ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דב נסיס נגד משה לוינקורן :


לפני כבוד ה שופט אליהו בכר

מבקש/נתבע

דב נסיס
ע"י ב"כ עו"ד יצחק סלע

נגד

משיב/תובע

משה לוינקורן
ע"י ב"כ עו"ד אייל עוז

החלטה

לפני בקשת הנתבע לחיוב התובע בהפקדת ערובה להוצאות, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
עניינה של התובענה דנן בהלוואה נטענת שנתן התובע לנתבעת 1 – חברה בע"מ. לטענת התובע, ההלוואה לא הושבה וסכום החוב עומד על סך של כ-2.5 מיליון $ במועד הגשת התביעה. התביעה הועמדה על סך של 3 מיליון ₪ לצרכי אגרה. לטענת התובע, החברה אינה פעילה והנתבע 2 ( להלן: "הנתבע") שהינו הבעלים והרוח החיה בה, וחייב באחריות אישית להשבת ההלוואה בשל אופן התנהלותו. הנתבע מכחיש את הלוואה ואת הקשר שלו לחברה. לשיטתו, התביעה היא תביעת סרק שהוגשה כמשקל נגד להליכים אותם נוקט הנתבע נגד התובע להשבת הלוואות שאין מחלוקת על קיומן.
טענות הצדדים
הנתבע הגיש בקשה לחייב את התובע בערובה בסך 360,000 ₪ (12% מסכום התביעה). זאת לאור מופרכות התביעה והמרמה האופפת את הגשתה; העובדה כי בתיק כבר נעשתה עבודה רבה ועוד צפויה עבודה משמעותית; וכן כיוון שהתובע אינו משלם סכומים שונים שנפסקו נגדו בהליכים שונים המתנהלים בין הצדדים. הבקשה הוגשה לאחר הגשת ראיות הצדדים, ולפיכך, כך לטענת הנתבע, ניתן להתרשם שמדובר בתביעת סרק. נטען, כי לא בכדי התובע לא צירף הסכם הלוואה, אישור על מסירת הכספים, תשתית ראייתית לכך שהכספים היו ברשותו מלכתחילה, ראיות לכך שהחברה הנתבעת קיימת וכיו"ב. לטענת הנתבע, במסגרת הליכים אחרים שמתנהלים בין הצדדים עוד כשנה וחצי קודם להגשת התובענה דנן, התובע לא טרח להעלות את הטענות הכבושות הנטענות בתובענה זו. עוד נטען, כי מטרת התביעה היא להתיש את הנתבע ולבזבז את זמנו וכספו ולהוות " משקל נגד" להליכים שנקט הנתבע נגד התובע, אשר לא השיב את ההלוואות שקיבל מהנתבע והבריח את הבטוחה שהעמיד להתחייבויותיו. נטען, שהתובע הסתיר את הברחת הבטוחה במרמה מהנתבע ומבית המשפט בהליכים האחרים, במסגרתם מותבים שונים אף הביעו דעתם בדבר התנהלות התובע ואופי טענותיו. כמו כן נטען, שהתובע לא משלם את הסכומים שנפסקו נגדו בהחלטות שונות, והנתבע נאלץ לנקוט נגדו בהליכי הוצאה לפועל, כך לדוגמה הוצאות בסך 2,360 ₪ נגבו רק לאחר פתיחת תיק הוצל"פ ועיקול מיטלטלין בביתו של התובע.
בתשובה לבקשה, טען התובע כי לאחר שהוגשו ראיות לתיק ניתן לראות כי קיימת עילה תביעה מבוססת היטב ונתמכת בראיות, לרבות חוות דעת מומחית בכתב יד, וכי לנתבע לא קיימת הגנה אלא בדוחק – גרסתו מתחמקת ומלאה בסתירות. עוד נטען, כי הנתבע הוא זה שדבקה בהתנהלותו מרמה, בטענתו כי אינו קשור לחברה – הנתבעת 1, אבל למעשה הוא הבעלים שלה ואף הבריח את נכסיה. לבסוף נטען, כי מצבו הכלכלי של התובע מצוין, כי הפקיד במסגרת הליכים שונים 784,000 ₪ במזומן בקופת בית המשפט וכי ככל שיחויב בהוצאות יקל על הנתבע לגבותן.
בתגובה לתשובה חזר הנתבע על טענותיו כי מדובר בתביעת סרק והוסיף, כי התובע לא התמודד עם טענות הנתבע בדבר העדר מסמכים מהותיים, והראיות שהציג התובע הם מסמכים מוכחשים ופגומים. עוד נטען שהתובענה התיישנה שכן מדובר על הלוואה נטענת משנות ה-90 ותובענה שהוגשה בשנת 2016, וכן הוזכר כי הטענה בדבר ההלוואה לא עלתה במסגרת הליכים משפטיים אחרים בין הצדדים, ואילו טענות התובע היו נכונות, לא הגיוני שהתובע היה מעמיד בטוחות להלוואות שנתן לו הנתבע לרבות שעבוד על דירות ושיקים לביטחון. עוד נטען כי מצבו הכלכלי של התובע בכי רע, טענת התובע בדבר מצבו הכלכלי לא נתמכה בתצהיר, והתובע אינו משלם את חובותיו בהליכים המשפטיים האחרים ולא טרח להתייחס לטענות אלו בתשובה מטעמו.
דיון והכרעה
תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, שכותרתה " ערובה לתשלום הוצאות" מעגנת האפשרות לצוות על תובע להפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע וקובעת כך:
"519. (א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."
על בית המשפט הדן בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הנתבע והאינטרס הציבורי במניעת תביעות סרק והבטחות הוצאות הנתבע ( רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ, בפסקה 9 (30.12.2014) ( להלן: "עניין חאמד")). תקנה 519 לא קובעת קריטריונים לשיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לדון בבקשה להפקדת ערובה ואלו נקבעו בפסיקה. ככלל, הסמכות לחייב תובע בערכאה הראשונה בהפקדת ערובה היא סמכות שבשיקול דעת, שהיחס אליה הוא כאל חריג המופעל בצמצום, וזאת לאור זכות הגישה לערכאות ( רע"א 9686/09 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (21.2.2010); רע"א 4128/17 LAUDERBAIE YACHTS LTD ( חברה זרה) נ' טאוב, בפסקה 12 (29.06.2017) ( להלן: "עניין טאוב")). הפסיקה התרכזה בארבעה שיקולים שיש לשקול בכדי להחליט בבקשה להפקדת ערובה, המתחלקים לשני אשכולות, "האחד, תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני בכתב התביעה. השני, סיכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד של התובע" (רע"א 2142/13 נעמאת נ' קרמין (13.11.2014) (להלן: "עניין נעמאת") והאסמכתאות שם). שיקולים נוספים שהותוו בפסיקה הם מורכבות ההליך, מיהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם ( עניין טאוב לעיל). כשהתובע הוא אדם פרטי ( במובחן מתאגיד, עליו חלים כללים שונים), אין חזקה לחיוב בהפקדת ערובה והנטל להוכיח כי מתקיימים התנאים לחיוב בהפקדת ערובה הוא על הנתבע-המבקש.
הנתבע טען כי מדובר בתובענת סרק, שהתובע פועל במרמה ומסתיר עובדות מבית המשפט וכן כי התובע חסר יכולת כלכלית ולא משלם הוצאות הנפסקות לחובתו. אם כן, ענייננו באשכול השני, במסגרתו נבחנים סיכויי התביעה ומצבו הכלכלי של התובע, וכן מורכבות ההליך, מיהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם.
אשר לשיקול הראשון – סיכויי התביעה, כמו גם התנהלות הצדדים – המטיחים זה בזה טענות מרמה, בענייננו, ומבלי לקבוע מסמרות בשלב זה, לא מצאתי כי מדובר בהליך סרק מובהק המצדיק הפעלת החריג לחיוב תובע בהפקדת ערובה. התובע הניח תשתית ראייתית ובכלל זה חוות דעת מומחה, המלמדת כי בבסיס התובענה שאלות רציניות שיש לדון בהן. לעניין זה יצוין כי גם כבוד השופט הדר התייחס לכך שעניינם של הצדדים מעלה " תמונה מורכבת" כשהתנהלות שני הצדדים בעייתית ( פסק דין בעניין ת"א 13734-08-14, בסעיפים 53-55, ובסעיפים 65, 72, 80, 98 ו-106, נספח ג' לבקשה).
אשר לשיקול השני – מצב כלכלי ירוד של התובע, נפסק כי מדובר בשיקול בעייתי שיש לנקוט זהירות יתרה בטרם הפעלתו, ובית המשפט העליון הדגיש שאין לחייב אדם בערובה אך מחמת עוניו ( עניין נעמאת לעיל). לטענת התובע הוא בעל אמצעים כלכליים ואף הפקיד בבית המשפט סכומי כסף משמעותיים במסגרת ההליכים השונים בין הצדדים. לטענת הנתבע, טענות התובע לא נתמכו בתצהיר, מצבו הכלכלי בכי רע והוא אינו משלם את הסכומים הנפסקים לחובתו. גם בעניין זה לא מצאתי די בטענות הנתבע כדי להיכנס תחת החריג של חיוב תובע פרטי בהפקדת ערובה. הנתבע לא הכחיש שהתובע הפקיד סכומים משמעותיים במסגרת ההליכים השונים בין הצדדים, וכן הנתבע מודה במסגרת הבקשה כי ההוצאות בסך 2,360 ₪ שולמו לו בסופו של דבר. בנסיבות אלו, אפילו אקבל את טענת הנתבע כי הערבונות בתיקים השונים הופקדו זה מכבר ומצבו הכלכלי של התובע בכי רע, עדיין מדובר באישיות כלכלית שניתן יהיה להיפרע ממנה ברבות הימים ( עניין נעמאת לעיל). באיזון בין זכות התובע לגישה לערכאות ובין הבטחת הוצאות הנתבע, מצאתי כי זכותו של התובע גוברת בנסיבות. דברים אלה נאמרים בין היתר גם על רקע מערכת היחסים המורכבת בין הצדדים, כמתואר לעיל ובפסק דינו של כבוד השופט הדר.
סוף דבר
הבקשה נדחית.
הוצאות הבקשה יידונו במסגרת פסה"ד.

ניתנה היום, כ"ח אב תשע"ז, 20 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: דב נסיס
נתבע: משה לוינקורן
שופט :
עורכי דין: