ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מסעאד זיאד נגד מדינת ישראל :

בש"פ 2653/99
בש"פ 2778/99

בפני: כבוד השופט מ' חשין

העורר בבש"פ 2653/99: מסעאד זיאד

העורר בבש"פ 2778/99: עקלה אלקיעאן

נ ג ד

המשיבה בבש"פ 2653/99
ובבש"פ 2778/99: מדינת ישראל

תאריך הישיבות: י"ב באייר התשנ"ט (28.4.99)
י"ג באייר התשנ"ט (29.4.99)

בשם העורר בבש"פ 2653/99: עו"ד יעקב חודורוב

בשם העורר בבש"פ 2778/99: עו"ד שמואל זילברמן

בשם המשיבה בבש"פ 2653/99
ובבש"פ 2778/99: עו"ד נעמי גרנות

ערר על החלטות בית-המשפט המחוזי בבאר שבע
מיום 18.4.99 בב"ש 20315/99 ובב"ש 20316/99
שניתנו על-ידי כבוד השופט ברוך אזולאי

בבית המשפט העליון

החלטה

שני עררים הם המונחים לפניי, ושניהם עניינם בתאונת דרכים אחת שאירעה ביום 3.8.98. שמעתי את שני העררים בנפרד, אך החלטתי אחת היא הואיל והמדובר באותה מסכת עובדות עצמה ובתיתי דעתי לכך שבטיעוניהם של באי-כוח העוררים, כל אחד מהם לעצמו, עשו השניים כמיטבם כדי לשכנעני כי מרשו של חברו הוא האשם באותה תאונה שאירעה.

המדובר הוא, כאמור, בתאונת דרכים שהיתה ביום 3.8.98, בשעות הבוקר, בצומת הכביש באר-שבע-חברון והכביש לערד התנגשו שני כלי רכב. בכלי רכב אחד - מסוג פורד טרנזיט - נהג העורר בתיק בש"פ 2653/99 (להלן נכנה אותו - נהג הטרנזיט) ובכלי הרכב האחר - טנדר סובארו - נהג העורר בתיק בש"פ 2778/99 (להלן נכנה אותו - נהג הסובארו). כתוצאה מהתנגשות שני כלי הרכב באותו צומת הועף הטרנזיט אל עבר המסלול הנגדי לכיוון נסיעתו, ובאותו מסלול התנגש במשאית. תוצאות התאונה היו מחרידות: שבעה נוסעים ברכב הטרנזיט נהרגו ושאר הנוסעים בשני כלי הרכב, שנפצעו, מהם נפצעו באורח קשה.

מיד בסמוך לאחר התאונה נפסלו רשיונותיהם של שני העוררים, באורח מינהלי (כהוראת סעיף 47 לפקודת התעבורה) לתקופה של 90 ימים. נהג הטרנזיט הגיש ערר על החלטת הפסילה, ובית-משפט השלום לתעבורה, כסמכותו בסעיף 48 לפקודת התעבורה, החליט לצמצם את תקופת הפסילה המינהלית ל45- יום בלבד. עם תום 45 הימים (לעניינו של נהג הטרנזיט) - ביום 17.9.98 - ועם תום 90 הימים (לעניינו של נהג הסובארו) - ביום 3.11.98 - תמה תקופת הפסילה המינהלית ורשיונות הנהיגה של השניים הוחזרו להם.

לאחר עבור מספר חודשים, ביום 24.1.99, הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה בבאר-שבע כתב-אישום נגד שני הנהגים, והשניים הואשמו בעבירות של גרימת מוות ברשלנות. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המדינה לפסול את רשיונות שני הנהגים עד לגמר ההליכים המשפטיים נגדם (כהוראת סעיף 46 לפקודת התעבורה), אך בית-המשפט, בהחלטה ארוכה ומנומקת, החליט לדחות את הבקשה. בית-המשפט קבע כי שאלת מסוכנותו של הנאשם היא השאלה המכרעת בנושא פסילת רשיון לנהיגה וכי שאלה זו תיענה מתוך עיון בנסיבות התאונה ובעברו של הנאשם. לעניין זה אומר בית-המשפט, בין השאר, דברים אלה:

"אין מחלוקת כי בתאונה זו נספו ... 7 בני אדם, אלא כפי שציינתי לעיל, מדובר בצירוף מקרי של הגעת המשאית הכבדה בכיוון הנגדי ולמעשה ההתנגשות בין שני כלי הרכב של המשיבים לא חרגה מתאונות הרבות השגרתיות האירעות [כך] (לצערינו) מדי יום ביומו בארצנו."

אשר לעניינם של שני הנהגים, כך קובע בית-משפט השלום: נהג הטרנזיט אכן הורשע בעבר בעבירות תעבורה לא קלות, אך הראיות שבתיק המשטרה נגדו יש בהן "חולשה". ואילו באשר לנהג הסובארו, יש אמנם ראיות לכאורה נגדו, אך גם על אלו "יש סימני שאלה ועברו הכמעט נקי מכל עבירה מחלישות את החשד למסוכנות של נהיגתו". ואולם לא אלה היו הנימוקים העיקריים להחלטתו של בית-משפט השלום. הנימוק העיקרי להחלטה היה, כלשונו של בית-המשפט:

"לבסוף, ואולי זה הנימוק העיקרי, עצם העובדה שהממונים על החקירה השלימו, אם במתכוון ואם לאו, בהחזרת רשיונות הנהיגה למשיבים, ואיפשרו חידוש נהיגתם במשך מספר חודשים עד להגשת בקשה זו מראה כי לא חשו לסכנה מהמשך נהיגתם." (ההדגשה במקור - מ' ח')

התביעה עררה על החלטתו של בית-משפט לתעבורה, ובית-המשפט המחוזי - גם הוא בהחלטה ארוכה ומנומקת - החליט לקבל את הערר, לבטל את החלטתו של בית-משפט לתעבורה והורה על פסילת רשיון הנהיגה של שני הנהגים עד לתום ההליכים באישום שהוגש נגדם.

על החלטה זו האחרונה העררים שלפניי, ובקשת באי-כוח העוררים היא כי אבטל את החלטת בית-המשפט המחוזי וכי אחזיר את החלטת בית-משפט השלום על כנה.

באי-כוח הנהגים - עורך-דין חודורוב בשמו של נהג הטרנזיט ועורך-דין זילברמן בשם נהג הסובארו - עשו כמיטבם כדי לשכנעני שראויים הם מרשיהם כי רישיונותיהם יוחזרו להם. ביתר דיוק: כל אחד מבאי-כוח שני הנהגים ניסה לשכנעני כי הנהג האחר הוא האשם בתאונה, וכי מרשו-שלו אינו אלא נהג תם אשר נקלע שלא-בטובתו לתאונה שהנהג האחר אחראי לה אחריות שלמה ומוחלטת. לעניין זה ניתחו באי-כוח הנהגים, כל אחד מהם לעצמו ובתורו, את הראיות שנאספו אל תיק המשטרה; ציטטו מתוך הודעות העדים השונים; הסבירו את פרטי התאונה, כל אחד מצידו, כמובן; הצביעו על סתירות ועל טעויות שנפלו בעניינו של מרשו; ועוד ועוד. לרגעים סברתי כי באי-כוח הנהגים מינו אותי להיותי שופט במשפט גופו, כמו בסופו של ההליך עלי לזכות או להרשיע את הנהגים או מי מהם בעבירות המיוחסות להם. לרגעים כמעט נתפתיתי להלך בדרך שהסניגורים כבשו לפניי, ואולם עד מהרה נתעשתתי וחזרתי בי.

בהחלטות שנעשו בענייניהם של שני הנהגים נטלו בתי-המשפט פלס ומאזניים, מדדו ושקלו את הראיות מכאן ומכאן, ולסוף הגיעו למסקנות שהגיעו אליהן; אלא שבית-משפט השלום הגיע למסקנה אחת ובית-המשפט המחוזי הגיע למסקנה נוגדת. דרכי-שלי היא אחרת. אכן, שומה עליו על בית-משפט הדן בפסילת רשיון נהיגה - כמוהו כבית-משפט הדן בבקשה לעצור נאשם עד תום ההליכים - כי ישתכנע (כלשון סעיף 46 לפקודת התעבורה) "שיש יסוד מספיק להאשים בעל רשיון נהיגה ..." בעבירה כעבירה שהנהגים מואשמים בה בענייננו; והשאלה הנשאלת היא: האם הוכיחו הנאשמים הוכיחו עצמם כמסוכנים בדרך נהיגתם, שאם התשובה לשאלה היא בחיוב כי אז מן הדין לשלול את רשיונותיהם. לעניין זה, כך דומה עלי, לא יהיה זה מן המידה אם יכניס עצמו בית-המשפט במעבה הראיות כמו היה דן באישום גופו. המדובר הוא בראיות לכאורה, ולעניינן של אלו יש לראות את חומר הראיות במיכלול ובמבט מקיף. בראותי כך את חומר הראיות, אין לי אלא לצרף את דעתי לדעתו של בית-המשפט המחוזי, כי יש ראיות לכאורה לאישומם של שני הנהגים בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, כי בעצם נהיגתם, על-פי הראיות, הוכיחו השניים את עצמם, כל אחד מהם לעצמו, כראויים שבית-המשפט יפסול את רשיונותיהם עד לסיום ההליכים.

בהקשר זה אני מבקש להסתייג, ובתוקף, מאמירתו של בית-משפט השלום לתעבורה כי המדובר אינו אלא ב"צירוף מקרי" שגרם לתוצאות המחרידות של התאונה, וכי ההתנגשות "לא חרגה מהתאונות הרבות השיגרתיות" הנגרמות בארץ מידי יום ביומו. אני מתקשה לרדת לסוף דעתו של בית-משפט השלום, ובייחוד אני מתקומם כנגד הדבקת התווית של תאונות "שיגרתיות" לתאונה כגון זו שלפנינו (בהתעלם, כמובן, מתוצאותיה המחרידות). תאונה הנגרמת בתוכו של צומת בכביש בינעירוני, אינני רואה בה כל "שיגרה"; נהפוך הוא: אפשר שהדבקת התווית של "שיגרה" דווקא היא המביאה לזלזול בחוקי התעבורה שכל נהג עד לו מידי יום ביומו. במקום ששני כלי רכב מתנגשים בתוכו של צומת - וגם אם אין נפגעים בגוף - אני מתקשה לראות בהתנגשות זו תאונה של "נ.ב." בלבד: תאונה של "החלפת רשיונות" ושיחה עם סוכן הביטוח. תאונה מעין-זו ראויה לחקירת משטרה, ואפשר שחקירות מעין אלו, אם תיערכנה, יהיה בהן כדי למעט תאונות קטלניות ולו בשיברי-אחוזים.

עוד טענו לפני באי-כוח הנהגים, כי עצם העובדה שהתביעה לא נזדרזה בהגשת הבקשה לפסילת רשיונותיהם, מלמד כי אין נשקפת מהם כל סכנה. כפי שראינו, נתקבל טעם זה על דעתו של בית-משפט השלום לתעבורה ודבריו באותו הקשר הבאנו לעיל. אני דוחה טענה זו, ואין לי אלא לצרף את דעתי לדעתו של כבוד השופט ברוך אזולאי בבית-המשפט המחוזי, באומרו כי השיקול של השתהות המשטרה והפרקליטות בהשלמת החקירה ובהגשת כתב-אישום יכול שיהיה לו "משקל מסויים, אך שיקול זה יכול להיות בעל משמעות מכרעת רק במקרים גבוליים". אכן, ראוי כי ייבדק כיצד זה שהמשטרה והפרקליטות השתהו במקום שהיה ראוי להן כי יפעלו בזריזות, אך עובדת ההשתהות, כשהיא לעצמה, אין בה כדי להכריע, לא בשאלה אם יש יסוד מספיק להאשמות (כלשון סעיף 46 לפקודת התעבורה) ולא בשאלת מסוכנותם של הנהגים.

אני מחליט לדחות את הערר ואני מורה את העוררים להפקיד את רשיונות הנהיגה שלהם - לאלתר - במזכירות בית-משפט השלום לתעבורה בבאר-שבע. מזכירות בית-המשפט העליון תשלח את החלטתי בשגר-פקסימיליה לבאי-כוח העוררים, והעוררים יפקידו את רשיונות הנהיגה שלהם תוך 24 שעות משעת שיגורו של שגר הפקסימיליה.

היום, י"ג באייר התשנ"ט (29.4.99)

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99026530.G01


מעורבים
תובע: מסעאד זיאד
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: