ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מזור בן דוד השקעות בע"מ חברות נגד אברהם אלבז ת.ז. :

בפני כבוד הרשם הבכיר אורי הדר

התובעת

מזור בן דוד השקעות בע"מ חברות, 514864727
ע"י ב"כ עוה"ד ניב כהן

נגד

הנתבע

אברהם אלבז ת.ז., 052894060
ע"י ב"כ עוה"ד אביאל בוקובזה

פסק דין

לפניי תביעתה של התובעת למתן חשבונות ולתשלום סך של 60,000 ₪ שהינו מחצית סכום מכירת הזיכיון של תחנת המוניות בגרנד קניון בבאר שבע לצד שלישי.
ראשית, התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.
דין התובענה להתקבל בחלקה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.
העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה התובעת הינה חברה רשומה כדין שבעליה הם מר חביב בן דוד ומר אלי מזור והיא הייתה בעלת המחצית המניות הרשומות בחברת מוניות גרנד קניון באר שבע בע"מ (להלן: "החברה") אשר התאגדה ונרשמה ביום 23.06.2013.
הנתבע הינו אדם פרטי שהיה בעל המחצית השנייה של המניות הרשומות בחברה.
מטעמי נוחות ומאחר והצדדים התייחסו זה לזה במהלך הדיונים בשמות ולא בתארים יכונה מר חביב בן דוד "חביב", מר אלי מזור יכונה "מזור" והנתבע יכונה "אבי" או "הנתבע".
ביום 21.11.2012 חתמו הנתבע וחביב על הסכם שכירות עם חברת מ.ל.א. הנגב יזמות והשקעות בע"מ שהיא הבעלים של המרכז המסחרי הידוע כגרנד קניון באר שבע (להלן: "המשכירה "). הסכם השכירות מתייחס ליחידה 272 ומטרת השכירות הינה הפעלת תחנת מוניות בקניון (להלן: ”העסק“ ו/או ”התחנה“).
לאחר רישום החברה נחתמה תוספת להסכם השכירות (להלן: "התוספת להסכם השכירות") ועל פיה הועברו זכויותיהם והתחייבויותיהם של הנתבע ושל חביב כלפי המשכירה לחברה. התוספת להסכם השכירות אינה חתומה אמנם ע"י המשכירה אך אין מחלוקת בין הצדדים כי היא נחתמה כדין.
החברה ניהלה חשבון בנק בבנק דיסקונט לישראל בע"מ ומספרו 120925232 (להלן: "החשבון") והצדדים וכן מזור וגב' בן דוד איריס היו ערבים לכל התחייבויות החברה כלפי הבנק. מדף החשבון שהוצג עולה כי יתרת החובה בחשבון כוסתה סופית ביום 01.01.2015 וביום זה אופס החשבון וכפי הנראה נסגר באותו יום. לא הוצג כל דף חשבון המעיד על המשך הפעילות בחשבון לאחר תאריך זה.
ביום 25.05.2014 נחתם הסכם בין המשכירה מצד אחד, לבין הנתבע וחביב מצד שני, ולבין הנתבע מצד שלישי (להלן: "ההסכם"). על פי נוסחו של ההסכם הועברו כל זכויותיהם והתחייבויותיהם של חביב והנתבע כלפי המשכירה לנתבע בכפוף לתנאים האמורים בהסכם.
אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע מכר את הזיכיון להפעיל את העסק בקניון לצד שלישי, מוניות מתי (להלן: "המכירה"). הסכם המכירה למוניות מתי לא הוצג והנתבע טען בדיון כי אין הסכם וכי ההסכמות היו בעל פה (עמ' 1, שורות 10-11) והציג רק חשבונית מס שמספרה 0007 מיום 10.08.2014 שבה צוין כי בגין העברת הזיכיון הוא קיבל ממוניות מתי סך כולל מע"מ של 110,000 ₪.
בכתב התביעה טענה התובעת כי לבקשת הנתבע משכה את ידה מניהול פעיל של התחנה עד למכירתה וזאת לאחר שהצדדים החליטו, כשותפים, להביא לסיום פעילותם כבעלי תחנת המוניות. התובעת טענה כי הסכמה זו הייתה מבלי לפגוע בזכויותיה כבעלת התחנה במשותף עם הנתבע. התובעת טענה כי לאחר שנודע לה על מכירת הזיכיון למוניות מתי, המפעילה את התחנה עד היום, פנתה לנתבע בדרישה לקבל את חלקה במכירה, קרי מחצית. התובעת טענה כי סגירת החשבון באופן שכל אחד מהשותפים, קרי התובעת והנתבע, הזרימו כספים באופן שווה תומכת בזכותה לקבל את חלקה מהמכירה. בכתב התביעה עתרה התובעת לחייב את הנתבע לחשוף את פרטי העסקה מול מוניות מתי אולם בפועל התובעת לא התמקדה בסעד זה ועיקר תביעתה נוגעת לקבלת מחצית מתמורת המכירה.
בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובעת, לבקשתו של חביב, משכה את ידה מהפעילות העסקית, עזבה לחלוטין את הזיכיון וניתקה את יחסיה העסקיים עם הנתבע וכי מדובר בעזיבה אבסולוטית על כל המשתמע מכך (ס' 5 לכתב ההגנה). הנתבע טען כי מרגע עזיבת התובעת את הניהול הפעיל של התחנה, אשר לעד אותו מועד נוהלה בפן הניהולי ע"י חביב, הפסיקה התובעת לשלם את שכר העובדים וכל הוצאה אחרת הקשורה בתחנה. הנתבע טען כי התובעת ויתרה על כל זכויותיה בכל הקשור לתחנה. הנתבע טען כי מאותו רגע עבר ניהול התחנה אליו והוא נשא באחריות המלאה על התחנה ודרכיהם של הצדדים נפרדו. עוד טען הנתבע כי המשכירה ביקשה מהנתבע להסדיר את החובות כלפיה שמקורם בניהול התחנה וכאשר הוא פנה לחביב בעניין זה סירב חביב לשאת בתשלום בטענה "שהיחסים העסקיים נותקו ושאין לתובעת כל חובה לעשות כן" ועל כן הנתבע נשא בתשלומים אלו לבדו. הנתבע לא הכחיש כי מכר את הזיכיון למוניות מתי וזאת עשה לטענתו "כחלק מזכותו הבסיסית בהיותו האדם היחיד הנושא באחריות לתחנה". באשר למסרונים שצורפו לכתב התביעה טען הנתבע כי בשלב מסוים פנה אליו מזור וביקש להתעדכן בדברים וכן ציין שמצבו הכלכלי בכי רע "ושהוא ישמח לקבל עזרה כלכלית מהנתבע". הנתבע טען כי הביע רצון לעזור למזור אך בכל מקרה אין מדובר בהבטחה או התחייבות כלשהי באשר למכירה. באשר לסכום המכירה טען הנתבע בכתב ההגנה כי הזיכיון אמנם נמכר בסך של 120,000 ₪ אך מדובר בסכום ברוטו שממנו יש להפחית מע"מ, מיסים נוספים ותשלומים שוטפים בה נשא הנתבע בעת שהפעיל לבד את הזיכיון לרבות שכר עובדים (ס' 34 לכתב ההגנה). בדיון הראשון ביקש הנתבע לתקן את הסכומים שנרשמו בכתב ההגנה וציין כי כפי שעולה מהחשבונית הזיכיון נמכר בסך של 110,000 ₪ כולל מע"מ. הוריתי על תיקון הטעות כמבוקש.
ביום 05.05.2016 התקיימה ישיבה מקדמית שבמהלכה הוסכם כי רואה החשבון של החברה יגיש דו“ח ביחס למצב החברה בשנת 2014 וכי הוא יזומן לעדות. הוריתי על הזמנת רואה החשבון לעדות. בדיון שנקבע לשמיעת הראיות העידו חביב, מזור, הנתבע וגב' תקווה אוזן מטעמו של הנתבע. בתום שמיעת העדויות הודיעה התובעת כי היא מוותרת על עדותו של רואה החשבון. קודם לדיון שנקבע לשמיעת הראיות ביקש הנתבע לזמן לעדות את גב' אביבית ויצמן שהיא מנכ"לית המשכירה. נעתרתי לבקשה אולם הגב' ויצמן לא טרחה להתייצב לדיון וקבעתי דיון נוסף לשמיעת עדותה. ביום 05.09.2016 הודיע הנתבע כי פנה שוב לגב' ויצמן אולם זו מתנגדת בתוקף להופיע לדיון. הנתבע ביקש למנוע את הבאתה בצו בית משפט ולבטל את הישיבה שנקבעה לשמיעת הראיות. לא ראיתי כיצד עד שמוזמן בהחלטה של בית משפט מסרב להתייצב לדיון אולם הוויתור על עדותה הוא החלטה של הנתבע ואין הצדקה לכפות התייצבות של עד, גם אם עדותו עשויה להיות רלוונטית למחלוקת, שעה שבעל דין מוותר על עדותו. בהקשר זה יש לציין כי הטענה לפיה התובעת התנגדה להעדת הגב' ויצמן (ס' 10 לסיכומי הנתבע) אינה רלוונטית שכן התרתי את עדותה אך הנתבע ויתר על עדותה.
לבקשת הנתבע הוריתי על הגשת סיכומים בכתב והצדדים אכן הגיש סיכומים בכתב.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם עזיבתה של התובעת את ניהולה של התחנה בחודש מאי 2014 מעידה כטענת הנתבע על עזיבה מוחלטת של התחנה ועל ויתור התובעת על כל זכויותיה בקשר לתחנה, אם לאו, והאם התובעת זכאית למחצית מתמורת המכירה. אם ייקבע כי התובעת זכאית לחלקה בתמורת המכירה יש להכריע ביחס לסכום עצמו וביחס לטענת הנתבע כי מהסכום האמור יש להפחית את ההוצאות בהן נשא הנתבע מאז הפעיל לבדו את התחנה ועד למכירה.
דיון והכרעה
הבעלות בזיכיון
הסכם השכירות מול המשכירה נחתם ביום 21.11.2012 והצדדים לו הם המשכירה מצד אחד, והנתבע וחביב מצד שני. הסכם השכירות קובע כי מטרת השכירות הינה הפעלת תחנת מוניות בקניון ומציין כי שם העסק שהתנהל במושכר הינו "מוניות גרנד קניון באר שבע". עיון בדפים שצורפו מהסכם השכירות (לא צורף הסכם השכירות במלואו) מעיד כי הוא מתייחס הלכה למעשה לזכות להפעיל ביחידה שהושכרה תחנת מוניות. זכות זו היא בפועל הזיכיון שניתן בשעתו לנתבע ולחביב להפעיל בקניון תחנת מוניות לתקופה שנקבעה בהסכם השכירות, על נספחיו.
ביום 23.06.2013 התאגדה החברה. הצדדים לא הגישו לתיק בית המשפט את ההסכם ביניהם ככל שהיה ביחס להקמת החברה אך בתקנון שהוגש צוין כי מטרת החברה הינה מתן שירותי הסעות ציבוריות. בסעיף 15 לסיכומיו ציין הנתבע כי "החברה הוקמה לצורך הפעלת הזיכיון בלבד, כלומר כל תכליתה הייתה תחנת המוניות". דברים אלו נתמכים גם בעדותו של הנתבע עצמו בחקירתו שהעיד כי "הקמנו חברה לצורך הפעלת הזיכיון".
לאחר הקמת החברה ובתאריך שלא פורט נחתמה תוספת להסכם השכירות שעל פיה מלוא הזכויות וההתחייבויות של הנתבע וחביב כלפי המשכירה מועברות לחברה.
מאחר והקמת החברה קדמה לחתימה על התוספת להסכם השכירות הרי שלנוכח עדותו של הנתבע עצמו המסקנה הינה פשוטה: הזכות להפעיל את התחנה הוקנתה לחברה ע"י חביב והנתבע עם הקמת החברה וקודם לחתימה על התוספת להסכם השכירות ואין להקניה זו כל קשר לחתימה על התוספת להסכם השכירות. החתימה על התוספת להסכם השכירות מתייחסת למישור היחסים שבין חביב והנתבע מצד אחד, כעצמם או כמי שפעלו מטעמה של החברה, לבין המשכירה מצד שני והיא לא נוגעת למישור היחסים הפנימי שבין חביב והנתבע לבין החברה.
התוספת להסכם השכירות נועדה רק לעגן את אותה העברת זכות לחברה ביחסים מול המשכירה אך לא היא זו שהקנתה את הזיכיון לחברה.
בחקירתו העיד הנתבע כאמור כי "הקמנו חברה לצורך הפעלת הזיכיון" ובהמשך חקירתו העיד הנתבע כי "החברה הזאת נבנתה רק לצורך הפעלה, היא ריקה מתוכן ברגע שאתה לוקח ממנה את הזיכיון. לחברה הזאת אין קיום". דברים אלו מעידים באופן ברור כי מרגע שקמה החברה היא זו שהייתה בעלת הזיכיון. במצב דברים זה הנחת העבודה הינה כי הזיכיון שייך לחברה ועל כן היא אמורה ליהנות ממכירתו.
ביום 25.05.2014 נחתם ההסכם. הנתבע טען כי ההסכם מעיד על ויתור של התובעת על הזיכיון ועל העברת הזיכיון אליו באופן אישי. דין הטענה להידחות. הזיכיון שייך לחברה ורק החברה היא זו שיכלה להעביר, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, את הזיכיון לנתבע. ההסכם אינו חתום ע"י החברה הוא אינו נושא חותמת שלה ולא הוכח כי התקבלה החלטה מחייבת כלשהיא ע"י החברה להעביר, ולשיטת הנתבע לוותר, את הזיכיון לנתבע וזאת ללא כל תמורה ובכלל. גם בכל הנוגע להגיון הכלכלי של הפעולה לה טוען הנתבע הרי שלא מצאתי כל הגיון כלכלי בוויתור ללא כל תמורה על אותו זיכיון. הנתבע לא הוכיח כי התחייב לשאת בכל חובות העבר של החברה וכפי שיוכח להלן התובעת נשאה בדיוק כפי הנתבע בחובות כלפי הבנק שהם עיקר החוב של החברה. לא ראיתי שום הגיון כלכלי כי התובעת תוותר ללא כל התמורה על הנכס העיקרי של החברה שהוא הזיכיון. הנטל להוכיח כי אכן היה ויתור של התובעת על הזיכיון מוטל על הנתבע והוא לא עמד בנטל זה. ההסכם מתייחס גם הוא למישור היחסים מול המשכירה ואין ללמוד ממנו על החלטה כדין של החברה להעביר את הזיכיון לנתבע.
ועוד, אם במצב שבו הוקנה הזיכיון לחברה לא הייתה חובה גם על פי השכל הישר לערוך הסכם בכתב ודי בכך שהנתבע עצמו מודה כי החברה הוקמה לצורך הפעלת הזיכיון וכי ברגע שניטל ממנה הזיכיון היא ריקה מתוכן הרי שמצב דברים בו ניטל הזיכיון מהחברה מחייב מסמך בכתב חתום ע"י החברה או לחלופין הוכחה ברמה גבוה יותר של ודאות כי החברה אכן ויתרה על הזיכיון לטובתו של הנתבע. לא קיים כל מסמך בכתב בעניין זה והנתבע לא הוכיח כל הסכמה בעל פה לעניין זה. הוויתור הוא תמיד ענין מהותי יותר מבחינתו של המוותר וזאת להבדיל ממצב בו אותו גוף מקבל זכות ומצב זה מצריך ומצדיק רמת וודאות גדולה יותר.
גם אם אניח כי לכל אורך הדרך פעל חביב בעצה אחת עם מזור הרי שאין בחתימתו של חביב על ההסכם כדי להביא למסקנה כי מדובר בוויתור של התובעת על הזיכיון. ברור שביחס לנתבע עצמו הדברים פשוטים יותר שכן גם קודם להקמת החברה הוא היה הבעלים של מחצית מהזיכיון וזאת מכוח הסכם השכירות מיום 21.11.2012 והוא נשאר כזה גם לאחר הקמת החברה. באשר למזור ולחביב הרי שחל שינוי במצב הדברים שהרי עם הקמת החברה הפכה התובעת לבעלת המחצית השנייה של הזיכיון. מצב דברים זה מחייב הסכמה מפורשת של מזור לוויתור מוחלט וללא תנאי וללא תמורה על הזיכיון. דבר זה לא הוכח. מזור העיד כי הביא בחשבון אפשרות שאם יהיה מפעיל מטעם הקניון אז לא תתקבל תמורה בגין מכירת הזיכיון אולם בוודאי לא סבר ולא הסכים לוויתור של התובעת על זכותה בזיכיון ולא הוכח כי הוא היה שותף בוויתור הנטען. בחקירתו העיד הנתבע כי " מזור איש חכם, היה שותף פעיל להקמת החברה". אם אדם הוא שותף פעיל להקמת חברה שהזיכיון הוא עיסוקה היחידי הוא בוודאי צריך גם להיות פעיל בחיסולה הלכה למעשה של החברה כפי שטוען הנתבע שהרי ויתור על הזיכיון פירושו ריקון החברה מתוכן. הנתבע אכן נשאל בחקירתו אם דיבר עם מזור והוא השיב בשלילה והעיד כי "חביב קיבל כל הזמן החלטות והיה ברור שהמעשים של חביב הם על דעתו של מזור ובכל מקרה, אני אומר לך שחביב שם קלסרים ולא קלסר". לא יכול להיות ספק שהנחת קלסר או קלסרים אינה יכולה לבוא במקום קבלת הסכמה מפורשת מצדו של מזור לוויתור על זיכיון והעובדה כי חביב קיבל החלטות במהלך ניהול שוטף של החברה אינה רלוונטית כלל לעניין המהותי ביותר של ויתור על הנכס העיקרי של החברה.
הצדדים להסכם הם כאמור חביב והנתבע מצד אחד, המשכירה מצד שני והנתבע עצמו מצד שלישי. לא ניתן לשלול האפשרות כי ככל שהדבר נוגע להגדרת המעביר בהסכם נעשתה העתקה של הגדרת "המעביר" בתוספת להסכם השכירות. לו הייתה החברה מוגדרת כמעביר בהסכם היה מצב הדברים שונה והנטל להוכיח כי אכן מדובר בהסכם למראית עין היה מוטל על החברה והלכה למעשה על התובעת. ענייננו אינו כזה העובדה כי החברה לא הוגדרה כ"מעביר" בהסכם מלמדת כי ההסכם אינו מחייב את החברה והוא לעצמו אינו מעיד על ויתור של החברה או של התובעת על הזיכיון.
מרגע שזכויותיהם והתחייבויותיהם של חביב ושל הנתבע כלפי המשכירה על פי הסכם השכירות הועברו לחברה כאמור בתוספת להסכם השכירות שנחתם לאחר הקמת החברה אין להם עצמם כל זכויות נוספות ביחס לזיכיון ומי שיכול היה להעביר, או לוותר, את הזיכיון הינה החברה בלבד. בחקירתו התייחס הנתבע לשיחתו עם מזור לאחר המכירה והעיד כי "אמרתי לו שחביב לא מכר לי את החברה, הוא פשוט העביר את רישיון ההפעלה של המוניות לקניון והקניון העביר אליי". תיאור זה אינו נכון כלל ועיקר שכן הגורם היחידי שהיה יכול למכור או להעביר ללא תמורה או לוותר על הזיכיון היה החברה ולא התקבלה בחברה שום החלטה כאמור.
טענת הנתבע בס' 7 לסיכומיו כי התובעת עצמה מגדירה את ההסכם כהסכם למראית עין נדחית. ראשית, עניין זה לא נטען באופן מפורש בס' 7 לתצהירו של חביב וגם לא בעמ' 8, שורה 15 לפרוטוקול כפי שטען הנתבע בסיכומיו. שנית, העובדה כי התובעת סיפקה הסבר באשר לחתימת ההסכם שהוא בעיקרו הרצון לאפשר את המשך ניהול התחנה עד למכירת הזיכיון ולזאת לנוכח היחסים העכורים בין התובעת אינה הופכת את ההסכם להסכם למראית עין. ההסבר שסיפקה התובעת כפי שעלה מהעדויות הוא הסבר סביר והגיוני מבחינה כלכלית ואני נותן בו אמון מוחלט.
יש לבחון לענייננו האם ההסכם, לבדו או ביחד עם שאר הנסיבות, מעיד על ויתור של התובעת על זכויותיה באותו זיכיון. אקדים ואומר כי התשובה לשאלה זו היא שלילית.
ניהול התחנה עד ליום 25.05.2014
בדיון הראשון טען ב"כ הנתבע כי עד ליום הפגישה בין חביב לבין הנתבע, בנוכחותה של הגב' אוזן שאליה אתייחס בהמשך, "הכל נוהל במשותף".
מעדותו של מזור שוכנעתי די הצורך כי הוא עצמו לא היה פעיל בניהול התחנה ואף שהעיד כי "ניהלנו את העסק בצורה חברית" דומני כי הכוונה הייתה לניהול התחנה על ידי הנתבע וחביב. מזור העיד כי "תפקידי היה בתור בעלים ....עבודה שוטפת עשו חביב ואבי".
חביב לא נשאל בחקירתו לגבי ניהול התחנה עד לחתימת ההסכם. אך הבהרה לעניין זה נמצאה דווקא בעדותו של הנתבע אשר בחקירתו העיד כי "אני מעולם לא נגעתי בשום שובר שקשור לתחנת המוניות, מי שניהל את העסק הזה זה חביב....אני לא ניהלתי את עסקי הבנק". שוכנעתי די הצורך כי מי שניהל את התחנה עד לאותו מועד היה חביב ולכל היותר היה הנתבע שותף בניהול אך לבטח לא המנהל היחיד של התחנה. הנתבע העיד על עצמו כי לא ניהל את עסקי הבנק ולא נגע בשום שובר שקשור לתחנת המוניות. אין צורך לומר כי ניהול חשבון הבנק הוא אחד מההיבטים המשמעותיים ביותר של ניהול כל עסק. לנוכח עדותו של הנתבע ברור שאין כל אפשרות להגיע למסקנה שהוא עצמו ניהל לבדו את התחנה עד למועד חתימת ההסכם.
הפגישה בביתו של הנתבע
בכתב ההגנה תאר הנתבע כי ביום מן הימים מאס חביב בניהול החברה והופיע בביתו עם קלסר מסמכים ובו ניירת "התיישב, בא בשיח כללי וחברתי, ולבסוף הפטיר בזו הלשון: "אני סיימתי" (כוונתו כמובן לסיים את ניהול התחנה במשותף". בפגישה נכחו הנתבע, חביב וגב' אוזן שהיא בת זוגו של הנתבע.
הנתבע ביקש ללמוד מאמירה קצרה מאד זו כי התובעת התנתקה כליל מניהול התחנה וכי דבר מעיד על הפרדות טוטאלית של התובעת מהתחנה ועל ויתור על כל זכויותיה. טענה זו לא הוכחה ודינה להידחות כפי שיפורט להלן. לא הוכח כי גם אם הייתה כוונה לסיים את הניהול המשותף של התחנה הדבר מעיד על ויתור התובעת על זכויותיה בכל הנוגע למכירת הזיכיון לצד שלישי כפי שנעשה בסופו של יום. דומני כי המסקנה אליה הגיע הנתבע היא מסקנה נמהרת מדי ובכל מקרה היא לא הוכחה. גם אם אניח כי חביב אכן אמר "אני סיימתי" הרי שהפרשנות אליה הגיע הנתבע בעקבות אמירה זו, אם אכן הגיע לפרשנות כאמור, הינה פרשנות שגויה ולא נכונה. דבר זה גם נלמד משאר הראיות הנסיבתיות כפי שיפורט בהמשך.
הנתבע הגיש לעניין הפגישה תצהיר של בת זוגו, גב' תקוה אוזן. בתצהירה ציינה גב' אוזן כי בשלב מסוים של הפגישה פנה חביב לנתבע ואמר לו "אני סיימתי. אני לא בעסק" ומסר לו קלסר מסמכים. בכתב ההגנה טען הנתבע כאמור כי המינוח היה "אני סיימתי" ולא יסף. בתצהירו לעומת זאת ציין הנתבע כי המינוח היה "אני בחוץ".
בחקירתו הכחיש חביב את האמירות שיוחסו לו. חביב העיד כי יכול להיות שאכן הביא קלסר "אבל לפני זה היו שיחות בעניין הזה". חביב העיד בחקירתו, ועדותו בעניין זה מהימנה עליי לחלוטין, כי "אבי ביקש אחריות על ניהול התחנה כדי שהוא יוכל לטפל בהעברה ובמכירה של התחנה בצורה כי טובה וזאת משום שהחברה שלי ושל אלי הייתה במערכת יחסים די עכורה עם הנהלת הקניון כי היו עסקים נוספים שלא צלחו ואסטרטגית עם אבי הוחלט שהוא יקבל את האחריות לניהול התחנה וימשיך במגעים מול הנהלת הקניון כדי להגיע לתוצאה הטובה ביותר עבור שלושתנו". דברים אלו לא נסתרו והם מקובלים עליי לחלוטין.
עדותה של הגב' אוזן אינה תומכת באופן חד משמעי בעדותו של הנתבע שהרי עדותה כי "זה היה ברור שזו הכוונה" היא כמובן רלוונטית רק לדרך שבה היא הבינה את הדברים. הגב' אוזן העידה כי " אני חושבת שבטוח שהם דיברו על זה לפני כן, אבל אני לא נכחתי בשיחות אחריות בעניין" ועל כן ברור כי הסקת מסקנה ולפיה אותן מילים שנאמרו מעידות על ויתור של התובעת ביחס לזכויותיה בחברה, להבדיל מעזיבת ניהול התחנה באופן פעיל כפי שטוען הנתבע, הינה מסקנה שלה בלבד ואין לה שום תימוכין.
גם אם לגב' אוזן עצמה היה ברור שזו כוונתו של חביב אין בכך די כדי להוכיח את הכוונה בפועל. ועוד, בחקירתה העידה כי "גם במהלך השיחה חביב אמר שהוא עוזב את העסק של המוניות". אמירה זו לא נזכרה בתצהיר ודומני כי מדובר בניסיון לשפר את הגרסה. זאת ועוד, מצאתי קושי מסוים בכך שהגב' אוזן לא התייחסה בתצהירה לתשובה, אם הייתה, ביחס לשאלתו של הנתבע את חביב כאמור בסעיף 5 לתצהיר. אם אכן נשאלה שאלה כאמור אין זה סביר כי היא נותרה ללא מענה בנסיבות העניין. העובדה כי הגב' אוזן לא התייחסה לתשובה לאותה שאלה תומכת באפשרות כי גרסתה של הגב' אוזן אינה מלאה.
גם אם אניח כי חרף הכחשתו של חביב הרי שהוא אכן התבטא באחד מהמינוחים שיוחסו לו הרי שיש צורך לבחון מה כוונת הדברים. ברור שהמינוח "אני סיימתי" או "אני בחוץ" או "אני לא בעסק" אינם בהכרח מעידים על ויתור של התובעת, שחביב הוא רק אחד מבעלי מניותיה, על כל זכויותיה ביחס לחברה.
יש צורך לבחון את כוונתו של חביב באמירות אלו, ושוב רק אם אלו אכן נאמרו, וכן לבחון כיצד פירש הנתבע את אותן אמירות על רקע הדברים שהיו עד לאותה עת ומה המסקנה המסתברת יותר מכל האמור.

כוונת הצדדים ביחס להמשך הפעילות קודם לפגישה בתצהירו ציין חביב כי כתוצאה מכך שהמשכירה לא הוציאה רישיון להפעלת תחנת מוניות בשטחה, הייתה תחרות רבה באזור הקניון ועל כן הוחלט בחברה להביא לסיום הפעילות כבעלי תחנת המוניות. חביב ציין עוד כי החתימה על ההסכם נעשתה לדברי הנתבע עד שיימצא קונה לתחנה. בתצהירו אישר הנתבע כי התחנה הייתה בקשיים רבים וכי ההכנסות היו נמוכות לעומת ההוצאות שהיו גבוהות. בתצהירו תאר הנתבע את אותה פגישה שהזכרנו לעיל כפגישה שגרתית שבה, בהפתעה, מסר לו חביב כי הוא למעשה סיים לעבוד בחברה ואמר לו "אני בחוץ".
בחקירתו העיד מזור כי הוא היה שותף במספר מפגשים שנועדו למצוא רוכש פוטנציאלי שייכנס בנעלי החברה או בחלק מהעסק והוא ציין כי נכח בשתי פגישות. מר מזור העיד כי מטרתו של ההסכם הייתה להקנות לנתבע את המשך הטפול בתחנה מול המשכירה. בחקירתו העיד חביב כי "חשבנו שצריך לפרק את השותפות כי זה לא היה כלכלי, כולנו יחד". בהמשך העיד חביב כי "לא הייתה שום כוונה לפרק את השותפות". אם הייתה תשובה זו מסתיימת בכך הרי שהיה בכך קושי מול התשובה הקודמת שצוינה אלא שבהמשך חקירתו העיד חביב כי "הכוונה הייתה שאבי ימשיך לנהל את התחנה מול הנהלת הקניון" וכי "הכוונה היא לסיום הפעילות של שלושתנו והעברת הפעילות לגורם אחר. היו מגעים מול רוכשים, גם לפני ההסכם ממאי 2014 היו מגעים מול רוכשים פוטנציאלים". התובעת אמנם לא העידה את אותם רוכשים פוטנציאלים שמולם התנהלו מגעים כאמור אולם עדותם של מזור ושל חביב בעניין זה לא נסתרה והיא מהימנה עלי לחלוטין. עוד העיד חביב כי לנוכח היחסים הלא טובים שבינו ובין מזור לבין הנהלת המשכירה ומר אלי להב מטעמה, ולנוכח יחסיו הטובים של הנתבע עם אלי להב ביקש הנתבע לקבל את האחריות על התחנה לידיו "כדי שנביא תוצאות טובות יותר". תיאור זה של הדברים הוא הגיוני והוא מתיישב היטב עם היגיון כלכלי לפיו מכירת עסק פעיל היא כמעט תמיד רווחיות יותר מאשר מכירת עסק שאינו פעיל.
בחקירתו העיד הנתבע כי עד לאותה פגישה אמנם עלו קשיים אך הפרדות לא עלתה על הפרק. לאחר שהתרשמתי ממהימנותו של הנתבע איני סבור שיש ממש בגרסה זו. הגרסה ולפיה הצדדים ביקשו לסיים את הפעילות המשותפת, על רקע הקשיים בהפעלת התחנה, בין אם בדרך של מכירת הזיכיון, כולו או חלקו, היא גרסה סבירה יותר והיא מתיישבת עם העובדות הנוגעות לקשיים הכלכליים כפי שתיארו הצדדים שניהם.
הנתבע אמנם העיד כי "היה רעיון לא שלושה חברה אידיוטים. בנינו תחזית נכונה שאני האמנתי שהיא תתממש והיה צריך סבלנות" אולם ברור שלא ניתן לכפות על התובעת כשותפה שווה בחברה את אותה סבלנות ובפרט בנסיבות בהן הנתבע לא ידע לומר דבר בחקירתו ביחס להכנסות בעסק המשותף (עמ' 13, שורות 27-30). לא די בתחזיות או ברעיון עסקי על מנת להצדיק את המשך הפעילות של גוף כלכלי ויש להתייחס כמובן גם למציאות בפועל. שוכנעתי די הצורך כי הצדדים פעלו למצוא רוכש לזיכיון, כולו או חלקו, וכי על רקע זה ועל מנת שלא לפגוע ביחסים מול המשכירה לנוכח היחסים הרעועים שבין חביב ומזור לבין הנהלת המשכירה הועבר הניהול השוטף של התחנה לידי הנתבע. ודוקו, מדובר בניהול בלבד ולא בוויתור של התובעת על זכויותיה. גם הנתבע עצמו מציין בסעיף 12 לכתב ההגנה כי ניהול התחנה עבר לטיפולו ואחריותו. הבעלות בחברה אין פירושה ניהול בלבד ולחברה יש כמובן גם זכויות מעבר לניהול. ועוד, בתצהירו ציין הנתבע שחביב אמר לו באותה פגישה כי " שהוא למעשה סיים לעבוד בחברה". ברור שהפסקת עבודה אין פירושה ויתור של התובעת על כל זכויותיה בחברה. ועוד, בדיון הראשון ציין ב"כ הנתבע כי בפגישה ביקש חביב "לעזוב את הניהול המשותף". אף כי לא מדובר בעדות של הנתבע עצמו הרי שאיני מעלה על דעתי כי ב"כ הנתבע היה ממציא את הדברים וסביר כי זו גם גרסתו של הנתבע. ובמצב דברים כזה הרי שברי כי עזיבת הניהול המשותף אין פירושה ויתור של התובעת על זכויותיה בחברה.
בחקירתו העיד הנתבע כי "שחביב ויתר על העסק הוא ויתר על הכל". אין בטענה זו ממש וממילא שאין שום ערך לוויתור של חביב על זכויות ששייכות לחברה ולא לו עצמו.
ההסכם
ההסכם מתייחס להעברת הזכויות וההתחייבויות של החברה כלפי המשכירה בהתאם להסכם השכירות אל הנתבע. אין בהסכם זה שום הוראה או קביעה לפיה התובעת מוותרת על זכויות כלשהן ביחסים שבינה לבין הנתבע. בחקירתו העיד הנתבע כי מייד לאחר חתימת ההסכם ניהל משא ומתן עם המשכירה על מנת להפחית את דמי השכירות וציין כי השינוי היה מול הנהלת המשכירה. מזור העיד בחקירתו כי מטרת ההסכם הייתה להקנות לנתבע את המשך הטיפול בתחנה מול הקניון לנוכח הסכסוך של מזור וחביב מול הנהלת הקניון. עדות זו נתמכת בעדותו של חביב והיא מהימנה עלי לחלוטין. חביב העיד כי המטרה באותו מהלך והעברת ניהול התחנה לנתבע הייתה להגיע לתוצאה טובה עבור השותפים, קרי התובעת והנתבע. טענה זו לא נסתרה והיא גם מתיישבת עם השכל הישר. בעדותו העיד חביב כי "אבי רק היה אמור לתפעל את התחנה ומבחינת ההסכם בין שלושתנו זה ממשיך לעבוד כרגיל".
כפי שציינתי קודם לכן הזיכיון שייך לחברה ואם כיוון הנתבע לכך כי ההסכם מביא למעשה לוויתור של התובעת על כל זכויותיה ביחס לחברה היה עליו לדאוג כי ויתור זה יעשה בכתב א לכל הפחות להביא ראיות מפורשות לעניין זה. הדבר לא נעשה. אין מחלוקת שהחברה קיימת עד היום ולא ראיתי מדוע לא הועברו מניותיה של התובעת בחברה לידי הנתבע אם אכן סבר הנתבע כי התובעת מוותרת על כל זכויותיה בחברה. לשאר הראיות הנסיבתיות נגיע מייד אך ברי כי אין די בחתימת חביב על ההסכם כדי להוכיח ויתור של התובעת על כל זכויותיה בחברה. הנטל להוכיח את האמור מוטל על הנתבע והוא לא הרים את הנטל להוכיח כי כך אירע. אין גם כל היגיון כי התובעת תוותר ללא כל תמורה שהיא על זכויותיה בחברה.
טופס הפחת משנת 2014 מעיד על קיומם של נכסים בחברה בשווי כולל, לאחר הפחתה, של 37,754 ₪. אין כל הגיון כי ללא כל תמורה שהיא תוותר התובעת גם על זכות זו ברכוש שהיא כמובן הרבה פחות תיאורטית ורעיונית מהזכות בזיכיון עצמו שבה עשוי להיות גלום מוניטין שהוא מטבעו דבר שאינו מוחלט.
ההסכם מתייחס לזכויות ולהתחייבויות מול המשכירה ולעניין זה בלבד ואין בו כל התייחסות למערכת היחסים שבין התובעת לבין הנתבע בכל הנוגע לזכויות בחברה. העובדה כי בעקבות ההסכם הופך הנתבע להיות אחראי כלפי המשכירה אין פירושה כי הוא גם רכש או קיבל ללא תמורה את זכויותיה של התובעת בחברה. לכך נדרש הסכם אחר שלא הוצג או הוכחה של הסכמה מפורשת בעל פה וזו לא הוכחה.
ניהול התחנה לאחר הפגישה ולאחר חתימת ההסכם בכתב ההגנה טען הנתבע כי הפעולות הטכניות והמהותיות שביצעה התובעת מעידות על ניתוק טוטאלי של היחסים ומעידות גם על פרישה מניהול סביב של התחנה (סעיף 6 לכתב ההגנה). דין הטענה להידחות.
העובדה כי הנתבע חתם על שטר ערבות חדש מול המשכירה אינה מעידה על ניתוק טוטאלי של היחסים ואינה מעידה על ויתור של התובעת על כל זכויותיה בחברה. הנתבע בחקירתו העיד כי לאחר הפגישה הוא המשיך לעבוד בניהול הניירת אך ציין גם כי "עדיין חביב היה אחראי עליה". מצב דברים כזה אינו תומך בטענה לפרישה מניהול סביל של העסק.
בחקירתו העיד מזור כי המשכורות אותן שילם הנתבע מחשבונו אכן היו צריכות להיות משולמות מחשבונה של החברה אך הסביר כי הדבר נעשה כך מאחר והנתבע סירב לחתום על שיקים שלשם פירעונם נדרשו שתי חתימות ואילו ביחס לפיצויים אכן אלו שולמו מחשבונה של החברה "כי אבי הסכים לחתום". עדות זו לא נסתרה, היא נתמכת גם בעדותו של חביב ויש בה כדי לשלול את הטענה להפסקה מוחלטת של ניהול התחנה ע"י חביב גם לאחר חתימת ההסכם.
נתייחס עתה לראיות שהוגשו והנוגעות לניהול העסק לאחר ההסכם.
תשלום ההוצאות
בכתב ההגנה טען הנתבע כי לאחר הפגישה הסתיימו היחסים בין הצדדים וניהול התחנה עבר לטיפולו ואחריותו והתובעת לא לקחה שום חלק בתחנה. הנתבע טען כי לאחר חתימת ההסכם הוא נשא בכל התשלומים לבדו ובכלל זה דמי שכירות, מיסים שכר עובדים וכן כל הוצאה אחרת הנובעת מניהול התחנה ובכלל זה חובות שמקורם בניהול התחנה עד למועד חתימת ההסכם (סעיף 20-22 לכתב ההגנה). גם בתצהירו התייחס הנתבע לעניין זה. נבחן את הדברים כסדרם.
החובות למשכירה: בעוד שבכתב ההגנה טען הנתבע כי הוא נשא לבדו בתשלומים שמקורם בניהול התחנה הרי שבתצהירו ציין לפתע כי לאחר שהועברה אליו זכות השכירות "נמחקו כל החובות של התחנה כלפי הנהלת הקניון (שכירות וכד') וזאת בגלל שהנהלת הקניון הייתה מודעת לקשיים הכלכלים בניהול התחנה וכדי להקל עלי ולשכנע אותי להמשיך בניהול התחנה". עולה אפוא כי הנתבע חזר בו מהטענה ששילם דמי שכירות למשכירה.
תשלום בגין חשמל: הנתבע צירף קבלה מיום 06.08.2014 אשר מעידה על תשלום חשמל בסך כולל של 2,201 ₪. ביום 28.06.2016 הגיש הנתבע בקשה שאליה צרף לצילום ההמחאות שנמסרו בקשר עם תשלום חשבון החשמל. עצם התשלום לא נסתר. חלק מהתשלומים אמנם מתייחסים לתקופה שלפני חתימת ההסכם אולם מדובר בתשלום זניח שבוודאי אין בו כדי להוכיח ויתור של התובעת על כל זכויותיה בחברה. הנתבע לא הוכיח כי פנה לחביב בדרישה לשלם את התשלומים האמורים וסורב. במועד התשלום האמור היה חשבונה של החברה פעיל ואני מתקשה לעלות על דעתי כי חביב היה נמנע מלהסכים לשלם סכום כל כך פעוט בגין תשלומי חשמל שמקורם עד למועד חתימת ההסכם.
משכורות לעובדים : לתצהירו צירף הנתבע תלושים המעידים על תשלום שכר לשני עובדים. התובעת אינה חולקת על כך שתשלומים אלו שולמו על ידי הנתב ומזור אישר בחקירתו כי " זה היה צריך להיות משולם משיקים של החברה המשותפת" והסביר כי "חביב לא יכול להוציא שיקים עם חתימה אחת, דרושות שתי חתימות ואבי אמר שהוא לא מתכוון לחתום ולכן טכנית לא יכולנו לשלם מהחברה המשותפת". עדות זו לא נסתרה והיא מהימנה עלי לחלוטין. הנתבע לא והכיח כי גם בעניין זה פנה לחביב וזה סרב לאשר את תשלום המשכורות מחשבונה של החברה. בנסיבות אלו אין בתשלום המשכורות האמורות ע"י הנתבע כדי להוכיח כי התובעת ויתרה על זכויותיה בחברה.
תשלום לנהגים: ביום 30.06.2016 צרף הנתבע צילומים של שיקים המעידים על תשלומי חובות של העסק אשר שולמו מחשבונו הפרטי. השיקים שהוגשו אכן מעידים כי התשלומים שולמו מחשבונו הפרטי של הנתבע. עם זאת לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי התשלומים האמורים הם בהכרח תשלומים שקשורים לעסק. חלק מהשיקים נושאים תאריך פירעון שהוא מאוחר גם למועד המכירה ולא הובא כל פירוט ביחס למהותם של התשלומים ששולמו. יתרה מזו, לאותה הודעה מיום 30.06.2016 צורף צילום של שיק שמספרו 0000382 אשר צורף גם לבקשה מיום 28.06.2016 שמתייחסת לתשלום חשבון החשמל. מובן כי מדובר בצירוף מסמך בכפל. יתרה מזו הנתבע נשאל בחקירתו ביחס לתשלומים והוא השיב באופן כללי ולא מנומק. הנתבע נשאל על תשלום של שיק מספר 0000384 והוא השיב "זה יכול להיות הנהגים. זה מהסידורים". שיק זה צורף גם הוא לבקשה מיום 28.06.2016 אשר מתייחסת לתשלום החשמל וסביר כי התשלום האמור קשור לחשמל ולא לתשלום אחד הנהגים. התשובה מעידה כי הנתבע לא יודע להסביר בזמן אמת את פשרו של כל תשלום. עוד נשאל הנתבע ביחס לתשלום למר אפלמן ולדימיר על פי שיק מספר 0000494 והוא השיב "לא יודע, אולי נזלג מתוך החשבונות הפרטיים שלי". ובהמשך השיב ביחס לאותו שיק "זו טעות שלי".
תשובות אלו מעידות שאין בידי הנתבע להסביר כל תשלום ותשלום ובנסיבות אלו לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי אותם תשלומים המגולמים בשיקים שצורפו אכן מעידים על תשלום הוצאות שיש להם קשר לעסק. לפיכך לא ניתן לייחס את תשלום אותם שיקים לעסק בשלב זה.
תשלום הפיצויים: בחקירתו העיד מזור כי בניגוד למה שאירע עם המשכורות של חודש יולי 2014, שאין חולק ששולמו ע"י הנתבע, הרי "בהמשך שעלה העניין של הפיצויים אז כן היה אפשר לשלם כי אבי הסכים לחתום". מזור העיד אמנם כי הפיצויים שולמו פעמיים שכן גם הנתבע שילמם אולם הטענה כי החברה שילמה את הפיצויים לא נסתרה. על עניין זה של הפיצויים העיד גם חביב בחקירתו (עמ' 9, שורות 20-25) וגם גרסתו לא נסתרה והנתבע לא הוכיח אחרת. בהקשר זה אציין כי לטעמי נפלה טעות סופר בעמ' 9, שורה 24 ומקום המילה "חביב" יש לרשום "מזור" שכן אין זה סביר כי חביב דיבר על עצמו בשורה זו. עניין זה של תשלום הפיצויים תומך בטענת התובעת כי לא ויתרה על זכויותיה בזיכיון.
שכרו של הנתבע: בסעיפים 29-30 לסיכומיו טען הנתבע כי הוא זכאי לקזז גם את שכרו בסך של 10,000 ₪ בגין ניהול התחנה לבדו החל מחודש מאי 2014. טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה וגם לא צוין הסכום האמור. הטענה מהווה הרחבת חזית אסורה והיא נדחית.
בנסיבות בהן הנתבע לא הוכיח כי פנה בדרישה לתשלום ההוצאות וסורב אין כל ממש בטענה כי היה על התובעת להתנגד למימון ההוצאות מחשבונו הפרטי של הנתבע כפי שנטען בס' 3 ו- 4 לסיכומי הנתבע.
הכנסות
בחקירתו נשאל הנתבע למה לא צרף מסמכים המתייחסים להכנסות העסק מיום 25.05.2014 ואילך והוא השיב "מה שרציתם הבאתי" ובהמשך השיב "כי מאחר ועבר זמן רב הוא אינו יודע מה היו ההכנסות". לא ניתן כמובן לקבוע את גובה ההכנסות באותה תקופה שבין 25.05.2014 ועד למכירה ואותן הכנסות הן גם לא עניינה של התובענה, אולם אם נניח כי היו הכנסות כלשהן, ואלו לא פורטו, הרי שאין שום הצדקה לזקוף, כפי שמבקש הנתבע לעשות, לחובת התובעת את כל אותן הוצאות שהוציא הנתבע כטענתו מבלי שהתובעת גם זכאית לחלק באותן הכנסות.
עניין זה של ההתחשבנות המלאה ביחס להכנסות ולהוצאות בתקופה שמיום 25.05.2014 ועד למכירה צריך להתברר בהליך נפרד שכן הצדדים לא הביאו מספיק ראיות על מנת שניתן יהיה להכריע בעניין זה במסגרת ההליך הנוכחי.
הקיזוז
בסעיף 34 לכתב ההגנה ביקש הנתבע לקזז מתמורת המכירה את כל ההוצאות בהן נשא בעת שהפעיל את העסק בעצמו, קרי מיום 25.05.2014 ועד למכירה.
כפי שציינתי קודם לכן לא הובאו מספקי ראיות על מנת שניתן יהיה לערוך התחשבנות מלאה אולם חרף האמור מצאתי לנכון להתיר קיזוז של שתי המשכורות של העובדים ששולמו על ידי הנתבע ושל חובות החשמל לתקופה שמיום 01.01.2014 ועד ליום 31.05.2014. אמנם הנתבע לא הוכיח כי פנה לתובעת בדרישה לשאת בתשלומים אלו אולם לנוכח הסכמתה של התובעת כי המשכורות צריכות להיות משולמות מחשבון החברה ולנוכח העובדה כי תשלומי החשמל צריכים להיות משולמים באופן יזום עוד קודם לחתימה על ההסכם אין הצדקה להמתין עם התשלום עד שתיערך התחשבנות כוללת בין הצדדים ויש להורות על קיזוז האמור כבר עתה.
לפיכך הנתבע זכאי לקזז מהסכום שעליו לשלם לתובעת בקשר עם המכירה סך כולל של 8,358 ₪ בגין שתי המשכורות לעובדים (מדובר בסכומים נטו שכן לא הוצגה עלות השכר שבה נשא הנתבע) וכן סך כולל של 1,914 ₪ בגין חובות החשמל כלפי המשכירה לתקופה מיום 01.01.2014 ועד ליום 31.05.2014.
חשבון הבנק
עניין זה של מועד סגירת החשבון ואופן סגירתו הוא בעל משמעות קריטית במסקנה כי ההסכם שלעצמו אינו מעיד על ויתור של התובעת על זכויותיה בחברה.
בכתב התביעה טענה התובעת כי לאחר המכירה נותרה יתרת חובה בחשבון על סך של 100,000 ₪ ויתרה זו נסגרה על ידי הזרמת כספים שווה מצד השותפים כאשר התובעת מזרימה לחשבון כסך של 50,000 ₪ והנתבע מזרים סכום דומה. בסעיף 46 לכתב ההגנה הכחיש הנתבע את האמור בסעיפים 12 ו- 13 לכתב התביעה אך ציין כי "עצם התשלום לא מוכחש". אין מחלוקת אפוא כי הצדדים שניהם נשאו בכיסוי יתרת החובה בחשבון בחלקים שווים. מדפי החשבון שהוגשו עולה כי ביום 25.05.2014 שהוא היום שבו לשיטת הנתבע ויתרה התובעת על כל זכויותיה בחברה הייתה בחשבון יתרת חובה בסך של 93,168 ₪. גם לאחר נקודת זמן זו המשיכה הפעילות בחשבון עד שביום 02.12.2014 הגיעה יתרת החובה לסך של 109,799 ₪. מזור העביר לחשבון סך של 28,100 ₪ ביום 30.12.2014 ולאחר מכן הופקדו שיקים על סך כולל של 84,100 ₪ לכיסוי יתרת החובה (ההעברה על סך 20,00 ₪ מיום 11.11.2014 הוחזרה בסופו של יום ואין להתייחס אליה).
אם הייתה נכונה טענת הנתבע ביחס למועד שבו ויתרה התובעת על כל זכויותיה הרי שהיה על התובעת לשלם לכל היותר מחצית מהסכום של 93,168 ₪ שהוא יתרת החובה בחשבון ביום 25.05.2014. התובעת לא עשתה כן ושילמה סכום גבוה יותר מאותה מחצית והביאה לסגירת יתרת החובה שעמדה קודם לביצוע ההעברה מיום 30.12.2014 על סך של 109,799 ₪ ולא כפי שנטען בסיכומי הנתבע. ביצוע התשלום כאמור תומך באופן מובהק בטענה כי התובעת לא ויתרה ביום 25.05.2014, או בכל מועד אחר, על זכויותיה בחברה וכי שני הצדדים גם יחד ראו בעצמם שותפים מלאים לכל הזכויות וההתחייבויות של החברה ולפירעון כלל התחייבויותיה עד למועד סגירת החשבון.
בכתב ההגנה טען הנתבע כי ראיה לניתוק היחסים הינה העובדה כי הצדדים סגרו את החשבון המשותף בבנק (סעיף 13 וסעיף 24 לכתב ההגנה). אין בטענה זו כל ממש שכן החשבון נסגר ביום 01.01.2015 לאחר שכוסתה במלואה ובאופן משותף על ידי הצדדים יתרת החובה בחשבון וזאת גם כפי שעלה מעדותו של הנתבע בחקירתו וכאשר הנתבע נשאל מי שילם את יתרת החובה בחשבון הוא השיב " אני וחביב בחלוקה שווה. ואחרי ששילמנו החשבון נסגר". בהמשך חקירתו העיד הנתבע ביחס לתשלום לבנק לצורך סגירת החשבון כי "לקח למזור וחביב זמן לגייס את הכסף, לי היה מיידית אבל חיכיתי שהם יגייסו את הכסף". טענה זו לא הוכחה ואיני נותן בה כל אמון שהוא.
העובדה כי יתרת החובה בחשבון כוסתה במלואה ע"י שני הצדדים בחלקים שווים ובסכום שהוא מעבר לסכום שהיה נכון ליום 25.05.2014 וכי לאחר מכן החשבון נסגר מעידה באופן ברור כי עד לסגירת החשבון ראו עצמם הצדדים שותפים מלאים לכל הזכויות וההתחייבויות של החברה ולפירעון כלל התחייבויותיה עד למועד סגירת החשבון.
המכירה
בכתב התביעה טענה התובעת כי המכירה הינה בסך של 120,000 ₪ כפי שהובא לידיעתה. התובעת ביקשה סעד של מתן חשבונות אולם נדמה כי זנחה את הסעד האמור והסתפקה באותה חשבונית שהציג הנתבע ועל פיה המכירה הינה בסך כולל מע"מ של 110,000 ₪. התובעת לא ביקשה להעיד את מוניות מתי שרכשה את הזיכיון והטענה כי המכירה הינה בסך של 110,000 ₪ לא נסתרה. בס' 31 לסיכומיו טען הנתבע כי התובעת הסכימה לתיקון סכום המכירה. טענה זו אינה עולה מהפרוטוקולים אולם ממילא שאין היא רלוונטית שהרי ניתנה החלטה המתירה את התיקון. לפיכך, נדחית טענת התובעת בשלהי סיכומיה ולפיה המכירה עומדת על סך של 120,000 ₪. אמנם לא ניתן למנוע העלאת השגה על ההחלטה שניתנה ואשר התירה את התיקון אולם משניתנה החלטה ובנסיבות בהן התובעת לא ביקשה להעמיק חקר בעניין סכום המכירה ולא ביקשה להעיד את מוניות מתי דין הטענה להידחות גם לגופו של עניין.
בטופס הפחת לשנת 2014 שצורף לראיות שווי הרכוש של החברה נכון ליום 31.12.2014 עומד על סך של 37,754 ₪ (עלות מופחתת). החשבונית שצרף הנתבע נוקבת במונח "העברת זיכיון" ללא כל פירוט נוסף. בחקירתו נשאל הנתבע ביחס לרכוש והוא השיב "הכל נמסר ביחד, חלק לקניון, האנטנה אני מקווה שהוא החזיר אותה או שלקח אותה" ובהמשך הוסיף "הקניון לקח את המשדר, את עמדת הסדרנות. הציוד, המכשירי קשר הכל נתתי למתי. זה בהסכם". לא הוצג שום הסכם כמובן בין הנתבע לבין מוניות מתי והנתבע עצמו העיד כי ההסכמה הייתה בעל פה והוא גם לא העיד את מוניות מתי ביחס לפרטי המכירה. הטענה כי חלק מרכוש החברה נלקח ע"י המשכירה לא הוכחה והנתבע לא העיד מי מטעמה של המשכירה אף שבתחילת הדרך ביקש לעשות כן. בנסיבות אלה הנחת המוצא היא כי המכירה כוללת את שווי הרכוש כפי שמופיע בספרי הנהלת החשבונות של החברה. לא יכול להיות ספק כי רכוש זה הינו בעל ערך כפי שצוין בספרים וכי גם לגביו זכאית התובעת למחצית מהסכום שבו נמכר.
עולה אפוא כי הסכום של 110,000 ₪ אינו משקף רק את הזכות להפעיל בקניון תחנת מוניות אלא הוא גם כולל מכירה של הרכוש שהיה בבעלות החברה נוכן למועד המכירה. הצדדים לא התייחסו בטיעוניהם לעניין המוניטין והנתבע לא הוכיח כי פעילותו העצמאית בעסק כפי שטען היא זו שיצרה מוניטין נוסף לחברה מעבר למוניטין שהיה קיים לחברה ביום 25.05.2014, אם היה קיים.
בנסיבות אלו התובעת זכאית למחצית מתמורת המכירה הכוללת כאשר מסכום זה יש להפחית כאמור את שתי המשכורות ואת תשלום החשמל כפי שצוין קודם לכן.
העזרה למזור
כחלק מראיות התובעת הוגשו מסרונים שנשלחו לנתבע ובהם מבקשת התובעת מחצית מסכום המכירה. לאחר מסרונים אלו נשלח מכתבו של ב"כ התובעת שהצדדים התייחסו אליו בהרחבה בחקירות. נספחים ו1 – ו8 הם מסרונים נוספים שהוחלפו עם הנתבע. בנספחים האמורים לא מצוינת השנה אולם בדיקת התאריכים מול הימים שצוינו במסרונים מביאה למסקנה כי המסרונים נשלחו החל מיום 13.01.2015 ואילך. במסרונים נשאל הנתבע האם הוא הכין את השיקים והוא השיב ביום 05.02.2015 "אני בת"א היום בשש בערב. עד אז הגיע". ובהמשך כאשר נשאל מתי הוא יהיה מכון עם השיקים השיב הנתבע למר מזור "היי אלי שבוע טוב, היום בשש בערב אני השאיר מעטפה בעסק. אבי". לאחר מכן נשלחו הודעות נוספות והנתבע לא השיב להם.
בכתב ההגנה התייחס הנתבע להודעות האמורות וטען כי עולה מהן "קו מאד ברור ונאיבי של דיבור שקוף, כמו גם ניסיונות לפתות את הנתבע לומר דברים שהוא מעולם לא התחייב אליהם". אין שום ממש בטענה זו. ההודעות שנשלחו לנתבע הם פשוטות בתכלית, הנתבע נשאל והוא זכאי לענות כפי שהוא בוחר ולא התרשמתי שהיה שום ניסיון לפתות אותו לומר דברים שהוא אינו רוצה וגם לא התרשמתי שהנתבע היה מתפתה לומר דברים שהוא לא מתחייב להם.
בס' 30 לכתב ההגנה טען הנתבע כי כאשר מזור פנה אליו להתעדכן בדברים הוא ציין באותה עת כי מצבו הכלכלי הוא בכי רע וכי הוא "ישמח לקבל עזרה כלכלית מהנתבע" (ראו גם סעיפים 29 עד 31 לתצהירו של הנתבע). הנתבע טען כי הדבר עולה בבירור מניסוח ההודעות. אין כל ממש בטענה זו והיא לא הוכחה כלל. לא זו בלבד שניסוח ההודעות אינו מלמד על בקשת עזרה ואין שום סבירות כי מי שמבקש עזרה פונה לחברו בשאלה "מתי תהיה מוכן עם השיקים". ובטח שלא פונה במסרון שבו נכתב "האם אתה עדיין עומד להכין את השיקים או לא". לא שוכנעתי כלל כי מזור ביקש עזרה כלשהי מהנתבע. ועוד, וזאת העיקר, מר מזור כלל לא נשאל בחקירתו ביחס לאותה בקשת עזרה. ברור שאין די בטענה של הנתבע לעניין זה בנסיבות בהן הוא אינו טורח לשאול את מר מזור דבר וחצי דבר על אותה בקשת עזרה. סיכומו של דבר הטענה כי המסרונים שנשלחו לנתבע בשנת 2015 משקפים בקשת עזרה מצדו של מזור נדחית.
השיחות בין הצדדים
בסעיף 9 לכתב התביעה טענה התובעת כי לאחר חתימת ההסכם התקיימו שיחות טלפוניות עם הנתבע והנתבע מסר להם כי יעדכן אותם בעת שיצליח למכור את תחנת המוניות ויעביר לידיהם מחצית מהתמורה. הנתבע הכחיש את הטענה האמורה וטען כי מדובר בתעתוע שכן הוא לא קיבל פניות כאלה מעולם ולא הבטיח הבטחות כאלה מעולם ולא טען באוזני התובעת שימכור את הזיכיון (סעיף 32 לכתב ההגנה).
בחקירתו העיד מזור כי כאשר הגיע אליו חביב למקום מושבו בחו"ל לעדכן אותו על חתימת ההסכם הוא התקשר לנתבע "והוא אישר את מהות העיסקה שהוא מפעיל את התחנה בקניון לבקשת הנהלת הקניון עד שהוא ימצא רוכש פוטנציאלי ואז נתחלק במכירה במידה ותהיה, אלא אם כן יהיה מפעיל מטעם הקניון שאז לא נקבל". טענה זו לא נסתרה והיא מקובלת עלי לחלוטין. חביב העיד שבמהלך השיחה "הטלפון היה על ספיקר חלק מהשיחה ושמעתי את השיחה, אבי אמר במפורש שהוא התחלק איתנו בסכום בו תימכר התחנה. זאת היתה מטרת השיחה" ועדותו מהימנה עליי.
מר חביב העיד בחקירתו גם ביחס לשיחה שלו עם הנתבע והעיד כי הנתבע הבטיח לו בעל פה ובטלפון "שאם התחנה תימכר אנו נקבל את החלק שלנו, זה היה חד משמעי". עדותו של חביב הותירה עלי רושם מהימן ביותר והיא לא נסתרה. חביב ידע לומר כי לא נכח בשיחה אחרת שהתקיימה בין מזור לבין הנתבע והוא לא ניסה להציג מצג עובדתי לא נכון ודבר זה מחזק מאד את מהימנותו.
סיכומו של דבר
לנוכח כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע לא הוכיח כי התובעת ויתרה על זכויותיה בחברה, לרבות הזכות לקבלת חלקה בתמורה שהתקבלה מהמכירה וכי חתימת ההסכם נעשתה רק בקשר עם ניהול התחנה ע"י הנתבע עד למכירת הזיכיון, כולו או חלקו, לצד שלישי כפי שנעשה בסופו של יום וכי ההסכם אינו מעיד על ויתור של התובעת על זכויותיה בחברה. הזיכיון שייך לחברה ובנסיבות בהן לא הוכח ויתור של התובעת של זכות זו היא זכאית למחצית מסכום המכירה בקיזוז המרכיבים אותם ציינתי בפסק הדין.
כאמור בס' 62 לפסק הדין זכאי הנתבע לקזז מתמורת המכירה סך של 10,272 ₪ בגין שכר שני העובדים ותשלום החשמל. לאחר קיזוז הסכומים האמורים עומדת יתרת תמורת המכירה על סך של 99,728 ₪. על הנתבע לשלם לתובעת מחצית מיתרת הסכום האמור.
התוצאה היא אפוא כי על הנתבע לשלם לתובעת סך כולל מע"מ של 49,864 ₪ בקשר עם המכירה של הזיכיון ורכוש החברה למוניות מתי. הסכום כולל מע"מ והוא ישולם לידי ב"כ התובעת עד ליום 01.12.201 כנגד חשבונית מס כדין.
כמו כן יישא הנתבע בהוצאות המשפט של התובעת בסך כולל של 7,000 ₪ כאשר סכום זה כולל את אגרות המשפט ששולמו בפועל ואת שכר טרחת ב"כ התובעת. הסכום האמור ישולם גם הוא עד ליום 01.12.2017 לידי ב"כ התובעת.
למען הסר ספק, אין באמור בפסק הדין כדי למנוע ממי מהצדדים להעלות כל טענה ביחס להתחשבנות כספית ביניהם בכל הנוגע להוצאות ולהכנסות של התחנה מיום 25.05.2014 ואילך, זולת ביחס לתשלום חשבון החשמל ושכרם של שני העובדים כאמור בס' 62 לפסק הדין.
הפיקדונות שהפקידו הצדדים בקשר עם שכרם של העדים שביקשו לזמן יושבו לבאי כוחם, לפי העניין.

ניתן היום, ו' חשוון תשע"ח, 26 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מזור בן דוד השקעות בע"מ חברות
נתבע: אברהם אלבז ת.ז.
שופט :
עורכי דין: