ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עופר שוקני נגד מדינת ישראל :

11 ספטמבר 2017
לפני: כבוד השופט אייל אברהמי, נשיא
נציגת ציבור (עובדים) גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים) מר נתי ביאליסטוק כהן

התובע
עופר שוקני ת.ז. XXXXXX643
ע"י ב"כ: עו"ד משה דנוך
-
הנתבעים

  1. מדינת ישראל - משרד החינוך
  2. מדינת ישראל - משטרת ישראל

ע"י ב"כ מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
עו"ד אבי זיידנברג, עו"ד ענבל וילנר, עו"ד משה וילינגר

פסק דין

ענייננו בתביעה, אחת מתוך מאות תביעות שהוגשו ואוחדו בפני בית דין זה, אשר עיקרה בסירוב הנתבעים, להעניק לתואר שלמד התובע בשלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל - "אישור שקילות" לצרכי שכר. התובע טוען כי דינה של החלטה זו להתבטל ובהמשך הדברים נעמוד על טעמיו ונימוקיו.
כיוון שאנו עוסקים בענפיה של "פרשת לטביה" אשר במידה רבה היא בבחינת תלם חרוש ואשר היבטים רבים שלה כבר נדונו והוכרעו בבתי המשפט: בבג"ץ, בבית הדין הארצי ואף בבית דין זה - הרי שנכון יהיה להקדים לדברים רקע כללי.
המדינה נוקטת במדיניות של עידוד האקדמיזציה בשירות הציבורי. מגמה זו באה לידי ביטוי בתוספות שכר והטבות שונות לבעלי תארים אקדמיים. על מנת להעריך את שקילותם של תארים שנלמדו בחו"ל או בשלוחות של מוסדות זרים הפועלות בישראל - הוקמה הוועדה להערכת תארים.
סמכותה של הוועדה עוגנה אף בהסכמים קיבוציים ומטרתה, ככלל, היא לוודא כי התואר שקול ושווה ערך לתואר שמעניק מוסד מוכר בישראל.
תפקיד הוועדה וסמכויותיה נדונו בהרחבה במסגרת בג"צ 6977/98 השכלה ותואר בע"מ נ' שר החינוך, התרבות והספורט נה (1) 316. שם הודגש כי הוועדה מחויבת לעקרון השוויון וכי היא מעריכה את התארים לצרכי הכרה בהם במסגרת תנאי ההעסקה של עובדי המדינה אולם אין לה מעמד במישורים אחרים - כגון בתחום האקדמי במובנו הצר או בתחום המקצועי בהיבטים של הסדר עיסוק.
שלוחת אוניברסיטת לטביה פעלה בישראל בחלק השני של שנות התשעים של המאה הקודמת וכמסתבר - למדו בה לתארים שונים מספר רב של עובדי מדינה. רובם של עובדים אלו ביקשו ליהנות מהטבות שכר ותנאים שונים המגיעים לעובד המדינה אשר הינו בעל השכלה אקדמית.
השלוחה עמדה במוקד חקירת משטרה אשר העלתה כי תארים שונים ניתנו בה שלא כדין ובשלב מסוים הוגשו כתבי אישום בפרשה הן כנגד גורמים בתוך שלוחת לטביה והן כנגד בוגרים אשר הואשמו בקבלת תארים באופן לא כשר.
על כן החליטה המדינה ביום 20.3.03, כי תארים אשר נלמדו בשלוחה לא יוכרו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 3379/03 אביבה מוסטקי נ' פרקליטות המדינה פ"ד נח(3) 865; להלן: "בג"צ מוסטקי הראשון "). בפסק דין זה נקבע כי על המדינה לבדוק כל מקרה לגופו, שכן לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כלל הסטודנטים באוניברסיטת לטביה אינם זכאים לתואר.
בעקבות פסיקת בג"צ החלו הנתבעים בהליכים לבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. הליכים אלה נדונו בבג"צ 4573/05 מוסטקי נ' משרד החינוך והתרבות ואח' (ניתן ביום 27.5.2007, להלן: "בג"צ מוסטקי השני ") וכן בבג"צ 973/08 סימה בן שמעון ואח' נ' משרד החינוך (ניתן ביום 15.9.09, להלן: "עניין בן שמעון ").
במסגרת בג"צ מוסטקי השני פורטו הפעולות שנקטה המדינה על מנת לבחון באופן פרטני את עניינו של כל עובד.
בית המשפט העליון בדק ומצא כי במהלך חודש נובמבר 2004 נשלחו אל בוגרי הנציגות שאלונים הנוגעים למהלך לימודיהם ובהם התבקשו למלא פרטים שונים הנוגעים ללימודיהם ולקורסים אותם טענו שעברו - זאת בלוויית תיעוד ותצהיר. כמו כן הוצאו ונבחנו תיקיהם האישיים של הבוגרים ועבודות הגמר שהגישו - ככל שאלו אותרו.
בג"ץ מצא כי המסגרת הכללית אשר התוותה המדינה להליכים אלו הנה תקינה ובוצעה כדין. נקבע כי אין מקום לערוך ראיון חוזר לכל הבוגרים אשר בקשתם לאישור שקילות נדחתה. לבסוף נקבע כי המדינה רשאית לשלול את הזכות להטבות מבוגרי אוניברסיטת לטביה, כאשר קיימות הוכחות ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על פי מבחן הראיה המנהלית, שהתואר שלהם הושג בדרכים שאינן הולמות הליך של השגת תואר אקדמי.
במסגרת עניין בן שמעון , המאוחר לבג"צ מוסטקי השני - נטען עוד כי הלימודים התבצעו לצורכי דירוג ושכר בלבד וייתכן כי הדבר השפיע על רמתם האקדמית הכללית אולם אין בכך הצדקה להביא לשלילת אישור השקילות שלהם. עוד נטען כי סמכות המדינה במסגרת הראיונות צריכה הייתה להצטמצם לשאלת היות הלימודים אמתיים אולם לא ניתן היה להפוך את הראיונות ל"בחינות".
בית המשפט העליון בעניין בן שמעון , חזר על הקביעות שלעיל והוסיף בין היתר כי בנסיבות המיוחדות של הפרשה ניתן היה לבחון את הבקשות בדרך החורגת מן הכללים המנחים ברגיל את מתן אישור השקילות. עוד נקבע כי קיום של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים הנה מתכונת ראויה (כפי שכבר נפסק בעבר) ולאחר שנבחנו תמלילי ראיונות ספציפיים שצורפו לעתירה - נמצא כי רמת השאלות לא חרגה משאלות ברמה בסיסית אותן רשאית הייתה המדינה לשאול.
לאחר מתן ההחלטות הנ"ל ובעקבות החלטת המדינה שלא להכיר בתאריהם של עובדים רבים, הוגשו תביעות לבתי הדין האזוריים לעבודה ברחבי הארץ. בהוראת בית הדין הארצי, אוחדו כלל התביעות שהוגשו בנוגע לאוניברסיטת לטביה בבית דין זה (ראו למשל בהמ"ד 41664-10-11).
ביום 6.9.11 ניתנה החלטה, שאושרה לאחר מכן על ידי בית הדין הארצי (בר"ע 44860-09-11 מיום 24.1.12) כי התביעות ידונו על פי סיכומים בכתב. במסגרת הבר"ע האמורה נקבע בין היתר - בהסכמת הצדדים - כי ניתן יהיה לטעון במסגרת הסיכומים טענות עובדתיות נוספות וכן לצרף כל מסמך התומך בגרסת הצדדים. עוד נקבע כי במקרים מתאימים יוכלו התובעים לטעון כי נדרשת בתיק מסוים שמיעת ראיות - תוך שינמקו זאת.
נבהיר כי מסגרת דיונית זו - כפי שהוסכמה על הצדדים - מקרבת אותנו, הלכה למעשה, למסגרת של דיון בעתירה מנהלית. נזכיר את הידוע לפיו במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטות מנהליות נמנע, ככלל, בית הדין מלשים עצמו בנעלי הרשות. בית הדין מגביל את ביקורתו לשאלות של סבירות ומידתיות ולשאלת האיזון בין השיקולים השונים. כך נקבע אף במפורש לגבי החלטות מנהליות אלו בעניין בן שמעון לעיל.

רקע עובדתי בעניינו של התובע
התובע השלים את לימודיו לתואר במנהל עסקים במסגרת שלוחה של אוניברסיטת לטביה. ביום 4.9.01, הגיש התובע בקשה למתן אישור שקילות לתואר.
במסגרת ההליך- הועבר לתובע שאלון והוא התבקש למלא תצהיר. ביום 05.01.05, נערך לתובע ראיון אישי למטרת בחינת תקינות הליך לימודיו.
בהתאם להליך - נערך בעניינו של התובע סיכום ראיון על ידי המראיינים. המדובר במסמך פנימי אשר שימש ככל הנראה כחלק מהבסיס להחלטה הסופית. במסמך זה מתייחסים המראיינים לשורה של פרמטרים אותם בחנו לכאורה במהלך הריאיון.
ביום 27.2.05, נשלח אל התובע מכתב מפורט מאת הגף להערכת תארים. בקשת התובע לאישור שקילות נדחתה בין היתר בטענה כי סירב לענות על פרטים רבים הקשורים בלימודיו. יש לציין כי התובע סירב לענות על חלק מן השאלות בעצת עו"ד.
התובע הגיש מכתבי ערר על החלטה זו, וביום 14.11.05 הועברה אליו תשובת הגף להערכת תארים לפיה הוא אינו רואה מקום לשנות מן ההחלטה הקודמת בעניינו. בין היתר צוינה בקיאות נמוכה בעבודת הגמר ובפרטים נוספים הנוגעים ללימודים.
ביום 6.11.07 נערך לתובע ריאיון חוזר. כפי הנראה נמצא כי עניינו נופל בגדר החריגים אשר זכאים לראיון נוסף שכן סירב באופן חלקי לענות על שאלות שנשאל, בעצה משפטית שקיבל.
ביום 30.12.07, נשלח אל התובע מכתב נוסף ובו נדחתה בקשתו דחייה סופית לאור הנימוקים המפורטים בו וביניהם חוסר יכולתו לספק מענה, גם לאחר הריאיון החוזר בנושאים הקשורים במושגי יסוד ובעבודת המחקר שלו. מכאן התביעה.

טענות התובע
פגיעה בזכויות דיוניות: התובע טוען כי מעולם לא נתן הסכמה כי עניינו יידון בדרך של עתירה מנהלית או בדרך בה ברירת המחדל היא טיעונים כתובים ללא השמעת ראיות. בכך, לטענת התובע, נפגעה פגיעה אנושה זכותו הדיונית לקיום דיון פרונטאלי בעניינו. לטענתו גם ההסכמה הכללית בדבר שמיעת ראיות במקרים המתאימים התבטלה במסגרת החלטת בית הדין הארצי בבר"ע 32440-01-15. התובע גם טוען ומדגים כי במקרים בהם נשמע הליך ראיות מלא- עלה לרוב בידי התובעים לשכנע כי בהחלטות המנהליות נפלו פגמים המצדיקים את ביטולן.
עוד מלין התובע במסגרת זו על כי כתב ההגנה שהגישה המדינה היה כללי והתייחס רק לחלק מן התובעים ולא לכולם.
חלוף הזמן בין מועד הלימודים למועד הראיונות: התובע טוען כי היה על המדינה, במסגרת ההחלטה, לתת משקל ראוי לעובדת חלוף הזמן הרב (לדידו) בין מועד הלימודים למועד הריאיון. בהקשר זה, נטען, אין פלא כי התובע לא זכר פרטים מסוימים ואילו בהחלטה לא ניתן לכך כל מקום.
התואר הנו לצורכי שכר בלבד ולא בתחום עיסוקו של התובע: על פי טענה זו- במסגרת ההחלטה היה על המדינה להביא בחשבון את העובדה שהתובע לא למד לימודים לצורך עיסוקו וכי מדובר בתחום ובמונחים אשר רחוקים מעולמו היומיומי. בנסיבות אלו אין לצפות מהתובע לבקיאות דקדקנית בחומר הלימודים.
הורם הנטל להראות שהתובע עבר הליך לימודים תקין:
התובע כי בעניינו לא הוכחה העתקה של עבודת הגמר. לטענתו הפגין בקיאות מספיקה בתכני העבודה והקורסים ובמיוחד בהינתן חלוף הזמן.
התובע טוען כי גילה היכרות מספקת עם הקורסים שנלמדו- וכי ממילא אין משמעות רבה ל"מבחן הזיכרון" בעניין זה.
לטענת התובע תכלית המגמה לעידוד אקדמיזציה בשירות הציבורי הוגשמה בעניינו משעה שלמד והרחיב את אופקיו. הטבות השכר, לדידו, לא נועדו לבחון את הידע המקצועי שרכש אלא את היתרונות הכלליים שהעניקו לו לימודים אקדמיים.
התובע טוען כי בסירוב להעניק לו אישור שקילות יש משום פגיעה בזכות הקניין הכספית שלו ובשמו הטוב וכי פגיעה זו מתעצמת בהינתן תפקידו ותחום עיסוקו של האיש אל מול החשד שדבק בו.
לטענת התובע - יש להחיל על עניינו את הכללים שהיו נהוגים עובר להחלטתו לפנות ללימודים אקדמיים. כללים אלו, לגישת התובע, כללו שני תנאים מצטברים- היות המוסד מוכר על ידי המדינה בה הוא פועל והצגת מסמכים המעידים שהסטודנט עמד בדרישות המוסד. התובע עמד בתנאים אלו ועל כן אי הענקת אישור השקילות בעניינו- מהווה פגיעה בעקרון ההסתמכות שלו. פגיעה זו נובעת מניצול "החשד הכללי והאווירה העכורה" בעניינה של שלוחת לטביה.
בין היתר עורך התובע השוואה לעונשים הננקטים בוועדות משמעת במוסדות אקדמיים ולטענתו גם במקרים של העתקה חמורה אין המוסדות נוקטים בעונש של שלילת זכאות לתואר. קל וחומר בעניינו של התובע בו הדברים לא הוכחו. לטענתו אפוא אין התאמה בין האמצעי אשר ננקט ובין המטרה, לא נבחר האמצעי שפגיעתו פחותה ונזקו של התובע עולה על התועלת.
עוד טעון התובע כי הליך שקילת ובחינת החומר בעניינו מזכיר "עריצות";כי קיימים פערים מהותיים בין סיכום הראיון ובין תוכנו ועוד שלל טענות.
התובע גורס כי התביעה לא התיישנה וככל שתתקבל הוא זכאי לתשלום למפרע עבור התקופה כולה.

טענות המדינה
המדינה עורכת אבחנה בין עניינו של התובע בו לא ניתן לא אישור שקילות לכתחילה ובין עניינם של תובעים אחרים - אשר המדינה ביקשה לשלול מהם למפרע את אישור השקילות שכבר ניתן להם ואת ההטבות הנלוות אליו. בהינתן מצב זה - נטען כי עצם הפגיעה בזכויות ובוודאי מידת הפגיעה - צריכות להיבחן במשקפיים שונות לחלוטין.
המדינה גורסת כי לא ניתן לטעון היום טענות בנוגע לאופי ההליך המנהלי שעבר התובע או גם לאופיו הדיוני של ההליך השיפוטי שבפנינו. לדידה של המדינה- לאחר ההכרעות האמורות בבג"ץ ולאחר ההחלטה המוסכמת בביתה דין הארצי על אופי הדיון - לא ניתן לשוב ולפתוח את יריעת המחלוקת בנושאים אלו.
עוד נטען כי יש לדחות את הטענה שהתואר נועד לצרכי שכר. כן נטען כי העובדה שהתואר לא שימש את התובע לצרכים מקצועיים אינה מקהה את הסבירות שבדרישה כי הלימודים ייעשו בהליך תקין וכי תהיה להם משמעות.
לטענת המדינה - בעניינו של התובע חלים "כללי רכלבסקי" משנת 2000 אשר קובעים במפורש את סמכות הרשות לדרוש דרישות נוספות לפי העניין, לצורך אישור השקילות. מכל מקום- נוכח הייחודיות של פרשת לטביה וההכרעות בעניין זה בבג"ץ- מובן כי הפעולות שנקטה המדינה הנן סבירות.
המדינה שבה ומדגישה כי במסגרת ההליכים המנהליים השונים קיבלו חלק גדול מבוגרי שלוחת לטביה אישורי שקילות וכי הדבר מעיד על סבירותם ותקינותם. עוד נטען כי אין צורך בענייננו להוכיח מעשה מרמה בפועל אלא די אם יוכח כי הליך הלימודים היה "לא תקין". לעניין זה די באי התמצאות במושגי בסיס, בקורסים ובתכנית הלימודים על מנת להצדיק את ההחלטה. לדידה של המדינה דרישה זו לקיום "לימודים אמתיים" משתקפת מפסק הדין בבג"צ מוסטקי הראשון .
לטענת המדינה- השפעתה של ההחלטה המנהלית הנה אך ורק על שאלת שקילות התואר ואין בה כדי להדביק לתובע חשד בפלילים או לפגוע בשמו הטוב.
המדינה טוענת כי הנחת היסוד הייתה שעבודת הגמר - בה אמורה להיות מושקעת מידה רבה של עבודה ומחקר - תותיר חותם על מי שעורך אותה בעצמו גם מספר שנים אחרי הגשתה. עם זאת הצוותים הונחו להתמקד בשאלות בסיס בלבד ולהתחשב בחלוף הזמן ולא להתייחס אל המרואיינים כאל חשודים בדבר מה.
הריאיון הותאם לבוגר תואר ראשון סביר ונערך במסגרת זמנים מספיקה המאפשרת התייחסות רצינית מצד המרואיין ואף אפשרות לתיקון והשלמה. התובע לא נשאל שאלות "תוכן" מקצועיות אלא שאלות בסיס אשר נועדו לאפשר התרשמות מאופי הליך לימודיו.
המדינה מדגישה כי ההחלטה התקבלה לאחר בחינת תיקו של הבוגר לרבות מלוא החומרים שהגיש, עבודת הגמר, תמליל הריאיון וכד'.
לגופם של דברים המדינה עורכת בחינה פרטנית של הריאיון שנערך לתובע ושל עבודת הגמר שלו ומסקנתה היא שהתובע לא למד את תוארו בהליך תקין וכי לא היו אלו לימודים אמתיים. בין היתר מודגם מתוך הראיון שנערך לתובע כי גילה חוסר התמצאות בתכנים בסיסיים וכי החשד כי לא עשה את עבודת הגמר שלו בעצמו הנו מבוסס כדבעי. לפירוט הדברים נידרש בהמשך.
המדינה עומדת על כך שהתביעה התיישנה 7 שנים למפרע מיום הגשתה.

הכרעה

נפתח ונאמר כי לאחר שבחנו את הראיות ואת החומר במלואו – החלטנו לדחות את התביעה ולהלן נפרט טעמינו.
בפתח הדברים יש לדחות את טענות התובע בנוגע לפגיעה בזכויותיו הדיוניות. המסגרת של ניהול הדיון בדרך של הגשת סיכומים בכתב הותוותה על ידי בית דין זה ונבחנה ואושרה על ידי בית הדין הארצי במסגרת בר"ע 44860/09 האמורה. יתירה מכך - מסגרת דיונית זו נקבעה לבסוף על ידי בית הדין הארצי בהסכמת הצדדים. התובע היה מיוצג גם בהליכים אלו וחזקה עליו כי שקל את השיקולים הרלוונטיים בטרם הסכים להצעת בית הדין הארצי.
לא מיותר לציין כי ייתכן שלמסגרת דיונית זו גם יתרונות מבחינתו של התובע כגון המהירות והקלות בהבאת הראיות כמו גם חסכון בזמן ובממון. מכל מקום - גם אם נקבל את הטענה כי מדובר בהליך פחות יסודי מבחינת האפשרות לרדת לחקר כל הדקויות - הרי שמסגרת זו נקבעה זה מכבר ובשלב זה, שנים ארוכות לאחר הגשת התביעה, אין מקום להעלות כנגדה טענות.
הלכה היא כי הסכמות דיוניות בין הצדדים, ועל אחת כמה וכמה הסכמות אשר קיבלו תוקף של החלטה, אינן עניין של מה בכך וחזרה מהם לא תתאפשר בנקל. לעניין זה ראה למשל ע"א 1330/08 ספא אשקר נ' עזבון המנוחה מרים עאסי ז"ל (ניתן ביום 12.11.2009)).
יתרה מכך, ההסדר הדיוני שנקבע בבית הדין הארצי - קבע כי במקרים המתאימים ניתן יהיה לבקש להשמיע ראיות בפני בית הדין. התובע לא פנה מעולם בבקשה מעין זו ולא ניצל זכות זו שהוקנתה לו. ממילא חזקה עליו שסבר שהדרך העדיפה מבחינתו תהיה הימנעות מניהול משפט בדרך של הבאת ראיות. בשולי עניין זה נעיר כי לא מצאנו תימוכין לטענת התובע לפיה אפשרות זו בוטלה בהחלטה מאוחרת יותר של בית הדין הארצי.
נוסיף גם כי נראה שגם בית המשפט העליון סבר שהמטרייה הכללית היא מטרייה מנהלית וכי הדרך הנכונה לניהול ההליכים הפרטניים תהיה בדרך של בחינה מנהלית שלהם. הד לדבר ניתן למצוא בדברי בית המשפט בעניין בן שמעון לפיהם:
"שיקול הדעת האם לאשר בקשה לאישור שקילות אם לאו הוא שיקול דעת מקצועי על פי טיבו... בייחוד בפרשה דנן. לפיכך ייטה בית המשפט... שלא להתערב בשיקול הדעת שהפעיל המשיב לגבי כל בקשה ובקשה וימנע מלהחליפו בשיקול דעתו שלו אלא אם כן קיימת עילה מנהלית להתערבות כזו"
אשר לטענת התובע לפיה במקרים פרטניים בהם נשמעו ראיות בפני בית הדין עלה בידי התובעים להוכיח את זכאותם לאישור שקילות- אין ללמוד ממקרים אלו לענייננו. ראשית, המקרים שציין התובע בסיכומיו נוגעים למצבים בהם נשלל אישור השקילות למפרע ועל כן הסכימו הצדדים שם על שמיעת ראיות (על עניין זה יורחב בהמשך). שנית- דובר על מקרים בהם צומצמה יריעת המחלוקת לשאלות צרות בהרבה מאלו שלפנינו ולבסוף- אין במקרים הללו כדי להעיד על הכלל וודאי שלא על עניינו הפרטני של התובע ולהביאנו למסקנה כי בהכרח, או אף בסבירות רבה יותר- היה עולה בידי התובע להוכיח את צדקתו בדרך דיונית אחרת.
הוא הדין באשר לטענה כנגד "כתב ההגנה הכללי" שהגישה המדינה.
עוד יש לדחות אף את טענות התובע בנוגע לאופן ניהול ההליך המנהלי עצמו. אכן, כטענת המדינה מדובר בטענות שכבר נדונו והוכרעו ברובן במסגרת בג"צ מוסטקי השני ובמסגרת עניין בן שמעון . כך סיכם את הדברים בית המשפט העליון בעניין בן שמעון :
"בצדק טען אפוא המשיב כי אין מקום לשוב ולהידרש לטענות הכלליות שהעלות העותרים בהקשר זה שכבר נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט. כך למשל טוענים העותרים כי הם נשאלו בראיונות שאלות הנוגעות לחומר הלימודים ולעבודת הגמר עניין ההופך את הראיונות לבחינה של ממש ופוגם בהם באופן המצדיק את פסילתם. ואולם, קיומם של ראיונות במתכונת הכוללת שאלות בנוגע לחומר הלימודים עמדה בפני בית המשפט במסגרת העתירה נגד ההליכים הפרטניים ואותה טענה עצמה הועלתה על ידי העותרים שם, אך בית המשפט קבע כי "ההליך נשוא העתירה מתנהל כיום באופן ראוי" וכי "לא עלה בידי העותרים להצביע על פגם בהליכים בהם נקטו המשיבים" (פסקה 12). משלא הצביעו העותרים, שרובם ככולם היו צד לעתירות הקודמות בפרשה, על טעמים מיוחדים המצדיקים קיום ביקורת שיפוטית נוספת לגבי מתכונתם של ההליכים הפרטניים, אין מקום לחזור ולהידרש לטענות אלה."
כהתם כן הכא- מרבית הטענות העולות בסיכומי התובע כנגד ההליך המנהלי כפי שהתנהל הן חזרה על הטענות שכבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון ואיננו מוצאים מקום לשוב ולפתוח את השאלה הנוגעת לעצם קיום הריאיון במתכונת בה התקיים.
כך גם לעניין הטענות כאילו ההחלטות שלא להעניק אישור שקילות פוגעות בעקרון ההסתמכות של התובע או כי ההחלטה שלא להעניק אישור שקילות למי שלא למד לימודים תקינים אינה מידתית. כאמור- מדובר בטענות אשר נבחנו בגרסה זו או אחרת על ידי בית המשפט העליון והנחת המוצא בפסיקה היא כי באופן כללי- בוגר אשר יימצא כמי שלא עבר הליך לימודים תקין- אינו זכאי לאישור שקילות.
תכליתו של כל ההליך המנהלי הארוך, אשר כאמור נקבע ואושר בבג"ץ, הייתה לברר מי מן הבוגרים עבר הליך לימודים תקין - ולפיכך זכאי לאישור שקילות ומי לא עבר הליך כזה ולפיכך אינו זכאי לאישור. נמצא כי בעניין זה לא ניתן לטעון לקיומו של אינטרס הסתמכות כלשהו, למי שיוכח כי הליך לימודיו לא היה תקין.
לא מקובלות עלינו טענות התובע לפיהן קמה חובה, אשר לא מולאה, להורות למרואיינים לרענן את החומר לפני הראיון. הדבר הוא בבחינת מובן מאליו לכל מי שמוזמן לראיון כזה. על כל פנים, מרבית השאלות הן כאלו אשר מעצם טיבן אינן מצריכות רענון. לא סביר בעיננו כי התובע לא ידע כי עליו להיערך לראיון או לא ידע באיזו עילה הוא מוזמן לראיון.
הריאיון הוא הכלי הכמעט בלעדי בו יכולה היידינה לעשות שימוש על מנת לבור את הבר מן התבן בשאלה מי למד לימודים אמתיים ומי לא. משכך, בגבולות הסביר היה קיים צורך לבדוק את תשובות הבוגרים באופן אותנטי ככל האפשר וכך נעשה הדבר גם בעניינו של התובע.
נבהיר כי התובע זומן לריאיון חוזר, שכן סירב לענות על חלק מן השאלות. עם זאת, בחינה אמתית ונכונה של הראיות, מחייבת במקרה זה התחשבות בדברים שנאמרו בשני הראיונות והשוואה בניהם, כפי שיפורט מטה.
אין ספק כי התובע התכונן ברמה זו או אחרת לריאיון השני. ראיון זה נערך בשלב בו היה ברור לתובע מה מונח על כפות המאזניים והוא אף ידע והבין את סגנון השאלות שיישאל ואת תכליתן. בראי זה יש לבחון את תשובותיו בריאיון השני. מנגד- על אף שהתובע סירב לענות על חלק מן השאלות בריאיון הראשון, הרי שהוא מסר די מידע והתייחס לדי נושאים על מנת לקבוע כי גם לדברים שנאמרו במסגרת ראיון זה יש לייחס משקל.
כעת נפנה לבחינת סבירות ההחלטה המנהלית עצמה.
בפתח הדברים נזכיר כי ראיות מנהליות הן "ראיות שאדם סביר ורשות סבירה היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק – לביסוסה העובדתי של ההחלטה המבוקשת" (בג"ץ 99/ 394 סופיה מקסימוב ואח' נגד משרד הפנים, מינהל האוכלוסין (ניתן ביום 10.12.03) להלן: "עניין מקסימוב").
מקובלת עלינו האבחנה שעורכת המדינה בין הימנעות ממתן הטבה ובין שלילתה. אבחנה זו קבועה מקדמת דנא במשפט המנהלי ופועל יוצא שלה הוא עוצמת הראיות ומידת הדקדוק הנדרשות לגורם מקבל ההחלטה בבואו להחליט. היינו- ככל שעסקינן בשלב מוקדם יותר של הדברים, עוצמת הפגיעה בזכויות קטנה יותר וגם הנטל הראייתי המנהלי קטן יותר.
היטיב לבטא זאת כבוד השופט (תוארו דאז) ברק בבג"ץ 799/80 פנחס שללם נ' מינהל נפת פתח-תקווה משרד הפנים פ"ד לו(1) 317:
"כאשר הרישיון טרם ניתן, עשוי איזון זה להתקיים גם כאשר בידי המינהל אך חשש, כי מתן הרישיון עשוי להביא לפעילות בלתי רצויה. טבעי שהמינהל יבקש להקדים תרופה למכה. אך כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד... רק הוא יכריע את הכף".
(ראו גם בעניין מקסימוב לעיל) .
עם זאת מובן כי "גם במקרה כזה נדרשות ראיות של ממש, ואין די ב"תחושות בטן" בלתי מבוססות או ב"ספקות" גרידא בדבר מהימנותו של המבקש כדי להוביל לדחיית בקשתו" (עניין מקסימוב לעיל).
בענייננו- כבר נקבע כי עצם ההחלטה שלא להעניק לתובע אישור שקילות פוגעת בזכויותיו פגיעת מה, אולם בהינתן קיומם של הליך מנהלי ראוי ושל החלטה מנהלית סבירה ומנומקת - הפגיעה הנה כדין.
אכן- על מנת לקבוע כי התובע עבר הליך לימודים בלתי תקין - אין מוטל על המדינה להוכיח כי התובע עבר עבירות פליליות או כי היה בהתנהלותו יסוד מובהק של מרמה. די כי המדינה תוכיח בראיות מנהליות כי הליך הלימודים הוא כזה שאינו מספיק על מנת להעניק אישור שקילות לתובע. מובן כי עצם העובדה שפרשת לטביה "התפוצצה" שמה את התובע ועמו את הבוגרים האחרים של המוסד במרכזו של הליך בחינה מדוקדק יותר מזה שננקט דרך כלל- אולם בכך כאמור אין פסול לנוכח קביעות בית המשפט העליון בעניין.
כאמור, בחינה של הראיות ושל ההחלטות בתיק הביאה אותנו למסקנה כי החלטת המדינה שלא להעניק לתובע אישור שקילות מצויה המתחם הסבירות ואין להתערב בה.
נבהיר כי אין סיבה שלא לקבל את עמדת המדינה לפיה בפני הגורמים המחליטים עמד מלוא החומר והבסיס להחלטה היה עיון מדוקדק מכל הראיות הרלוונטיות. טענת התובע כי החלטתו התקבלה בהליך המזכיר "עריצות" רק משום שההחלטה הסופית התקבלה בידי ראש הגף לבדה, אינה מקובלת עלינו. טבעו של ההליך המנהלי שהוא מוביל בסופו להכרעה על ידי הגורם המוסמך. בהנחה המקובלת עלינו שההחלטה התקבלה על יסוד כל החומר וכל הראיות לא נפל פגם בדרך קבלת ההחלטה.
קריאת תמלול הריאיון שנערך לתובע מעלה כי הצדק עם המדינה וכי למעשה החלטות הגף המנהליות מבוססות היטב בחומר הראיות שעמד לפני הגורמים המחליטים.
הריאיון הראשון: התובע נשאל מה היה נושא העבודה. תשובתו כי העבודה נעשתה על בנק כרמל למשכנתאות וזו אכן הייתה הכותרת של העבודה. עם זאת כאשר נשאל ביתר פירוט מה היה הנושא בו התמקד ענה " אני לא זוכר, אני יכול לבדוק?" (עמ' 16 שורה 8). התובע תיאר כיצד אסף חומר וניירות מהבנק ולאחר מספר עמודים בהם דן באופן כללי ולא ממוקד בשאלות כלליות ביותר של ריבית ותשואה הודה שלמעשה הוא אינו זוכר על מה הייתה העב ודה בכלל. כך ענה התובע (עמ' 16 שורה 24): "(מראיין)... אתה לא זוכר על מה הייתה העבודה בכלל. (תובע) לא זוכר... אני זוכר שזה היה על בנק למשכנתאות מה בדיוק פרטים אני לא זוכר" התובע לא סירב לענות על שאלה זו רק ענה בזמן אמת ובאופן אותנטי כי אינו זוכר כלל במה עסקה עבודת הגמר שלו מעבר לכותרת כללית.
הריאיון השני: יש להדגיש שוב כי לטעמינו יש לבחון את האמור בריאיון השני בהשלמה ובהשוואה לנאמר בריאיון הראשון על מנת שהתמונה הראייתית תהיה נאמנה וכאמור בהנחה שהתובע התכונן לריאיון זה. את העובדה שהתובע התכונן וערך חזרות לקראת הריאיון התובע עצמו לא הכחיש. כך אמר לאחר שקבל על כך שנשאל רק לגבי מספר מושגים מצומצם יחסית (עמ' 20 שורה 24) "אני אגיד לך למדתי איזה 50 מושגים". אין כל איסור או פגם בהכנות לקראת הריאיון אולם אין ספק שמידת האותנטיות של התשובות והמשקל שלהן צריכה להיבחן גם על רקע זה.
מכל מקום- חרף ההכנה האמורה, לא עלה בידי התובע להסביר באופן סביר את המושגים עליהם נשאל. לכל הדעות מדובר במושגי יסוד עבור בוגר בקורס במנהל עסקים. אנו בדעה כי רכיב זה בהנמקת המדינה, של חוסר היכרות עם מושגי יסוד אינו יכול לעמוד כשלעצמו כנימוק בלעדי לדחיית הבקשה. מקובל עלינו כי על המדינה היה להוכיח, מה שלא עשתה, כי אכן מדובר במונחים שנלמדו בתואר וכי התובע אכן לא ענה עליהם נכונה. עם זאת לא ניתן, בבחינת דבר מה נוסף, להתעלם מכך שמדובר במושגים מאוד בסיסיים לכאורה ובתשובות תמוהות לכאורה.
כך, התובע לא ידע להסביר את המושג "הון אנושי" (עמ' 5 שורה 21); לא ידע מהי ריבית ריאלית (עמ' 6 שורה 8); מהו מנוף פיננסי (עמ' 6 שורה 15) מהם סטגפלציה ומדיניות פיסקלית ועוד. מעבר לכך, התובע לא הצליח להבהיר בשאלות פתוחות לגבי קורסים שלמד למשל לשאלה מה למד בקורס מתמטיקה לכלכלנים השיב שאינו זוכר (עמ' 7 שורה 4) ואף שידע לנקוב בשם של מודל "סוואט" לא ידע לומר במה הוא עוסק (עמ' 7 שורה 18). התובע ביקש בעצמו להרחיב לגבי קורס בנושא שיווק אשר אותו לדבריו אהב במיוחד, אולם משנשאל לגבי מודלים או תאוריות בנושא זה השיב: "...לא הלכתי על מודל מסוים". תשובות אלו ואחרות מחזקות את המסקנה כי התובע לא עבר הליך לימודים תקין.
אשר לעבודת הגמר – עיון בעבודה עצמה מלמד כי לא נערך במסגרתה מחקר שטח. העבודה התבססה ברובה, ככל הנראה על דו"חות שנתיים של הבנק וסקירת עיתונות. במובן זה מדובר על עבודה פשוטה יחסית אשר ניתן היה לזכור בקלות יחסית במה עסקה ולהסביר את הנושא בבהירות במיוחד אם נצא מנקודת הנחה שהתובע עבר על העבודה לפני הריאיון.
יודגש כי התובע לטעמינו הפגין שליטה בסיסית בעבודה ובמסגרת הכללית שלה במהלך הריאיון. עם זאת, התובע הרבה לענות תשובות כלליות הנוגעות לרקע, אווירה וכיו"ב תחת להתמקד בשאלות עליהן נשאל. התובע טען שעריכת העבודה לקחה כארבעה חודשים, תשובה שקשה לקבל במקום בו לא נערך מחקר שטח כלל והעבודה כולה הייתה סיכום (אם לא ציטוט) של דו"חות הבנק עצמו.
התובע נשאל לגבי השערות המחקר (עמ' 11 שורה 16) וביקש לעיין בעבודה כדי להיזכר. גם לאחר מכן התקשה להשיב לשאלה מה הייתה השערת המחקר ולמעשה במשך עמוד שלם (עמ' 12) לא הבין כלל את משמעות המונח "השערת מחקר" והמראיינים נאלצו להסביר לו את הכוונה במילים פשוטות. בעבודה, הערוכה באופן לא ברור ולא סדור, הופיעו (מספר פעמים יש לומר) השערות המחקר הבאות: בפיתוח תוכניות הלוואה אטרקטיביות יוכל הבנק להגדיל את נפח הלווים ובהכרח את רווחו הוא; ניצול שוק העולים כפוטנציאל לווים, מהווה יתרון; למידת הבנק את המצב במשק... יכולים לשחק לטובתו; לבנק סיכוני הון רבים אשר טיפול פזיז יכול להפילו; ניהול יעיל של הבנק... יעלו את קרנו.
התובע לכאורה נוקב בהשערות המחקר הללו באופן זה או אחר (למשל עמ' 11 שורה 18 או שורה 26). כמו כן התובע יודע באופן כללי לתאר את שיטת המחקר עמ' 13 שורה 25) וכן נקב באופן כללי בהמלצות. עם זאת לטעמנו את תשובות התובע בריאיון השני יש לבחון בראי תשובתו בריאיון הראשון לפיה כאמור "לא זוכר... אני זוכר שזה היה על בנק למשכנתאות מה בדיוק פרטים אני לא זוכר". את תשובות התובע בריאיון השני ניתן היה להפיק מכמה דקות בודדות של עיון בעבודה בטרם הריאיון אולם לא ניתן להתעלם מתשובתו כפי שניתנה "בזמן אמת" בריאיון הראשון לפיה אינו זוכר פרטים כלל על העבודה.
עבודת גמר היא גולת הכותרת בתואר הסטודנט עומל על המחקר זמן רב ואמור להיות בקיא בתכניו באופן אשר מותיר חותם גם כעבור שנים. חזקה כי פרטים בסיסיים לא במהרה ישכחו מלב. לטעמינו די בדוגמאות שנתנו מעלה כדי להצדיק את דחיית התביעה.
יודגש, לתובע ניתנה הזדמנות פתוחה והוגנת והוא נשאלת שאלת בסיס כלליות בלבד ולרוב גם פתוחות. במשך כל עמודי הראיון שתוארו, לא מסר התובע גרסה ברורה מספיק אשר יש בה כדי לשכנע כי עבר הליך לימודים תקין. כאמור גרסתו בריאיון השני צריכה להיבחון גם מול גרסתו הלא כבושה אשר ניתנה בזמן אמת בריאיון הראשון. שילוב של השתיים מוביל למסקנה כי לא עלה בידי התובע להראות הליך לימודים תקין וכי החלטת הרשות בעניינו התבססה על ראיות מספיקות והנה סבירה.
לא התרשמנו כי קיים פער בין סיכום הריאיון ובין תוכנו ואנו דוחים את טענות התובע בעניין זה.
אשר לטענת התובע לפיה התואר הוא לצרכי שכר בלבד ולא בענייני מקצועו של התובע והדבר מצדיק את היעדר הזיכרון- טענה זו אינה מקובלת עלינו. בוודאי בכל הנוגע לעבודת הגמר אשר בה מושקע מטבע הדברים עמל רב אשר אינו שוקע במהרה בתהום הנשייה.
התובע טוען כי תכלית האקדמיזציה בעניינו של הוגשמה בפרמטרים אחרים כגון שיפור כושר ההתבטאות, הביטחון שקיבל ושיפור חשיבתו הביקורתית וכד'. נבהיר כי גם אם יוכח כי בפרמטרים אלו אכן בא שכרו של התובע כתוצאה מלימודיו, אין בכך כדי להעלות או להוריד. אנו עוסקים במסגרת מסוימת ובה כאמור נבחנת השאלה האם התובע למד לימודים אמיתיים לצורך מתן אישור שקילות. צודקת המדינה בטענה כי שיקוליו הסובייקטיביים של כל פרט בשאלה מדוע בחר ללמוד או מה הרווח האישי שנצמח לו כתוצאה מכך- אינם רלוונטיים להכרעה כאן.
בעניין זה כבר נקבע למשל בתע"א 2999/09 בוחבוט - מדינת ישראל (ניתן ביום 16.7.15) פסקה 17 כי:
"הזכאות להטבות מבוססת על כך שהעובד רכש השכלה גבוהה, והתואר האקדמי מלמד על כך. לפיכך אם מתברר כי התואר אינו משקף לימודים אקדמיים אמיתיים, אין לראות בו כמצדיק את מתן ההטבות. יתר על כן, על המדינה כנאמן הציבור למנוע תשלום כספי ציבור בנסיבות אלה שבהן לא מתקבלת "התמורה" החוזית המוסכמת (תואר אקדמי אמיתי) כנגד הטבות שכר ואחרות על פי ההסכמים המחייבים... לימודים אקדמיים שאינם משאירים שום חותם אצל הלומד אינם מגשימים את התכלית שבעידוד עובדים לרכוש תואר אקדמי".
אשר לטענות לפגיעה בשמו הטוב של התובע- נציין כי ככל החלטה אישית ייתכן שהיא מקימה פגיעה מסוימת. עם זאת יש לזכור כי המדובר בהחלטה מנהלית שעניינה צר בסך הכול- והיא עוסקת בלימודיו של התובע אך ורק בראי האפשרות להעניק לו אישור שקילות. המדינה שבה וציינה כי אין רואים את התובע כמי שחשוד בפלילים וכי לא צפויות גם השלכות כלכליות במובנן השלילי על התובע- שכן כאמור הוא לא קיבל כלל את אישור השקילות מלכתחילה.

סוף דבר
התביעה נדחית אפוא.
התובע ישלם תוך 30 יום הוצאות הנתבעים בסך 2,500 ₪.
ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום, כ' אלול תשע"ז, (11 ספטמבר 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

גב' נחמה אנג'ל,
נציג ציבור (עובדים)

אייל אברהמי, נשיא

מר נתי ביאליסטוק כהן,
נציג ציבור (מעסיקים)


מעורבים
תובע: עופר שוקני
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: