ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דן וולס נגד תמר מידן :

החלטה בתיק ע"א 7341/17 בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן

המבקש:
דן וולס

נ ג ד

המשיבה:
תמר מידן

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ע' ורבנר) בה"פ 58396-05-16 מיום 21.6.2017

בשם המבקש:
עו"ד אלישיב ברקוביץ'

בשם המשיבה:
עו"ד מוני עזורה

החלטה

1. המבקש התקשר בשנת 1995 בהסכם מכר עם המשיבה ובן זוגה המנוח (להלן ביחד: הקונים) למכירת מקרקעין מהמבקש לקונים, המצוי בגוש 10557 על חלק מחלקה 1 (להלן: הנכס והחלקה), כחלק מפרויקט שכלל חמש יחידות דיור בעתלית בליוויו של עורך הדין יוסף תשובה, שהיה גם בא כוחו של המבקש (להלן: הסכם המכר ותשובה). בהסכם צוין כי אין מניעה לרשום את זכויותיו של המבקש בנכס בלשכת רישום המקרקעין אף שלא נעשה כך בפועל, והמבקש התחייב לרשום את הנכס על שם הקונים וכן לרשום הסכם שיתוף בין כל בעלי החלקה. בתמורה לרכישת הזכויות האמורות התחייבו הקונים לשלם למבקש סכום של 180,000 דולר אמריקאי, חלקם במועד חתימת הסכם המכר והיתרה – עד למועד מסירת החזקה בנכס. הקונים החלו להתגורר בנכס במהלך שנת 1995 וזאת למרות שהם לא העבירו למבקש את מלוא התמורה שנקבעה בהסכם זה (ועל כך בהמשך). בשנת 2012 הגישה חברת כרמל כימיקלים בע"מ (להלן: החברה) תביעה אזרחית לאכיפת הסכם שיתוף במקרקעין (להלן: הסכם השיתוף) שנחתם בינה לבין המבקש ואחרים, בטענה כי בחודש מאי 2010 חתמו הצדדים, בהם החברה והמבקש, על הסכם השיתוף, המסדיר את בעלותם בחלקים שונים בחלקה וכי בניגוד להתחייבותו, תשובה לא טיפל ברישום הסכם השיתוף ורישום בעלותם של הצדדים בחלקה (להלן: תביעת החברה). לפיכך ביקשה החברה כי בא כוחה יתמנה ככונס נכסים על מנת לבצע את הפעולות הדרושות לרישום הסכם השיתוף וזכויות הצדדים בחלקה. בפסק דין מיום 3.4.2013 קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ר' למלשטריך-לטר) את תביעת החברה והורתה על מינוי בא כוח החברה ככונס נכסים לצורך ביצוע רישום שרשרת זכויות הבעלות והסכם השיתוף, בכפוף להסדרת השעבודים על החלקה (להלן: הכונס).

2. בחודש מאי 2016 שלח המבקש למשיבה הודעה בדבר ביטול הסכם המכר ובהמשך הגיש תובענה בדרך של המרצת פתיחה שבה נתבקש בית המשפט להורות על ביטול הסכם המכר ולהורות על סילוק ידה של המשיבה בנכס; ולחלופין – להורות על אכיפה צודקת של הסכם המכר ולחייב את המשיבה לשלם את יתרת התמורה עבור הנכס (60,000 דולר אמריקאי לפי טענת המבקש) ופיצויים מוסכמים. לטענת המבקש הקונים קיבלו מפתח לבית במטרה לבצע מדידות למטבח ומאז לא החזירו את המפתח ופלשו לנכס מבלי ששילמו את יתרת התמורה. ביום 21.6.2017 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ע' ורבנר) את התובענה על ראשיה השונים, וקבע כי אין מקום להורות על ביטול הסכם המכר לאחר 21 שנים; וכי הסעד הכספי שהתבקש לחלופין, התיישן. נקבע כי הצדדים אינם חלוקים על כך שהמשיבה מתגוררת בנכס מזה כעשרים שנים והמבקש לא נקט פעולה כלשהי במהלך התקופה האמורה על מנת לפנותה משם; כי סעד הביטול לא נתבע בפרק זמן סביר כנדרש בדין; וכי התנהלות המבקש ובא כוחו לאורך השנים מצביעה על ויתור על זכות הביטול. בנוסף, בית המשפט קיבל את טענתה של המשיבה שלפיה השתהותו של המבקש במיצוי זכויותיו גרמה לה לנזק ראייתי, באשר ליכולתה להוכיח נזקים הקשורים בליקויים בנכס, שהייתה יכולה לקזז את הפיצוי בגינם עם החוב הכספי הנטען על ידי המבקש.

3. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע – היא הבקשה שלפניי. לטענת המבקש בית המשפט המחוזי קבע כי התמורה שנקבעה במסגרת הסכם המכר לא שולמה במלואה ולפיכך לא הייתה הצדקה לדחות את טענותיו לביטול ההסכם או לחלופין – לאכיפתו. לדברי המבקש, בהסכם הגירושין בין המשיבה לבין בן זוגה המנוח (לו ניתן תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה) נקבע כי יש לגרוע משווי הנכס את חובם לקבלן שבנה את הבית, ויש לראות בהוראה זו משום הודאת בעל דין. לכן לשיטת המבקש לא היה מקום לדחות את תביעתו לסעד כספי מחמת התיישנות. עוד טוען המבקש כי בתביעתו התבקש גם סעד הצהרתי שלפיו המבקש יישאר כבעלים הרשומים על הנכס על עוד המשיבה לא השלימה חובותיה על פי הסכם המכר ולכן שגה בית המשפט המחוזי כשסיווג את תביעתו ככספית ומשכך החיל עליה תקופת התיישנות של 7 שנים. נוכח טענות אלו, טוען המבקש כי סיכויי ערעורו טובים. אשר למאזן הנוחות נטען כי אם לא יינתן הסעד הזמני המבוקש, תירשם המשיבה כבעלים של הנכס ולא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו לו יתקבל הערעור. עוד טוען המבקש כי למשיבה לא ייגרמו נזקים כתוצאה מהעיכוב שהתבקש בביצוע רישום הזכויות על הנכס, משזה משמש למגוריה. משכך, מבוקש כי בית משפט זה יורה על עיכוב ביצוע רישום הזכויות בנכס על שם המשיבה עד להכרעה בערעורו.

4. עוד ציין המבקש, כי עובר להגשת הערעור, פנה לבית המשפט שדן בתביעת החברה בבקשה כי זה האחרון יורה לכונס לעכב את רישום המשיבה כבעלים של הנכס עד לקבלת פסק הדין בערעורו וביום 7.9.2017 נעתר בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ד' מאזן) לבקשתו באופן חלקי והורה לכונס להימנע מביצוע הרישום האמור עד ליום 30.9.2017, אלא אם יומצא עד לאותו מועד צו המעכב את ביצוע פסק הדין על ידי הערכאה המוסמכת (להלן: ההחלטה הזמנית).

5. בהחלטתי מיום 19.9.2017 קבעתי כי ההחלטה הזמנית תעמוד בעינה עד החלטה אחרת והתבקשה תגובת המשיבה לבקשה. בתגובתה טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה דנא, שלא נתמכה בתצהיר מטעם המבקש כנדרש, ומשהמבקש לא הביא תימוכין לטענה שלפיה לולא יעוכב הרישום ייגרם לו נזק בלתי ניתן לתיקון. עוד נטען כי בערעורו חוזר המבקש על טענותיו בהליך קמא (לצד טענות חדשות, המהוות הרחבת חזית אסורה), ומשיג על קביעות עובדתיות בפסק הדין. לפיכך, לגישת המשיבה, סיכויי הערעור נמוכים.

6. נראה כי הסיווג המתאים לבקשה דנן הינו כבקשה לסעד זמני בערעור. מכל מקום, לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הכלל הוא כי אין מעכבים ביצועו של פסק דין שהוגש עליו ערעור אלא בכפוף להתקיימותם של שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 8506/15 ריכטר נ' כהן, פסקה 7 (27.3.2016) (להלן: עניין ריכטר)). באשר למאזן הנוחות, המבקש סעד זמני נדרש להוכיח כי אם לא תתקבל בקשתו וערעורו יתקבל בסופו של יום – ייגרם לו נזק בלתי הפיך. דא עקא, טענות המבקש בבקשה דנא בדבר נזק בלתי הפיך שייגרם לו כתוצאה מרישום זכויות המשיבה על הנכס נטענו בעלמא, באופן גורף ומבלי שהונחה בבקשתו תשתית, ולו לכאורית, בעניין זה. כפי שצוין בפסיקתנו לא פעם, החשש לנזק בלתי הפיך בענייני מקרקעין אינו קם באופן "אוטומטי", והכרעה בבקשה לסעד זמני בעניינים אלה תלויה אפוא בנסיבות המקרה הקונקרטי (ע"א 2938/12 פארס נ' פארס, פסקאות 11-10 (10.6.2012); ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי, פסקה 17 (13.4.2014)). אין מחלוקת כי הנכס נושא הבקשה אינו משמש למגורי המבקש כי אם למגורי המשיבה, מזה למעלה מ-20 שנים. יתרה מכך, המבקש לא טען כי קיים ערך מיוחד אחר לנכס המצדיק היעתרות לבקשתו (ראו למשל ע"א 954/15 י.ע. דן סנטר ב.ב. שותפות מוגבלת נ' עלרונט דן בע"מ, פסקה 17 (2.7.2015) (להלן: עניין דן סנטר); ע"א 1755/12 שפירא נ' בודה, פסקה 8 (29.3.2012)), או כי יהיה קושי להיפרע מהמשיבה (אם זו תעביר את הזכויות בנכס לידי צד שלישי) ככל שתתקבלנה טענותיו בערעור (ראו והשוו ע"א 9409/16 שטולץ נ' רבין, פסקה 8 (18.1.2017); עניין ריכטר, פסקה 8). למעשה, במסגרת התובענה שהגיש בהליך קמא, עתר המבקש כי בית המשפט יורה על ביטול הסכם המכר, סילוק ידה של המשיבה מהנכס ומכירתו לכל המרבה במחיר – כך שהתמורה תחולק בין הצדדים בהתאם לטענותיו באותו הליך. מכך נובע כי אפילו יתקבל ערעורו של המבקש – ואיני מביע עמדה בקשר לכך – גם הסעד העיקרי שהתבקש על ידו בהליך קמא עניינו בקבלת תמורה כספית בעבור הנכס (השוו עניין דן סנטר, פסקאות 19-18). עוד אציין כי בהחלטה הזמנית אמנם בית המשפט נעתר לבקשה להשהות את הליכי הרישום המבוצעים על ידי הכונס, אך זאת לתקופה שעד להגשת הערעור והבקשה לסעד זמני לבית משפט זה (ראו סעיף 16 להחלטה זו). בהתאם לכך נקבע כי אם המבקש לא ימציא צו זמני לעיכוב הרישום עד למועד שננקב בהחלטה זו, על הכונס יהיה להשלים את הליך רישום הזכויות בנכס. כאמור, המבקש לא הציג בבקשתו בהליך הנוכחי תשתית לתמוך בטענתו בדבר נזק בלתי הפיך שייגרם לו כתוצאה מרישום זכויות המשיבה בהמשך לפסק הדין, ודי בכך, בנסיבות שעליהן עמדתי, כדי להצדיק את דחיית הבקשה אף בלא להידרש לתנאי הנוגע לסיכויי הערעור.

הבקשה נדחית, והצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 19.9.2017 מבוטל. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך כולל של 3,000 ש"ח.

ניתנה היום, ‏י"ח בתשרי התשע"ח (‏8.10.2017).


מעורבים
תובע: דן וולס
נתבע: תמר מידן
שופט :
עורכי דין: