ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יעקב זהר נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת שרה ברוינר ישרזדה
נציג ציבור (עובדים) מר אלי קדוש
נציג ציבור (מעסיקים) גב' תמר סליימן
התובע
1. יעקב זהר ת.ז. XXXXXX363
באמצעות בתו הגב' זהבה גמליאל
-
הנתבע
1. המוסד לביטוח לאומי גופים על פי דין 513436494
ע"י ב"כ: עו"ד יסמין דיגורקר

פסק דין

התביעה שלפנינו דורשת, ראשית לכל הכרעה בטענת ההתישנות שהעלה הנתבע. בכפוף להכרעה זו המחלוקת הדורשת הכרעה נוגעת לפרשנות האמנה שבין ישראל לגרמניה בענין בטחון סוציאלי ואופן ישומה ע"י הנתבע- ובפועל , כיצד היא משליכה על גובה קצבת הזקנה שלה זכאי והיה זכאי התובע.

רקע נדרש
התובע, יליד צ'כיה, עלה ארצה ב1948, ובשנת 1966 עזב את הארץ ועבר להתגורר בגרמניה.
בעת שהתגורר בארץ עבד 144 חודשי עבודה. בגרמניה צבר 321 חודשי עבודה.
התובע מקבל מהנתבע קצבת זקנה החל מחודש 2/1997 מכח אמנה בין ישראל לגרמניה בענין בטחון סוציאלי. (להלן: האמנה)
בהתאם להוראות סעיף 20 (1)לאמנה "היו קיימות, לפי הדינים של שני בעלי האמנה, תקופות ביטוח שניתן להביאן בחשבון,יובאו בחשבון, לעניין רכישת התביעה לגמלה לפי הדינים החלים, גם תקופות הביטוח שניתן להביאן בחשבון לפי הדינים של בעל האמנה השני שאינן חופפות. הוא הדין, בשינויים המחויבים, בגמלאות המוענקות על פי שיקול דעתו של המבצע בלבד. על המידה שבה ניתן להביא בחשבון תקופות ביטוח, חלים הדינים הקובעים אם ניתן להביאן בחשבון" (להלן: סעיף 20 , ההדגשות אינן במקור).
ביום 18.12.1007 שלח הנתבע לתובע מכתב ובו הודיע לו כי אישר את תביעתו לקצבת זקנה בהתאם לאמנה. כך נאמר שם:
להלן הבסיס לחישוב שיעור הקצבה: בישראל היית מבוטח מ4.54 עד 3.66 סה"כ 144 חודש
בגרמניה היית מבוטח 321 חודש
סה"כ תקופות הביטוח בשתי הארצות 465 חודש
אי לכך , מגיעה לך קצבה בשיעור של 144/465 מקצבת זיקנה מלאה הכוללת תוספת ותק בשיעור 50%.
כן אשרנו לך תוספת בעד אשתך.
בפועל שולמה לתובע קצבה לפי שעור של 31% (לפי החלק היחסי כאמור של 144/465 ₪).
במהלך שנת 2004, החליט הנתבע לפנים משורת הדין לשלם קצבאות זקנה מלאות למי שצבר תקופת אכשרה מלאה בישראל, וזכותו לקבל קצבת זקנה מקורה באמנה.
בהתאם לחישוב מחדש שנעשה לתובע בשנת 2012 הוא מקבל קצבה מלאה (בהתאמה למדיניות האמורה) ואולם הוותק שהוכר לו הועמד על 4%. באותו זמן שולמו לו גם הפרשים בגין החישוב מחדש רטרואקטיבית ל-7 שנים.

המחלוקת
טוען התובע כי בהתאם להוראות האמנה הינתבע לחשב את הוותק שלו לצרכי זכאות לקצבת זקנה בהתאם לשנות הוותק שצבר בארץ בצירוף שנות הוותק שצבר בגרמניה. לפיכך, לדבריו הוא זכאי לתוספת ותק בשיעור מלא (50%) ולא בשיעור של 4% בלבד. עוד טען כי אליבא דנתבע עצמו סוגית חישוב הוותק אינה נגזרת מהוראות האמנה ולכן ההחלטה בענין תוספת הוותק היא של אגף זקנה בלבד. עוד טען כי י זכאי לקבל קצבה בשיעור כפי שנקבע בדיעבד , רק ב2012 במשך כל השנים מאז 1997, וכי לפיכך אין להגביל התשלום הרטרואקטיבי ששולם לו לתקופה שמאז 2005 ואילך, אלא יש לשלמו ביחס לכל התקופה ולחלופין 7 שנים אחורנית מיום החל טת הנתבע על שינוי מדיניותו 2004.
הנתבע טוען כי לשון האמנה מורה על חישוב יחסי של שנות העבודה בארץ אל מול כלל שנות העבודה ואותו יחס יש להחיל גם על תוספת הוותק – על כן נקבעה לתובע תוספת ותק מרבית (נוכח כלל תקופת הבטוח בארץ ובגרמניה) וממנה נגזר החלק היחסי שנצבר בארץ, גם לענין הוותק.
אשר למדיניות שהוחלה ב2004- המדובר במדיניות מיטיבה, הנתבע יישם אותה לגבי מבוטחים "חדשים" ולגבי ותיקים רק במידה שהגיע אליו מידע בסוגיות אלה. התובע פנה (באמצעות בתו) לבירור עניינו (בנושא אחר) רק בסוף שנת 2012 ומשכך התיישנה תביעתו ביחס לתקופה שלפני 2005.
בהתאם למדיניות המיטיבה האמורה החל הנתבע לשלם לתובע קצבת זקנה בשעור מלא החל מחודש 11/2012. בהתאם גם שולמה תוספת הוותק על פי חישוב חדש ש העמיד את הוותק המוכר של התובע על 4%. הנתבע שילם לתובע הפרשי פנסיה רטרואקטיביים לתקופה בת 7 שנים בשעור של כ 70,000 ש"ח . על השינוים האמורים בקצבתו של התובע הודע לו במכתב נספח ג' לכתב ההגנה.

הכרעה

טענת ההתיישנות
בטרם נעמוד על השאלה האם אכן יש ממש בפרשנותו של התובע לסעיף 20 (1) לאמנה, נדון תחילה בשאלה האם יכול התובע להעלות טענותיו ביחס לתקופה שקדמה לשנת 2006.
בעדותה של הבת, הבהירה כי כבר משנת 2000 סבר התובע כי פרשנותו של הנתבע לסעיף אינה הפרשנות הנכונה. למרות זאת ולמרות שמדי ביקור בארץ פנה לסניף הנתבע הרלבנטי וקיבל תשובה זהה, לא מצא מקום להגיש תביעה זו.
לא זו אף זו, העדה הבהירה כי את העמדה לפיה זכאי לשעור גמלה גבוה מזה שמשולם לו הבין על פי בירור עם חברו שהוא חבר פרלמנט בגרמניה וזאת כבר לפני 10-12 שנה. (יוער כי בח"נ ניסתה העדה לשנות מגרסתה (ע' 3 ש' 19) ואולם לא מצאנו מקום לקבל הגרסה המתוקנת כשבהמשך לכך חוזרת העדה ונסוגה הימנה(שם ש' 30 ואילך)). העדה מאשרת למעשה כי אביה היה מודע לטענותיו ביחס לחלקיות הגמלה ב2000 ולכל המאוחר, כבר ב2006, וכן כי היה בארץ ופנה לבטוח הלאומי בענין זעת שביקר בה. (עמ' 4 ש11-16).
נוכח האמור, הרי שטענותיו של התובע בדבר זכויות כלשהן אשר קדמו לחודש 12/2006 (מועד הקודם ב-7 שנים למועד הגשת התביעה)- התיישנו, שכן התובע נמנע מלתבוע אותן, ודינן להדחות.

פרשנות האמנה
ככל שצודק הנתבע בפרשנות האמנה, הרי שמשמעות הדבר היא כי מששולמו לתובע הפרשים נוכח שינוי המדיניות שלו, משנת 2012 רטרואקטיבית ל-7 שנים, הרי שקיבל כל מה שהיה זכאי לו על פי האמנה ומעבר לכך, ואינו זכאי לדבר.
רק ככל שיקבע שפרשנותו של התובע נכונה וכי זכאי להכרה בוותק בשעור 50%, יש מקום לבחון האם מה ששולם לו כאמור מכסה את מלוא זכאותו וככל שאין הדבר כן יש מקום לחייב הנתבע בהשלמת הפרשים החל מחודש 12/2006.
רקע
בהתאם להוראות סעיף 240 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), מבוטח הוא רק תושב ישראל.
משכך, ומשהתובע אינו תושב ישראל, הרי שעל פי החוק, ובלא הוראות האמנה, לא היה זכאי לכל קצבת זקנה.
סעיף 248 לחוק קובע כי מי שהיה מבוטח יותר מעשר שנים כעובד יוספו לגמלתו 2% לכל שנת ביטוח שמעל 10 שנות הביטוח הראשונות ובלבד שתוספת הוותק לא תעלה על 50% מגובה הגמלה.
לתובע נצברו 2 שנות עבודה עודפות על 10 שנים בעבודה בישראל, ועל כן תקופת עבודה זו זיכתה אותו בתוספת ותק של 4%.
לטעמנו, אכן נפלה טעות באופן חישוב גמלתו של התובע בשנת 1997- הן "לטובתו" והן "לרעתו" ואילו האופן שבו מתנהל הנתבע כיום, הן נוכח שינוי המדיניות בשנת 2004 והן באשר לאופן חישוב הוותק , הוא הנכון.
נבהיר:
לשון סעיף 20 ברורה והיא נועדה להביא בחשבון תקופות ביטוח של מבוטח בשתי המדינות כאילו נצברו במדינה אחת (ובלבד שאין מדובר בתקופות חופפות), זאת לענין תקופת אכשרה לגמלה. מקובלת עלי טענת הנתבע, כפי שנתמכה גם בתע"צ של הגב' לי ימן ממונה על גמלאות מטעמה, כי מטרת הסעיף היא לאפשר למי שלא צבר תקופת אכשרה באחת מדינות האמנה אך לו תצורפנה תקופות הבטוח שלו בשתי המדינות יוכל לצבור תקופת אכשרה- יוכרו התקופות במצטבר.
נוכח המלים שבסעיף 20 לפיהן יובאו בחשבון תקופות הצבירה בשתי המדינות" לעניין רכישת התביעה לגמלה" ברי כי הצבירה האמורה אינה רלבנטית אלא לתקופת האכשרה, והסעיף ברישא שלו, לא דן בתוספת הוותק עצמה ומכאן שלא יכול להגזר ממנו כי שעור תוספת הוותק של התובע צריך להיות מחושב על בסיס כל שנות עבודתו של התובע, כולל אלה שבגרמניה.
מכאן שאכן תוספת הוותק צריכה להיות מחושבת על פי הוותק שנצבר בארץ בלבד ואין בהוראות האמנה כדי לחייב אחרת שכן היא דנה בתקופת האכשרה בלבד (ור' לענין זה סיפת סעיף 20).
הדבר אף מתיישב עם ההגיון ,כפי שציינה הגב' ליימן, שכן בקצבת הזקנה המשולמת לתובע בגרמניה נלקח בחשבון וותק העבודה שנצבר שם. תוצאה לפיה יחשב הוותק בשני המקומות "פעמיים" אינה ראויה כשלעצמה ואכן גורמת להעדפת תושב מדינת האמנה על פני תושב ישראל, זאת בניגוד להוראת סעיף 3 לאמנה המבהיר כי "גמלאות על פי הדינים של אחד מבעלי האמנה יוענקו לאזרחים של בעל האמנה השני הנמצאים דרך כלל מחוץ לשטח בעל האמנה בתנאים הנהוגים לגבי אזרחיו של בעל האמנה הראשון הנמצאים שם דרך כלל".
מאידך, חישוב הגמלה כפי שנעשה לכתחילה ע"י הנתבע לא היה נאות שכן ,אף אליבא דנתבע עצמו, לא נועד סעיף 20 אלא כדי להבטיח תקופת אכשרה (ובמקרה של התובע היתה תקופת אכשרה כזו אף מכח עבודתו בארץ בלבד בלא להזקק להוראת האמנה) . אם כך הדבר , לא היה מקום לערוך חשבון של חלקיות עבודתו של התובע ביחס לסך כל שנות עבודתו – בארץ ובגרמניה. על כן לא היה מקום לשלם לתובע גמלה על בסיס 31% מהסכום המגיע, אלא גמלה מלאה בלבד (כאמור, הנתבע, הכליל גם את תוספת הוותק באופן יחסי ובכך "העלה" את שעור הגמלה במובן זה- מעבר ל4%) .
משאין ממש בטענת התובע באשר לאופן חשוב תוספת הוותק, מחד, ומשמאידך שילם הנתבע לתובע גם רטרואקטיבית, גמלה מלאה לתקופה של 7 שנים, ומשהוברר לנו כי התובע היה מודע היטב לכך שהיה זכאי לתחשיב של גמלה מלאה בכל השנים- כבר מאז שנת 2000 ומכל מקום מאז שנת 2006-קרי למעלה מ-7 שנים מאז בחר להגיש תביעתו, הרי שזכויות ככל שהיו לו בגין התקופה שקדמה לחודש 12/2016 ושלא שולמו ב2012 – התיישנו.

נוכח אלה, התביעה נדחית.
אין צו להוצאות .

ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ט אב תשע"ז, (21 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

אלי קדוש , עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

תמר סליימן, מעסיקים


מעורבים
תובע: יעקב זהר
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: