ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלומי דבורה נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופט י' אנגלרד

העורר: שלומי דבורה

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 10.6.99 בב"ש 91285/99
שניתנה על ידי כבוד השופט א' סלטון

תאריך הישיבה: ו' באב תשנ"ט (19.7.99)

בשם העורר: עו"ד גד זילברשלג

בשם המשיבה: עו"ד יהודה ליבליין

בבית המשפט העליון

החלטה

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בב"ש 91285/99, מפי השופט א. סלטון, שקיבל את הערר שהגישה המדינה על החלטת בית משפט השלום, והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1. ביום 27.5.99 הוגש נגד העורר כתב אישום, ת"פ 4374/99, בבית משפט השלום בתל-אביב. על פי כתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין, פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335(א)(1), איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין ותקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 16.2.99 הגיע העורר לבית אמו, בניגוד לצו שהוציא נגדו בית משפט לענייני משפחה, לקח את מפתחות הרכב וביקש לעזוב את הבית. בן זוגה של האם, אהרון יצחקי (להלן: המתלונן) ביקש מן העורר כי יחזיר את המפתחות. בתגובה תקף אותו העורר, דחפו, בעט בו בצלעות, בידיו ובראשו. כן תקף העורר את אמו, גב' פנינה דבורה (להלן: "המתלוננת" או "האם"), בנותנו לה אגרוף שפגע בשפתה העליונה ובאפה. בעקבות מעשה זה הגיש המתלונן, ביום 29.2.99, תלונה במשטרה כנגד העורר. על פי הנטען באישום השני, כשחזר המתלונן לביתו הפתיע אותו העורר, עם שלושה אחרים, בחדר המדרגות דקר אותו עם מברג מספר פעמים בגבו ובצדו השמאלי, בעט בו והכה אותו באגרופים. כתוצאה ממעשים אלו דימם הנאשם רבות ונזקק לאשפוז בבית חולים. על פי האישום השלישי, ביום 14.5.99, הורה בית משפט השלום לעורר להתרחק מבית אמו, ואסר עליו להיכנס לבית במשך 30 יום. עשרה ימים לאחר מכן, ביום 24.5.99, הגיע העורר לבית אמו ואיים עליה כי ירצח אותה לאור סירובה להפסיק לחיות עם המתלונן. בעקבות איומיו פרץ ויכוח בין העורר למתלונן, ולמקום הגיעו שוטרים. לאחר שעזבו השוטרים את המקום הכה העורר את המתלונן בכל חלקי גופו. השוטרים הוזעקו למקום בשנית, ולאחר שעזבו שב העורר, על פי הנטען, ואיים על האם כי ירצח אותה.

2. עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום, בב"ש 3091/99, בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית משפט השלום, מפי השופטת ד' שריזלי, קבע כדלקמן:
...קיימת בחומר הראיות תשתית עובדתית ראייתית, לכאורה, למעשי תקיפה חמורים שתקף המשיב את אמו ואת המתלונן אף מעבר למעשה הדקירה באמצעות מברג, אותו מכחיש המשיב, ולגביו חזר בו המתלונן מתלונתו. הוא הדין באיומים שאיים על אמו, ובהפרת הוראות בית המשפט.
חומרת העבירות המיוחסות למשיב, גם אלה שמעבר לפציעה בנסיבות מחמירות, והנסיבות החמורות האופפות את התנהגותו של המשיב כלפי המתלונן וכלפי אמו, בהזדמנויות שונות, יהא הרקע אשר יהא, מעידים על כך שהמשיב איננו ניתן לריסון, והריהו כצל המאיים על שלומם וביטחונם של האם והמתלונן.

למרות זאת קבע בית משפט השלום, כי ניתן לשמור על ביטחונם של המתלוננת והמתלונן גם כאשר העורר יהיה מצוי בחלופת מעצר מחוץ לעיר בת-ים, בתנאי מעצר בית מלא.

4. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את ערר בקובעו:
גם אם נתעלם מהאישום השני, אשר לגביו טוען ב"כ ה[עורר] כי אין ראיות לכאורה, הרי די באישומים הראשון והשלישי על מנת להצביע על מסוכנותו של המשיב.
...
אינני סבור, שלאור העבירות בהן מדובר ובהתחשב בעברו של ה[עורר], כאשר הפגין לא פעם חוסר משמעת והתנהגות אלימה, ניתן לסמוך עליו, שיקיים את תנאי הערובה. כפי שכבוד השופטת מציינת, מדובר בסכסוך אלים, וגם מציינת, כי כל הנסיבות מעידות שה[עורר] איננו ניתן לריסון.
בנסיבות אלה, אכן גובר החשש שחלופת מעצר, על רקע הרגשות והיצרים שמעורבים בסכסוך המשפחתי בינו לבין אמו לא תועיל לריסון ה[עורר].

על החלטה זו הגיש העורר את ערר שלפניי.

5. בפניי שב בא-כוח העורר וטען, כי עיקר כתב האישום עניינו בעבירה השניה אשר לגביה אין תשתית ראייתית לכאורה המספיקה להרשעת העורר, והוספתה נועדה להשחיר את פני העורר. בא-כוח העורר הצביע על קיומו של אליבי, שאומת, וכן הצביע על כך שהמתלונן עצמו חזר בו מזיהוי העורר כדוקר בהודעתו השניה במשטרה. כן נטען, כי מעשה הדקירה אירע בחודש פברואר ואילו היה העורר המבצע היה על המשטרה להגיש נגדו כתב אישום כבר אז. יתר על כן, לאחר מעצרו לחקירה ב13.5.99-, שוחרר העורר, בהסכמת המדינה, בערבות של המתלונן. לגבי האישום השלישי, תאר בא-כוח העורר את השתלשלות העניינים. לשיטתו, העורר הגיע לבית האם לאכול. המתלונן שראה אותו הזמין משטרה. בתגובה עזב העורר את הדירה. המתלונן החל מגדף ומקלל את העורר, והוכחה לכך מצויה גם בעדויות השוטרים. לאחר שהלכו השוטרים החל המתלונן לזרוק ביצים וחפצים על העורר. אז, ורק אז, עלה העורר חזרה לבית האם והתפתחה תגרה. עוד הודגש, כי בתגרה זו לא נפגע איש באופן חמור. כן טען בא-כוח העורר, כי משפטו של העורר טרם החל, ואף לא נקבע מועד לתחילתו.

6. בא-כוח המדינה טען, כי ישנן ראיות לכאורה המספיקות להרשעת העורר בכל שלושת האישומים. לעניין התשתית העובדתית הדרושה להרשעת העורר באישום השני, קיימות הודעות המתלונן לאחר הדקירה והודעה נוספת (שלישית), ובה הוא חוזר בו המתלונן מן ההודעה בה טען כי אינו יודע את זהות העורר. כן קיימת עדותו של אחיו של המתלונן שהיה במקום. לעניין האישום השלישי, אמנם התגרה פרצה לאחר התגרות מצדו של המתלונן, אולם התגרות זו לא היתה באה לעולם אלמלא הפר העורר את הצו שהוצא נגדו והגיע לבית האם. בא-כוח המדינה הוסיף וטען, כי לנוכח עברו הפלילי של העורר, הכולל גם מספר מקרים של הפרת חובה חקוקה ולנוכח ההפרות החוזרות ונשנות של צווי בית המשפט כפי שבאו לידי ביטוי באישומים הראשון והשלישי, אין מקום ליתן אימון בעורר ולשחררו לחלופת מעצר.

7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי למסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. גם מבלי להיכנס לשאלת קיומה של תשתית ראייתית, לכאורה, להוכחת האישום השני, אין מחלוקת כי קיימת תשתית עובדתית, לכאורה, המספקת להוכחת האישומים הראשון והשלישי, המתארים סכסוך משפחתי אלים. המעשים המתוארים באישומים אלה מלמדים על מסוכנותו של העורר. עוד עולה מן האישומים, כי העורר שלפניי אינו שועה לצווים המוצאים נגדו על-ידי בתי המשפט. התנהגותו זו של העורר אינה מאפשרת לבית המשפט לתת בו את האימון המהווה את הבסיס לשחרור לחלופת מעצר. יתרה מזו, על אף גילו הצעיר באופן יחסי, לעורר עבר פלילי מכביד, בין היתר, בעבירות רכוש ואלימות.

אי לכך הערר נדחה.

ניתנה היום, ז' באב תשנ"ט (20.7.99).


העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99044610.Q02 /שב


מעורבים
תובע: שלומי דבורה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: