ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ו.ל.בניה שומרון נגד גלעד יצחק :

בפני כבוד ה שופט אפרים צ'יזיק

תובעת

ו.ל.בניה שומרון
באמצעות ב"כ עוה"ד רנה לפידות ואח'

נגד

נתבע

גלעד יצחק
באמצעות ב"כ עוה"ד ערן וחיים צור

פסק דין

בפניי תובענה כספית מיום 13.4.2008 בסכום התחלתי של כ- 462,000 ש"ח, אשר עודכן לסכום של 60,000 ₪ בגין היטל חוב השבחה.
למען הסדר הטוב, יוער ברישת פסה"ד כי כתב התביעה הוגש ע"ס של 462,060 ₪ וכי לכל אורך התנהלות ההליכים בתיק עמדה התובעת על כך שסכום זה משקף את גובה החוב אשר לגבי דידה חב לה הנתבע, ברם רק בסיכומיה, אשר הוגשו לתיק ביהמ"ש ביום 26.2.2017 , הודיעה התובעת לבית-המשפט כי החליטה להעמיד את סכום התביעה על סך של 60,000 ₪ בלבד וזאת בעקבות תוכן עדותו של עד התביעה, מר יעקב בירנבאום, במהלך דיון ההוכחות מיום 13.10.2016 ( ראה : סעיפים 32 ו – 68 לסיכומי התובעת).
רקע עובדתי :
בתאריך 21.1.2002 נחתם בין הנתבע לבין עוה"ד מוני ( שמעון) ותמר עזורה הסכם למכירת נכס מקרקעין שגודלו 1005 מ"ר ברחוב יפה-נוף 25 במועצה המקומית זכרון-יעקב ( גוש 11321 חלקה 145) אשר היה מצוי באותה עת בבעלותו ואשר נמכר לבניה"ז עזורה במסגרת הליך כינוס נכסים. בשטח הנחלה נכלל בית מגורים דו קומתי המקורה בגג רעפים ואשר בחזיתו המערבית פונה למצפור המשקיף אל עבר הים.
במסגרת סעיף 6 להסכם המכר הוסכם כדלקמן :
"6. המוכר יישא בתשלום מס מכירה ומס שבח מקרקעין בשל מכירת הדירה על פי הסכם זה.... המוכר יישא גם בהיטל השבחה, ככל שחל או שיחול בשל מצב הבנייה של הדירה של הדירה או החלקה כפי שהם ביום חתימת הסכם זה".
במהלך שנת 1996 החליטה התובעת לבצע עדכון של תוכניות בניין עיר קודמות מהשנים 1973 , 1980 ו – 1988 ופרסמה בילקוט הפרסומים שמספרו 4420 שתי תוכניות בניין עיר חדשות אשר נכנסו לתוקף בתאריך 20.6.1996 . לאחר פרסום התב"עות המתוקנות ובעקבות הפקעת חלק משטח הנחלה איפשרה התובעת בידי הנתבע להקים בשטח הנחלה מבנה מגורים נוסף.
בתאריך 15.10.2002 ניתנה לתובעת חוות דעת מייעצת מטעם שמאי המקרקעין, מר יעקב בירנבאום, ולפיה נוכח השינויים בתוכנית בניין העיר משנת 1996 שווי המקרקעין עלה נכון ליום 5.7.1996 מסכום של 680,000$ לסכום של 800,000$ כך ששווי ההשבחה הינו 120,000$ ואילו שווי ההיטל הינו 60,000$ (191,580 ₪). על פי האמור בחווה"ד שומת היטל ההשבחה הינה בסכום של 191,580 ₪ ( נכון ליום 5.7.1996) וכי על היטל ההשבחה להיות מחושב עד למועד התשלום המלא בפועל וזאת בהתחשב במימוש הזכויות ( חתימת הסכם המכר) מיום 21.1.2002 .
בתאריך 30.12.2002 נשלחה אל הרוכשת, עוה"ד תמר עזורה, הודעה בכתב אשר הועברה לה במסירה אישית/ידנית ולפיה על הנתבע לשאת בתשלום היטל השבחה בסכום משוערך של 254,302.6 ₪ בגין התאריכים 5.7.1996 ועד 30.12.2002 .
בתאריך 8.6.2003 פנה הרוכש, עוה"ד עזורה, אל יו"ר התובעת דאז, מר איתמר בר עזר, במכתב בו ציין כי אין כל אפשרות מעשית לבנות בתוך שטח הנחלה מבנה מגורים נוסף וכי בשל מצבו הכלכלי של הנתבע נעשתה פניה מצידו ומצד רעייתו אל מר בירנבאום וזה הסכים להפחית את גובה שומת ההיטל לסכום של 60,000 ₪.
עו"ד עזורה אף הוסיף וציין במכתבו כי הוא ורעייתו נדרשו על ידי הבנקים להעביר את הזכויות בנכס על שמם באופן מידי ולא תישלל מהם הזכות לקבלת יתרת הלוואת המשכנתא אותה נטלו לצורך רכישת הנחלה. בנוסף לכך, נטען במכתב כי על התובעת לפטור את הנתבע לחלוטין מהחיוב בתשלום ההיטל מאחר והאחרון כלל לא קיבל את מכתב הדרישה לתשלום ההיטל ההשבחה וכן גם בשל כך שמבחינה מעשית לא ניתן לבנות בשטח הנחלה מבנה מגורים נוסף.
בתאריך 16.6.2003 השיב יו"ר הועדה דאז לעו"ד עזורה כי פנייתו לביטול ההיטל או להפחתתו נדחית מאחר ודו"ח השומה הועבר במסירה אישית/ידנית לרעייתו בתאריך 30.12.2002 . יו"ר הועדה אף הוסיף ונימק את החלטתו בכך שהנתבע ניהל מו"מ עם השמאי בירנבאום ומשכך חזקה עליו שהיה מודע להחלטת התובעת ולפיכך היה עליו לנקוט בהליכי הערעור הקבועים בדין.
בתאריך 23.7.2003 מסר עו"ד עזורה לתובעת מכתב הכתוב בכתב ידו בו ציין כי מכתב הדרישה נשלח אל רעייתו בטעות וכי הוא ורעייתו מעולם לא ייצגו את הנתבע. עו"ד עזורה ציין במכתבו כי התובעת מתבקשת לנקוט בצעדים המשפטיים הנדרשים כלפי הנתבע בכדי לאפשר בידם לשנות את רישום החלקה על שמם. עו"ד עזורה צירף למכתבו המחאה מעותדת על סך של 60,000 ₪ כשהיא ערוכה לפקודת התובעת לתאריך 23.7.2004 כאשר במכתבו ציין כי ההמחאה צורפה מתוך מטרה לזרז את ההליכים המשפטיים כנגד הנתבע וכי ההמחאה תיפרע אך ורק ככל שהתובעת לא תצליח לגבות מהנתבע את החוב שנפסק על ידי השמאי.
בתאריך 24.7.2003 שלחה התובעת אל לשכת רישום המקרקעין בחיפה הודעה בכתב מטעם אדריכלית הועדה ולפיה אין כל התנגדות לרישום החלקה על שמם של בניה"ז עזורה לאחר שזו נמכרה להם על ידי הנתבע. בתאריך 11.8.2003 הושלמה פעולת הרישום כך שעל שם כל אחד מבניה"ז עזורה נרשמו מחצית מהזכויות במקרקעין.
בתאריך 2.8.2007 פנה ב"כ התובעת דאז ( משרד עוה"ד מנחם נחליאלי) אל הנתבע במכתב דרישה לתשלום סכום היטל ההשבחה המעודכן (425,828 ₪) עד ליום 20.8.2007 . על פי התחשיב אשר צורף למכתב הדרישה סכום ה"קרן" במקורי עמד על סך של 191,580 ₪ כאשר ערכו המשוערך של הסכום נכון ליום המכירה (21.1.2002) עמד על 238,130.32 ₪ ו – 425,889 ₪ נכון לתאריך כתיבת המכתב.
בתאריך 13.4.2008 הגישה התובעת כנגד הנתבע בהליך של סדר דין מקוצר תובענה כספית בסך של 462,060 ₪. בתאריך 1.2.2009 ניתן על ידי כבוד הרשמת ( בדימוס) שלומית פומרנץ פס"ד בהיעדר הגנה לאחר שהנתבע לא הגיש בקשת רשות להתגונן. בתאריך 25.9.2011 דחתה כבוד הרשמת ( בדימוס) פומרנץ את בקשת הנתבע לביטול פסה"ד אולם הנתבע לא השלים עם החלטה זו והגיש בתאריך 10.11.11 בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה אשר נמחקה מחוסר סמכות בתאריך 8.1.2012 . בתאריך 1.4.2012 נדחתה בקשת הנתבע להארכת מועד להגשת הערעור ברם בתאריך 25.4.2012 קיבל בית-משפט השלום בחיפה ( כבוד השופט חדיד) את הערעור על ההחלטה מיום 1.4.2012 והורה על ביטול פסה"ד מיום 1.2.2009 תוך חיוב הנתבע בהוצאות משפט לטובת התובעת. בתאריך 5.2.2015 קיבל בית-המשפט ( כבוד הרשמת הבכירה ספרא-ברנע) את בקשת הנתבע למתן רשות להתגונן תוך חיוב התובעת בהוצאות משפט לטובת הנתבע ואף הורתה לתובעת להשיב לנתבע את העירבון אשר הופקד בידה בקשר עם הבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסה"ד אשר ניתן בהיעדר הגנה.
טענות התובעת :
התובעת טוענת כי הסיבה לשיהוי בנקיטת ההליכים המשפטיים כנגד הנתבע נבעה מכך שלא עלה בידה לאתרו לאחר שהאחרון העתיק מספר פעמים את כתובת מגוריו מבלי שטרח לעדכן את הכתובות בהן התגורר. עוד טוענת התובעת כי בתאריך 2.8.2007 נמסר לו באמצעות אביו מכתב דרישה לתשלום החוב וכי הנתבע בחר מסיבותיו שלו להתעלם מהמכתב ומדרישת החוב המפורטת בו.
התובעת מוסיפה ומציינת כי לא עלה בידה לאתר במשרדיה אסמכתא לכך שהנתבע הגיע להסדר עם שמאי הועדה ולפיו חובו הכספי כלפי התובעת יעמוד על סך של 60,000 ₪ בלבד וכי התביעה הוגשה בהסתמך על ערכה המשוערך של השומה החלוטה אשר הייתה מתועדת במשרדיה עובר להגשת התובענה (191,580 ₪). עם זאת, התובעת הבהירה בסיכומיה כי מצאה לנכון להעמיד את סכום התביעה על סך של 60,000 ₪ בלבד לאחר שהשמאי מטעמה ציין במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש כי במהלך ביקור אותו ביצע בנכס נוכח לדעת כי השומה אותה קבע הינה שומה שגויה ומשכך הגיע לכלל מסקנה כי יש להעמיד את החיוב על סך של 60,000 ₪ בלבד ( ראה : סעיף 32 לסיכומים).
עוד טוענת התובעת כי הנתבע בחר שלא להגיש השגה על גובה שומת היטל ההשבחה לאחר תיקון החיוב לסכום של 60,000 ₪ ומשכך הינו מנוע ומושתק מלטעון כנגד גובה ההיטל קל וחומר משהשמאי מטעם התובעת לא מצא לנכון לבטל את החיוב ומשהנתבע עצמו לא פעל לביטול החיוב ואף לא קיבל הודעה על ביטול חיוב היטל ההשבחה.
התובעת מציינת בטיעוניה כי הדרישה לתשלום היתר ההשבחה נמסרה לנתבע לכל המאוחר בתאריך 5.8.2007 וכי עד למועד זה הנתבע התעלם לחלוטין מדרישות התשלום ואף לא בדק באופן יזום האם עליו לשאת בתשלום החוב שנוצר ומשכך, לשיטתה, יש לחייבו במלוא הסכום המוסכם (60,000 ₪) בצירוף הפרשי ריבית והצמדה הקבועים במסגרת חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה),התש"ם – 1980 .
לשיטת התובעת, חיוב היטל ההשבחה הינו חיוב בעל היבט ציבורי אשר נועד לבטא את התפיסה כי בעל הזכויות במקרקעין המפיק הנאה מההשבחה ישתף את הציבור ברווחיו הכספיים ולכן יש לצרף לחוב היטל ההשבחה את הפרש הסכום שבין מועד כניסתה לתוקף של התוכנית המשביחה ועד למועד ה"מימוש", ובענייננו מועד החתימה על גבי הסכם המכר בהתאם לסעיף מספר 9 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 .
התובעת סבורה כי אין לקבל את עמדת הנתבע ולפיה הוא לא קיבל לידיו את השומה המקורית וזאת לאור תוכן עדותו בביהמ"ש במהלכה ציין כי בתחילת ההליכים יוצג על ידי עו"ד עזורה, בשל העובדה שהשתתף בפגישה אשר התקיימה במשרדי התובעת במסגרתה הוסכם על הפחתת השומה לסך של 60,000 ₪ וכן גם בשל העובדה שהנתבע הודה בכך ששוחח עם עו"ד עזורה לאחר שזה מסר לתובעת את המחאת הביטחון בסך של 60,000 ₪.
לשיטת התובעת, התכלית העומדת בבסיס חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961 הינה להקל על הרשות המקומית בבואה לגבות היטלים על מנת להגן על האינטרס הציבורי ועל כספי הציבור ומכאן יש לחייב את הנתבע בתשלום הפרשי ההצמדה בלבד על החוב החל ממועד כניסתה לתוקף של התוכנית המשביחה ועד ליום המימוש בפועל וזאת בהתאם להוראות חוק התכנון והבנייה ובנוסף לכך גם בהפרשי ריבית והצמדה החל מיום המימוש (21.1.2002) ועד למועד התשלום המלא בפועל.
לחילופין, עותרת התובעת על חיוב הנתבע בתוספת הצמדה החל ממועד המימוש ועד לתשלום המלא בפועל וכן גם לחייב את הנתבע בתשלום ריבית בהתאם לנוסחה אשר נקבעה בפסה"ד ע"א 154/06 גרינשטיין נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה מיום 30.7.2007 בה נקבע כי בשלב הראשון את בתשלום התקופה הראשונה החל מהיום שבו פנו לראשונה לוועדה בבקשה לקבל אישור בעניין תשלום היטל ההשבחה ובתקופה השנייה החל מיום פניית החייב בהיטל ועד ליום קבלת דרישת תשלום ההיטל ( או שומת ההיטל מטעם הועדה).
לחילופי חילופין עותרת התובעת לחיוב הנתבע בתשלום היטל ההשבחה בצירוף הצמדה בגין כלל התקופה החל ממועד החיוב או ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.
טענות הנתבע :
לטענת הנתבע, יש לדחות על הסף את התובענה בשל דבקותה ארוכת השנים בניהול ההליך בסכומים אשר גבוהים בעשרות מונים מן הסכום אשר פורט בסופו של יום בסיכומיה. הנתבע אף מוצא טעם נוסף לעמדתו זו בכך שהתובעת נמנעה מלהציג מסמכים מהותיים הנוגעים לעניינו ( כגון : תיק הבניין, פרוטוקולים של ישיבות בעניין ההיטל, שמאות מתוקנת וכו') ואף נמנעה מלזמן לביהמ"ש לעדות את כל אותם בעלי התפקיד והפונקציונרים אשר טיפלו בעניינו במועדים הרלוונטיים לתובענה ( כגון : יו"ר התובעת איתמר בר עזר, עובדי מדור ההשבחה וכו').
הנתבע סבור כי בהינתן עובדה זו הרי שעל ביהמ"ש להעביר במסגרת פסה"ד מסר חד וברור ולפיו גוף ציבורי הפועל על פי דין מנוע מלנקוט בצעדים כה דרקוניים ודרסטיים כנגד בעלי זכויות במקרקעין הנמצאים בשטח שיפוטה באמצעות דחיית התובענה והטלת הוצאות משפט לדוגמא על התובעת. הנתבע אף מציין כי על ביהמ"ש ליתן משקל יתר לנסיבותיו האישיות ( גילו המבוגר, הכרתו כנכה צה"ל, בעיות בריאות קשות וכו') ולפטור אותו מתשלום החוב במלואו לאחר שבמשך שנים נאלץ להתמודד עם דרישת חוב בסכומים בלתי פרופורציונאליים לחוב הריאלי.
לטענת הנתבע, התובעת פעלה ברשלנות ובחוסר תום לב בכך שנמנעה מפירעון השיק אשר נמסר לה על ידי עו"ד עזורה בשל רצונו להשלים את הליך הרישום במהירות האפשרית ואף הגדילה עשות בכך שמסרה לו בחזרה את השיק וזאת למרות שעו"ד עזורה הגיע עימה להסכמה ולפיה השיק ייפרע ככל שחוב היטל ההשבחה לא ייפרע מהנתבע. הנתבע אף סבור כי עו"ד עזורה בלבד מחויב לתשלום החוב וכי דרך התנהלות זו צריכה להיזקף לחובת התובעת ומשכך אין מקום לחייבו בתשלום היטל ההשבחה.
לטענת הנתבע, אין לתובעת כל עילה לדרוש ממנו לשאת בתשלום החוב ו/או בתשלומי הריבית וההצמדה וזאת משום שיו"ר הועדה דאז ציין בפניו בעל פה כי לא נותר לו חוב כספי כלפי הועדה וכי בכוונתו ליצור עימו קשר ככל שעמדה זו תשתנה. הנתבע מציין כי בעקבות שיחתו עם יו"ר הועדה וחוסר הניסיונות לאתרו בין השנים 2003 ועד 2007 הניח כי סוגיית החוב הוסדרה בין התובעת לבין עו"ד עזורה וכי הינו פטור מתשלום החוב .

דיון והכרעה :
שיעור ההיטל ומועד קבלת מסירת הודעת השומה :
נוכח טענת הנתבע כי בשנת 2002 לא היה מודע לכך שנשלחו אליו מכתבי דרישה לתשלום החוב וכי עובדה זו נודעה לו רק לאחר ששוחח עם יו"ר הועדה דאז, מר איתמר בר עזר, אשר התחייב בפניו להפחית את שיעור החוב מסכום של 191,000 ₪ לסכום של 60,000 ₪ ולאחר מכן לשלוח אליו העתק מפרוטוקול הדיון ( ראה : עמוד 22 שורות 17 – 32 לפרוטוקול), הרי שיש לבחון האם הודעת השומה נמסרה לידי התובע כדין.
ככלל, מסירת הודעת השומה הינה הליך סטטוטורי אשר נועד להניע את הנישום לשלם את ההיטל והיא צריכה לכלול את סכום ההיטל שעל הנישום לשלם ולפרט את שיעור ההשבחה שממנו נגזר סכום ההיטל, את סכום ההיטל המקורי לאחר שהוספו לו הפרשי הצמדה לפי סעיף 9 לתוספת השלישית לחוק התו"ב וכן גם את תשלום מועד ההיטל. אחד הפרטים החשובים אותם יש לכלול בהודעת השומה הינה פירוט זכותו של הנישום לנקוט בהליכי ערעור על החיוב עצמו ועל גובה החיוב. דרישה זו הינה דרישה סטטוטורית ואי קיומה פוגם בתוקפה החוקי של הודעת השומה אשר משמעותה כי תקופת הגשת הערעור על השומה תחל רק מעת קבלת הודעת השומה. פגמים אלה יגרמו לכך שהודעת השומה לא תיחשב לחוקית ולא יהיה ניתן לתקן את הפגם על ידי תיקון השומה אלא על ידי הוצאת שומה חדשה ( ראה : אהרון נמדר, היטל השבחה, הוצאת חושן למשפט (2011) , עמ' 340- 341 והאסמכתאות דשם).
דיני המס מאפשרים בידי הרשות הציבורית לתקן את השומה אשר מיוזמתה או על פי פניית הנישום נעשתה בשל טעות סופר, טעות משפטית אחרת, טעויות יסודיות או כאשר נתגלו עובדות חדשות אשר לא היו ידועות בשעת ההחלטה הקודמת או כאשר נמסרה הצהרה בלתי נכונה על ידי נישום אשר היה בה כדי לשנות את סכום המס או למנוע את תשלומו. החוק במתכונתו הקודמת איפשר לתקן שומה אשר " בטעות יסודה" וכל עוד לא שולם ההיטל, ברם לאחר חקיקת תיקון 84 לחוק התכנון והבנייה רשאיות הוועדות לתקן את השומה רק בשל טעויות טכניות הנוגעים לפרטי המקרקעין, נתוני המקרקעין או בתוכניות או בזכויות שיש לחייב במקרקעין על מנת לצמצם את שיקול דעתן של הוועדות ( ראה : נמדר, שם, עמ' 342 – 344).
דרכי מסירת הודעת השומה קבועות במסגרת תקנות התכנון והבנייה ( הודעות על חבות בהיטל השבחה ותחליף מסירה), התשמ"א – 1981 אשר מסדירות את אופן מסירת הודעת השומה. המסירה צריכה להתבצע באמצעות מסירתה לידי הנישום עצמו, או לחילופין באמצעות מסירתה במקום מגוריו או מקום עסקו הרגיל או הידוע לאחרונה או לידי אחד מבני משפחתו או אם נשלחה הועדה במכתב רשום אל הנישום לפי מען המגורים או מקום העסקים הידוע לאחרונה. התקנות אף מסדירות את האפשרות לפרסם את החלטת השומה באמצעות תחליף מסירה באם הינה מוצגת באחד מהמקומות הבולטים הקבועים בתקנה מספר 1 , או לחילופין באמצעות הכנסתה לתיבת דואר אשר נושאת את שמו של הנישום ובמידה ואין אפשרות לעשות כן באמצעות פרסום באחד מהעיתונים הנפוצים בתחום הועדה ( נמדר, שם, עמודים 341 – 342) .
מן הכלל אל הפרט, למקרא כתב התביעה עולה כי מכתב הדרישה הראשון לתשלום החוב נשלח אל משרדו של עו"ד עזורה ביום 30.12.2002 מאחר והתובעת סברה כי עו"ד עזורה ייצג באותה את עצמו ואת רעייתו וכן גם את עניינו של הנתבע ( ראה : סעיף 7 לכתב התביעה).
במענה לטענות הללו ציין הנתבע בחקירתו הנגדית כי לא קיבל לידיו את מכתב הדרישה הנ"ל וכי דרישה זו הובאה לידיעתו בעל פה בשנת 2003 לאחר ששוחח עם יו"ר הועדה דאז, מר איתמר בר עזר, במהלך הישיבה בה סוכם על הפחתת החוב לסכום של 60,000 ₪ ( ראה : עמוד 22 שורה 17 – עמוד 23 שורה 16 לפרוטוקול). הנתבע אף הדגיש בחקירתו הנגדית כי דאג לעדכן את התובעת בכל הנוגע לכתובות מגוריו למרות שנהג להחליף מקומות מגורים באופן תדיר ואף מסר לתובעת את מספרי הטלפון שלו וכן גם את כתובתם של הוריו ומספר הטלפון שלהם ואף עדכן את הדואר ביחס לכתובותיו העדכניות ( ראה : עמוד 21 שורה 20 – עמוד 22 שורה 16 לפרוטוקול).
מנגד, מהנדס התובעת החל מחודש אפריל 2001 , מר מנדי שפיגלר, ציין בעדותו בביהמ"ש כי לא ידוע לו האם אכן התקיימה בפועל פגישה בין מר בר עזר לבין הנתבע ( ראה : עמוד 8 שורה 8 – עמוד 9 שורה 2 לפרוטוקול) וכי הדרך הנכונה לתיקון השומה הינה באמצעות מסירת הודעה מתוקנת לנישום תוך עדכונו של היועץ המשפטי ושל שמאי של התובעת על החלטת תיקון גובה השומה (ראה : עמוד 12 שורה 22 – עמוד 13 שורה 9 לפרוטוקול).
בהתייחס לכך ציין עו"ד עזורה בחקירתו הנגדית כי לאחר קבלת מכתב הדרישה הוא פנה מיוזמתו אל התובעת ועדכן אותה כי הוא אינו מייצג את התובע אלא עו"ד אחר בשם אמיר מרגלית ( ראה : עמוד 14 שורות 13 – 20 לפרוטוקול).
יתירה מכך, מעדותם של מר שפיגלר ושל השמאי בירנבאום עולה כי בענייננו חלו הוראות החוק הקודמות לתיקון מספר 84 לחוק המקרקעין משנת 2009 וכי במועדים הרלוונטיים לענייננו ניתן היה לפנות ישירות אל שמאי המקרקעין של הועדה המקומית לתו"ב ולנהל עימו מו"מ ביחס לגובה החוב ( ראה : עדות מר שפיגלר בעמוד 6 שורה 29 – עמוד 7 שורה 10 לפרוטוקול; עדות מר בירנבאום בעמוד 19 שורה 30 – עמוד 20 שורה 7 לפרוטוקול).
עוד עולה מעדותו של מר שפיגלר כי חילופי גברי בראשות התובעת וקשיים באיתור הנתבע הינם הסיבה להגשת התובענה בשיהוי כה רב ( ראה : סעיף 7 לתצהיר מר שפיגלר) בעוד שמעדתו של מר בירנבאום עלה כי נערך מסמך בכתב ולפיו השומה המוסכמת הופחתה לסכום של 60,000 ₪ וכי אותן שומות מוסכמות תועדו אצל פקידה בשם בת שבע אשר שימשה באותה עת כאחראית מטעם התובעת על תחום היטלי ההשבחה ( ראה : עמודת 20 שורות 14 – 22 לפרוטוקול).
ממקבץ העדויות ומהראיות אשר צורפו לתיק ביהמ"ש עולה כי הודעת השומה הסופית על סך של 462,060 ₪ נמסרה לאביו של הנתבע בתאריך 5.8.2007 ומשכך ברי כי מדובר במסירה כדין אשר עולה בקנה אחד עם לשון תקנות התכנון והבנייה ( הודעות על חבות בהיטל השבחה ותחליף מסירה), התשמ"א – 1981 מאחר והוריו של הנתבע דווחו על ידי הנתבע כנמענים לצורך קבלת התכתבויות הנשלחות באמצעות הדואר.
יתירה מכך, למרות שהנתבע ציין במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט כי במענה למכתב זה הוא ראה בכך משום מעשה " גניבה" ומשכך בחר " לכתוב מכתב אישית לבית המשפט", כלשונו ( ראה : עמוד 23 שורה 26 לפרוטוקול), הרי שלא עלה בידיו להסביר כיצד טענה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שהתובענה הוגשה לביהמ"ש על ידי התובעת רק בשנת 2008 ( ראה : עמוד 23 שורות 23 – 31 לפרוטוקול).
מן המקובץ לעיל עולה כי מודעתו של הנתבע ביחס לדרישת החוב התגבשה עובר לקבלת מכתב הדרישה אשר נשלח אליו מטעם ב"כ התובעת דאז ( משרד עוה"ד מנחם נחליאלי) בתאריך 2.8.2007 ומשכך החל ממועד זה היה באפשרותו לנקוט בהליכי הערר הקבועים בדין ולכן בעצם הימנעותו לעשות כן הופכת את חוב היטל ההשבחה לחוב חלוט.
עם זאת, חרף מחדליו הפרוצדוראליים של הנתבע במישור המשפטי בכך שנמנע מלנקוט בהליכי הערר הקבועים בדין הרי שבסופו של יום האיר מזלו בכך שהתובעת בחרה לצמצם את שיעור החוב החלוט באופן משמעותי ביותר ולהעמידו על סך של 60,000 ₪ בלבד.
טענת הנתבע ולפיה יש לפטור אותו לחלוטין מתשלום חוב היטל ההשבחה :
עיון בהסכם המכר אשר נכרת בין הצדדים מעלה בבירור כי הנתבע הוא זה אשר אמור היה לשאת בתשלום מלוא היטל ההשבחה דא עקא שלטענת הנתבע הוא הופטר מתשלום החוב הן בשל הימנעותו של יו"ר הועדה דאז ליצור עימו קשר על מנת לעדכנו בכל הנוגע להחלטת הועדה בדבר גובה חוב ההיטל בניגוד להתחייבותו המפורשת בשיחתם המשותפת ( ראה : עמוד 22 שורה 26 – עמוד 23 שורה 15 לפרוטוקול) וכן גם בשל החלטת התובעת להחזיר לעו"ד עזורה את השיק ע"ס 60,000 ₪ אשר פירעונו היה מביא להסדרת מלוא תשלום החוב ( ראה : עמוד 25 שורות 2 – 23 לפרוטוקול).
ודוק, הנתבע אמנם טוען כי הינו מופטר מתשלום החוב בשל התחייבותו של יו"ר הועדה דאז ליצור עימו קשר ולעדכנו ביחס לגובה החוב הפסוק דא עקא שבעדותו בביהמ"ש לא עלה בידיו להסביר מדוע לא צירף לתצהירו מסמך המאשר טענה זו ( ראה : עמוד 25 שורות 20 – 23 לפרוטוקול).
כמו כן, אינני מוצא לנכון לקבל את טענת הנתבע בסיכומיו ולפיה היה על התובעת לזמן לעדות את יו"ר הועדה דאז לצורך הוכחת טענתו כי יישלח אליו עדכון מטעם התובעת ככל שיידרש לשלם את מס היטל ההשבחה ( ראה : סעיפים 9.2 - 9.4 לסיכומי הנתבע) מאחר ומדובר בטענה עובדתית אשר הועלתה על ידי הנתבע מיוזמתו וככזו הינו נדרש להוכיחה.
בנוסף לכך, הנני מוצא לנכון לדחות גם את טענת הנתבע ולפיה הימנעותה של התובעת מלפרוע את השיק אשר נמסר לה על ידי עו"ד עזורה פוטרת אותו לחלוטין מתשלום חוב היטל ההשבחה. מעדותו של עו"ד עזורה בבית המשפט עולה כי למרות שעל פי לשון ההסכם הנתבע הוא זה אשר אמור היה לשלם את המשכנתא הרי המניע להעברת השיק ע"ס של 60,000 ₪ לידי התובעת נבעה מכך שהבנקים אילצו אותו להעביר את זכויות הרישום על המקרקעין בהקדם האפשרי לצורך השלמת רישום המשכנתא ( ראה : עמוד 15 שורות 3 – 11 ; עמוד 15 שורה 32 – עמוד 16 שורה 3 לפרוטוקול). זאת ועוד, מעדותו של מר שפיגלר עולה כי הסיבה לכך שהשיק לא נפרע נבעה מכך שלתפיסת התובעת השיק לא נועד לשמש כתחליף לתשלום החוב ומשום שמשמעות פירעונו הייתה ביטול חובותיו של התובע כלפי הועדה ( ראה: סעיף 19 לתצהיר מר שפיגלר ; עמוד 11 שורות 6 – 17 לפרוטוקול).
עיון בצילום השיק אשר נמסר לוועדה על ידי עוה"ד עזורה בתאריך 23.7.2003 מעלה כי מועד הפירעון הנקוב בשטר הינו 23.7.2004 , דהיינו שנה מיום כתיבת המכתב אותו מסר לתובעת בתאריך 23.7.2003 . זאת ועוד, מהמכתב הנלווה לשיק, אותו כתב עוה"ד עזורה בכתב ידו, עולה כי עו"ד עזורה העביר את השיק אל ה וועדה מתוך מטרה לזרז את רישום הזכויות במקרקעין על שמו ועל שם רעייתו וכי פירעון השיק מותנה בכך שעד ליום 23.7.2004 התובעת תפעל לגביית סכום החוב מהנתבע, אולם במידה והתובעת תגבה מהנתבע סכום הנמוך מסכום ההפקדה או אז תוכל התובעת לפרוע את השיק ולקבל את יתרת הסכום מבניה"ז עזורה.
תוכנו המפורש של המכתב והעובדה שהזמן המקובל לפירעון שיק בבנק הינו חצי שנה מצביעים על כך שמדובר בשיק אשר נמסר לתובעת כשטר ביטחון על תנאי. הפסיקה מכירה בשלושה סוגים עיקריים של שטרי ביטחון – האחד, שטר שניתן להבטחת תשלום שוטף, השני שטר שניתן כמשכון והשלישי שטר הרלוונטי לענייננו הינו שטר הניתן על תנאי ואשר רק בהתקיימו ניתן לממשו. במקרה כאמור, עושה השטר מעביר את השטר לנפרע ומתנה את סיחורו או את הזכות להגיש תביעה על פיו בהתרחשותו של אירוע מסוים ( תנאי מתלה) או מסכים כי הזכות לסחר את השטר או לתבוע את פירעונו תחדל אם יתקיים אירוע מסוים ( תנאי מפסיק) [ראה : ע"א 1794/09 אלומיניום החזקות ( א.ה.) בע"מ נ' דוד אפל מיום 4/7/10 והאסמכתאות דשם].

בענייננו, השיקול המרכזי של התובעת שלא לדרוש את פירעון השטר היה נקיטת הליכי הגבייה כנגד הנתבע (ראה : עדות מר שפיגלר בעמוד 11 שורות 6 – 17 לפרוטוקול) ומשכך גם אם הדבר נעשה לאחר ארבע שנים ממועד מסירת השיק לידי התובעת הרי שאין כל מקום לקבוע כי הנתבע מופטר מתשלום החוב אך ורק מאחר והתובעת בחרה שלא לנקוט בהליכים משפטיים הנובעים מהעילות השטריות ו/או החוזיות הנובעות מהשטר.
יתירה מכך, לכל אורך התנהלותה ארוכת השנים של ההתדיינות בתיק זה נמנע הנתבע מהגשת בקשה להחלפתו בבניה"ז עזורה או לחילופין לצרפם כנתבעים נוספים זולתו בהתאם להוראת סעיפים 24 ו – 25 לתקנות סדר הדין האזרחי , תשמ"ד – 1984 ומשכך הנני דוחה את טענת הנתבע כי יש לפטור אותו מתשלום החוב לתובעת.
הפרשי הריבית :
מן המקובץ לעיל עולה כי מודעתו המוחלטת של הנתבע לחוב התגבשה בתאריך 5.8.2007 עובר למסירת מכתב הדרישה של התובעת לידיו ומשכך כל שנותר הוא לבחון האם יש מקום לחייב את הנתבע לשאת גם בתשלומי ריבית והצמדה מעבר לחוב הפסוק (60,000 ₪).
סעיף 17 לתוספת השלישית לחוק התו"ב מסדיר גביה של תשלומי חובה מהאזרח לרשות המקומית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות ( ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980. חוק ההצמדה מגדיר " תשלומי פיגורים" כ"ריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה" (ראה : סעיף 1 לחוק התו"ב).
"תשלום חובה" מוגדר בסעיף 1 לחוק ההצמדה כ"כל תשלום המגיע לרשות מקומית על פי דין" כאשר סעיף 2( א) לחוק ההצמדה קובע כי תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו ישולם בתוספת תשלומי פיגורים, דהיינו בריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש החל ממועד החיוב בתשלום החובה ועד יום שילומו בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה".
סעיף 2( א) לחוק ההצמדה קובע ריבית מיוחדת של 0.75% לחודש שהינו גבוה משיעור הריבית הקבועה במסגרת חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 (0.35% בלבד) מתוך מטרה " לקנוס" את החייב אשר מפגר בתשלומיו בריבית פיגורים " עונשית" על מנת ליצור תמריץ שלילי מפני איחור בתשלום.
בתי המשפט עמדו בפסיקותיהם על כך שניתן לראות בשיעור הריבית המוטל מכוחו של חוק הרשויות המקומיות כמעין ריבית עונשית כלפי חייבים המפגרים בתשלומיהם, ברם הצדקה כזאת אינה מוצדקת כל אימת שה"חייב" פיגר בתשלום עד למועד תיקון השומה ולכן במקרים כגון דא אין מקום לחייב את לחייב את ה"חייב" בהפרשי ריבית לפי חוק הרשויות המקומיות אלא אך ורק החל ממועד תחילתה של השומה המתוקנת ( ראה : עת"מ ( מחוזי חיפה) 549-12-10 גני אליזה בע"מ נ' מועצה מקומית בנימינה-גבעת עדה מיום 27.7.2011 ; תא"ק ( ראשל"צ) 53264-12-11 מינודורכת יעקב זאדה נ' עיריית רחובות ואח' מיום 27.9.2012) .
בענייננו, הנתבע בחר מטעמיו שלו שלא לנקוט בהליכי ערר על שיעור השומה אשר נקבעה לחובתו ולדרוש את תיקון השומה ומשכך יש לראות בו כמי שהשלים עם גובה החוב אשר פורט במכתב הדרישה משנת 2007 וכמי שפיגר בתשלומי החוב אשר נקבעו לחובתו.
משכך, יש לחייבו בסכום ה"קרן" המפורט בסיכומי התובעת (60,000 ₪) בצירוף הפרשי ריבית והצמדה לפי הוראת חוק הרשויות המקומיות ( ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 החל מהיום שבו התגבשה לחלוטין מודעתו לחוב (5.8.2007) .
סוף דבר :
לאור האמור מעלה התביעה מתקבלת.
הנתבע ישלם לתובעת את הסך של 60,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה על פי הוראת חוק הרשויות המקומיות ( ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 החל מיום 5.8.2007 ועד לתשלום המלא בפועל.
כמו כן, יישא הנתבע בהוצאות התובעת ( הוצאות מופחתות) בסך של 1500 ₪ וכן גם בשכ"ט עו"ד ( מופחת) בסך של 6000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ח, 01 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ו.ל.בניה שומרון
נתבע: גלעד יצחק
שופט :
עורכי דין: