ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין באמצעות עו"ד משה בן הרוש נגד רשות האכיפה והגבייה :

בפני כבוד סגן הנשיא, השופט רמזי חדיד

תובעת

"כולי אוזן " בכר ע.מ. 028711893
באמצעות עו"ד משה בן הרוש

נגד

נתבעת

רשות האכיפה והגבייה - אגף הוצל"פ ארצי
באמצעות פרקליטות מחוז חיפה אזרחי

פסק דין

מבוא ועובדות מוסכמות:

1. בפניי תביעה בהליך של סדר דין מהיר, לפיה, התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 9,900 ₪ נכון ליום 20.12.09.

2. התובעת הינה עוסק מורשה המנהלת חנות לממכר ציוד אודיו ו-וידיאו בעיר חדרה.

הנתבעת, מדינת ישראל – רשות האכיפה והגבייה, מנהלת את לשכת ההוצל"פ בחדרה ( להלן: "לשכת ההוצל"פ").

3. ביום 15.10.09, או בסמוך לכך, הגישה התובעת בלשכת ההוצל"פ בחדרה תביעה על סכום קצוב בסך של 10,000 ₪, בתיק הוצל"פ 12-11221-09-9 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), וזאת נגד חברת לה אסתנסייה בע"מ, גב' מריאנה שטיימן ומר מוחמד ג'ומעה עבד אל קאדר (החייב השלישי ייקרא להלן: "החייב").

יצויין כי החייב הינו תושב חוץ, ואין ברשותו תעודת זהות ישראלית, אלא דרכון ברזילאי, אשר מספרו מורכב מספרות ואותיות באנגלית.

4. לבקשת התובעת ניתן ביום 20.12.09 במסגרת תיק ההוצל"פ, צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד החייב (להלן: "הצו"). דא עקא, על אף ניסיונות חוזרים ונשנים של לשכת ההוצל"פ, הצו לא נרשם מהטעם כי מערכת המחשוב בהוצל"פ אינה ערוכה לקליטת מספר זיהוי של חייב הכולל ספרות ואותיות באנגלית, כמופיע בדרכון של החייב.

5. בנסיבות העניין, ובעקבות פניית נציג התובעת למנהל לשכת ההוצל"פ בחדרה, הונפק ביום 04.03.10 צו עיכוב יציאה ידני נגד החייב, למסירה ידנית למשטרת הגבולות על ידי הזוכ ה, היא התובעת (להלן: "הצו הידני").

בפועל, הצו הידני לא נרשם במשטרת הגבולות, ובשנת 2013 החייב עזב את הארץ.

6. בין לבין, התובעת נקטה בהליכי הוצל"פ נגד כלל החייבים בתיק ההוצל"פ, אולם לא עלה בידה לגבות את החוב הפסוק.

מכאן התביעה, לפיה התובעת מבקשת לחייב את הנתבעת בתשלום החוב בתיק ההוצל"פ.

7. בהתאם להסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים, ואשר קיבלה תוקף של החלטה מיום 24.03.17, פסק הדין בתביעה ניתן שלא על דרך הפשרה, לאחר הגשת סיכומי טענות הצדדים ללא צורך בחקירת עדים.

טענות הצדדים בתמצית:

8. לטענת התובעת, הנתבעת התרשלה ברישום הצו, ובהתאם לכך החייב עזב את הארץ ונבצר ממנה לגבות את החוב בתיק ההוצל"פ, מה גם ולא ניתן היה לגבות את החוב מיתר החייבים בתיק.

כן טענה התובעת כי היא פעלה למסירת הצו הידני למשטרת הגבולות במסירה ידנית, אולם המשטרה סירבה לקבלו בהיעדר מכתב נלווה של מנהל לשכת ההוצל" פ, המאשר ביצוע הליך שונה מההליך המקובל , לפיו צו עיכוב יציאה מהארץ נשלח במדיה מגנטית. דא עקא, לשכת ההוצל"פ סירבה להנפיק לתובעת את המכתב האמור, ולפיכך לא ניתן היה לרשום את הצו הידני.

הוסיפה התובעת וטענה כי העובדה כי הצו נשלח על ידי לשכת ההוצל"פ במספר הזדמנויות בדרך הרגילה, מלמדת כי נציגיה לא ידעו על הצורך בהמצאתו למשטרת הגבולות באמצעות מסירה אישית.

9. לטענת הנתבעת, מן הדין לדחות את התביעה, הואיל והנזק הנטען נגרם בשל רשלנות התובעת וללא כל קשר לרשלנותה הנטענת, ושני טעמים לדבר: האחד, בהתאם להוראות הדין, תוקפו של הצו הינו למשך שנה אחת, ומשלא פעלה התובעת להוצאת צו חדש, אזי ממילא פג תוקפו ביום 19.12.10, כשלוש שנים לפני שהחייב עזב את הארץ. השני, התובעת לא הגישה ערר על הסירוב הנטען של לשכת ההוצל"פ שלא להנפיק מכתב נלווה לצו הידני, ולא פנתה לרשם ההוצל"פ בכל בקשה בנידון. לפיכך, אין לה אלא להלין על עצמה, ויש לראות בה כמי שזנחה את הצו .

כן טענה הנתבעת, כי התובעת לא הוכיחה כי היא פעלה למסירת הצו הידני למשטרת הגבולות, כפי שלא הוכח כי לשכת ההוצל"פ סירבה להנפיק מכתב נלווה ל צורך רישומו.

הוסיפה הנתבעת וטענה, כי נציג לשכת ההוצל"פ הבהיר לנציג התובעת כי בנסיבות העניין יש צורך בהנפקת צו ידני וביצוע מסירה אישית למשטרת הגבולות, וכי על אף שהצו הנ"ל הונפק, וניתן היה לרשמו במשטרת הגבולות ללא צורך במכתב נלווה, מטעמים שלא הובררו, בפועל הוא לא נרשם.

כן טענה הנתבעת, כי לא הוכח כי יציאת החייב מהארץ היא זו שמנעה גביית החוב בתיק ההוצל"פ, מה גם וממועד פתיחתו ועד שהחייב עזב את הארץ, עברו כארבע שנים, במהלכן פעלה התובעת, ללא הצלחה, לגביית החוב.

דיון:
10. עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, ולפיו:
"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."
סעיף 36 לפקודת הנזיקין מגדיר את חובת הזהירות ולפיו היא "מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של הדברים להיפגע ממעשה או ממחדל.......".
בתי המשפט הכירו בחובת הזהירות המוטלת על גופים ציבוריים, ובאפשרות הגשת תביעה נזיקית נגד רשות מנהלית ( ר' ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 וכן ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113).
הנה אם כן, על מנת כי תתקבל תביעה בעוולת הרשלנות, על התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות (מושג ית וקונקרטית), הפר אותה חובה וכן קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק שנגרם לניזוק.
מן הכלל אל הפרט.

11. לצורך ההכרעה בתביעה אצא מנקודת הנחה כי במקרה דנן, מוטלת על הנתבעת חובת זהירות כלפי התובעת, וכי החובה הופרה משפעלה הנתבעת להמצאת הצו באמצעות המדיה המגנטית, במקום במסירה אישית, וכן משלא מסרה בידי התובעת מכתב נלווה כפי שנדרש על ידי משטרת הגבולות, כתנאי לרישום הצו הידני.

12. צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד חייב בתיק הוצאה לפועל ניתן מכוח סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. בהתאם לתקנה 22(ד) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"מ-1979, הוגבל תוקפו של צו עיכוב יציאה מהארץ, וזאת כדלקמן:
"לא יהיה תוקף לצו עיכוב יציאה מן הארץ בתום שנה מיום נתינתו, יהיו אשר יהיו הזמן או התנאים שנקבעו בצו ביחס לתחולתו, מלבד אם ניתן לזמן פחות משנה; האמור בתקנת משנה זו לא יחול על צו שניתן לעניין תשלום מזונות, על הגבלה שהטיל הרשם על החייב לפי סעיף 66 לחוק, על צו שניתן על חייב מוגבל באמצעים לפי סעיף 69ד לחוק או על צו שניתן לחייב באיחוד תיקים לפי סעיף 74ד לחוק".
13. כזכור, במקרה דנן הצו ניתן ביום 20.12.09, ולפיכך, בהתאם לתקנה 22(ד) לעיל, תוקפו הינו עד ליום 19.12.10. התובעת, וטעמיה עימה, לא ביקשה להוציא צו עי כוב יציאה מהארץ נגד החייב עובר או לאחר שפג תוקפו של הצו נשוא התביעה. והנה, על אף זאת, החייב עזב את הארץ רק בשנת 2013, כשלוש שנים מהמועד בו פג תוקפו של הצו.
בכל מהלך התקופה שממועד פתיחת תיק ההוצל"פ ועד שהחייב עזב את הארץ, פרק זמן של כארבע שנים, נקטה התובעת הליכי הוצל"פ שונים נגד החייב בניסיון לגבות את החוב, אך ללא הועיל.
14. יוצא אפוא, שהעובדה כי החייב עזב את הארץ ויצא לחו"ל, אינה מעלה ואינה מורידה ביחס לסיכויי התובעת לגבות את החוב בתיק ההוצל"פ. יתרה מכך, גם אם תאמר אחרת, הרי לאור העובדה כי ממילא פג תוקפו של הצו כשלוש שנים לפני שהחייב עזב את הארץ, אזי לא מתקיים כל קשר סיבתי בין הרשלנות המיוחסת לנתבעת לבין כישלונה של התובעת לגבות מהחייב את החוב בתיק ההוצל"פ.

15. למעלה מהצורך, טענת התובעת כאילו הצו הידני לא נרשם בשל סירוב לשכת ההוצל"פ למסור בידיה מכתב המאשר את רישומו שלא באמצעות המדיה המגנטית, לא הוכחה כדבעי וזאת בהיעדר כל אסמכתא בנדון.
16. המחלוקת בין בעלי הדין ביחס לתפקידו ומעמדו של נציג התובעת, מר יעקב בכר, ברשות האכיפה והגבייה, מתייתרת לאור המסקנה אליה הגעתי, ומכל מקום אינה רלוונטית בנסיבות העניין.
17. לאור מכלול הנימוקים לעיל, אני דוחה את התביעה.
בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ט אב תשע"ז, 21 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: באמצעות עו"ד משה בן הרוש
נתבע: רשות האכיפה והגבייה
שופט :
עורכי דין: