ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סטניסלב וגמן נגד הלשכה לסיוע משפטי :

לפני כבוד השופט דניאל קירס

התובע

סטניסלב וגמן
באמצעות ב"כ עוה"ד גלידר איגור

נגד

הנתבעים
.1 עו"ד יהושע רובין

2. הלשכה לסיוע משפטי, משרד המשפטים (ניתן פס"ד)

3. עו"ד איוב קוט (ניתן פס"ד)

4. עו"ד מרג'יה ג'ריס (ניתן פס"ד)

5. אהוד שושני
באמצעות ב"כ עוה"ד ברק מלכית

פסק דין

1. התובע עבד אצל אדם בשם תומר לוי במכר גלידות. ביום 1.12.2008 הגיע תומר למקום העבודה וטען בפני התובע כי התובע גנב ממנו כסף. תומר איים על התובע, ותקף אותו וכלא אותו כליאת שווא. לאחר התקיפה והאיומים, הגיע חמו של תומר, אהוד שושני שהוא הנתבע 5 בתביעה זו, וכלא אותו כליאת שווא יחד עם תומר. במסגרת כליאת השווא, נדרש התובע לחתום על שטר חוב לטובתו של תומר, והוא חתם עליו. לאחר מכן, הגיש תומר את שטר החוב, אשר נמשך על סך 30,000 ₪, ללשכת ההוצאה לפועל, והתובע הגיש התנגדות לביצוע השטר. במהלך הדיון בהתנגדות לביצוע השטר, הגיעו התובע ותומר להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של החלטה, לפיו (בין היתר) התובע ישלם לתומר סך כולל של 20,000 ₪ .

2. לאחר דברים אלה, החליף התובע ייצוג ושכר את שירותיו של עו"ד יהושע רובין, שהוא הנתבע 1 בתביעה זו. עו"ד רובין הגיש בקשה לארכה להגשת בקשה לביטול ההחלטה על מתן תוקף לפשרה (להלן, למען הנוחות: הבקשה בהתנגדות לארכה לביטול הפשרה). אותה בקשה נמחקה והתובע הופנה להגשת תביעה עצמאית לביטול ההחלטה על מתן תוקף לפשרה . עו"ד רובין הגיש בשם התובע תביעה לסעד הצהרתי בדבר בטלות ההחלטה בה ניתן תוקף של החלטה לפשרה (להלן: התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה). בהמשך, נמחקה התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה, בהסכמת הצדדים לו . זאת, לבקשת עו"ד רובין , בשם התובע. בחודש 3.2011 הגיש עו"ד רובין בשם התובע תביעת נזיקין נגד תומר, אשר נדחתה על הסף. עו"ד רובין הגיש בשם התובע ערעור על פסק הדין הדוחה את תביעת הנזיקין על הסף; אולם לפני בירור הערעור, שוב החליף התובע ייצוג, והתובע מחק את הערעור באמצעות עורך דינו החדש .

3. התובע הגיש את התביעה שבפני נגד עו"ד רובין , שכאמור התחיל לייצגו לאחר מתן תוקף של החלטה לפשרה במסגרת ההתנגדות ; נגד הלשכה לסיוע משפטי; נגד עורכי הדין אשר ייצגו אותו בשלב ההתנגדות ; וכן נגד חמו של תומר, אהוד שושני, אשר כאמור יחד עם תומר כלא את התובע כליאת שווא באירוע החתמת שטר החוב. התביעה נגד עורכי הדין אשר ייצגו את התובע בשלב ההתנגדות , נדחתה על הסף ביום 31.3.2014 בידי כבוד השופטת ר' גלפז מוקדי, המותב אשר טיפל בתיק זה לפני העברתו אל מותב זה . התביעה נגד לשכת הסיוע המשפטי נדחתה ביום 1.5.2014 בהסכמת התובע. נותרו כנתבעים, עו"ד רובין וכן מר אהוד שושני.

4. התובע טען בתביעה שבפני כי נגרם לו נזק גוף, לרבות נכות נפשית , באירוע החתמת שטר החוב. הוא טוען כי חמו של תומר, אהוד שושני, חייב בפיצוייו בגין אירוע החתמת שטר החוב, הן בגין מעשיו , הן בגין מעשיו של תומר כמעוול-יחד עם תומר. התובע טוען כי עו"ד רובין חייב בפיצוייו בגין נזק הגוף אותו סבל בידי תומר ואהוד שושני, מאחר ועו"ד רובין התרשל בטיפול המשפטי שהעניק לו כאשר הייצוג עבר אליו (קרי, לאחר שכבר ניתן תוקף של החלטה להסכם הפשרה עם תומר במסגרת ההתנגדות, עת היה התובע מיוצג בידי עורכי הדין הקודמים ).

התביעה נגד עו"ד רובין

התרשלות

5. הגעתי למסקנה כי דין התביעה נגד עו"ד רובין להידחות. התובע טוען כי עו"ד רובין התרשל כלפיו שלוש פעמים:

א. בפעם הראשונה, עת הגיש עו"ד רובין את הבקשה בהתנגדות לארכה לביטול הפשרה, חלף הגשת תביעה עצמאית לביטול מתן תוקף לפשרה;

ב. בפעם השניה, עת הגיש את התביעה העצמאית לביטול מתן תוקף לפשרה, מבלי לכלול בה גם את הטענות הנזיקיות שנכללו בתביעת נזקי הגוף נגד תומר שהוגשה לאחר מכן . שכן , בדחיית תביעת נזק י הגוף נגד תומר , קבע בית המשפט כי היה על הת ובע לרכז טענותיו כבר בתביעה לביטול מתן תוקף לפשרה;

ג. בפעם השלישית, עת הסכים עו"ד רובין בשם התובע למחוק את התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה, באופן אשר הותיר על כנן את הוראות הסכם הפשרה עם תומר לפיהן התובע מוותר על טענותיו נגד תומר לגבי העבר.

אניח כאן – לצורך הדין בלבד – כי עו"ד רובין התרשל בטיפול המשפטי שהעניק לתובע. בפרט אפנה לענין הסכמתו של עו"ד רובין, בשם התובע, למחוק את התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה. התובע מפנה למכתב שנשלח על ידי בא כוחו של תומר אל עו"ד רובין, לקראת הגשת הבקשה למחוק את התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה, בו נכתב:

"...בהמשך להבנות שעליהן שוחחנו בטלפון, על מנת לייתר את הצורך בניהול משפט עקר ומיותר לטעמנו, הריני להודיעך כי מרשנו [תומר] יסכים משיקולים פרקטיים להודיע כי כנגד התחייבות אדוני למחוק את התובענה ללא צו להוצאות, הוא יסכים כי מרשך [התובע] לא יידרש חרף האמור בהסכם הפשרה [שקיבל תוקף במסגרת ההנתנגדות] , לפעול עוד לביטול התלונה שהגיש כנגדו במשטרה וכי לא תהיה כל מניעה באשר למיצוי הליך כנגד מרשנו במישור הפלילי" (פס' 5 לנספח י' לכתב התביעה).

המוצע בידי בא כוחו של תומר במצוטט לעיל הוא : מחיקת התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה, בתוספת אחת, שהיא – אי עמידתו של תומר על התחייבות התובע לבטל את תלונתו במשטרה. קרי – בא כוחו של תומר מציע כאן להותיר את הוויתור של התובע על טענות אזרחיות נגד תומר, ויתור שעוגן בהסכם הפשרה במסגרת ההתנגדות, על כנו . עו"ד רובין הצהיר בתצהירו בפני, כי לא נכלל ו בשיחת הטלפ ון בינו לבין בא כוחו של תומר דברים לפיהם למעט ההליך הפלילי, כל שאר ההסכמות בהסכם הפשרה יעמדו בתוקפם (פס' 17). אולם עו"ד רובין לא טען כי הוא לא קיבל לידיו את המכתב המצוטט לעיל לפני שביקש למחוק את התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה. עו"ד רובין ממילא לא טען כי קרא את המכתב בעיון; שם לב לנטען בסעיף 5 בו המצוטט לעיל ; או נימק מדוע, לאחר קריאתו, הוא ביקש למחוק את התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה למחרת היום (פרוטוקול 21.5.2017 ע' 39 ש' 24-26) תוך שהוא מציין שהצדדים הגיעו להסכם פישור, באופן העלול להתפרש כהסכמת התובע להותיר את הוויתור שלו בענין טענות אזרחיות על כנו. למרות שהתובע טען לענין זה בסיכומיו (ראו פס' 18-19), עו"ד רובין לא התייחס לכך כלל בסיכומיו.

אציין, בשולי התייחסותי ליסוד ההתרשלות, כי יש לדחות את טענת התובע לפיה עו"ד רובין התרשל בכך שהגיע , על דעת עצמו, לפשרה למחיקת התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה. עלה בעדותו של התובע כי לטענתו, רוב המגעים מטעמו עם עו"ד רובין היו באמצעות אמו, ואילו התובע לא הביא לעדות את אמו (ע' 24 ש' 8-9).

קשר סיבתי

6. גם בהנחה, לצורך הדיון כאמור לעיל, כי עו"ד רובין התרשל, מקובלת עלי טענתו של עו"ד רובין, לפיה התובע לא הצביע בסיכומיו על קשר סיבתי. קרי – התובע לא הראה כיצד, אלמלא התנהלותו העוולתית הנטענת של עו"ד רובין, התובע היה מצליח להיפרע מתומר בגין נזק הגוף לו הוא טוען (פס' 13 לסיכומי עו"ד רובין). כפי שאבאר, התובע לא הטה את מאזן ההתסברויות כדי להראות, כי אלמלא כל ההתנהלות העוולתית אותה מייחס התובע לעו"ד רובין (כלומר, אם עו"ד רובין היה מגיש מלכתחילה את התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה חלף הגשת הבקשה בהתנגדות לארכה לביטול הפשרה; היה מרכז את טענות התובע לפיצוי בגין נזק גוף נגד תומר כבר בתוך התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה; והיה נמנע מלבקש את מחיקתה), הוא היה נפרע מתומר בגין נזק הגוף לו הוא טוען.

7. בעדות התובע בדיון בהתנגדות לביצוע שטר (בש"א (שלום ת"א) 210930/09, נספח ז' לכתב התביעה), לא הכחיש התובע כל נטילה של כסף, אלא העיד כי נטל כסף מהעסק של תומר, שכן הוא היה "רושם ביומן מפרעות" ותומר היה מקזז אותן ממשכורתו. כן טען התובע שם כי תומר לא שילם לו את משכורתו האחרונה (העמוד השני לפרוטוקול, ש' 4-8). התובע היה מיוצג בדיון ההתנגדות בידי עו"ד מרג'י ה ג'יריס, ולאחר הפסקה הודיעו באי כוח הצדדים דשם על הסדר פשרה מפורט, כדלקמן:

"מבלי להודות בטענות מי מהצדדים, הגענו להסכמה ולפיה תדחה ההתנגדות ללא צו להוצאות. אם ישלם המבקש סך כולל של 20,000 ₪ כפי שיפורט להלן ייסגר תיק ההוצל"פ 0114102092 ולא יהיו למשיב [תומר] טענות נגדו. התשלום האמור ישולם ב-50 תשלומים חודשיים של 400 ₪ כל תשלום החל מיום 15/6/09 ובכל 15 לחודש באמצעות שוברים שייטול המבקש [התובע כאן] מתיק ההוצל"פ.
ההליכים המתנהלים בתיק ההוצל"פ כנגד המבקש יעוכבו כל עוד הוא עומד בהסדר ובמידה ויפר אותו במלואו, ייסגר תיק ההוצל"פ.
במידה והמבקש יפר את המוסכם, ישופעלו נגדו ההליכים בתיק ההוצל"פ בגין יתרת החוב כפי המצוינת בתיק ההוצל"פ בניכוי סכומים ששולמו בפועל. מוסכם כי איחור של עד 7 ימים בביצוע כל תשלום לא ייחשב כהפרה.
עם העמידה בהסכם אין למי מהצדדים טענות האחד כנגד רעהו בגין יחסיהם הקודמים. המבקש יודיע למשטרה על ביטול תלונתו בתוך 10 ימים מהיום ויצמיא אסמכתא לכך לב"כ המשיב שבתוך 10 ימים יודיע למשטרה על ביטול התלונה מטעמו. כל עוד המבקש עומד בהסדר, המשיב יעשה מאמץ לשמור את פרטי ההסדר בסודיות.
אנו מבקשים לתת תוקף של החלטה להסכמת הצדדים" (ההדגשה הוספה) .

להסכם זה, כאמור, ניתן תוקף של החלטה ביד כבוד הרשם א' שליו, במקום. התובע הצהיר בתצהירו בתביעה שבפני, כי עורכי הדין קוט ומרג'יה אשר ייצגו אותו בהתנגדות לביצוע שטר לא קיבלו מסמכים מתומר או מבא כוח ו; כי ראיות לפיהן התובע גנב מתומר, שלטענתו של תומר בדיון בהתנגדות היו בידיו, לא הוצגו; כי למרות שהתובע חזר בעדותו בדיון ההתנגדות על גרסתו לפיה הוא חתם על שטר החוב רק בעקבות המכות, האיומים וכליאת השווא, הרשם הוציא את הצדדים ועו"ד מרג' יה שכנע אותו כי נכון יהיה להגיע לפשרה; כי הסיבות לפשרה כלל לא הוסברו לו, ובאי כוח הצדדים באותו דיון בחרו בדרך הקלה לסיים את התיק תוך הפעלת לחץ על הצדדים (פס' 18-21). עדות זו נותרה כעדות יחידה של בעל דין, תוך שהתובע נמנע מלהביא לע דות במשפט זה שבפני את עו"ד מרג'יה, או את בא כוחו של תומר , על מנת שאלה יעידו בקשר לעובדות נטענות אלה הנוגעים למה שאירע בדיון ובמשא ומתן מחוץ לאולם . ודוק: התובע לא טען כי באי כוחו הקודמים עו"ד מרג'יה ועו"ד קוט אינם בנמצא; והם אף נתבעו על ידו בתביעה זו שבפני, והשתתפו בהליך עד שהתביעה נגדם נדחתה על הסף. תומר הובא להעיד בידי אהוד שושני. הוא העיד על כך שהתובע גנב ממנו כסף, כי הוא והתובע הגיעו לפשרה בדיון ההתנגדות ולחצו ידיים. עדותו של תומר לא הופרכה, והוא כלל לא עומת עם שאלות בקשר לטענות התובע בענין נסיבות המשא ומתן במעמד הדיון בהתנגדות בו נכרת הסכם הפשרה (פרוטוקול 21.5.2017 ע' 45-46).

אוסיף, כי אמתות טענות התובע בענין התקיפה, האיומים וכליאת השווא, אשר אמנם ברורה כיום נוכח הרשעתם של תומר ואהוד שושני בגין האירוע, אינה כשלעצמה הוכחה שלא היה כל בסיס סביר לכריתת הסכם הפשרה בדיון ההתנגדות לביצוע שטר. התובע הוחתם על שטר החוב בכפיה ולכן אין לו תוקף חוזי, אולם כאמור התובע אישר כי נטל כספים, אך טען שהדבר היה באישורו של תומר וכי תומר חייב לו כספים. כלומר, בעת יציאת הצדדים להפסקה באותו דיון, גם אם היו מניחים כי אין תוקף לשטר החוב, עדיין שוררת מחלוקת כספית בענין הכספים שהתובע נטל, לפי הודאתו, מתומר; מחלוקת כספית כזו, כשלעצמה, יכול ותצדיק כריתת הסכם פשרה. כלומר: ייתכן כי תומר תקף את התובע , כלא אותו, איים עליו והחתים אותו בכפייה, אולם התובע גנב ממנו. ודוק: התובע לא טען וממילא לא הוכיח בפני את ההתחשבנות בינו לבין תומר , או עובדות נוספות אשר יובילו למסקנה שלא היה בסיס סביר להגעה להסכם הפשרה בדיון ההתנגדות לביצוע שטר. בנסיבות אלה, אין לומר כי תומר הרים את הנטל להראות שאילו עו"ד רובין, אשר קיבל את ייצוג התובע לאחר מתן תוקף להסכם הפשרה בדיון ההתנגדות, היה מגיש מלכתחילה את התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה (ואף היה גם מרכז בה את טענותיו בענין נזקי גוף), ההחלטה הנותנת תוקף להסכם הפשרה הכולל ויתור על טענות היתה מתבטלת.

אציין, לטובת התובע, טענות נוספות שהעלה עו"ד רובין בשמו של התובע בכתבי בי דין שהגיש בהליכים השונים, לפיהן בעת כריתת הסכם הפשרה בדיון ההתנגדות התובע היה מטושטש וקרוב למצב של ניתוק מהמציאות (פס' 13 לתביעה לביטול מתן תוקף לפשרה ; פס' 9 לבקשה בהתנגדות לארכה לביטול הפשרה), כי בא כוחו הקודם של התובע השפיע עליו באופן מטעה לגבי הסכם הפשרה (פס' 18; פס' 14 לבקשה להארכת מועד), וכי ניתן לתובע באותו מעמד בידי בא כוחו הקודם ייעוץ משפטי מוטעה (פס' 21). גם טענות נוספות כאלה, לא הוכחו בידי התובע בתביעה זו שבפני.

8. לאור כל האמור, התביעה לחייב את עו"ד רובין לפצות את התובע בגין פיצויים בגין נזק גוף שבהם יכול היה לזכות נגד תומר בגין אירוע התקיפה, האיומים וכליאת השווא, או בגין הכספים ששילם התובע במסגרת הסכם הפשרה בההתנגדות לביצוע שטר, דינה להידחות.

9. התובע עותר, בנוסף, להחזר סך 15,000 ₪ אותם שילם לעו"ד רובין בגין טיפולו המשפטי. התובע טען כי כאשר הגיע לעו"ד רובין, זה מסר כי הוא "יתקן את העוול והאיוולת" שבהסכם הפשרה במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר וכי סוכם על שכר טרחה בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ (פס' 21-22 לכתב התביעה). עו"ד רובין טען כי אין יריבות בין התובע לבינו בענין זה , כי א ֵם התובע היא זו אשר כרתה את הסכם שכר הטרחה עמו. כן טען עו"ד רובין , כי 5000 ₪ מתוך הסכום הנזכר נועדו לתב יעת הנזיקין ואילו 10,000 ₪ נועדו לטיפול בתיק פלילי שהת נהל נגד התובע בגין שימוש בסמים ולטיפול בתיק חקירה במשטרה שהתנהל נגדו, וכי במסגרת זו "ייעוץ במסגרת תיק הוצל"פ" וטיפול במשטרה ובפרקליטות בקשר לתיק החקירה ולהסדר הטיעון שנערך עם תומר. בחקירתו הנגדית, התובע, בעדות כבושה, אישר כי עו"ד רובין טיפל עבורו גם בתיק סמים, אלא שעו"ד רובין מסר כי שכר הטרחה יהיה "15,000 ₪ ואת התיק על הסמים תיקח על הדרך" (פרוטוקול 21.5.2017 ע' 22 ש' 1-6). כאשר נשאל התובע אם אמו חתמה על הסכם שכר הטרחה , הוא לא הכחיש זאת. התובע – לא העיד את אמו. אני מעדיף את גרסתו של עו"ד רובין בענין חלוקת שכר הטרחה, אותה הוא העלה כבר בכתב הגנתו. הגשת הבקשה בהתנגדות לארכה לביטול הפשרה היתה טעות מצדו של עו"ד רובין; אולם עו"ד רובין הגיש לאחר מכן הליך מהסוג המתאים לשם ביטול מתן התוקף (התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה). למרות, כפי שקבעתי לעיל, שהתובע לא הוכיח בפני שהתביעה לביטול מתן תוקף לפשרה היתה מתקבלת, הוא גם לא הוכיח, ולא טען, ש עצם הגשתה היתה בגדר התרשלות (עצם הגשתה, להבדיל מהשאלה אם היה צריך, בנוסף, לטעון בה טענות נזיקיות נגד תומר) . מאחר ואף לשיטת התובע רוב המגעים עם עו"ד רובין היו באמצעות אמו, אך התובע לא העיד את אמו, הוא לא הוכיח שמחיקת התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה בידי עו"ד רובין , נעשתה ללא הסכמת נציגו-אמו . מכאן, שבקשר לסך 10,000 ₪ מתוך שכר הטרחה ששילם התובע לידי עו"ד רובין שנועד לכל הטיפול למעט תביעת הנזיקין , תביעת התובע נדחית.

10. נותר לדיון, בענין שכר טרחה ששילם התובע לעו"ד רובין, סך של 5000 ₪ בגין תביעת הנזיקין נגד תומר שנדחתה על הסף. מהטעמים שכבר פירטתי לעיל, ואף אם אניח, לצורך הדיון בפסקה זו , כי מחיקת התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה לא היוותה הסכם פשרה שני ונוסף עם תומר , הרי בוויתורו של התובע , בהסכם הפשרה במסגרת ההתנגדות, על טענותיו כלפי תומר, ומשבעת הגשת תביעת הנזיקין נגד תומר מתן התוקף לפשרה זו לא היה מבוטל, התובע אכן היה מנוע מלהגיש תביעה נזיקית נגד תומר. כך גם קבעה כבוד השופטת י' הניג, בין יתר נימוקיה, בדחיית תביעת הנזיקין של התובע על הסף (ת"א (שלום ) ת"א 25956-03-11 וגמן נ' לוי, פס' 27 (7.7.2011)). גם עיון בערעור שהגיש עו"ד רובין בשם התובע על פסק הדין הדוחה את תביעת הנזיקין נגד תומר על הסף, אינו גורע מהמסקנה לעיל, לפיה לא היה מקום , בנסיבות ששררו בעת הגשת תביעת הנזיקין נגד תומר, להגיש את אותה תביעה. עו"ד רובין טען בכתב הערעור בענין זה כי מאחר והתובע הפר את הסכם הפשרה הראשון (בכך שלא ניגש למשטרה לשם ביטול תלונתו נגד תומר), "לצדדים טענות הדדיות בגין יחסיהם הקודמים" (פס' 9 להודעת הערעור). בענין זה אין לי אלה להפנות לסעיף 28 לפסק הדין של השופטת הניג, בו נקבע כי צד לחוזה אינו יכול להביא במחדלו המכוון לבטלותו, והוא אינו יכול לטעון לאי התקיימות תנאי כאשר הוא עצמו מונע את התקיימותו. עולה, כאמור לעיל, כי עו"ד רובין טעה בענין הגשת תביעת הנזיקין. זאת, למצער נוכח הסכם הפשרה שנכרת בין התובע ותומר (והתוקף השיפוטי שניתן לו) עוד לפני שהתחיל בייצוג התובע, ונוכח מחיק ת התביעה לביטול מתן תוקף לאותה פשרה. עו"ד רובין מצביע על כך שהתביעה לביטול מתן תוקף לפשרה נמחקה ולא נדחתה; אולם אין חולק על כך שבעת ניהול התביעה הנזיקית נגד תומר, המצב המשפטי היה: תוקף שיפוטי להסכם פשרה במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר, והעדר תביעה תלויה ועומדת לביטולו. אף-על-פי-כן, אין די בטעות של עורך דין כדי לחייבו ברשלנות מקצועית (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 464-465 (1990)). חובתו של עורך דין היא לשקול את הטענות שעליו לטעון ואלה שעליו להמנע מלטעון (ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3) 75, 80 (1976)). טענותיו של עו"ד רובין בענין אי-ביצוע הסכם הפשרה שקיבל תוקף שיפוטי אמנם היו מוטעות, אולם הן מצביעות על כך שעו"ד רובין שקל את הצורך להתמודד עם התוקף השיפוטי שניתן להסכם הפשרה עוד לפני ייצוגו, על מנת שתביעת הנזיקין נגד תומר לא תסולק. קביעתי היא שהחלטתו של עו "ד רובין להגיש את תביעת הנזיקין היתה מוטעית, אולם היא לא הגיע ה לכדי רשלנות מקצועית. על כן, דין התביעה לגבי 5000 ₪ הנוספים של שכר טרחה – החלק שנועד לתביעת הנזיקית נגד תומר – להידחות.

11. בהעדר הוכחת רשלנות מקצועית בהגשת התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה או בהגשת תביעת הנזיקין, נדחית גם התביעה לחייב את עו"ד רובין לפצות את התובע בגין האגרות ששילם התובע בגין הליכים אלה. בענין הערעור על פסק הדין הדוחה על הסף את התביעה הנזיקית נגד תומר, גם אם אניח כי, לאחר הנמקתה של השופטת הניג (לפיה אי-קיום הפשרה בידי התובע עצמו אינו מקים לו טענה להעדר תוקף להסכם הפשרה) לא היה כל מקום להגיש ערעור, התובע לא טען מהו סכום האגרה אשר שילם במסגרת הערעור ולא הוכיח את תשלומו בפני.

12. במהלך ההליך שבפני אישר עו"ד רובין כי כספי אגרה בסך "900 ומשהו שקל" במסגרת התביעה לביטול מתן תוקף לפשרה, הוחזרו לתובע באמצעות עו"ד רובין (פרוטוקול 21.5.2017 ע' 40 ש' 12) . עו"ד רובין טען לקיזוז בכתב הגנתו, בגין שכר טרחה להליכים שלא נכללו בהסכם שכר טרחה בסך 15,000 ₪ , אולם הוא לא פירט סכום קצוב. על עו"ד רובין להעביר סך של 928 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 26.10.2010 עד לפרעון בפועל, לידי התובע.

התביעה נגד הנתבע 5

התביעה נגד הנתבע 5 בגין מעשיו של תומר (כמעוול-יחד)

13. התובע טען לנזק גוף בתחומי אף אוזן גרון ופסיכיאטריה. כפי שכבר נזכר, הוא טען כי הנתבע 5, אהוד שושני, חייב בפיצוייו בגין נזק גוף, הן בגין מעשיו שלו, הן, כמעוול-יחד לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין, בגין מעשיו של תומר. אקדים כאן את מסקנתי לפיה אמנם הנתבע 5 אהוד שושני מהווה מעוול- יחד עם לתומר; אולם, עמידה על פרטי המעשים של אהוד שושני ושל תומר מעלה כי אהוד שושני מהווה מעוול- יחד רק בנוגע לכליאת שווה, ולא בקשר לתקיפה פיזית, אותה ביצע תומר לבדו, לפני הגעתו של אהוד שושני לזירת האירוע. מכאן, שאהוד שושני נושא באחריות בגין מעשי תומר, כמעוול-יחד, רק בגין הנזק הנגרם לתובע עקב כליאת השווא, ולא עקב התקיפה או האיומים .

14. לפי עובדות כתב האישום המתוקן בהן הודו אהוד שושני (הנתבע 5) ותומר, במשפטם הפלילי, בערב 1.12.2008 הגיע תומר וביקש מהתובע לעזור לו להביא משקאות מן המחסן. התובע נעתר לבקשתו של תומר, ומשהגיעו השניים לאזור המחסן, הטיח בו תומר כי גנב מן הרשת סך של 20,000 ₪. מיד בסמוך לכך, תומר תקף את התובע, בכך שהכה אותו בפניו ובגופו, ותוך שהוא מאיים על התובע כי לא יעזוב אותו עד שיקבל את הכסף. לפי עובדות כתב האישום המתוקן, "בשלב זה הגיע הנאשם 2 [אהוד שושני] למקום". סמוך לאחר מכן ובעודם נמצאים באזור המחסן, התקשר תומר לאמו של התובע ודרש ממנה להעביר התחייבות חתומה על ידי עורך דין לפיה תשלם את הכסף לתומר באמצעות העברה בנק אית. סמוך לאחר מכן כפה תומר על התובע להיכנס לדירה. בהיותם בדירה יחד עם אהוד שושני, ניהל תומר מספר שיחות טלפון עם אֵם התובע, במהלכן חזר שוב ושוב על הדרישה. לאחר שיחת הטלפון האחרונה עם א ֵם התובע, כלא תומר כליאת שווא את התובע לאחר שאזק אותו באזיקים ויצא מן הדירה. אהוד שושני השגיח על התובע, בעודו אזוק, בחדר האמבטיה בדירה. כעבור עשר דקות לערך שב תומר לדירה ובידיו שטר חוב. תומר דרש מהתובע לחתום על השטר, והתובע עשה כן. כתוצאה ממעשי תומר נגרמו לתובע חבלות ממשיות. בסוף הפרק העובדתי של כתב האישום המתוקן נטען "במעשים המתוארים לעיל תקף נאשם 1 [תומר] את המתלונן [התובע] ויחד עם נאשם 2 [אהוד שושני] כלא אותו כליאת שווא בדירתו. על-פי הודאתם, הורשע תומר בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים וכליאת שווא, ואהוד שושני הורשע בכליאת שווא בלבד.

15. התובע טען כי עובדות אלה, אשר נבלעו אל תוך הכרעת דינם של תומר ושושני, מהוות ראיות בתביעה זו שבפני, בה תובע התובע את אהוד שושני, מכח סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. צודק התובע בכך, שאהוד שושני לא טען כל טענה שתגרע ממסקנה זו (לשאלה אליה לא התייחס שושני, אם סעיף 42א הנזכר חל בנסיבות של הודאה בהסדר טיעון, ראו יעקב קדמי על הראיות – הדיון בראי הפסיקה חלק שלישי 1556-1557 (2009)).

16. לא נטען בכתב האישום המתוקן כי תומר ואהוד שושני ביצעו את מעשיהם, ביצוע בצוותא לפי סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. למצער לגבי התקיפה ואיומים של תומר, לא נראה כי ניתן היה, על סמך העובדות הנטענות בכתב האישום המתוקן, להאשימם בביצוע בצוותא. שכן, לביצוע בצוותא נדרשת תכנית עבריינית משותפת ( ראו ע"פ 3506/13 הבי נ' מדינת ישראל, פס' 358-359 (12.1.2016) ). לא נטען בכתב האישום המתוקן לתכנית כזו, ולגבי התקיפה והאיומים, כזו גם לא משתמעת מן העובדות הנטענות, המתארות מפגש בין תומר בלבד והתובע, בו תקף תומר את התובע ואיים עליו, ורק לאחר מכן, הגעתו של אהוד שושני לזירה. ייתכן וניתן היה, על-פי העובדות הנטענות בכתב האישום המתוקן, להאשים את השניים, בקשר לכליאת שווא, בביצוע בצוותא. השגחתו של אהוד שושני על התובע עבור תומר נראית כחלוקת תפקידים על-פי תכנית, גם אם זו נתגבשה תוך כדי הביצוע. כך או כך, מעמדו של אדם כמבצע-בצוותא בדין הפלילי לחוד, ומעמדו כמעוול-יחד בדיני הנזיקין לחוד. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן בו הודו תומר ואהוד שושני, שניהם כלאו את התובע כליאת שווא, ואהוד שושני אף עשה כן תוך שהוא "משגיח" על התובע, עבור תומר. בענין כליאת השווא, תומר ואהוד שושני היו בגדר מעוולים-יחד.

17. אהוד שושני טוען למעשה בית דין, נוכח דחיית תביעת הנזיקין נגד תומר, עליה עמדנו לעיל. טענה זו נדחית, שכן אהוד שושני לא היה צד לתביעת הנזיקין נגד תומר (ואהוד שושני, אשר היה כאמור, בין היתר, מעוול-יחד עם תומר בענין כליאת שווא ובאחריותו ככזה דנים אנו בפרק זה, לא טען, נוכח הסכם הפשרה בין תומר לתובע, לוויתור לפי סעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 כפי שזה חל על חיובי נזיקין, וראו ע"א (ת"א) 1595/07 בית"ר שמשון תל אביב נ' בן אולד, פס' 18 (26.11.2008).

18. שונה המסקנה בענין מעמדו של אהוד שושני כמעוול-יחד בקשר למעשי התקיפה והאיום של תומר. אלה בוצעו כאמור בידי תומר, לפני שאהוד שושני הגיע לזירה , ומבלי שנטענו עובדות כלשהן לפיהן לאהוד היה חלק במה שנעשה לפני שהגיע. מכאן, שבקשר למעשי התקיפה והאיומים שביצע תומר לפני הגעתו של אהוד שושני, אהוד שושני אינו בגדר מעוול-יחד.

19. מסקנה אחת העולה מהאמור בפרק זה היא, שאהוד שושני אינו חייב לפצות את התובע בגין נזק שנגרם לו, ככל שנגרם לו, בתחום אף-אוזן-גרון ממעשי תומר. מסקנה נוספת העולה מהאמור בפרק זה היא, שככל שהתובע סבל נזק נפשי ונזק נפשי זה ניתן לחלוקה בין נזק נפשי בגין התקיפה והאיום לבין נזק נפשי בגין כליאת השווא, אהוד שושני אינו חייב בפיצוי התובע בגין הנזק הנפשי בגין התקיפה והאיום של תומר, אולם הוא כן חייב לפצותו כמעוול- יחד בגין נזק נפשי עקב כליאת השווא בידי תומר (וזאת, בנוסף לאחריותו של אהוד שושני לנזק נפשי עקב כליאת השווא שהוא בעצמו ביצע, כאמור להלן) .

התביעה נגד אהוד שושני בגין מעשיו-שלו

20. מטעמים שכבר פורטו לעיל, העולים מהודאתו של אהוד שושני בכליאת שווא ומטענת התובע לפי סעיף 42א לפקודת הראיות (והעדר טענות מטעמו של אהוד שושני שיש בהן כדי לגרוע מכך), עולה כי (בנוסף לאחריותו בגין כליאת שווא כמעוול-יחד עם תומר, עליו עמדתי לעיל), אהוד שושני חייב כלפי התובע בגין נזק נפשי עקב כליאת השווא שהוא עצמו ביצע.

נזק נפשי

21. כמומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה מונתה ד"ר אילה שינקמן. תחילה, בחוות דעתה, קבעה ד"ר שינקמן לתובע נכות נפשית זמנית בשיעור 10% למשך שנה , ובשיעור 5% למשך שנה נוספת. בעדותה בבית המשפט, שינתה ד"ר שינקמן את חוות דעתה והכירה בנכות נפשית זמנית בשיעור של 10% למשך שנתיים – קרי, שנה נוספת – ולאחר מכן בשיעור של 5% (פרוטוקול 22.12.2016 ע' 13 ש' 21-22).

22. להלן עיקר חוות דעתה של ד"ר אילה שינקמן:

"תולדות חיים
יליד אוזבקיסטאן, 1981, נשוי ואב לילדה בת שנה. עובד כפועל יצור במפעל. בן יחדי, הוריו גרושים ללא קשר עם האב. עלה ארצה עם אמו בשנת 1990. לדבריו סיים 10 שנות לימוד ויצא לעבוד.
שירת שירות צבאי של שנתיים ו-9 חודשים בכלא צבאי עקב נפקדות, עריקות, שימוש בסמים, אלימות וסירוב פקודה. שוחרר משירות צבאי עם פרופיל 21 פסיכיאטרי.
שולל תורשה פסיכיאטרית במשפחה.
התחיל להשתמש באלכוהול וסמים בגיל התבגרות. מגיל 20 – שימוש בסמים קשים כולל הרואין. בשנת 2007 עבר גמילה בקהילה סגורה (אילנית), הפסיק לתקופה קצרה, שוב חזר להשתמש ושוב הפסיק 'הפעם בכוחות עצמי'. לדבריו, מאז אינו משתמש בסמים אך ממשיך להשתמש באלכוהול, 'שותה כל ערב כמויות גדולות כדי להירגע...לא שותה ביום'.
הנ"ל עובד באופן קבוע, נוהג. שולל בעיות גופניות פרט לקשיי נשימה דרך האף.

התפתחות הפרעה אחרי האירוע הנידון:
בדצמבר 2008 עבד התובע בגלידרייה בתל אביב והותקף ע"י מעסיקו אחרי שהואשם בגניבת כסף. לדברי הנבדק הוא הוכה, ננעל עם אזיקים בתוך מחסן, והוחתם על שטר חוב של 20000 ₪. מאז מנהל משפטים רבים בדרישה ל'עשיית צדק וקבלת פיצויים על הנזק שנגרם'.
לדבריו, מאז האירוע התחיל לסבול מאי שקט בלילות, מתח, חרדה, עצבנות יתר ופחדים מפני תומר לוי (התקף) ואהוד שושני (חם של התוקף). כל אדם אשר היה דומה להם עורר אצלו זיכרונות מהאירוע והתקף חרדה. לפי ח"ד פסיכיאטרית של ד"ר שולקין בשנים 2009-2010 היה בטיפול פסיכיאטרי בקופת חולים עם אבחנה של הפרעת חרדה (לא הוצגה לפני רשומה פסיכיאטרית – א.ש.). לדברי הנבדק הוא לא הרגיש שיפור מטיפול תרופתי והפסיק כל טיפול על דעת עצמו: 'מספיק היה לי עם סמים, לא רוצה יותר חומר כימי בגוף'. מאז לא נמצא בשום טיפול.
תלונות היום: עצבנות, נטייה להתפרצויות, אימפולסיביות וחוסר סבלנות, פחדים 'מתומר ואהוד ולא מאנשים אחרים', תחושה שכולם מסדרים אותו, כועס על עורכי דין אשר טיפולו בעניינו בעבר.

בבדיקה
נראה כפי גילו, מרושל ולא מגולח. נכנס לחדר ובודק בהפגנתיות בפינות וחלונות 'אולי הוא עוקב אחרי ויפגע בי'. גם במהלך הבדיקה ניגש מספר פעמים לדלת ומקשיב. ניתן להרגיעו בקלות. חשיבתו לא תמיד מאורגנת. פרטים אנמנסטיים הוא מוסר בצורה מסודרת מבחינת כרונולוגיה אך פרטים אשר מתייחסים לתביעות מבולבלים ונוצר רושם שלא בדיוק יודע את מי הוא תבע בעבר ואת מי תובע היום. כאשר נישאל לגבי הסכמי פשרה מגיב בכעס באומרו שעורכי דין עשו יד אחת עם נתבעים ורימו אותו.
בתחילת הבדיקה היה לי חשד שקיימת מערכת של מחשבות שווא פרנואידיות אך הקלות שבה ניתן להעבירו לנשוא אחר וחוסר ליווי אפקטיבי תואם שוללים קיום מחשבות שווא.
סף גירוי נמוך, כועס, אפקט דיספורי. מרוכז בתוקף (תומר לוי) ומוסיף לתלונותיו גם נתבע (מר שושני). לגבי עו"ד, נושא תביעה נידונה, חוזר על כך שרימו אותו. לא מבדיל בין עורכי דין שונים בהיסטוריה שלו.

לסיכום
גבר בן 34 עם היסטוריה ארוכה של שימוש בסמים ואלכוהול וקשיי הסתגלות ניכרים. לדבריו, עבר תהליך גמילה מוצלח מסמים אך ממשיך להשתמש באלכוהול.
בשנת 2008 הותקף במקום עבודתו ע"י מעבידו. לפי רשומה רפואית ולדברי התובע ניתן להתרשם סימפטומים פוסט-טראומתיים ועליה ברמת החרדה.
במהלך השנים התובע התחתן, נודלה לו בת, הוא עובד באופן קבוע, נוהג ולא נמצא בשום טיפול.
בבדיקה לא התרשמתי מסימפטומים פוסט-טראומתיים (אלא התנהגות מוגזמת ומגמתית). ממצאים כמו כעס, דיספוריה, אימפולסיביות, חוסר סבלנות מתאימים לבעלי הפרעת אישיות ורקע של שימוש מאסיבי באלכוהול וסמים.
לאור האמור לעיל (על סמך רשומה רפואית בלבד וסבירות של התפתחות סימפטומים פוסט-טראומתיים אחרי אירוע התקיפה) אני מעריכה את נכותו הנפשית של התובע כתוצאה מאירוע התקיפה של במשך שנה ראשונה ב-10% לפי 34ב'(2), ו-5% 34 ב' (1-2) שנה נוספת. בהמשך אין נכות נפשית כתוצאה מאירוע התקיפה."

23. התובע טוען כי יש להעדיף את הקביעות בחוות דעתו של המומחה מטעמו, ד"ר שולקין, על פני חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט ד"ר שינקמן. לטענת התובע, המומחית מטעם בית המשפט כשלה בתפקידה.

24. התובע טוען כי ד"ר שינקמן ערכה את חוות דעתה מבלי לראות חומר רפואי של התובע שהועבר אליה. מקובלת עלי טענת התובע לפיה המומחית מטעם בית המשפט לא עיינה בפני עדותה בחומר אליה הפנה אותה ב"כ התובע. בשאלות הבהרה שהעביר התובע לידי המומחית מטעם בית המשפט נכתב "אני מוצא כי רשימת החומר הרפואי שעמד לעיונך אינה תואמת את רשימת החומר הרפואי שעמד בפני ד"ר שולקין....לכן אבקש להעביר אליך בשנית את הרשימת המסמכים ששימשו את ד"ר שולקין, מצ"ב א ולבדוק האם מסמכים אלה בפניך או לאו ואם יש צורך ע"מ לבסס את חוות הדעת במס מכים נוספים כלשהם" (ההדגשה הוספה). המומחית מטעם בית המשפט השיבה לשאלות ההבהרה, אולם אין בתשובות התייחסות לענין זה. במהלך עדותה, במסגרתה עומתה עם מסמכים נוספים שעמדו בפני ד"ר שולקין מטעם התובע, שינתה המומחית מטעם בית המשפט את חוות דעתה, ומסרה כי יש להכיר בשנה נוספת של נכות זמנית בשיעור 10%, כך שמדובר בנכות זמנית בשיעור 10% למשך שנתיים, ולאחר מכן נכות זמנית בשיעור 5% (פרוטוקול 22.12.2016 ע' 13 ש' 21-22; ע' 15 ש' 29-30):

"ש. עכשיו תיקנת את אחוזי הנכות
ת. והוספתי לו עוד שנה
ש. עשית את זה בגלל איזה סיבה
ת. הסתכלתי על החומר ביסודיות על הרישומים מ2010 מה שהוא מציין " (ע' 15 ש' 29-32).

אמת, טוב היה אילו המומחית מטעם בית המשפט היתה דורשת את המסמכים אליהם הפנה ד"ר שולקין מטעם התובע בחוות דעתו מלכתחילה , או למצער לאחר הפנייתו המפורשת של ב"כ התובע בשאלות הבהרה בענין הצורך לעיין במסמכים אלה. אולם דווקא עיונה של המומחית מטעם בית המשפט במסמכים אלה בעדותה הצביע על כך שהיא אינה ננעלת בדעתה, וכי היא שוקלת נתונים המובאים בפניה ומוכנה לשנות, ומשנה, את חוות דעתה בהתאם. לא מצאתי כי יש מקום להעדיף את חוות הדעת מטעם התובע בגין התקלה שנפלה בענין המסמכים אליהם הפנה ב"כ התובע . התובע לא הצביע על פגם בחוות דעתה המתוקנת של המומחית מטעם בית המשפט, אותה היא נתנה בעדותה בעקבות עיון במסמכים הנזכרים. בוודאי שאין מקום לקבל את טענת התובע לפיה יש לקבוע לו 30% נכות נפשית צמיתה בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעמו. ראשית, משום מה ד"ר שולקין מטעם התובע לא ציין אם 30% הנכות בחוות דעתו הם בגדר נכות זמנית או צמיתה. שנית, בטענות התובע נגד חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט יש כדי להשפיע, אם בכלל, על הנכות הזמנית שנפסקה לו בשנים מאז האירוע בשנת 2008 ועד לבדיקתה בתביעה זו שהוגשה בשנת 2013; בטענות אלה אין כדי להתמודד עם קביעתה של המומחית מטעם בית המשפט לפיה "בהמלך השנים התובע התחתן, נודלה לו בת, הוא עובד באופן קבוע, נוהג ולא נמצא בשום טיפול. בבדיקה לא התרשמתי מסימפטומים פוסט-טראומתיים...." (ב"סיכום" לחוות הדעת; ראו גם בתשובות לשאלות הבהרה: "החשוב מכל: בשנים האחרונות חל שיפור במצבו של התובע, הוא חזר לאורך חיים נורמטיבי, הפסיק להשתמש בסמים, עובד קבוע, נולדה לו בת"; ראו גם פרוטוקול 22.12.2016 ע' 13 ש' 3-7). בטענות התובע גם אין כדי להתמודד עם חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט לפיה התובע הפגין "התנהגות מוגזמת ומגמתית" בבדיקתו אצלה (ראו חוות הדעת).

25. המומחית מטעם בית המשפט ציינה בחוות דעתה כי "ממצאים כמו כעס, דיספוריה, אימפולסיביות, חוסר סבלנות מתאימים לבעלי הפרעת אישיות ורקע של שימוש מאסיבי באלכוהול וסמים". ב"כ התובע טוען כי במהלך חקירתה התברר כי היא כלל לא בדקה ולא יודעת את הרגלי וכמויות צריכת האלכוהול שלו. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם המומחית מטעם בית המשפט אישרה בעדותה כי התובע לא ציין את סוג המשקה או את הכמויות (ע' 15 ש' 23-24). אולם היא ציטטה את התובע עצמו, בחוות דעתו, כמי שמסר כי "לדבריו", מאז שהפסיק בפעם האחרונה להשתמש בסמים אינו משתמש בסמים אך ממשיך להשתמש באלכוהול, "שותה כל ערב כמויות גדולות כדי להירגע..." (פרק "תולדות חיים").

26. ב"כ התובע טוען כי המומחית מטעם בית המשפט לא בדקה את מועד סיום הגמילה של התובע מסמים. גם טענה זו, אין בידי לקבל. ב"כ התובע טען בפני המומחית מטעם בית המשפט כי ה"גמילה העצמית" של התובע – קרי, גמילתו הסופית לאחר שניסיון קודם להיגמל במוסד שלא עלה יפה (ראו פרק "תולדות חיים"), היתה לפני אירוע התקיפה מושא תביעה זו (ע' 13 ש' 26-28). תשובתה של המומחית מטעם בית המשפט היתה, שבענין זה היא דווקא "הלכ[ה] לקראת הנבדק" (ע' 14 ש' 25). שכן:

"תהליך הגמילה זה לא הפסקת השימוש, זה תקופה מאוד ארוכה, ישנם סימפטומים פסיכיאטרים שמלווים את התהלי כים וזאת הסיבה שאנשים שנגמלו חוזרים להשתמש כי מרגישים תקופה ארוכה תסמינים כמו דכאון חרדה, הפרעת שינה, יאוש ואז כפי שרשום ד"ר שולקין [המומחה מטעם התובע] יכול להיות בכלל שכל הסמטומים האלה בכלל שייכים להתהליך הגמילה ולא לאירוע וזה לא כתוב בשום מקום, יכול להיות שכל מה שרשום בכלל לא קשורים לאירוע, דווקא פה הלכתי לקראת הנבדק" (ע' 13 ש' 20-25).

27. התובע טוען כי המומחית מטעם בית המשפט לא התייחסה לסיוטי לילה אצל התובע. תלונות על הפרעות שינה הופיעו, כמצוטט, בחוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט ("אי שקט בלילה" – פרק "התפתחות ההפרעה אחרי האירוע הנידון"). המומחית מטעם בית המשפט העידה:

"המלה סיוטים אינה מופיעה בחוות הדעת של שולקין, לא הוצגה בפני חוץ ממלה אחת בפעם אחת בחוות הדעת של שולקין, בתור פסיכיאטרית שיש לי מתלונן מסיוטי לילה הדבר החכי חשוב לשלוח אותו לבדיקת שינה בלילה, לא התייחסתי לזה בחוות דעתי, לא התייחסתי למילה הספציפית של סיוט.
ש. אני מנסה לברר משהו, כותב לך דר שולקין שהנבדק אמר לו שהוא סובל מסיוטי לילה אותו נבדק ממש מגיע אליך ומספר לך, והנושא של סיוטי לילה לא עולה בשום הקשר, למה לא שואלת לגבי זה ת. אני יודעת בדיוק מה הוא יגיד מתוך ניסיון של 30 שנים, אדם שיש לו סיוטי לילה מביא את זה בפני הבודק, למה להסתיר את זה..." (ע' 10 ש' 24-32).

עדות זו של המומחית מטעם בית המשפט, מקובלת עלי.

28. ב"כ התובע טוען כי המומחית מטעם בית המשפט קבעה כי התובע הפסיק ליטול טיפול תרופתי על דעת עצמו, אך בעדותה עלה כי אין בידה כדי לקבוע את התקופה בה הוא נטל טיפול תרופתי, וכי היא אישרה כי מדובר בענין משמעותי לקביעת נכותו של התובע. מחוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט עולה כי היא הסתמכה בענין זה על חוות הדעת מטעם התובע עצמו, בענין טיפול תרופתי בשנים 2009-2010; כמו כן, לא היא "קבעה" כי התובע הפסיק ליטול את הטיפול התרופתי על דעת עצמו, אלא, היא קבעה כי התובע עצמו מסר זאת:

"לפי ח"ד פסיכיאטרית של ד"ר שולקין בשנים 2009-2010 היה בטיפול פסיכיאטרי בקופת חולים עם אבחנה של הפרעת חרדה. (לא הוצגה לפני רשומה פסיכיאטרית – א.ש.). לדברי הנבדק הוא לא הרגיש שיפור מטיפול תרופתי והפסיק כל טיפול על דעת עצמו: 'מספיק היה לי עם הסמים, לא רוצה יותר חומר כימי בגוף'" (פרק "התפתחות ההפרעה אחרי האירוע הנידון").

ב"כ התובע מפנה לעדות המומחית מטעם בית המשפט בענין זה, כדלקמן:

"ש. אני חושב שהנבדק לשאלתך או לשאלתו של ד"ר שולקין מדוע הוא הפסיק טיפול אמר שהוא הפסיק מכח עצמו, אבל אין בפני שום מידע שהתרופות שנרשמו לו הוא לא נטל.
ת. אני מצטערת אני לא ראיתי ולא בדקתי את התובע שהוא יגיד שלא לקח את התרופות.
ש. התשובה שאין בידיך מידע
ת. יש לי מידע מפיו שהוא לא נטל תרופות
ש. תפני אותי בבקשה איפה הוא אמר
ת. מצטטת
ש. זה אומר שכן הוא נטל תרופות
ת. תקופה מאוד קצרה
ש. איפה כתוב תקופה מאוד קצרה
ת. הוא היה בטיפול שנתיים, פחות כי הוא התחיל בפברואר, שנתיים היה בטיפול ש. אין בפניך שום עדות לכך שהוא נטל תרופה תקופה קצרה ת. אין לי" (ע' 16 ש' 15-27).

ב"כ התובע טען: "הכיצד ניתן לקבוע את אחוזי הנכות של החולה הפסיכיאטרי באם המומחה לא בודק את תקופת נטילת התרופות והשפעתן? המומחית הסכימה שלנתון זה חשיבות ממשית...ובמקרה זה לא מדובר בתקופה קצרה של טיפול, אפילו ד"ר שיינקמן [המומחית מטעם בית המשפט] יודעת לציין טיפול של שנתיים" (פס' 11(ה) לסיכומי התובע). דא עקא, בעדות המצוטטת לעיל, המומחית מטעם בית המשפט מעידה שתקופת נטילת התרופות היתה כשנתיים – אותה תקופה שהיא ציינה בחוות דעתה – וכי שנתיים זה אכן זמן קצר מבחינתה לנטילת טיפול תרופתי, וכי התובע עצמו מסר כי הפסיק ליטול תרופות על דעת עצמו. איני מוצא בעדות המצוטטת עילה שלא לקבל את חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט.

29. אחרון, טוען ב"כ התובע כי בפברואר 2009 ושנה מאוחר יותר אובחן התובע כסובל מתסמונת בתר חבלתי PTSD, אלא שהמומחית מטעם בית המשפט לא ראתה מידע אודות הטיפול שנקבע לתובע בעקבות הבחנה זו, והכל כאשר היא מסכימה שלמידע זה יש השפעה על המסקנות הסופיות שלה (פס' 11(ו) לסיכומי התובע). המומחית מטעם בית המשפט העידה כי אבחנה של PTSD מובילה לטיפול תרופתי, טיפול קוגנטיבי או החלטה שלא צריך טיפול (ע' 17 ש' 30-32). אלא עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי ב"כ התובע נמנע מלעמת את המומחית עם המסמך של הרופא הרלוונטי, בענין טיפול עליו הוחלט, אם בכלל; ב"כ התובע טען "כרגע המכתב הזה לא בפני" (ע' 18 ש' 1-12), והציע לשלוח אותו אל המומחית ככל שהיא מעוניינת בכך. בסופו של דבר, לא הראה ב"כ התובע כי רופא קבע טיפול עבור PTSD לתובע, ומכאן שלא הוכח, אף בהקשר זה, כי חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט (כפי שתיקנה אותה בעדותה), אינה נכונה.

30. המסקנה מהאמור לעיל היא, כי הנני מקבל את חוות דעתה המתוקנת של המומחית מטעם בית המשפט, לפיה יש להכיר ב-10% נכות זמנית אצל התובע במשך השנתיים הראשונות לאחר האירוע מושא התביעה, ו-5% נכות זמנית לשנה נוספת, כאשר התובע אינו סובל מנכות נפשית צמיתה.

הפסד שכר לעתיד

31. מאחר והנכות הרלוונטית לתביעה המתקבלת – זו נגד אהוד שושני – היא נכות נפשית, ולא מצאתי מקום לדחות את מסקנת המומחית מטעם בית המשפט לפיה לתובע אין נכ ות פסיכיאטרית צמיתה, התביעה לפיצוי בגין הפסד שכר לעתיד, נדחית.

הפסד שכר בעבר

32. כאמור, המומחית מטעם בית המשפט קבעה לתובע נכות לשנתיים בשיעור של 10%, ושנה נוספת של נכות זמנית בשיעור של 5%. נזק בגין שכר בעבר הוא נזק מיוחד, אותו יש להוכיח בראיות. התובע לא הגיש מסמכים כלשהם בענין רמת התשכרותו בתקופה שלפני האירוע. עם זאת, אין מחלוקת כי בזמן האירוע, בשנת 2008, התובע היה מועסק אצל תומר בגלידריה. מכאן הניי מוצא מקום לחשב את הפסדי השכר בעבר לפי שכר בשיעור 5000 ₪ (נומינלי) לחודש , ובשיערוך מיום 1.12.2008 – 5536 ₪.

33. עמדתי לעיל על כך, שאהוד שושני חייב בפיצוי התובע בגין נזקו הנפשי אך בגין כליאת שווא (כמעוול בעצמו, וכמעוול-יחד), אך לא בגין תקיפה או איומים. אהוד שושני טוען כי המומחית מטעם בית המשפט הבהירה כי האדם שמעשיו גרמו לנזק הנפשי היה תומר לוי ולא אהוד שושני. בענין הרלוונטי למר שושני – שהוא רק כליאת שווא – אין בכך כדי להוסיף או לגרוע; שכן, כאמור לעיל, מר שושני חייב כלפי התובע בגין כליאת שווא לא רק בגין מעשיו-שלו, אלא גם בגין כליאת השווא על ידי תומר לוי כמעוול-יחד עמו בענין זה . כאמור לעיל, הנזק הנפשי של התובע נגרם במסגרת מעשים שכללו לא רק כליאת שווא אלא גם תקיפה ואיומים, להם מר שושני אינו אחראי. נוכח השיעורים של הנכויות הזמניות שנקבעו, שהם יחסית נמוכים, והעדר נכות נפשית צמיתה, ראיתי לנכון לחייב את מר שושני בסכומים גלובליים, חלף הפניית שאילתה , לאחר הסיכומים , למומחית מטעם בית המשפט בענין חלוקת הנזק הנפשי הזמני בין החלק המבטא את התקיפה והאי ומים, והחלק המבטא כליאת השווא. החישוב האקטוארי של הפיצוי בגין הפסד שכר בעבר בגין כל מעשיהם של תומר ואהוד שושני יחד הינו כדלקמן:

24 חודשים * 10% * 5536 = 13,286 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה – 14,586 ₪;
12 חודשים * 5% * 5536 = 3321 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה – 3623 ₪;
סה"כ 18,209 ₪.

בהתחשב בחלקה של כליאת השווא במסגרת הפרשה של תקיפה, איומים וכליאת שווא, הנני מחייב את אהוד שושני, כמעוול-יחד של תומר, לפצות את התובע בגין הפסד שכר בעבר, בגין כליאת השווא (בלבד), בסך של 8000 ₪.

התובע עתר, לפיצוי בגין זכויות סוציאליות, לרבות פיצויים המשקפים פיצויי פיטורים. התובע אינו זכאי לקבל פיצוי כזה מאהוד שושני. הרלוונטיות של הטענות לפיצוי בגין פיצויי פיטורין היא בעיקר בתביעה נגד עו"ד רובין, במסגרת הטענות לפיצויים שאותם יכול היה התובע לקבל, לטענתו, מתומר אילו יכול היה להביא תביעת נזיקין נגד תומר לכדי השלמה לגופה. כאמור לעיל, בתביעת התובע נגד שושני, שושני אחראי רק על הנזק ממעשה כליאת השווא, ולמעשה זה אין קשר סיבתי להעדר אפשרותו של התובע לתבוע מתומר פיצויי פיטורים.

כאב וסבל

34. הנתבע 5 אהוד שושני אמנם לא השתתף בתקיפתו של התובע או באיומים עליו, אולם הוא כלא את התובע כליאת שווא, עת התובע היה חבול ואזוק באזיקים. הנתבעת 5 יפצה את התובע בגין כאב וסבל בסך של 30,000 ₪.

עזרת הזולת

35. אמנם אף כאשר עזרת הזולת מסופקת לא בתשלום, אלא בידי בן משפחה אשר מספק עזרה החורגת מהמצופה באופן סביר מבן משפחה, היא בת פיצוי. דא עקא, התובע כלל לא הצהיר על עזרה שסופקה לו, ולא ציין מי עזר לו או כיצד. העתירה לפיצוי בגין עזרת הזולת נדחית.

סיכום הפיצויים – הנתבע 5

36. על הנתבע 5 אהוד שושני לשלם לתובע פיצויים כדלקמן:

הפסד שכר בעבר: 8000 ₪
כאב וסבל 30,000 ₪
סה"כ 38,000 ₪

סוף דבר
37. הנתבע 1 חייב להחזיר לתובע סך של 928 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 26.10.2010 עד לפרעון בפועל.

38. יתר התביעה נגד הנתבע 1, נדחית. הנתבע 1 ייצג עצמו, אך נדרש להש קיע משאבי זמן בהגנתו. התובע ישלם לנתבע 1 הוצאות בסך של 5000 ₪.

39. הנתבע 5 אהוד שושני ישלם לתובע סך של 38,000 ₪.

40. כן ישלם הנתבע 5 לתובע, בגין אגרה, סך של 950 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 28.10.2013 עד לפרעון בפועל, ושכר טרחת עורך דין בסך של 9000 ₪.

ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ח, 06 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.

דניאל קֵירֹס, שופט


מעורבים
תובע: סטניסלב וגמן
נתבע: הלשכה לסיוע משפטי
שופט :
עורכי דין: