולמות לשמחה ואירועים".

לטענת המערערים, מתצהירו ועדותו של המערער עולה כי הוא משכיר את הנכס כאולם ריקודים, ומספק שטח בלבד, ולא הוכח אחרת, ובוודאי לא הוכח שמוגש במקום מזון, כפי שעולה מעדותו של העד מטעם המשיב, מר אלמוג צוברי.

עוד לטענתם, לעסק יש מאפיינים של אולם ריקודים ולא של אולם שמחות, כך למשל כמעט ואין במקום מקומות ישיבה, יש בר משקאות בכל קומה, ויש עמדת תקליטן.

5. טענה נוספת של המערערים, הינה כי אין מקום כלל לחייבם בארנונה בגין החצר בשטח של 67 מ"ר (הרשומה כנכס בפרד), שאינה חלק מהעסק, אלא נעשה בה שימוש על ידי העסק הסמוך, כאשר החיוב אף הועבר על שם העסק הסמוך באפריל 2013, וזאת חרף העובדה שהמערערים ביקשו כי שיוך החצר ישונה עוד ביולי 2012.

6. מנגד, טוען המשיב, כי החלטת ועדת הערר, לא רק שהינה במסגרת מתחם הסבירות, אלא שהיא ההחלטה הנכונה בנסיבות העניין, וכי מדובר בערעור על קביעות עובדתיות, ודינו להידחות.

לטענת המשיב נטל ההוכחה הינו על העורר - המערערים בענייננו - להוכיח כי מדובר אך ורק באולם ריקודים ועל כן יש לסווגו בהתאם, והמערערים בענייננו לא עמדו בנטל זה, ולא הוכיחו כי מדובר אך ורק באולם ריקודים.

לגבי החצר בשטח של 67 מ"ר, טוענת העירייה כי המערערים חוייבו בגינה כדין, כאשר הבעלים הודיעו לעירייה כי המערערים הם המחזיקים, והמערערים לא השיגו על כך, ולא הוכיחו טענתם כי פנו בעניין זה למשיב עוד ביולי 2012, כפי שניסו לטעון. גם מעדותו של המערער עלה כי הוא מחזיק בחצר. לטענת המשיב, הוא אינו צד ליחסים בין הבעלים לשוכרים, ועליו לפעול בהתאם להודעת הבעלים.

סיווג ארנונה - מסגרת נורמטיבית

7. ככלל סיווג נכס לצורכי ארנונה וקביעת תעריף הארנונה ייעשה לפי האזור בו הנכס נמצא, ועל פי אופי הנכס והשימוש שנעשה בו (ע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(3)337).

8. צו הארנונה השנתי של הרשות המקומית כולל רשימה של סוגי נכסים ותתי סוגים של נכסים, כשתעריפיהם בצדם. שיקול הדעת לקביעת סיווג הנכסים ותעריפי הארנונה שייגבו בגינם מסור לרשות המקומית, בכפוף לרשימה סגורה של סיווגים ראשיים וסיווג אחד שיורי שנקבעו בתקנות ההסדרים, וכן לתעריפי מינימום ומקסימום שנקבעו ביחס לכל אחד מהסיווגים. צו הארנונה של עיריית תל אביב-יפו לשנת 2013 (להלן: "צו הארנונה") החל בענייננו מבחין בין שני סיווגים עיקריים: "בניינים שמשמשים למגורים" (סעיף 2 לצו הארנונה) ו"בניינים שאינם משמשים למגורים" (סעיף 3 לצו הארנונה). הסיווג שעניינו "בניינים שאינם משמשים למגורים" כולל אף הוא מספר סיווגי משנה. במסגרת כך, צו הארנונה קובע בסעיף 3.3 רשימת סיווגים שעבורם נקבעו תעריפים מיוחדים.

9. כך סעיף 3.3.9 לצו הארנונה קובע תעריף מיוחד ל "אולמות המשמשים לריקודים - אולמות המשמשים אך ורק לריקודים (למעט סטודיו למחול) יחויבו בתעריך של 193.07 למ"ר לשנה, בכל האזורים" , וסעיף 3.3.10 קובע כי יהיה תעריף מיוחד ל"אולמות לשמחה ואירועים - אולמות המשמעים לעריכת שמחות ואירועים יחויבו ב-283.09 ₪ למ"ר לשנה בכל האזורים ". דהיינו, תעריף הארנונה לאולמות ריקודים נמוך יותר מהתעריף לאולמות לשמחה ואירועים. יחד עם זאת יצוין, כי גם הסיווג כאולם שמחות הוא סיווג מופחת לעומת הסיווג הכללי של בניינים שאינם משמשים למגורים.

10. באשר לסיווג של אולם ריקודים, יצוין, כי בשנת 2007 שונתה ההגדרה של סיווג זה מ"אולמות המשמשים אך ורק לריקועים ו/או למופעי בידור", באופן מצמצם ל"אולמות המשמשים אך ורק לריקודים", וכך שרק נכס שהשימוש בו הוא "אך ורק" כאולם ריקודים יזכה בסיווג זה. על הטעם לשינוי ניתן ללמוד מדברי ההסבר שליוו את ההצעה לתיקון הצו לשנת 2007:

"תעריף זה [של אולמות המשמשים לריקודים – ר.ל.ש] נמוך משמעותית מתעריף עסקים רגיל שבו מחוייבים מסעדות ופאבים.

היום, במסעדות ופאבים רבים, בנוסף על שירותי ההסעדה, מתקיימות פעילויות מגוונות כגון: ערבי זמר, הופעות זמרים אורחים, מופעי קאריוקי וכו'. בעקבות זאת קיימות פניות רבות של בעלי מסעדות ופאבים להיכלל בתעריף זה, זאת על סמך הפעילות הנוספת המתקיימת במקום".

וכך צויין בתיק ערר 2007-03-001 סופרנו ארגון אירועים בע"מ נ' מנהל הארנונה של עירית ת"א: "מכאן מבקשת העירייה לאשר לה, כי התעריף הנ"ל יתייחס רק לאולמות המשמים לריקודים. כאמור שר הפנים ושר האוצר אישרו את הבקשה. רוצה לומר, מחוקק המשנה ביקש לשים קץ לתופעה שכל מסעדה או פאב המקיימים פעילות נוספת בצד הגשת הארוחות או המשקאות האלכוהוליים (שירותי ההסעדה), יפנו אליו בבקשה לסיווג 'אולמות המשמשים לריקודים ו'או מופעי בידור ".

11. מכאן עולה, שאכן הסיווג כאולם ריקודים הוא מצומצם. הסיווג כאולם ריקודים דורש כי השימוש בנכס יהיה "אך ורק" לריקודים. כפי שפורט לעיל, מדובר בהגדרה מצמצמת ששונתה בשנת 2007 ונועדה להקנות את הסיווג הנ"ל, שתעריף החיוב שלו הוא נמוך מסיווג של אולם אירועים, שהשימוש בו הוא לעריכת אירועים שונים, שיכולים לכלול כמובן ריקודים אך הם לא "אך ורק ריקודים".

12. בענייננו, מעדותו של המערער עצמו בפני ועדת הערר (פרוטוקול דיון ההוכחות בפני ועדת הערר מיום 12.2.14, נספח 11 לכתב התשובה) עולה כי נעשה במקום שימוש מעבר לריקודים גם באירועים נוספים, כגון אירועי שמחה, בר מצוות וחתונות. נראה כי די בכך כדי לקבוע שלא ניתן להחיל על הנכס את הסיווג של אולם שמשמש אך ורק לריקודים.

לעניין זה אינני סבורה שיש רלוונטיות לשאלת הגשת המזון. לא זה המבחן שיקבע אם מדובר באולם ריקודים או אולם שמחות. מהות האירוע הוא שקובע. אירוע של חתונה במהותו אינו רק אירוע של ריקודים אלא אירוע שכולל במהותו הרבה מעבר לריקודים. כך גם בר מצווה או ברית או כל אירוע אחר שאינו אך ורק מסיבת ריקודים.

נטל ההוכחה

13. השאלה בענייננו הינה על מי הנטל להוכיח מהו הסיווג המתאים לנכס. הלכה היא כי על המשיב מוטל הנטל להביא בסיס עובדתי ראשוני, המצדיק לכאורה את הסיווג המתאים לטענתו. "בשלב סיווג אופי הפעילות של הנישום לשם קביעת תעריף החיוב בארנונה, חייב מנהל הארנונה להעמיד בסיס עובדתי ראשני, מדוע יש לקבוע תעריף כזה או אחר בשומת הארנונה.." [עמ"נ (ת"א) 29761-02-10 ווב סנס בע"מ נ' מנהל הארנונה - עיריית תל אביב יפו (פורסם בנבו, 8.8.11) (להלן: "פס"ד ווב סנס").

14. ככל שמנהל הארנונה עומד בנטל ראשוני זה, עובר הנטל אל הנישום להוכיח כי שגה מנהל הארנונה בסיווג, וכפי שנקבע: "אם בחר הנישום לערור על החלטת המנהל בהשגה... מוטל על הנישום הנטל לסתור בפני הועדה את ממצאי המנהל" (פס"ד ווב סנס).

עוד נכתב בהקשר זה: "כאשר הנישום כופר בשימוש בנכס שנקבע בשומת הארנונה, חייב הנישום לשכנע את ועדת הערר כי השימוש בשנקבע בשומת הארנונה שגוי. נישום החולק על גובה השומה, הוא בגדר 'תובע', ועליו נטל הראיה לסתור את ממצאי מנהל הארנונה. ודוק, 'ממצאי' מנהל הארנונה הם הראיה לכאורה, שמנהל הארנונה ביסס עליהם את מסקנתו" [ה' רוסטוביץ ארנונה עירונית (מהדורה חמישית, ספר שני), בעמ' 1419].

15. בבואי לדון בערר, בפני שתי שאלות; ראשית - האם עמד המשיב בנטל הראשוני המוטל עליו. אם לא - דין הערר להתקבל. רק ככל שייקבע שהמשיב עמד בנטל הראשוני, עובר הנטל לנישום שטוען שהסיווג מוטעה, ועליו להביא ראיות לסתור את קביעת המשיב אשר תומכות בטענתו.

16. במקרה שלפנינו אני סבורה שהמשיב עמד בנטל הראשוני.
ראשית, באתר האינטרנט של המועדון, כפי שהופיע במועד בו נדון הערר (העתק מדף האינטרנט צורף לכתב התשובה לערר שהוגש ביום 27.5.13 - נספח 7 לכתב התשובה לערעור שבפניי), מפרסם המועדון את פעילותו כמקום בו ניתן לערוך אירועי בוטיק תוך הגשת סוגי מזון שונים. אומנם טענו המערערים כי מדובר במידע לא מעודכן, ואולם אין בידי לקבל טענה זו, שכן מדובר במידע שהיה נגיש לציבור והינו באחריות המערערים, ומהווה ראיה לכאורה לשימוש שנעשה בנכס, בוודאי לצורך הקביעה כי מנהל הארנונה עמד בנטל הראשוני בקביעת השומה באופן שמעביר את הנטל לסתור זאת אל המערערים [עמ"נ (מרכז) 20803-06-11 אור הייטק בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית פתח תקווה (פורסם בנבו , 28.2.12); עמ"נ (ת"א) 12244-07-11 אלעד מערכות בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו (פורסם בנבו, 2.12.12)].

זאת ועוד, המערער בעצמו ציין בפני עורך הביקורת כי "מדובר באולם לאירועים ומסיבות פרטיות...", ואף העיד בפני ועדת הערר כי במקום נערכים אירועי שמחות: "ניתן לערוך שם בת מצווה או בר מצווה....ניתן לשכור את המקום למסיבת חתונה...". די בדברים אלה, מפי המערער בעצמו, כדי להרים לפחות את הנטל הראשוני המוטל על המשיב לצורך הקביעה כי לא מדובר באולם ריקודים בלבד, וכי הסיווג של אולם אירועים מתאים לשימוש שנעשה בנכס.

17. אינני מתעלמת מהעובדה שבמקרה דנן דו"ח הביקורת אינו ממצה. מצופה היה מהמשיב לערוך ביקורות נוספות, כדי להוכיח טענתו ולהביא ראיות נוספות לקיומם של אירועים שאינם לריקודים כנטען על ידו. יחד עם זאת, הראיות שהוצגו מספיקות כדי להרים את הנטל הראשוני המוטל על מנהל הארנונה, ומשכך עובר הנטל אל המערערים להוכיח כי שגה מנהל הארנונה.

18. אני סבורה כי בנטל זה לא עמדו המערערים. המערערים לא הוכיחו כי השימוש שנעשה בנכס הוא "אך ורק" לריקודים. לו ביקשו המערערים להוכיח כי מדובר באולם ריקודים בלבד, היה עליהם להציג, למשל, את יומן האירועים שנערכו במקום, את חוזי השכירות, ואף להביא עדים שנכחו באירועים השונים שיעידו על אופי האירועים. כך לגבי החתונות שנערכו במקום. כל אלה לא נעשו על ידי המערערים. משכך אני סבורה שהמערערים לא הצליחו לסתור את קביעת המשיב.

19. הלכה היא כי ככל שהחלטת ועדת הערר מצויה במתחם הסבירות, לא יתערב בה בית משפט של ערעור, שאינו מחליף את שיקול דעתה של ועדת הערר בשיקול דעתו. רק במקרים בהם החלטת ועדת הערר חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני, יתערב בית המשפט של ערעור (ע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(3)337). כך גם בית משפט של ערעור אינו נוהג להתערב בקביעות עובדתיות של ועדת הערר, והלכה פסוקה היא כי התשתית העובדתית לבחינת שאלת סיווג הארנונה היא התשתית שנקבעה על ידי הועדה, ובית המשפט אינו מתערב בקביעות עובדתיות של ועדת ערר אלא אם נפלה טעות בולטת על פניהן [עמ"נ (ת"א) 252/06 נכסי כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית ת"א (פורסם בנבו, 5.2.08)].

20. לאור כל האמור, אני סבורה שבמקרה שלפנינו דין הערר ככל שהוא נוגע לסיווג הנכס - להידחות. מדובר בקביעות עובדתיות שהן במתחם הסבירות, כאשר המערערים לא הביאו כל ראיות לסתור את קביעות המשיב.

החיוב בגין החצר

21. כאמור, טענה נוספת של המערערים היא כי לא היה מקום לחייבם בארנונה בגין החצר בשטח 67 מ"ר, שטח שלא נכלל בשטח שהושכר למערערים בהתאם להסכם השכירות, כאשר בפועל נעשה השימוש בחצר על ידי העסק השכן, והמשיב קבע זאת למעשה רק על סמך דברי הבעלים שלא עולים בקנה אחד עם הסכם השכירות.

מנגד, טוענת העירייה כי הרישום של המערערים כמחזיקים גם בחצר נעשה בהתאם להודעת הבעלים על חילופי מחזיקים מיום 1.17.12, כאשר הודעה זו הועברה גם למערערים והייתה להם האפשרות להגיש השגה, אולם הם לא הגישו השגה במועד, והטענה כי הם פנו טלפונית לעירייה בשלב מוקדם יותר - לא הוכחה. עוד לטענתם מהווה החצר יציאת חירום מהנכס, וכן הוכח שהמערערים עושים בה שימוש לצורך שמירת שקיות קרח.

22. בנסיבות העניין, כאשר החצר איננה חלק מהמושכר, המוגדר בהסכם השכירות כ"חנות בקומת הרחוב, מרתף וגלריה... ואשר מושכרת ערב חתימת חוזה זה לגרייצר גיא", לא ניתן לחייב את המערערים בגינה, ולהסתמך על דיווח הבעלים בלבד, כאשר אין כל ראיה לפיה המערערים אכן עשו שימוש בחצר כאשר מדו"ח הביקורת לא עולה שימוש של המערערים בחצר, מה גם שבסופו של יום התקבלה הטענה של המערערים בענין זה, והחל מאפריל 2013 המערערים אינם מחוייבים עוד בגין החצר.

לאור כל האמור, הערר בעניין החיוב בארנונה לגבי החצר - מתקבל.

סוף דבר

23. לאור כל האמור, הנני קובעת כי לגבי סיווג הנכס - דין הערעור להידחות, בעוד שלגבי חיוב החצר (ח-ן 10602930) דין הערעור להתקבל, ואין לחייב את המערערים בארנונה בגין החצר נכון לשנת 2013.

בנסיבות העניין, ולאור העובדה שהמערערים חוייבו בהוצאות בסך 5,000 ₪ בשלב קודם, אין צו נוסף להוצאות.

ניתן היום ו' בחשוון תשע"ח (26 אוקטובר 2017), בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים


מעורבים
תובע: סקאנר לייט בע"מ
נתבע: מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב-יפו
שופט :
עורכי דין: