ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אייל בן צבי נגד המוסד לביטוח לאומי :

14 ספטמבר 2017
לפני:

כבוד השופטת יפית מזרחי לוי

המערער
אייל בן צבי, ת.ז. XXXXXX626
ע"י ב"כ: עו"ד שמואל בר דאנזאן
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד איהאב סעדי

פסק דין

1. זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר, מיום 4.1.17 ("הוועדה"), אשר קבעה, כי המערער לא איבד כדי 50% מכושרו לעבוד, מיום 24.10.14 ("ההחלטה").

טענות הצדדים

2. טענת הערעור העיקרית היא שהוועדה לא התייחסה במנומק להמלצת פקידת השיקום, ולא התעמתה עם ההגבלות שקבעו הרופא המוסמך ופקידת השיקום לעניין הגבלה בעבודה בקרבה לשירותים. נטען עוד, כי הוועדה לא התייחסה למכלול הליקויים של המערער והשפעתם על כושר ההשתכרות. לסיום נטען, כי הוועדה לא פעלה בהתאם להלכת מוהרה.

3. לטענת המשיב, החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת ולא נפל בה פגם משפטי. לפי הטענה, הוועדה התייחסה לתלונותיו של המערער ולנכויות הרפואיות שנקבעו לו, וכן נתנה דעתה לגילו, להשכלתו ולעברו התעסוקתי, וקבעה שהמערער מסוגל לבצע עבודה מלאה במגבלות מסוימות. נטען עוד, כי הנכות התפקודית הולמת את דרגת הנכות הרפואית שנקבעה למערער.

דיון והכרעה

4. לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדה מסוג זה, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית. זאת משום שוועדה לעררים אי כושר , בשונה מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו רפואי טהור. אולם, יש ליתן את הדעת כי התערבות כזו של בית הדין תוגבל למקרים קיצוניים של חוסר סבירות (דב"ע שם/01-X318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

5. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה:

ביום 4.1.17 התכנסה הוועדה, לפניה הופיע המערער בליווי בא כוחו. הוועדה הקשיבה לתלונות המערער, כפי שנרשם בסעיף 3 לפרוטוקול. ב"כ המערער הוסיף, כי המערער סובל מכאבים חזקים המגבילים את יכולתו לעבוד, מעייפות ומתשישות.

הוועדה ציינה, כי המערער יליד 1966, אובחן כסובל ממחלת קרוהן (30%), פסוריאזיס ודלקת פרקים (20%), אוסטאופורוזיס (10%) וצלקת (10%). דרגת נכותו הרפואית הזמנית הינה בשיעור 50% עד ליום 31/12/17.

הוועדה התרשמה שהמערער מתהלך בצליעה, יד שמאל שמוטה ועל כף יד ימין מותקן סד. הוועדה ראיינה את המערער, שתיאר את תופעות הלוואי והטיפולים הרפואיים והאלטרנטיביים שהוא מקבל. הוועדה התייחסה לליקויים הרפואיים של המערער והשפעתם המצטברת על כושר עבודתו וציינה, כי המערער יכול לבצע מגוון רחב של עבודות בעלות אופי משרדי. בהתייחס לחוות דעת פקידת השיקום, מיום 23.11.16, ציינה הוועדה שהיא אינה מקבלת את המלצתה, מאחר שלדעתה המערער מסוגל להשתלב בשוק העבודה הפתוח על אף מגבליותיו, והוסיפה כי ביכולתו לבצע מגוון של עבודות מהבית, בהתחשב במיומנויותיו וברקע התעסוקתי שלו. לאור כל האמור, הגיעה הוועדה למסקנה, כי המערער לא איבד כדי 50% מכושר השתכרותו.

6. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובעל פה, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות.

7. מעיון בהחלטת הוועדה עולה, כי הוועדה הקשיבה לתלונות המערער, שוחחה עמו, שמעה את טיעוני בא כוחו ועיינה בתיקו הרפואי ובהחלטת הוועדה הרפואית. בבואה לבחון את שיעור הנכות התפקודית של המערער על יסוד כלל האמור, התייחסה הוועדה למכלול הליקויים הרפואיים של המערער, וקבעה שהמערער מסוגל להשתלב בשוק העבודה. נדחית טענת המערער לפיה הוועדה לא נתנה דעתה לקביעת הרופא המוסמך ולהמלצת פקידת השיקום לעניין עבודה בקרבת שירותים. משקבעה הוועדה שהמערער מסוגל לבצע מגוון עבודות בעלות אופי משרדי , הרי שהביאה במכלול שיקוליה את תלונותיו של המערער שהוא נזקק להיות בקרבת שירותים בעקבות כאבי בטן מהם הוא סובל וריבוי יציאות לשירותים.

8. הוועדה היתה ערה לדו"ח פקידת השיקום לפיו הומלץ לראות את המערער כמי שאיבד כושרו להשתכר באופן חלקי, בשיעור 65%, אולם נתנה בהחלטתה דגש לעברו וליכולותיו התעסוקתיים של המערער . המערער עבד עד שנת 2014 כעצמאי ולאחר מכן כשכיר בחברה שהקים, וכיהן כמנכ"ל חברת תיירות, למשך תקופה של 10 שנים. קודם לכן עבד המערער כאחראי פיתוח תכניות בחברת נסיעות למשך מספר שנים.

בהתחשב באמור ולאור גילו של המערער (בן 50), על רקע מכלול ליקוייו הרפואיים, הגיעה הוועדה לכלל מסקנה, כי המערער לא איבד כדי 50% מכושר השתכרותו. לא מצאתי, כי הוועדה חרגה מסמכותה בבחינה זו של ליקוייו של המערער, ובהסקת המסקנות הנובעות מהם לגבי נכותו התפקודית, או כי נפלה בהחלטתה טעות משפטית. שוכנעתי, כי מהחלטת הוועדה עולה התייחסות מנומקת להשפעת נתוניו האישיים של המערער, לרבות גילו, מיומנויותיו המקצועיות והשכלתו . אשר על כן, יש לקבוע, כי הוועדה מילאה את חובת ההנמקה, והסבירה מדוע אינה מקבלת את המלצת פקידת השיקום.

9. אוסיף, כי גם בחינת החלטת הוועדה בהתאם להלכת מוהרה (עב"ל 327/03 מוהרה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 15/4/2004), שלפיה נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר היא ש"ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד" מלמדת, כי החלטת הוועדה מנומקת ומפורטת, ואסביר.

כאמור, הלכת מוהרה קבעה שדרגת הנכות הרפואית היא בגדר נקודת מוצא לדיוניה של הוועדה. כלומר, הוועדה רשאית לקבוע דרגת אי כושר שבינה לבין דרגת הנכות הרפואית יש פער מסוים, אלא שעליה לנמק את קביעתה ו"ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר" (בר"ע 8761-12-14 אחסן – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6/7/2016; בר"ע 39263-03-15 אופנר – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6/7/2016). בהלכת מוהרה נקבע עוד, כי בקביעת דרגת אי הכושר של הנכה על הוועדה לשקול, בין היתר, את השפעתם של גילו של הנכה, השכלתו, יכולתו האינטלקטואלית והפיזית הנכה ויכולתו לחזור לעבודה קודמת.

עיון בהחלטת הוועדה מעלה, כי היא פירטה את ליקוייו של המערער ואת השפעתו של כל אחד מהם על כושר עבודתו. כן התייחסה למכלול ליקוייו של המערער, לעברו התעסקותי, להשכלתו לגילו ולהשפעת ליקוייו על כושר עבודתו. היות שהוועדה התייחסה לנסיבותיו האישיות של המערער על פי האפיונים שנקבעו בהלכת מוהרה, הרי שיש לדחות את הטענה, כי אין הלימה בין דרגת הנכות הרפואית הזמנית שנקבעה למערער בשיעור 50% ובין הקביעה, כי לא איבד 50% מכושרו להשתכר.

סוף דבר

10. לאור כל האמור, הערעור נדחה.

11. אין צו להוצאות.

12. לצדדים מוקנית זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.

ניתן היום, ט"ז תשרי תשע" ח, (6 אוקטובר 2017 ), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

חתימה


מעורבים
תובע: אייל בן צבי
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: