ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נובוגרוצקי נגד שוה"ר שירותי חני :


בתי המשפט

בית משפט השלום רחובות

א 004269/05

בפני כבוד השופטת איריס לושי-עבודי

תאריך:

22/01/2008

בעניין:

נובוגרוצקי רחל

ע"י ב"כ:

עו"ד נובוגורצקי חיים

התובעת

נגד

1 . שוה"ר שירותי חניה בע"מ

2 . רביבו שמעון

3 . עיריית רחובות

ע"י ב"כ:

עו"ד וולף לוי זיוה

הנתבעים

פסק דין

בפניי תביעה למתן סעד הצהרתי ולפיצוי כספי.

התובעת הינה אלמנה בת יותר מ-80 שנה, ניצולת שואה, המתגוררת בגפה בדירה שבבעלותה הנמצאת ברחוב עזרא 48 ברחובות (להלן: "הדירה"). התובעת מתגוררת בדירה מזה למעלה מ-40 שנה.

בנה של התובעת, מר בן ציון נובוגרוצקי (להלן: "הבן"), שגילו כיום למעלה מ-50 שנה, הינו גרוש ואב לשלושה ילדים בגירים. לטענת התובעת, הבן עזב את הדירה לאחר נישואיו לפני למעלה מ-25 שנה ומאז לא התגורר בדירה. לכתב התביעה צורפו העתקי תעודת הזהות ורישיון הנהיגה של הבן, שבהם צוין כי כתובתו הינה בנתיב השיירות 7 במזכרת בתיה.

על-פי הנטען בכתב התביעה, הבן חב כספים לנתבעת 3 (עיריית רחובות) בגין דו"חות חניה שלא שולמו. לאחר שנשלחה אליו הודעה לכתובתה של התובעת בשנת 2002, הופיע הנתבע 2 (מר שמעון רביבו, שפעל מטעמה של הנתבעת 1 - שוהר שירותי חניה בע"מ) בביתה של התובעת בתאריך 15.12.05 ודרש ממנה לשלם לו את חובה של בנה. התובעת הסבירה לנתבע 2 כי בנה אינו מתגורר בדירה מזה למעלה מ-25 שנה וכי בדירה לא נמצאים חפצים כלשהם השייכים לו. הנתבע 2 ענה לה בגסות ובתוקפנות כי אין זה מעניינו וכי אם החוב לא ישולם בתוך 7 ימים יוצאו שולחן וכסאות מן הדירה. הנתבע 2 השאיר בידיה של התובעת דו"ח על עיקול מיטלטלין (להלן: "דו"ח העיקול") וכן כתב הרשאה לתפוס, לפרוץ ולמכור מיטלטלין עפ"י סעיף 4 לפקודת המסים (גבייה) – העתקי שני המסמכים צורפו לכתב התביעה.

התובעת, הסובלת מלחץ דם גבוה ומתגוררת כאמור בגפה, נחרדה ונבהלה מאד, בין היתר משום שמעולם לא הייתה מעורבת בהליך משפטי ומעולם לא הייתה חייבת כספים לאיש. עוד נטען בכתב התביעה כי אירועים אלה השפיעו לרעה על התובעת ועל מצבה הבריאותי, כי היא לא ישנה בכל אותו לילה והרגישה לא טוב במשך הימים והלילות שלאחר מכן.

אשר-על-כן נטען בכתב התביעה, שהוגש בידי בא-כוח שהוא בן אחר של התובעת (עו"ד חיים נובוגרוצקי), כי הנתבעים פעלו שלא כדין, באטימות לב ובכוחניות וכי עליהם לפצות את התובעת על הנזק הנפשי ועל הצער והסבל שנגרמו לה בסכום שהועמד על-פי ההערכה על סך של 20,000 ₪. בנוסף לכך התבקש בית-המשפט לתת פסק-דין הצהרתי לפיו הרכוש הנמצא בדירה שייך לתובעת ולא לבן וכי הנתבעים אינם רשאים לעקל את תכולת הדירה בגין חובותיו של הבן.

מסגרת הדיון

בין הצדדים לא הייתה, למעשה, מחלוקת כי הרכוש שנרשם בדו"ח העיקול (שלחן, 6 כסאות ומערכת ישיבה פרחונית) שייך רק לתובעת. בנסיבות אלה הנתבעים לא התנגדו למתן פסק-דין הצהרתי בהתאם, ולפיכך התמקד הדיון בתביעתה הכספית של התובעת. במאמר מוסגר יצוין כי התובעת לא צירפה לתביעתה רשימה של מיטלטלין אחרים שברצונה לקבל לגביהם צו הצהרתי דומה ולמותר לציין כי לא ניתן לתת לתובעת צו הצהרתי גורף כמבוקש בכתב התביעה לגבי כל הרכוש הנמצא בדירה, שכן צו הצהרתי במצבים כאלה לעולם מוגבל לרשימה מפורטת של מיטלטלין ספציפיים.

אשר לתביעתה הכספית של התובעת, הרי שהצדדים הציבו בפני בית-המשפט שתי שאלות שהתשובות עליהן הן שיובילו להכרעה בה:

א. האם פעולת הנתבעות 1 ו-3 (להלן: "הנתבעות"), שביצעו עיקול ברישום בדירה בגין חובותיו של הבן, הייתה כדין?

ב. אף אם פעולת הנתבעות הייתה בעיקרון כדין - האם התנהגותו הספציפית של הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") בעת ביצוע העיקול ברישום בדירה הייתה שלא כדין?

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית – מצד התביעה תצהירה של התובעת; ומצד הנתבעים תצהירו של הנתבע וכן תצהיר של מר יצחק שטיינר, גובה מס מטעם הנתבעת 3 שבתקופה הרלוונטית לכתב התביעה שימש כמנהל בכיר במחלקת אכיפת דו"חות החנייה בנתבעת 1 (להלן: "מר שטיינר"). שלושת המצהירים נחקרו בפניי בחקירה נגדית על תצהיריהם, והצדדים סיכמו בכתב את טענותיהם.

דיון

אדון בשתי השאלות שהוצגו לעיל על-פי סדרן:

א. האם פעולת הנתבעות הייתה כדין?

כאמור, התובעת טוענת כי פעולת הנתבעות, שביצעו עיקול ברישום בדירה בגין חובותיו של הבן, הייתה שלא כדין, וזאת בהסתמך על שתי מערכות נימוקים עיקריות: (א) נימוקים עקרוניים ביחס לעיקול ברישום של רכוש בנים אצל הוריהם הקשישים; (ב) פגמים חוקיים שנפלו לכאורה בהליך העיקול הספציפי.

אדון בשתי מערכות נימוקים אלה על-פי סדרן:

נימוקים עקרוניים ביחס לעיקול ברישום של רכוש בנים אצל הוריהם הקשישים

טענתה העיקרית של התובעת בתיק זה נשענת, למעשה, על העובדה כי במקרה זה הבן לא התגורר בפועל בבית התובעת ובפועל לא נרשמו שם חפצים שהיו שייכים לו. על בסיס מקרה פרטי זה בנה בא-כוח התובעת בסיכומיו בשצף קצף תלי-תלים של הלכות חדשניות אשר לפי דעתו צריכות לחול על מקרים של עיקול ברישום של רכוש בנים אצל הוריהם הקשישים.

לדעת בא-כוח התובעת, עיקול ברישום של רכוש בנים אצל הוריהם הקשישים יוצר פגיעה בלתי-מידתית בהורים קשישים בשל חובות ילדיהם, ולפיכך "העובדה שכתובתו הרשומה של הבן הינה דירת ההורים [דבר המוכחש במקרה זה – א.ל.ע.]... אינה מספקת כדי לבצע הליכי עיקול. העובדה שהבן לא שינה את כתובתו במשרד הפנים אחרי שעזב את הבית או שרשם כתובת זו במשרד הפנים ללא ידיעת הוריו אינה ראיה חלוטה שהבן מתגורר בבית הוריו... כאשר מבקשים לעקל רכוש בדירה קטנה של הורים זקנים בשל חוב של ילדיהם המבוגרים, שהינם נשואים ועזבו את הבית לפני עשרות שנים, יש לבדוק במשנה זהירות כל פרט ופרט בהליך ולהיות בטוחים בוודאות גבוהה במיוחד שאכן מבצעים את ההליך הנכון, שכל המרכיבים והנהלים נעשו כדין ולבדוק שאכן הליך זה הינו ההליך הראוי... כאשר מבצעים עיקול אצל אדם זקן בגין חוב שאינו שלו המינימום שיש לדרוש ממבצע העיקול שיסביר היטב לאותו אדם את המצב וכן ישאל אותו האם אחד מילדיו יכול להופיע או לדבר עם המעקל... כל ישיש... יראה למעקל את הדירה באופן מלא כדי שהמעקל יוכל להיווכח שלא מתגורר בה אדם נוסף... מבצע העיקול בוחן את החפצים ברי העיקול בדירה. כאשר הוא רואה שאין שום סימן להתגוררותו של אדם נוסף בדירה עליו להפעיל שיקול דעת... הנתבעים [צריכים היו לפנות]... לתובעת קודם בעניין זה... [ו]לתת לה הזדמנות להגיב ולהציג להם ראיות..." [סעיפים 5, 6, 14(ב), 32, 34 לסיכומי בא-כוח התובעת].

ברם, לדעתי, אין לקבל את טענתו זו של בא-כוח התובעת, וזאת לא במישור העקרוני ולא ביחס לנסיבותיו של המקרה הספציפי.

אשר למישור העקרוני, ראשית, בא-כוח התובעת לא הצביע על מקור נורמטיבי כלשהו שמכוחו יש לשאוב סטנדרט שונה לטיפול דווקא בעיקול ברישום של רכוש בנים אצל הוריהם הקשישים. למעשה, בא-כוח התובעת מתפרץ לדלת פתוחה, שכן בכל מקרה לפני שפונים להליכי גבייה מנהליים יש לנקוט בזהירות הראויה ולערוך את כל הבדיקות המתבקשות ואין זה משנה אם המקום שבו מתבצע העיקול ברישום הוא דירה קטנה או גדולה ואם מתגוררים בה גר, יתום, אלמנה, אם חד-הורית, הורה בגיל העמידה, הורה קשיש או "סתם" אדם מן היישוב. שנית, מובן כי הסטנדרט שמבקש בא-כוח התובעת להשליט אינו ישים ואינו מעשי, שכן עד להגעתו למקום העיקול מבצע העיקול אינו יודע, אינו יכול לדעת ואינו צריך לדעת באיזה סיפור אנושי מיוחד ייתקל. אדרבא, בדיוק לשם כך נועד הליך העיקול ברישום ולא מתבצע מיד עיקול בפועל, קרי על מנת ליתן לבעל המיטלטלין מרווח של זמן להעמיד דברים על דיוקם ולמנוע גרימת עוול מיותר. בהמשך לכך, מבצע העיקול ברישום הוא מבצע בלבד הפועל על יסוד ההנחה כי החייב גר בבית, וזאת מתוקף הצו שבידיו. כל תפקידו של מבצע העיקול הוא לבצע את עיקול המיטלטלין ברישום ללא שיקול דעת נוסף. תפקידו אינו לשפוט את דברי מי שנמצא בבית (או ילדיו שיש לקרוא להם למקום לשיטתו של בא-כוח התובעת) ואינו לחקור אם החייב מתגורר בבית.

אשר לנסיבותיו של המקרה הספציפי, הרי שבא-כוח התובעת לא הביא כל ראיה ולא השכיל להצביע על דבר כלשהו שהיה אמור להדליק אצל הנתבעות "נורה אדומה" לפני ביצוע העיקול ברישום, ושבעטיו ניתן לומר כי התנהגותן לא הייתה זהירה מספיק.

כך, למעט גילו של הבן ומצבו המשפחתי (שספק בעיניי אם היו ידועים או צריכים היו להיות ידועים לנתבעות), הדבר היחידי שבא-כוח התובעת הצביע עליו היה, כאמור, צילומים של תעודת הזהות ורישיון הנהיגה של הבן, שבהם צוינה כתובת אחרת. למותר לציין, כי בכך אין די שכן הכתובת הרשומה בתעודת הזהות וברישיון הנהיגה ניתנת לשינוי חדשות לבקרים ללא כל קושי, לא כל שכן שהתובעת אישרה, כאמור, כי במשך השנים היא קיבלה לדירתה מכתבים רבים עבור הבן וכי העבירה אותם לידיו. בהמשך לכך, בא-כוח התובעת לא תמך את טענתו בדבר העדר הזהירות מצידן של הנתבעות בראיות בעלות משקל גבוה יותר כגון באמצעות תדפיס ממרשם האוכלוסין המראה את כתובתו של הבן במועד הרלוונטי ו/או באמצעות הבאת תצהיר מטעמו של הבן (שמשום מה קולו כלל לא נשמע במהלך המשפט והוא לא היה צד לו בצורה כלשהי).

הנתבעות, לעומת זאת, פירטו באמצעות תצהירו (וחקירתו הנגדית) של מר שטיינר את השתלשלות העניינים שהובילה לביצוע עיקול המיטלטלין ברישום בביתה של התובעת בתאריך 15.12.05, כאשר עובדות אלה כלל לא נסתרו בידי התובעת:

1. הבן חב כספים לנתבעת 3 בגין 30 דו"חות חנייה שנרשמו בין השנים 1997 ל-1999.

2. בחודש אוקטובר 2002 שלחה הנתבעת 1 לבן התראה טרם נקיטת הליכי גבייה למענו הרשום במשרד התחבורה – מען זה היה בכתובתה של התובעת (וכאמור, התובעת הודתה בכתב התביעה כי הודעה זו הגיעה אליה בשנת 2002).

3. בהעדר תגובה להתראה זו נעשה בחודש ספטמבר 2003 אימות נתונים לגבי כתובתו של הבן בחברת HP Compaq – חברה זכיינית של משרד הפנים למתן שירותי עדכון כתובת ברשויות המקומיות. בעקבות זאת נשלח מכתב התראה נוסף לכתובתו של הבן ברחוב גורדון 3 ברחובות. מכתב זה חזר לשולחת מן הטעם ש"הנמען לא ידוע".

4. בחודש מרץ 2005 ביצעה הנתבעת 1 אימות נתונים נוסף בחברת HP Compaq שבו הסתבר כי כתובתו של הבן השתנתה וכי הכתובת העדכנית היא ברחוב עזרא 48 ברחובות (כתובתה של התובעת).

5. בעקבות זאת נשלח בחודש אפריל 2005 מכתב התראה שלישי לבן, הפעם לכתובתה של התובעת. מכתב זה – כמו גם המכתב הראשון משנת 2002 – לא חזר לשולחת, ומכאן הסיקה הנתבעת 1 כי הוא הגיע ליעדו.

6. בנסיבות אלה, ולאחר שהמתינה שלושה חודשים נוספים, פנתה הנתבעת 1 להליכי גבייה מנהליים. בחודש יולי 2005 נכשל ניסיון להטיל עיקול ברישום על רכבו של הבן הואיל ובדיקה במשרד התחבורה העלתה כי לבן אין רכב שניתן לעקלו. לפיכך פנתה הנתבעת 1 להליכי עיקול מיטלטלין ברישום בכתובת של הבן שהייתה ידועה לה (היא כתובתה של התובעת).

7. בד בבד, בתאריך 26.9.05, ביצעה הנתבעת 1 (באמצעות הנתבע) עיקול מיטלטלין ברישום בביתה של התובעת, וזאת בתיק אחר שהנתבעת 3 ניהלה נגד הבן (שנפתח גם הוא לצורך גביית דו"ח חניה משנת 1999). במועד זה נמסר צו לידיה של התובעת ואף שהיא לא חתמה עליו, הרי שהיא לא ציינה בפני המעקלים כי בנה אינה מתגורר במקום. (בהקשר זה יודגש כי על אף שהתובעת, כאמור, לא חתמה על צו זה הרי שהיא לא הכחישה את קבלתו ורק בסעיף 56 לסיכומיה טענה לפתע טענה מרחיקת לכת שאין לקבלה בשלב זה לפיה הצו הנ"ל מפוברק).

8. בנסיבות אלה לא היה עוד לנתבעת 1 ספק כי הבן מתגורר בדירה ולפיכך בוצע שם העיקול הנוסף ברישום, נשוא תביעה זו, בתאריך 15.12.05. לטענת מר שטיינר, אילו התובעת הייתה פונה בכתב לנתבעת 1 לאחר ביצוע העיקול בחודש ספטמבר 2005 ומציינת כי בנה לא גר בדירה הרי שהתהליך היה נעצר והעיקול הנוסף כלל לא היה מתבצע. כראיה לטענה אחרונה זו הביא מר שטיינר את העובדה כי הליכי הגבייה בתיק שבפניי אכן עוכבו בעקבות טענתה של התובעת כי בנה אינו מתגורר בדירה – טענה שהועלתה לראשונה רק במהלך העיקול ברישום השני נשוא תביעה זו.

מכלל האמור לעיל עולה כי הנתבעות בחנו בצורה סבירה ובזהירות הראויה את כתובתו של הבן לפני שנקטו לראשונה בהליכי גבייה מנהליים בתיק הרלוונטי (כ-6 שנים לאחר שנוצרו החובות וכ-3 שנים לאחר שנשלחה אליו ההתראה הראשונה). כתובתו של הבן במשרד התחבורה ובמשרד הפנים (באמצעות HP Compaq) הייתה בבית התובעת, הכתובת עודכנה ברישומי משרד הפנים זמן לא רב לפני משלוח מכתב ההתראה השלישי, דברי הדואר שנשלחו לבן לכתובת זו במשך השנים לא חזרו (ולמעשה התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי כל המכתבים נמסרו על-ידה לבנה), וכ-3 חודשים לפני כן ביצעה הנתבעת 1 עיקול מיטלטלין ברישום בדירה, וזאת מבלי שהתובעת ציינה בפני המעקלים כי בנה כלל אינו מתגורר במקום ומבלי שהבן עצמו פנה לאחר מכן בבקשה מתאימה.

לסיכום, יש לדחות מכל וכל את מערכת הנימוקים הראשונה, העקרונית, של בא-כוח התובעת לפיה התנהגותן של הנתבעות הייתה התנהגות שלא כדין.

פגמים חוקיים שנפלו לכאורה בהליך העיקול הספציפי

כאמור, מעבר למערכת הנימוקים הראשונה, העקרונית, של בא-כוח התובעת לפיה התנהגותן של הנתבעות הייתה התנהגות שלא כדין, טען הלה כי יש לקבל את התביעה ולהכריז כי התנהגותן של הנתבעות הייתה שלא כדין, וזאת מחמת שלל פגמים חוקיים שנפלו לכאורה בהליך העיקול הספציפי (כגון: העיקול בוצע שלא למטרת גבייה אלא למטרת הטרדה, העיקול בוצע בדירה הלא נכונה, העיקול בוצע בניגוד ללשונו של כתב ההרשאה, כתב ההרשאה הוצא ללא בדיקת התיישנותם של העבירה והעונש וללא בדיקת גובה החוב, הנתבעת 1 אינה רשאית לאצול את סמכויותיה לנתבעת 3, ניתן להפעיל סמכויות על-פי פקודת המסים (גביה) לגבי קנסות חניה רק במקרים חריגים בעוד שמקרה זה איננו חריג וכיו"ב).

דא עקא, שמרבית הטענות הללו, שאינן טענות משפטיות גרידא ובבסיס כל אחת מהן ניצבת מסכת עובדתית או עובדתית-משפטית, הועלו לראשונה רק בסיכומיו של בא-כוח התובעת ורובן מעולם לא הועלו ולא נדונו בכתב התביעה או בשלב הבאת הראיות.

על כל פנים, עיינתי היטב בטענות בא-כוח התובעת, בתשובת הנתבעות ובעובדות המקרה והגעתי לכלל דעה כי בכל מקרה טענות אלה הופרחו בעלמא וכי אין להן כל בסיס עובדתי או משפטי.

מעבר לדרוש אציין עוד כי לדעתי התובעת מושתקת מלטעון כי הנתבעות פעלו שלא כדין הואיל וניתנו לה הזדמנויות רבות להעמיד אותן על טעותן: אם על-ידי השבת הדואר שנשלח אליה עבור הבן במשך השנים, אם על-ידי ציון העובדה כי הבן אינו מתגורר בדירה בפני המעקלים בחודש ספטמבר 2005 ואם על-ידי פנייה לבית-המשפט למתן סעד הצהרתי מתאים. אכן, לא נעלמה מעיניי העובדה כי ייתכן שהתובעת אינה בקיאה בעניינים אלה, אלא שבעצם הגשת התביעה שבפניי הוכח כי לתובעת לפחות בן אחד שהינו עורך-דין ויודע לעמוד היטב על זכויותיה, כך שאינני סבורה כי זהו המקרה המתאים להניח הנחות אחרות לטובתה של התובעת.

לסיכום, אני סבורה כי במקרה זה הנתבעות פעלו בצורה סבירה ובזהירות הראויה בעוד שהתובעת כלל לא הראתה היכן התגלו אי-חוקיות או שגיאות אחרות בפעולתן של הנתבעות. בנסיבות אלה יש לדחות מכל וכל את טענת התובעת כי הנתבעות פעלו שלא כדין בכך שביצעו עיקול ברישום בדירה בגין חובותיו של הבן.

בהקשר זה אציין בצער כי התובעת אינה צריכה לבוא בטענות לנתבעות כי אם בעיקר לבנה בן-ציון, שהתעלם מ-30 דו"חות חנייה, שלא דאג לטפל בעניין למרות שאמו-התובעת העידה כי העבירה לידיו את דברי הדואר שהתקבלו אצלה עבורו ושלמעשה "הפקיר" את אמו יותר מפעם אחת בפני המעקלים.

ב. האם התנהגותו הספציפית של הנתבע הייתה שלא כדין?

כאמור, אף אם הנתבעות פעלו בעיקרון כדין הרי שעדיין נותר לבחון אם הנתבע פעל שלא כדין בעת ביצוע עיקול המיטלטלין ברישום בדירה, בכך שהתנהג כלפי התובעת בגסות ובתוקפנות כנטען בכתב התביעה.

לדעתי, יש להשיב גם על שאלה זו בשלילה וזאת לאור העולה מתיאור המקרה על-ידי התובעת עצמה בחקירתה הנגדית כדלקמן:

1. המקרה אירע לפני הצהריים, כלומר בשעה סבירה ולא חריגה.

2. הנתבע דפק בדלת הדירה. הדפיקה בדלת הבהילה את התובעת, שהבינה מיד כי מדובר באירוע חריג ולא בביקור שגרתי של בני משפחה או שכנים וכיו"ב.

3. במשך היום דלת דירתה של התובעת לעולם אינה נעולה וניתן לפתוח אותה מבחוץ עם הידית. לאחר הדפיקה בדלת, התובעת אינה שוללת את האפשרות כי היא פתחה את הדלת, אך, על כל פנים, הנתבע בוודאי שלא פרץ את הדלת אלא דחף אותה בחוזקה ולדברי התובעת אף ב"ברבריות".

4. הנתבע נכנס למסדרון הכניסה (הול) ושם התנהלה השיחה בין השניים. בשיחה זו אמר הנתבע לתובעת כי הוא מחפש את בנה. התובעת ענתה כי בנה לא גר בדירה והנתבע הצביע למרות זאת על מיטלטלין שונים הנמצאים בדירה (שולחן, ספה, כורסאות) ואמר כי הם יילקחו מן הבית.

5. אשר לאופי השיחה בינה לבין הנתבע ענתה התובעת כדלקמן:

ש. האם הוא התנהג בך באופן אישי בגסות?

ת. לא.

ש. האם הרים את קולו?

ת. לא. לא קול נעים.

ש. הוא צעק עליך?

ת. לא בדיוק שצעק. כל ההתנהגות הייתה גסה.

ש. גסה במובן של דיבור או גסה בגלל שאמר לך שייקח את הדברים?

ת. כן. בצורה שהוא אמר את זה ואמר הנה יש שולחן, בצורה כזאת חוצפנית.

ש. מעבר לזה שאמר לך על הרכוש שיש לך בבית, אמר דברים אחרים בגסות ככל שזה נאמר בגסות?

ת. אני לא זוכרת. הייתי בשוק. צריכים לזכור דברים?

[עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 24-14].

6. התובעת מרגישה כי האירוע "עלה לה בבריאות". בלילה שלאחר המקרה היא התקשרה לבנה ולא יכלה לישון.

7. כאמור, התובעת אישרה בחקירתה כי מספר חודשים לפני כן בוצע בדירתה עיקול מיטלטלין ברישום דומה לזה נשוא התביעה, אך הדגישה כי עיקול זה בוצע בצורה שונה וכי המעקלים עזבו את הדירה באופן מיידי.

על אף שניתן היה להסתפק בדבריה של התובעת לבדם כדי להגיע למסקנה שתתואר להלן לפיה הנתבע פעל כדין, הרי שמעבר לדרוש, ולהשלמת התמונה, אציין עוד כי גם מעדותו של הנתבע – שהייתה אמינה בעיניי וממילא גם לא נסתרה – עולים דברים דומים, לפיהם:

1. מניסיונו האישי של הנתבע, במרבית מקרי העיקול ברישום הוא נתקל בטענה כי החייב אינו מתגורר בבית שבו מתבצע העיקול. בכל מקרה, צו העיקול נותר תמיד בידי דיירי הבית עם בקשה להעבירו לחייב, בוודאי כאשר מדובר בבן משפחה קרוב כמו במקרה זה.

2. הנתבע לא נכנס לדירה מפאת כבודה וגילה של התובעת. הדין ודברים ביניהם התנהל ממש בכניסה לדירה, ובישיבה.

3. כבכל המקרים, גם במקרה זה הנתבע אמר לתובעת כי על-פי הרישומים שבידיו זוהי כתובתו של החייב ועומדים לרשותו 7 ימים להסדיר את חובו לפני הוצאת המיטלטלין שנרשמו.

4. בניגוד לאמור בכתב התביעה, הנתבע לא דרש מהתובעת לשלם לו את חובה של בנה, אלא רק ביצע עיקול מיטלטלין ברישום.

לסיכום, אין לכחד כי התובעת נבהלה מן הדפיקה בדלת, מכניסתו של הנתבע לדירתה ומן הסיטואציה כולה. ברם, הנתבע נשלח לבצע משימה חוקית מטעם הנתבעות, שכאמור לעיל פעלו כדין. משימה זו אינה נעימה והיא בעייתית בכל מקרה, בוודאי כאשר מדובר בקשישה ניצולת שואה החיה בגפה – אישה גאה שמעולם לא הייתה מעורבת בהליך משפטי ומעולם לא הייתה חייבת כספים לאיש. אכן, גם אם הנתבע פעל באסרטיביות מה, הרי שהתרשמתי כי התנהגותו לא הגיעה למימדים שתוארו בכתב התביעה ובאופן כללי הייתה התנהגות סבירה, מידתית ובהתאם להנחיות ולנהלים – כל זאת במסגרת המצב הבעייתי והרגיש שבו היה נתון (מצב הדורש אסרטיביות מסוימת מעצם טבעו). במלים אחרות, דומני כי כתב התביעה אינו מבחין בין הבהלה והתחושה הבלתי-נעימה שבוודאי נגרמה לתובעת מעצם הסיטואציה (הבעייתית אך החוקית) לבין נזק שעשוי להיגרם כתוצאה מהתנהגות בלתי-סבירה ובלתי-מידתית שלא כדין. בשל כך אינני רואה כל מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין המקרה.

למסקנה זו שאליה הגעתי יש לצרף את העובדות הבאות התומכות גם הן בצורך לדחות את התביעה: (א) מבלי לזלזל חלילה בבהלה שאחזה בתובעת, הרי שהתובעת לא טענה וממילא גם לא הוכיחה בדרך כלשהי (סובייקטיבית או אובייקטיבית) כי נגרם לה נזק כלשהו - בריאותי, נפשי וכיו"ב; (ב) הואיל וכמתואר לעיל לתובעת כבר היה "ניסיון" עם הליך דומה של עיקול מיטלטלין ברישום בדירתה שלושה חודשים קודם לכן (על-ידי אותו מעקל), הרי שגם בכך יש לדעתי בכדי להפחית מעוצמת הפגיעה שחוותה התובעת.

סיכום

מכלל האמור לעיל הריני לפסוק כדלקמן:

א. ניתן בזאת פסק-דין הצהרתי לפיו הרכוש שנרשם בדו"ח העיקול (שלחן, 6 כסאות ומערכת ישיבה פרחונית) שייך רק לתובעת.

ב. תביעתה הכספית של התובעת נדחית.

ג. התובעת תשלם לשלושת הנתבעים יחדיו 3,000 ₪ הוצאות תביעה זו. בעניין זה אבקש להעיר כי שקלתי בכובד ראש אם לאור מצבה האישי יש מקום לפטור את המבקשת מתשלום ההוצאות. יחד עם זאת, אין להתעלם מן העובדה כי מדובר בתביעה מיותרת שגרמה הוצאות לנתבעים, לא כל שכן שבמקרה זה ההוצאות הושתו על קופת הציבור.

המזכירות תשלח את פסק-הדין לצדדים בדואר

ניתן היום ט"ו בשבט, תשס"ח (22 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.

____________________ איריס לושי-עבודי, שופטת

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי עריכה