ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דב רבינק נגד מדינת ישראל :

בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט ח' אריאל

המערער: דב רבינק

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 30.9.97 בת"פ 527/94
שניתן על-ידי כבוד השופט נ' עמית

תאריך הישיבה: ד' בשבט תשנ"ט (21.1.99)

בשם המערער: עו"ד דוד ליבאי

בשם המשיבה: עו"ד עדי ארליך

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק דין

השופט א' מצא:

ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי, שלפיו הורשע המערער בארבע פרשיות-אישום כלהלן. בגדר האישום הראשון - במאה-ושמונה מקרים של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות וגניבה בידי מורשה, בניגוד לסעיפים 415 סיפה ו393-(3) לחוק העונשין. בגדר האישום השני - בשתי עבירות של השמטת הכנסה, בניגוד לסעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה, בארבע עבירות של הכנת פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, בניגוד לסעיף 220(4) לפקודה, ובארבע עבירות של שימוש במירמה, עורמה ותחבולה, בניגוד לסעיף 220(5) לפקודה. בגדר האישום השלישי - בשלושה מקרים של הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט, בניגוד לסעיפים 245(א) ו244- לחוק העונשין; ובגדר האישום הרביעי - בהחזקת מטבע-חוץ ללא היתר, בניגוד לסעיף 17(א)(1) לחוק הפיקוח על המטבע. בגין העבירות בהן הורשע בשלושת האישומים הראשונים נידון המערער לשמונה שנות מאסר, שש שנים וחצי מתוכן מאסר בפועל, ולתשלום קנס בסך 100,000 ש"ח. בגין העבירה נשוא האישום הרביעי הוטלו על המערער מאסר מותנה וקנס. בנוסף חויב המערער לפצות את קורבנות מירמתו, עליה הורשע במסגרת האישום הראשון.

מעיקרה כוון הערעור נגד ההרשעה בכל העבירות שבשלושת האישומים הראשונים. אך בטיעונו לפנינו צימצם סניגורו המלומד של המערער את השגותיו על הכרעת הדין לשתי טענות בלבד, האחת לעניין צדקת ההרשעה בקבלת דבר במירמה, בגדר האישום הראשון, והשניה לעניין מהות המעשים שבגינם הורשע המערער, בגדר האישום השני, בהשמטת הכנסה. ובנתון לשתי אלה, מיקד הסניגור את טיעוניו נגד חומרת עונש המאסר הממשי.

2. עד שאתייחס לטענות הסניגור, אקדים ואסקור, בתכלית הקיצור, את עיקרי העובדות, שעל יסודן נמצא המערער אשם בכל אחת מארבע פרשיות האישום:

(א) המערער, רואה-חשבון במקצועו, ייצג את לקוחותיו כלפי שלטונות מס הכנסה. במכתבים ששיגר למשרדי השומה, שכלפיהם ייצג את לקוחותיו, הודיע המערער על שינוי מעניהם לקבלת מכתבים של הלקוחות, מכתובותיהם הידועות למען משרדו. סמוך לאחר מכן שיגר המערער למשרדי השומה הודעות על שינוי במספר חשבון הבנק של רבים מלקוחותיו; כשבכל אחד מן המקרים הללו מסר המערער, כמספר חשבון הבנק החדש של הלקוח, את המספר של אחד משני חשבונותיו הפרטיים בבנק המזרחי המאוחד. בעקבות דיווחים אלה העבירו שלטונות המס, ב108- מקרים שונים במהלך השנים 1993-1990, לזכות חשבונותיו האמורים של המערער, החזרי-מס שהגיעו ל53- נישומים שנימנו עם לקוחותיו. סכומי ההחזר, אותם קיבל המערער בשיטה זו, הסתכמו ביותר מ1.1- מיליון ש"ח. המערער לא דיווח ללקוחותיו - והללו לא ידעו - אודות ההודעות ששיגר לפקידי השומה שלהם, בדבר שינוי מעניהם ופרטי חשבונות הבנק שלהם. בכספי ההחזרים, שהועברו לחשבונותיו, השתמש המערער לרכישת נכסי מקרקעין אותם רשם בבעלותו או בבעלות אשתו. הוא לא הודיע ללקוחותיו, שבעבורם נתקבלו ההחזרים, על עצם קבלתם; לא רשם את קבלתם בפנקסיו; לא הוציא בגינם שום קבלה; ולא זיכה בתמורתם (כולה או חלקה) אף אחד מן הלקוחות שהיו זכאים לקבלת הכספים. בשל מעשים אלה הורשע המערער (בגדר האישום הראשון) בעבירות של קבלת דבר במירמה ושל גניבה בידי מורשה.

(ב) על מעשים שעשה להעלמת חלקים מהכנסתו, בכוונה להתחמק ממס, הורשע המערער (בגדר האישום השני) בעבירות לפי פקודת מס הכנסה. הרשעתו בשתי עבירות של השמטת הכנסה התבססה, בין היתר, על הימנעותו מלדווח על הכנסתו מקבלת החזרי המס, בהם זוכו חשבונותיו, במסגרת הדו"חות על הכנסותיו בשנות המס 1990 ו1991-.

(ג) בעקבות ביקורת שמפקחי מס הכנסה ערכו במשרדו של המערער, שבמהלכה נתגלו מספר מקרים בהם קיבל המערער, וחדל מלרשום בפנקסיו, החזרי מס של לקוחותיו, הודיע המערער לשלושה מלקוחותיו האמורים, כי התקבלו אצלו החזרי המס שהגיעו להם וביקש מכל אחד מהם, שאם יוזמן למסור עדות בחקירה על כך, יאמר בעדותו כי ידע שהחזר המס המגיע לו התקבל אצל המערער, על אף שהמערער לא הודיעו על כך דבר. בשל ניסיונות אלה, להניע את לקוחותיו למסור הודעות שקריות בחקירה על-פי דין, הורשע המערער (בגדר האישום השלישי) בעבירות של הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט.

(ד) הרשעת המערער בהחזקת מטבע-חוץ ללא היתר סמכה על העובדה, שבבדיקת תוכן כספותיו נתגלו ברשותו סכומי-כסף במטבעות-חוץ שונים, בהם החזיק המערער ללא היתר כדין.

3. טענתו הראשונה של הסניגור היא, כי על הפעולות שנקט המערער כלפי שלטונות מס הכנסה, שבאמצעותן גרם לזיכוי חשבונותיו בהחזרי המס של לקוחותיו, לא היה מקום להרשיעו בקבלת דבר במירמה. פעולות אלו, טען הסניגור, רשאי היה המערער לבצע בתוקף ייפויי הכוח שקיבל מלקוחותיו. בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת-דינו, שכל אחד מלקוחותיו של המערער אכן חתם על טופס אחיד של ייפוי כוח, ובו הרשאה למערער לייצגו כלפי שלטונות המס. אלא שלדעת השופט המלומד, ייפוי כוח זה היה "מאוד מצומצם" בהיקפו. בהיעדר הרשאה מפורשת לכך, קבע השופט, לא היה המערער רשאי לקבל לחשבונו החזרי מס עבור לקוחותיו. הסניגור נאחז בקביעת השופט, שהמערער קיבל מלקוחותיו ייפויי כוח. עם זאת הוא חולק על פרשנותו של השופט ביחס להיקפו של ייפוי הכוח. הוא מצביע על כך שנוסח ייפוי הכוח, עליו חתם כל אחד מן הלקוחות, לא כלל כל הסתייגות ביחס לכוח לגבות כספים שיגיעו ללקוח משלטונות המס. על-פי הפרקטיקה שנהגה בתקופה הרלוואנטית, ואשר שונתה בעקבות מקרהו של המערער, נהגו רואי-חשבון רבים לגבות משלטונות המס (בתוקף ייפוי הכוח מטעם הלקוח) החזרי מס שהגיעו ללקוח. לקוחותיו של המערער אמנם העידו, כי לא הירשו למערער מעולם לבקש (כביכול בשמם) להעביר את החזרי המס שיגיעו להם לחשבונותיו. הסניגור איננו חולק, כי על-פי הבנתם של הלקוחות, פעל המערער ללא הרשאה מטעמם. כן הוא מסכים, כי בכך שלא הודיע ללקוחותיו על החזרי המס, שנתקבלו אצלו בעבורם, ונטל את הכספים לעצמו, מעל המערער באמון לקוחותיו. אלא שעל כך הורשע המערער בגניבה בידי מורשה, בעוד שאת השאלה אם בפעולותיו כלפי מס הכנסה ביצע המערער עבירה של קבלת דבר במירמה יש לבחון על-פי מה שהמערער עצמו הבין בדבר היקף ההרשאה שלקוחותיו היקנו לו. ולדעת הסניגור, על רקע הפרקטיקה שהיתה אז מקובלת ונוסח ייפוי הכוח, רשאי היה המערער לבקש ממשרדי השומה להעביר לזכות חשבונותיו את החזרי המס המגיעים ללקוחותיו.

4. אין בידי לקבל טיעון זה. בנמקו את קביעתו, שבפעולותיו כלפי שלטונות מס הכנסה עבר המערער עבירה של קבלת דבר במירמה, אכן נדרש בית המשפט המחוזי גם לשאלת היקף ההרשאה שהוקנתה למערער, לפי נוסח ייפויי הכוח שקיבל מלקוחותיו. אך את הרשעת המערער בקבלת דבר במירמה לא השתית בית המשפט רק - ואף לא בעיקר - על פרשנותו של ייפוי הכוח. בראיותיה לפני בית המשפט המחוזי הוכיחה התביעה, כי הפעולות באמצעותן גרם המערער לכך ששלטונות מס הכנסה יעבירו את החזרי המס לחשבונותיו, ננקטו על-ידי המערער בכוונה לגנוב את הכספים. והרשעת המערער בקבלת דבר במירמה התבססה, בראש ובראשונה, על כוונת המירמה שניצבה ביסוד הפעולות. דומה כי להעמדת בסיס לכאורי לקיומה של כוונת מירמה, ניתן היה להסתפק בנוסחיהן הסתמיים של ההודעות, אודות שינויים כביכול במספרי חשבונות הבנק של לקוחותיו, אותן שיגר המערער למשרדי השומה. משלא נאמר בהודעות, כי מספר "החשבון החדש" מתייחס לחשבון בנק (לאו דווקא חדש) של המערער, נקל היה להתרשם שהמדובר במספר חשבון בנק חדש של הלקוח עצמו; והדעת נותנת, שאילו ביקש המערער לזכות בהחזרי המס את חשבונו שלו, מכוח ייפוי הכוח שבידו, או מפני שכך מבקש הנישום הזכאי לקבלת ההחזר, חזקה עליו שהיה מפרש זאת. ואולם לקיומה של כוונת המירמה, שהניעה את פעולות המערער, הובאו ראיות נוספות, הן ישירות והן נסיבתיות. כך, למשל, הוכח, כי המערער אסר על עובדות משרדו למסור ללקוחות מידע כלשהו אודות החזרי מס שנתקבלו בעבורם, והקפיד עימן מאוד בקיום איסור זה. כן הוברר, שבנושא הרישום נהגו במשרדו בהחזרים כביוצא מן הכלל: הוראת המערער היתה, שאת ההחזרים אין לרשום, לא כתקבולי המשרד ולא כפיקדונות בכרטיסי הלקוחות להם יועדו. בנסיבות אלו, אינני רואה צורך להידרש לשאלה הפרשנית, בדבר היקף ההרשאה שהוקנתה למערער לפי נוסח ייפוי הכוח. שכן, גם אם נניח שהדין בעניין זה הוא עם הסניגור, היינו שלפי נוסחו יכול ייפוי הכוח להתפרש כהרשאה לגביית כספים, לא יהיה מנוס מן המסקנה שהמערער השתמש בהרשאתו לרעה, תוך מעילה קשה ובוטה באמונם של שולחיו, וכשמטרתו היחידה היא להכשיר את הקרקע לגניבת כספם. אכן, הפעולות שנקט כלפי מס הכנסה נדרשו, מבחינת המערער, רק כהכנה לגניבת הכספים. אך הרשעתו בעבירות הגניבה לא ייתרה את הרשעתו בקבלת דבר במירמה בגין הפעולות המכינות. היחס בין שתי העבירות - אף שכוונו כלפי נפגעים שונים - איננו מעורר קושי מושגי, שהרי "מבחינה מושגית ביצוע עבירת המירמה כלפי שמעון יכול להתיישב עם האפשרות שבוצעה גם עבירת גניבה מלוי" (השופט גולדברג בע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מט(4) 1, בעמ' 34), ובחינת נסיבותיו של המקרה הנתון מעלה שבין שתי העבירות התקיים יחס של התאמה ושילוב.

5. טענתו השניה של הסניגור מופנית נגד קביעת בית המשפט, כי בהימנעותו מלרשום את החזרי המס כהכנסתו ומלכלול אותם בדו"חות על הכנסתו בשנים 1990 ו1991-, עבר המערער עבירה של השמטת הכנסה. אמנם אין הסניגור חולק, כי החובה לשלם מס חלה על הנישום גם בגין כספים שהגיעו לידו בעבירה, אך, לדידו, החזיק המערער בכספי ההחזרים כפיקדון בעבור לקוחותיו, ולפיכך לא היתה עליו חובה לרושמם כהכנסה ולכלול אותם בדו"חות שהגיש לפקיד השומה.

אף טענה זו דינה להידחות. לפני בית המשפט המחוזי טען המערער, כי כספי ההחזרים נרשמו על-ידיו כפיקדונות ברשימות ידניות אותן המציא (בשלב החקירה) לפקיד השומה. בתארו טענה זו "כאחיזת עיניים בלבד", ציין בית המשפט בהכרעת-דינו, כי המערער "ניהל רשימות אלה באופן סודי, על מנת שהוא לפחות יידע מהיכן מקורות הכסף שהשיג, ועל מנת להעלים את הפרטים מעובדות משרדו, ולא היה שמץ של זיקה רישומית בין 'רשימת הפיקדונות' לבין הנהלת החשבונות במשרדו". בהכרעה עובדתית זו אין כל מקום להתערבותנו. יתר על כן: טענת הסניגור לפנינו, כי המערער החזיק בכספים כפיקדון, אף איננה מתיישבת עם הכרעת בית המשפט (עליה שוב אין המערער משיג בערעורו), שהמערער גנב את הכספים. גם העובדה שהמערער לא שמר את הכספים בחשבון נפרד, כמקובל לגבי פיקדונות, אלא עירב אותם בכספו שלו ואף השתמש בהם (למיצער עקב עירובם בכספיו) לרכישת נכסי מקרקעין אותם דאג לרשום בבעלותו או בבעלות אשתו, סותרת מניה וביה את טענתו כי נמנע מלהצהיר על הכספים כעל הכנסה בשל היותם פיקדון.

6. הערעור, כאמור, הופנה גם נגד חומרת עונש המאסר הממשי. בהחלטתו לגזור על המערער מאסר בפועל לתקופה של שש שנים וחצי ביקש בית המשפט המחוזי ליתן ביטוי ברור וצלול לחומרה שבה ראוי להתייחס לביצוע מעשים פליליים מחפירים בידי רואה-חשבון, שמכוח מעמדו המקצועי מוחזק בעיני לקוחותיו, וכן בעיני הציבור, כמי שכלל לא יעלה על הדעת להטיל ספק ביושרו ובאמינותו. כשלעצמי, לא מצאתי יסוד להרהר אחר מידתו של השופט המלומד, לא בדבר חומרת המעשים ולא בדבר אורך תקופת המאסר שעבירותיו של המערער, על-פי מהותן ונסיבות ביצוען, עשויות כשלעצמן להצדיק. עם זאת נראה לי, כי בהתחשב בגילו של המערער (שהוא כבן 58) ובנסיבותיו המשפחתיות, ניתן להקל מעט בעונש המאסר הממשי שהוטל עליו, מבלי שתיפגע עקב כך המגמה העונשית שבית המשפט המחוזי ביקש לתת לה ביטוי.

7. התוצאה הינה אפוא, שיש לדחות את הערעור נגד הכרעת הדין. הערעור נגד גזר הדין יתקבל במובן זה שעונש המאסר הממשי שנגזר על המערער יועמד על חמש שנים (תחת שש שנים וחצי). יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה.

ת

השופט ח' אריאל:

1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי הנכבד השופט א' מצא.

2. הסנגור המלומד הרחיב בדבריו לעניין החזקת הכסף על ידי הנאשם, לא כבעלים; על כן לטענתו, לא היה חייב בתשלום המס.

הסנגור המלומד הפנה אותנו, בעניין זה, במיוחד לע"פ 947/85 עוזי עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 617.

לאחר עיון בחומר שוכנעתי כי העובדות, כפי שחברי הנכבד פירט אותן - מובילות למסקנה כי הנאשם נהג בכספים הגנובים מנהג בעלים; על כן אין אותה פסיקה יכולה לסייע בידו.

אוסיף כי גם הנסיבות הקשורות בהתנהגות הנאשם מביאות לאותה מסקנה; יש וראיות נסיבתיות - חזקות אף מראיות ישירות (ע"פ 49/88 חיים רוקח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 605, 616).

3. בשעת הדיון התרשמתי גם מטענות הסנגור המלומד לעניין האבחנה בין החובה האזרחית לתשלום המס לבין העבירה הפלילית בגין אי-תשלום המס, שכן לא תמיד קיימת זהות ביניהן.

אכן יש טעם בטענתו העקרונית. לעניין זה ראו את פסק-הדין הנ"ל בעניין עצמון וראו גם את הבעיות הכרוכות בין החלק האזרחי לבין החלק הפלילי בעניין תשלום המס, במאמרם של עורכי-הדין מאיר אקוניס ושי הראל, שנתפרסם זה עתה בדו-ירחון לענייני מסים, יוני 1999, עמ' 51: "יחסי הגומלין בין החלק העונשי פלילי לחלק האזרחי של פקודת מס הכנסה".

דא עקא שהעובדות והנסיבות במקרה שלפנינו אינן מותירות ספק בדבר קיומה של העבירה הפלילית.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.

ניתן היום, כ"ב באלול תשנ"ט (5.8.99).

ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97067340.F13


מעורבים
תובע: דב רבינק
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: