ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רן יוגב נגד בנק הפועלים בע"מ :

לפני כבוד ה רשמת הבכירה עדי בר-טל

התובע

רן יוגב

נגד

הנתבע

בנק הפועלים בע"מ

פסק דין

1. עניינה של התביעה בטענת הפרת חובת סודיות של בנק כלפי לקוחו.

טענות התובע:

התובע הינו לקוח של הנתבעת וברשותו חשבון בנק בסניף שבשכונת רמות בירושלים ( להלן: "הבנק"). ביום 28.02.2012 נטל התובע מהבנק הלוואה על סך 40,000 ₪ אשר נרשמה על שמו במסגרת חשבונו. פירעונה נקבע ל - 60 תשלומים חודשיים, כאשר התשלום החודשי נגבה על ידי הבנק מחשבונו של התובע מדי חודש. לטענת התובע, במהלך חודש אוגוסט 2012 החליט הבנק להעביר את עניינו למחלקת הגבייה. התובע מאשר, כי אמנם לא נכנסה משכורת לחשבונו באותה עת, ואולם הוא דאג להפקיד כסף בחשבון, כך שניתן היה לפרוע את התשלום החודשי בגין ההלוואה. כששוחח על כך עם הבנק, נמסר לתובע כי אכן אין זה ברור מדוע עניינו הועבר למחלקת הגבייה והוא הונחה להמשיך לפרוע את ההלוואה כרגיל. אלא שכעבור חודש לערך, בחר הבנק להתקשר להוריו של התובע וטען בפניהם כי בנם מסרב לפרוע את חובו וכי אם לא ישלמו את תשלומי ההלוואה במקומו, ייפתחו נגד הבן הליכים משפטיים.

לגרסת התובע, איומים אלה מצד הבנק גרמו להוריו להגיע אל הבנק ולהפקיד כספים בחשבונו. התובע טוען , כי היות והבנק מסר להוריו פרטים אישיים וחסויים על חשבונו, הרי שהוא הפר את חובת החיסיון המוטלת עליו ופגע בפרטיותו. זאת נוסף לפרסום לשון הרע אודותיו. משכך עותר התובע לחייב את הבנק בפיצוי שאינו תלוי בהוכחת נזק בסכום המקסימלי בגדרי ערכאה זו.

טענות הנתבע:

הבנק טוען כי לתובע אכן חשבון בסניף רמות בירושלים. לתובע הוקצתה מסגרת אשראי מתעדכנת בהתאם לזיכויי המשכורת בחשבונו ועל פי הסכם מסגרת מיום 25.10.2011. כך, בעת נטילת ההלוואה, אשר נפרשה על פני 59 תשלומים חודשיים שווים החל מיום 02.04.2012, עמדה המסגרת על סך של 4,500 ₪. אולם, החל מחודש מרץ 2012 וללא כל הודעה מוקדמת, הופסקו זיכויי משכורת בחשבונו של התובע. לפיכך ובהתאם לקבוע בהסכם המסגרת, הוקטנה ביום 1.6.12, המסגרת למינימום על סך של 1,000 ₪ ובהמשך בוטלה ביום 01.10.2012, כאשר הודעות לגבי שינויים אלו נשלחו בדיוור ישיר לתובע לכתובתו כפי שהופיעה בספרי הבנק. כתובת זו הינה גם כתובת הוריו של התובע . כן מציין הבנק, כי מעיון בתנועות החשבון עולה, כי לאחר הפסקת זיכויי המשכורות הועבר באופן יזום מדי חודש לחשבונו של התובע סך של 2,000 ₪ על ידי אמו, וכך המשיך חשבונו של התובע להתנהל ביתרת זכות עד לחודש דצמבר 2012, או אז חרג חשבונו בסך של 2,826 ₪ בניגוד להסכם פתיחת החשבון, כאשר פעילות זו נמשכה בחשבונו של התובע ללא הפקדות, או הפקדות חלקיות, עד לחודש אפריל 2013 . התנהלות זו גרמה לפיגור בהלוואה שנפרעה מחשבון העו"ש של התובע. לטענת הבנק, במהלך תקופה זו נעשו אל התובע פניות טלפוניות רבות ואף נשלחו מכתבים על מנת שיסדיר את החריגה והפיגורים בהלוואה, ואולם החריגה והפיגורים המשיכו.

משכך, ומכיוון שבמשך ארבעה חודשים חרג חשבונו של התובע כאמו מהמסגרת , הועבר ביום 29.04.2013 המשך הטיפול בחשבונו ליחידת הגבייה של הבנק. בראשית חודש מאי 2013 פנה התובע טלפונית לנציג יחידת הגבייה אשר טיפל בחשבונו, מר רמי קלדרון, והבטיח לפרוע את החריגות והפיגורים בחשבונו. ואכן, ביום 16.05.2013 הועבר סך של 5,000 ₪ לחשבונו של התובע וזאת מחשבונו של אביו אשר פרע את החריגות והפיגורים וכך נעשה אף בחודשים שלאחר מכן. הבנק מכחיש כי יצר קשר עם מי מהוריו של התובע, לא כל שכן עשה שימוש בלשון מאיימת. כן טוען הבנק, כי אף אם יוכח האמור בכתב התביעה, הרי שעומדות לו ההגנות המנויות בחוק.

מהלך הדיון:

דיון ראשון במעמד הצדדים התקיים בפני כבוד הרשמת הבכירה מאירי-מרקוביץ ביום 01.03.2017. בדיון נכחו התובע, אמו ונציגי הבנק.

במהלך עדותו, חזר התובע על עיקרי גרסתו כפי שהופיעו בכתב התביעה. כן הוסיף, כי טרונייתו הינה אף בנוגע לכך שהבנק חשף בפני אמו קיומו של החוב כלפיו. עוד הוסיף, כי נציג הבנק אשר שוחח עם הוריו בנדון היה אדם בשם הרצל מור ( להלן: "הרצל"). לשאלת בית המשפט מדוע לא פנה לבנק עוד כשנודע לו שנציגיו משוחחים עם הוריו ומוזרמות הפקדות לחשבונו כבר בשנת 2013, השיב כי סבר בזמנו שהרצל רשאי לעשות כן. עוד טען, כי ביקש מאמו להפקיד מדי חודש סך של 2,000 ₪ מכיוון שלא נכנסה לו משכורת וכשהיא אינה מודעת לקיומו של חוב או הלוואה.

כן העידה אמו של התובע אשר טענה, כי הרצל שוחח עימה ואמר לה שהיא חייבת להגיע לבנק לסגור את חובו של בנה, תוך שהוא מציין שמדובר בפיגור הלוואה שנטל הבן .

מנהל סניף הבנק, מר ציון בנימין, טען בעדותו, כי מדיניות הבנק אוסרת להפר את סודיות לקוחותיו, ויש טעם להניח כי התובע הוא זה שעירב את הוריו.

נציג יחידת הגבייה, מר רמי קלדון, טען בעדותו, כי שוחח פעם אחת עם התובע, ואולם הגורם שטיפל בו היה הרצל.

דיון נוסף במעמד הצדדים התקיים בפניי ביום 01.10.2017. בדיון נכחו התובע, אמו, מר ציון בנימין ומר הרצל מור מטעם הבנק.

פקיד יחידת הגבייה, מר הרצל מור, העיד בפניי וטען, כי בבנק מקפידים על סודיות הלקוחות. עוד טען, כי כאשר חשבון של לקוח מגיע לבסוף ליחידת הגבייה, לאחר שנשלחים שישה מכתבים בנדון, לרבות מכתב התראה מעורך דין, עושים אנשי המחלקה כל שלאל ידם ליצור קשר עם הלקוח בכדי שיסדיר את החוב. לשיטתו, אביו של התובע הגיע להפקיד את סך ה-5,000 ₪ כנראה לאחר שראה מכתב מהבנק שהגיע לביתו של התובע, המתגורר עם הוריו. כן טען, כי לא זכור לו ששוחח עם אביו או אמו של התובע.

אמו של התובע העידה אף היא בפניי, כשהיא חוזרת על גרסתה לפיה הרצל פנה אליה וביקש ממנה להגיע לבנק ולהפקיד שיקים לחשבונו של בנה אשר מצוי בחוב, כשלפני כן לא ידעה שיש לבנה חוב ולא ידעה שהוא נטל הלוואה.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן נימוקיי.

הלכה למעשה, סלע המחלוקת במקרה שלפניי נוגע לשאלה העובדתית האם הבנק פנה להוריו של התובע ויידע אותם בדבר מצב החשבון של בנם, הגם שהוריו לא היו מיופיי כח או מורשי חתימה בחשבון.

בכתב התביעה טען התובע כי הבנק פנה בנפרד לשני הוריו. בפועל, התברר כי אביו של התובע הפקיד סך של 5,000 ₪ במהלך חודש מאי 2013. התובע טען בעדותו כי מר הרצל מור קרא לאביו לסניף הבנק וביקש ממנו לשלם את חובו של התובע (עמ' 1 שורות 18-19 וכן עמ' 2 שורות 16-22). אביו של התובע נפטר לפני כ – 3 שנים ולא ניתן לשמוע עדותו בעניין זה. במצב דברים זה הטענות בדבר הפנייה לאביו של התובע נדחות, בהינתן כי העדויות שנשמעו הינן עדויות שמיעה בלבד .

אלא שכאמור, הטענה היתה כי הבנק פנה בנפרד אף לאימו של התובע וביקש ממנה לסור לסניף ולהפקיד כסף לצורך סילוק חובות בנה. נוכח האמור, מצאתי לתחום את המחלוקת אך לשאלה האם הבנק הפר את חובת הסודיות של התובע כלפי אמו.

המסגרת הנורמטיבית – בהעדר הוראה מפורשת בחוק הבנקאות ( שירות ללקוח), התשמ"א-1981, דומה שהמקור המשפטי של חובת הסודיות הנהוגה בין בנק ולקוחו נעוץ בסעיפים 1 ו- 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 ( להלן: "החוק"). סעיף 1 לחוק קובע כי: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו"; כאשר סעיף 2(8) לחוק מרחיב וקובע כי: "פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: (8) הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע". הזכות לפרטיות מעוגנת גם בסעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ולמעשה ניתן לה מעמד של זכות יסוד.

אף הפסיקה הכירה בחובת סודיות של בנק כלפי לקוח. ברע"א 1917/92 סקולר ואח' נ' ג'רבי ואח', פ"ד מז(5) 764, 772 (1993), נפסק, כי " מוסכם על הכול כי מוטלת על הבנק חובת סודיות באשר לענייניו של לקוחו. חובת הסודיות עולה מעצם טיבו של החוזה שבין הבנק ללקוח, ומאופייה של מערכת היחסים שביניהם. עניינו של הלקוח כי פעולותיו הכספיות ומצבו הכלכלי לא יהיו נחלת הכלל, ונותן הוא את אמונו בבנק, כי לא ייתן להם פומבי" (ראו גם: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 598-599 (1994); פסיקתו של כבוד השופט י' עמית בת"א 2483/97 סיגל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ( פורסם בנבו, 04.10.1999)).

כן נפסק עוד, כי עקרון תום הלב החל על מערכת היחסים בין הבנק ולקוחו מכוח חוזה השירות ביניהם מחייב את הבנק לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב ולא להעביר מידע על לקוחותיו, פרט למקרים בהם הגילוי מותר ואף מחויב ( ראו למשל: בע"מ 6169/17 פלונית נ' פלוני ( פורסם בנבו, 14.09.2017)). ודוק, הזכות לפרטיות במישור יחסי בנק-לקוח הינה יחסית ולא מוחלטת, כאשר הפסיקה הכירה במספר מקרים בהם היא יכולה לסגת: (א) מקום שהגילוי נובע מחובה שבדין; (ב) מקום שקיימת חובה לגלות לציבור; (ג) מקום שהאינטרס של הבנק מחייב זאת; (ד) מקום שנעשה הגילוי מכוח הסכמתו המפורשת או מכללא של הלקוח ( ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369, 388 (1995)).

ומן הכלל אל הפרט – ראשית יוער, כי אין מחלוקת בין הצדדים, שהתובע היה היחיד שהורשה לפעול בחשבונו הפרטי בבנק וכי לא העניק ייפוי-כוח לכל אדם אחר לפעול בחשבונו או לקבל בשמו או עבורו מידע מכל סוג שהוא המתייחס אליו. כן אין מחלוקת, כי נציג הבנק הרלוונטי לתביעה הינו הרצל מור ולא מר קלדרון. כאמור, יש לבחון האם הפר הבנק את חובת הסודיות של התובע בכל הנוגע להתנהלותו הנטענת של הרצל מול אמו של התובע. בעדותו בפניי לא שלל הרצל את האפשרות כי שוחח עם אמו של התובע, כשלגרסתו אינו זוכר האם שוחח עם מי מהוריו של התובע (עמ' 9 שורות 35-36 וכן עמ' 10 שורות 1-6).

אמו של התובע, אשר העידה בשני הדיונים שהתקיימו בהליך, טענה מפורשות כי הרצל שוחח עמה. היא לא זכרה בדיוק את התאריך, אך זכרה לומר שמדובר היה בשעות אחר הצהריים בעודה בקניות בסופר, כאשר היה יום חורף (עמ' 10 שורות 12-16 ועמ' 4 שורות 5-7). לדבריה מר הרצל מור חשף בפניה עובדת היותו של בנה מצוי בחוב, בין היתר עקב הלוואה שנטל. לגרסתה של האם, היא לא ידעה כי בנה נטל הלוואה (עמ' 10 שורה 21). האם אף היתה כנה בדבריה ואמרה כי היא לא שמעה את נציג הבנק משוחח עם בעלה, אלא הבינה כי שוחחו עימו וזאת לנוכח העובדה כי בעלה הפקיד בחשבון הבן 5000 ₪ בחודש מאי 2013. האם טוענת כי לנוכח העובדה שנאמר לה שהיא צריכה להפקיד את ההפרש, היא הבינה שבעלה הפקיד חלק מהכסף (עמ' 11 שורות 7-16).

האם טענה בעדותה כי לנוכח פניית הבנק אליה היא מיהרה והפקידה בחשבון הבן שקים על סך של כ – 3,000 ₪. האם הבהירה כי מדובר בשקים של בנק יהב (עמ' 11 שורות 1-2) . עיון בדפי החשבון אותם צירף הבנק לכתב ההגנה כנספח ד' מעלה כי בחודש מאי 2013 אכן הופקדו שקים בחשבון התובע בסך 3,000 ₪ וכי באותו החודש אף הפקיד אביו של התובע בחשבון התובע סך של 5,000 ₪.

זאת ועוד, מדפי תנועות החשבון אשר צירף הבנק, עולה כי אמו של התובע החלה להפקיד כסף בחשבונו של בנה החל מחודש פברואר 2012, בסמוך לאחר נטילת ההלוואה על ידי התובע ומיד לאחר שפסקו זיכויי המשכורות בחשבונו. האם הפקידה בכל חודש 2000 ₪. האם טוענת כי בנה ביקש ממנה שתעזור לו כלכלית ולכן הפקידה את הכסף. היא לא שאלה אותו מה מצבו ולא ידעה כלל כי נטל הלוואה (עמ' 10 שורות 20-31).

האם הוסיפה כי הבן אמר לה שהתיק שלו הועבר לגבייה ולא היתה לבנה אפשרות להיכנס לבנק כי בבנק אמרו שהתשלום צריך להתבצע ישירות למחלקת גבייה, ולכן היא העבירה לו כסף לחשבון (עמ' 10 שורות 22-27).

אם כן, אני מאמינה שהאם ידעה כי לבנה חוב מסויים לבנק , אלא שאני מאמינה כי היא לא ידעה על קיומה של ההלוואה. בשים לב כי מדפי החשבון עולה שהפקדות האם הופסקו בסוף שנת 2012 ובתדפיס של חודש דצמבר 2012 כבר לא קיימות הפקדות מצד האם עד להפקדת השיקים שנטען שהופקדו כתוצאה משיחה עם מר הרצל מור.

העובדה שהאם ידעה כי בנה נמצא ביתרת חובה בבנק וכי היא נאלצה בעבר לעזור לו, אינה משנה את העובדה שהאם לא ידעה על קיומה של ההלוואה ושל החוב במהלך שנת 2013, והיא לא היתה צריכה לדעת זאת מנציגי הבנק.

בעניין זה מצאתי לקבל את עדותה של האם אשר הותירה עליי רושם אמין. אין בידי לקבל את הסברו של הרצל לפשר גילוייָם של ההורים אודות חובו של בנם, בכך שהם ראו את המכתבים ששלח הבנק לכתובתם ומשכך הסיקו כי הבן שרוי בחובות. המכתבים הופנו ישירות לתובע וכל עוד לא הוכח אחרת, הם לא נפתחו על ידי בני משפחה אחרים המתגוררים עימו באותה דירה.

באשר לטענות ההגנה של הבנק - סבורני, כי הטענה שחשבונו של התובע נוהל בחריגה תקופה בת ארבעה חודשים לא יכולה להוות טעם ונימוק לפניית מי מאנשי הבנק לאימו של התובע. זאת, כשלמעשה, הבנק מימש את סמכותו ונקט בהליכים כנגד התובע כל אימת שזה הפר את תנאי ניהול חשבונו – תחילה בהקטנת מסגרת האשראי, בהמשך בביטולה, ולבסוף בהעברת עניינו למחלקת הגבייה. כאמור, ברשות הבנק מגוון כלים וחלופות אשר הוא רשאי לעשות בהם שימוש על מנת להבטיח פירעון חוב של לקוח. מר הרצל מור אף הודה בעדותו כי התובע היה ביחידתו על תקן טרום תביעה משפטית, וכי מידי חודש הוא יצר עימו קשר והתובע היה מכניס כספים לחשבונו, לכן חשבון התובע היה ביחידת הגבייה זמן רב בלי תביעה משפטית (עמ' 9 שורות 12-15). אשר על כן, שוכנעתי כי אין המדובר בנסיבות חריגות אשר התירו או אף חייבו את נציג הבנק להעביר מידע על הלקוח לאמו, זאת אף בשים לב לסכומים הנמוכים בהם עסקינן.

לנוכח העדויות שעלו בפניי ובשים לב להשתלשלות העובדתית, לעמדתי, עלה בידי התובע להוכיח את טענותיו העובדתיות. זכותו של התובע לכך שהבנק לא יידע אדם אחר דבר אודות חשבונותיו, ואני סבורה, כי בהתנהלותו הפר הבנק את חובת הסודיות המוטלת עליו, דבר שגרם לפגיעה בפרטיותו של התובע. לטענת הבנק, עומדת לו ההגנה בדבר " הגנה על עניין אישי כשר", לפי סעיף 18(2)( ג) לחוק. ברי, כי כאשר לקוח חייב כספים לבנק, אך טבעי הדבר, שהאחרון ינקוט בהליכים לגביית חובות, כפי שאף פעל הבנק בענייננו. ויודגש, כי פעולות אלו מבטאות קשר ישיר בין הפעולה לבין האמצעי בו נוקט הבנק. ואולם, נחה דעתי, כי שיחה בין נציג מחלקת הגבייה לבין אמו של התובע איננה נכללת באותם אמצעים לגיטימיים לגביית חובות ואיננה עומדת במבחנים שתוארו, ולכן הגנה זו לא עומדת לבנק ( ראו והשוו: תא"מ 4500-02-10 נחמיאס נ' בנק דיסקונט תל אביב ( פורסם בנבו, 03.07.2011)). ועוד, סבורה אני, כי אף לא עומדת לבנק ההגנה לפי סעיף 18(2)( ד) לחוק, מששוכנעתי, כי שיחתו של הרצל עם אמו של התובע – כשאין חולק שהאם אינה קשורה פורמלית לחשבונו הפרטי של בנה – אינה כלולה במהלך עבודתו הרגיל ולא נעשתה כדין. סעיף 18 (2)(ב) לחוק אף הוא אינו רלוונטי לענייננו.

אדן נוסף עליו מעמיד התובע את תביעתו הינה הטענה כי יש לראות בשיחותיו של הרצל להוריו משום פרסום לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. הלכה היא, כי על מנת להוכיח לשון הרע במקרה כגון זה שלפנינו, יש להוכיח שני יסודות מצטברים: האחד, ייעוד הפרסום לאדם אחר זולת הנפגע; השני, הוכחה כי הביטוי הנאמר אכן הגיע בפועל לידי אדם אחר. ודוק, הפרסום ייחשב כלשון הרע כמשמעות המונח בחוק, רק אם ייתפס ככזה על ידי האדם הסביר ולא על ידי התובע גרידא ( ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט(4) 734 (1986)). כפי שקבעתי לעיל, התובע הוכיח כי נציג הבנק שוחח עם אמו וגילה לה אודות חובו של בנה. ואולם בנסיבות המקרה דנן, ספק בעיני אם מבחינה אובייקטיבית עלה תוכנם של הדברים שאמר הנציג כדי לשון הרע ( השוו: ת"א 4166/04 פביאן נ' בנק הבינלאומי ( פורסם בנבו, 12.02.2006)). עם זאת, משמצאתי כי נפגעה פרטיותו של התובע ולא עומדת לבנק הגנה כלשהי, זכאי התובע לפיצוי. כאמור, עותר התובע לחייב את הבנק בפיצוי בלא הוכחת נזק, לפי סעיף 29 א(ב) לחוק.

גובה הפיצוי – בכגון דא, רשאי בית המשפט לשקול מתן הפיצוי בהעדר הוכחת נזק בכל מקרה על פי נסיבותיו. ודוק, אין להתעלם מהכלל הבסיסי כי הפיצוי לא בא בכדי להעשיר את הנפגע. בעניין זה, מצווה בית המשפט לנהוג זהירות וריסון, וזאת במיוחד באותם מקומות בהם הפיצוי נקבע בדרך של אומדנא בלתי מדויקת (ראו למשל: תל"א (מחוזי תל אביב-יפו) 14968-09 זריני סורוש נ' עו"ד אורי אשר (פורסם בנבו, 13.01.2010)). במקרה הנוכחי, בשים לב למכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט, סבורני כי לא עלה בידי התובע לשכנע כי גובה הפיצוי אשר עתר לו משקף את הנזק הממשי אשר נגרם לו עקב מסירת המידע לאמו.

לשיטתו של התובע, כבר בשנת 2013 ידע כי הוריו מפקידים כסף בחשבונו מבלי שהוא ביקש מהם. למרות האמור, לא העלה טרוניות בפני הבנק על כך (עמ' 2 שורות 26-29). יתירה מזאת, מר הרצל מור העיד כי התובע שיבח אותו על התנהלותו (עמ' 9 שורות 31-34). לו סבר התובע כי הופרה חובת הסודיות, היה עליו לומר זאת באותה העת ולא להמתין כארבע שנים עד להגשת התביעה הנדונה. הסברו של התובע ולפיו בזמנו לא ידע שאסור לבנק לעשות כן, אינו מניח את דעתי, בין היתר לנוכח העובדה שהתובע לא ציין, כיצד פתאום לאחר 4 שנים הבין שהופרה חובת הסודיות.

מצאתי ליתן לשיהוי זה ולחלוף הזמן עד להגשת התביעה ביטוי בעת פסיקת גובה הפיצוי, שכן שיהוי זה יכול ופגע בהגנת הנתבע. כן יש לקחת בחשבון, כי אמו של התובע, לגרסתה, הייתה מודעת למצבו הפיננסי הרגיש של בנה למן הרגע בו הפסיק לקבל משכורת ועוד בטרם הרצל שוחח עמה ( עמ' 10 לפרו' מיום 01.10.2017, ש' 23-25).

כן יש ליתן את הדעת לכך, כי אותו מידע אשר נמסר, נמסר אך לאמו של התובע ובלא שהובאה כל ראיה כי הגיע לידי אנשים נוספים זולתה. בהקשר זה אף מצאתי להניח, כי כל כוונתו של הרצל בעשותו כן היה לסייע לתובע ולמנוע ממנו ומהוריו את אי הנעימות הכרוכה בהליכים משפטיים לגביית החוב, ולא מצאתי כל כוונת זדון בפעולתו.

סוף דבר:

אשר על כן, בשים לב לניתוח לעיל ובהתחשב במהות, מידת והיקף הפגיעה בתובע, הנני מעמידה את נזקיו של התובע על סך כולל של 4,000 ₪.

הנתבעת תישא בתשלום זה בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ועד ליום התשלום בפועל.

בנסיבות המקרה, והגם שנוהלו בתיק זה שני דיונים ( בשל העובדה שהנתבע לא הביא לדיון הראשון את הנציג הרלוונטי), אינני מוצאת מקום לחיוב הנתבע בהוצאות.

המזכירות תדאג לשלוח העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך תוך 15 יום.

ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ח, 06 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רן יוגב
נתבע: בנק הפועלים בע"מ
שופט :
עורכי דין: