ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אברהם כהן נגד יו"ר הועדה מקומית לתכנון ובניה חדרה :

בפני כבוד ה שופטת רקפת סגל מוהר

מבקש

אברהם כהן, ת.ז. XXXXXX171

נגד

משיב

יו"ר הועדה מקומית לתכנון ובניה חדרה -
ראש העיר חדרה, מר צביקה גנדלמן

החלטה

מונחת בפני בקשת המבקש לצוות על המשיב ולאכוף עליו בצו המטיל עליו קנס ו/או מאסר על אי ציות לגזר הדין שניתן בתיק זה כנגד מי שהיו הנאשמים בו – הגב' בריליאנט אסייב (להלן: "הנאשמת") ובנה מר ארתור אסייב (להלן: "הנאשם"), שבמסגרתו נצטוו השניים להרוס את המבנים שנבנו על ידם ללא היתר כדין בגוש 10572 חלקה 86 ברח' האמוראים 3 בגבעת אולגה (להלן: "צו ההריסה"). המבקש הינו ככל הנראה שכנם של הנאשמים, טענתו היא כי המבנים שנבנו על ידם ללא היתר גורמים לו למטרד ובקשתו מופנית כלפי המשיב בהיותו ראש הרשות המקומית הרלבנטית שלטענתו לא עשתה דבר לשם אכיפת צו וי ההריסה,חרף פניותיו הרבות אליה בעניין זה.

רקע
בתאריך 16.7.14 הוגש כנגד הנאשמת כתב אישום שייחס לה עבירות של בניה ללא היתר, אי קיום צו הפסקת עבודה מינהלי ואי קיום צו הפסקה שיפוטי, לפי סעיפים 145, 204(א)+(ב) ו-208, 237 ו- 240 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965. הנאשמת הואשמה בכך שבמהלך חודש פברואר 2014 או בסמוך לו, ברח' האמוראים 3 בגבעת אולגה (גוש 10572 חלקה 86), היא בנתה תוספת למחסן קיים בשטח של כ- 30 מ"ר ומבנה בשטח של כ- 15 מ"ר וזאת מבלי שהיה בידיה היתר כחוק לעשות כן. עוד הואשמה הנאשמת בכך שלא קיימה ואף הפרה צו הפסקה מינהלי שנמסר לה בימים 18.2.14 ו- 23.2.14 בהמשיכה את עבודות הבניה במקום וכן בהפרת צו ההפסקה השיפוטי שניתן בעניינה ביום 25.2.14, בדרך של המשך הבניה גם כן.
בדיון הראשון מיום 9.12.14, אליו התייצבה הנאשמת ביחד עם בנה ארתור – הוא הנאשם, הצהיר האחרון כי "הבניה היא שלו" ואילו ב"כ המאשימה בקשה להבהיר שכתב האישום הוגש כנגד הנאשמת הואיל והיא זו הרשומה כבעלת הנכס נשוא הבניה.

לנוכח התרשמותי כי הנאשמת תתקשה לנהל את ההליך בתיק זה בעצמה, הוריתי כי ימונה לה סנגור ציבורי ולאחר שזה הודיע כי יש בידיו ראיות לכך שמבצע עבירת הבניה הינו הנאשם, בקשה המאשימה כי אתיר את תיקון כתב האישום בהוספת הנאשם כמי שהיה שותף לביצוע עבירות הבניה וכן בהוספת פריט של בניית קומה בשטח של כ- 70 מ"ר. לנוכח עמדת ב"כ הנאשמת אשר הותיר את ההחלטה בבקשת התיקון לשיקול דעתי, תוקן כתב האישום כמבוקש.

ביום 13.10.15 הורשע הנאשם על פי הודאתו בחלקו בעבירת הבניה המיוחסת לו ולנאשמת, דהיינו בכך שבנה ביחד עמה תוספת למחסן קיים בשטח של כ- 30 מ"ר, מבנה בשטח של כ- 15 מ"ר וקומה נוספת בשטח של כ- 70 מ"ר וזאת מבלי שהיה בידיהם היתר כחוק לעשות כן.
ב"כ הנאשמת הודיע בשמה כי היא אמנם מודה בכך שהקרקע עליה נבנו המבנים נשוא כתב האישום רשומה על שמה, אך טוענת כי היא מעולם לא בנתה בו וכי לא היתה לה שליטה על הנעשה בשטח. המשך הדיון בעניינה של הנאשמת נדחה לשמיעת הראיות ביום 16.2.16.

בין לבין, ביום 17.11.15 נגזר דינו של הנאשם לקנס בסך של 25,000 ₪ או 3 חודשי מאסר תמורתו, חתימה על התחייבות כספית בסך של 10,000 ₪ להימנע מלעבור עבירה כלשהי על חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 במשך 3 שנים, תשלום אגרת בניה בסך 3,747 ₪, צו להריסת המבנים נשוא כתב האישום שביצועו עוכב עד ליום 1.2.16 על מנת לאפשר לו להתארגן לקראת ביצוע ההריסה , צו איסור שימוש במבנים החל מיום 1.2.16 ורישום הצווים בפנקס רישום המקרקעין.

בהמשך, ביום 12.4.16, הודיעו הצדדים על הגעתם להסדר טיעון בעניינה של הנאשמת והיא הורשעה על פי הודאתה בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום ונדונה למאסר על תנאי, קנס בסך 20,000 ₪ ו אגרת בנייה בשיעור של 3,747 ₪. צו וי ההריסה ואיסור השימוש במבנים שהוטלו על הנאשם ונרשמו בפנקסי המקרקעין כאמור , הוחלו גם על הנאשמת, לביצוע מיידי.

במסגרת גזר הדין בעניינה של הנאשמת הוספתי כי היה והיא לא תבצע את הצווים (שהיו אמורים להיות מבוצעים עוד לפני כן על ידי הנאשם), כי אז תוכל המאשימה לבצע את ההריסה.

אין חולק על כך שצווי ההריסה לא בוצעו במועד ובכלל.

טענות המבקש ונימוקי הבקשה
לתמיכת בקשתו צרף המבקש את פרוטוקולי כל הדיונים, ההחלטות וגזרי הדין שניתנו בעניינם של ה נאשמים, צילומי המבנים נשוא צווי ההריסה וכן את העתקי פניותיו אל משטרת ישראל, יו"ר הועדה לענייני ביקורת המדינה בכנסת, ואל המשיב – ראש עירית חדרה, מר צביקה גנדלמן.

בעתירתו "להזמין את הממרה לפני מתן הצו (לפי פקודת בזיון בית המשפט – ר.ס.מ) כדי שגם ימסור עדות בדבר אי קיום החלטות בית המשפט ולהורות מיידית לקיים את ביצוע גזר הדין ו לתת סיבה מוצדקת לפיה ככל הנראה קבלה המאשימה את הכסף מהנאשמים והשאירה והפקירה את ביצוע גזר הדין", טוען המבקש כי:
הוא פנה לא מעט פעמים, "אולי עשרות פעמים" אל הממונים בעירית חדרה, למחלקות השונות ולראש הרשות , כדי לבצע את החלטות בית המשפט, דהיינו לאכוף על הנאשמים לציית להחלטות. העתקי פניותיו הוגשו לבית המשפט ונשלחו גם אל מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, המחלקה לאכיפת דיני המקרקעין בפרקליטות המדינה והועדה המחוזית.
עובדי שירות המדינה בשירות הציבורי אינם ממלאים את חובתם לשמש דוגמא אישית של שמ ירה על שלטון החוק וציות לו. אי קיום צווי בית המשפט מהווה בזיון למדינת ישראל המתיימרת להיות מדינת חוק השווה לכולם. רצונו של המשיב להמשיך ולהעשיר את קופתו ברווחים אסורים, לא יכול שיגבר על חובת הציות לצווי בית המשפט. על בית המשפט להבהיר בהחלטתו לציבור כי "יש דין ויש דיין".
המבנים נשוא צווי ההריסה גורמים לו למטרד שכן הם מצויים בסמוך מאוד לחלון חדרו, מונעים ממנו את כניסת השמש ולאחרונה נכנסו דיירים להתגורר בהם.
הימנעות בית המשפט מקביעת מועד לביצוע ההריסה על ידי המאשימה, עומדת בסתירה ל הוראות סעיף 207 א' לחוק התכנון והבניה.
תכליתו של סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט אינה להעניש את ממרה הצו השיפוטי, אלא לאכוף עליו את קיומו מכאן ולהבא.

תגובת המשיב
המשיב, העותר לדחיית הבקשה מעלה בתגובתו את הטענות כדלקמן :
ספק אם מי שכלל אינו צד להליך יכול להגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט ואף אם ישנה אפשרות חוקית כזו, מן הראוי שבית המשפט לא ייטה להיענות לה.
שיקול הדעת באילו אמצעים לנקוט על מנת לאכוף על הנאשמים את ביצוע הצווים שניתנו על ידי בית המשפט, נתון בידי המאשימה ואין זה סביר כי המבקש יתערב בשיקול דעתה, בוודאי שלא בדרך של הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט.
המשיב לא מבזה כל צו של בית המשפט הואיל ולא ניתן כל צו כלפיו, אלא כלפי הנאשמים בלבד. כל שנכתב במסגרת גזר דינו של הנאשם הוא ש"המאשימה תוכל לבצע את צו ההריסה" אולם לא חייב אותה לעשות כן (ר' בב"נ (ביהמ"ש לעניינים מקומי ים חדרה) 30965-04-15 הועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון נ' עטיה עבד עמאש בו נקבע כי "ביצוע צו ההריסה על ידי הנאשם היא חובתו. הסמכת הועדה המקומית לבצע את הצו אינה גורעת מחובתו של הנאשם ואי ביצוע ההריסה על ידי הועדה המקומית אינה גורעת מאחריותו של הנאשם לקיים את הצו. הכללת הועדה המקומית בגזר הדין אינה מעמידה את הועדה ואת הנאשם בשורה אחת... קבלת הטענה כי הסמכת הועדה המקומית לבצע את צו ההריסה יכולה להוות אמצעי אכיפה חלופי, תזכה את המשיב בהנחה שאינו ראוי לה ותרוקן מתוכן את היכולת להשתמש באופן יעיל בפקודת בזיון בית המשפט...".
הועדה המקומית נקטה בהליך לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה וביום 29.11.16 הגישה כנגד הנאשמים כתב אישום המייחס להם עבירה של אי קיום צו בית המשפט (תיק תו"ב 20657-12-16).
מדובר במבקש המטריד את גורמי האכיפה השונים באינספור הליכים ובקשות ובבקשתו הנוכחית הגדיל לעשות כשהפנה כנגדה אצבע מאשימה בדמות בקשה לבזיון בית המשפט כלפי המשיב. משכך מבקש המשיב לדחות את הבקשה ולחייב את המבקש בתשלום הוצאותיה.

דיון והכרעה
מהן הנסיבות בהן ניתן ונכון ליתן צו לפי פקודת בזיון בית משפט?
סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט קובע כי:
"בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן על פי סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922, בית משפט מחוזי, בית משפט לפשעים חמורים, בית המשפט לקרקעות ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר, לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".

ברע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט קבע בית המשפט העליון כך:
"בית-משפט זה, בשורה ארוכה של פסקי-דין, ראה בהליך לפי סעיף 6 לפקודה הליך המצוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי "רגיל" להליך פלילי. ההליך נושא אופי מיוחד, באשר אינו מטיל אחריות פלילית, אך הוא גם אינו הליך אזרחי "טהור" במובנו הרגיל. אין הוא עונשי במהותו, ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד. הסנקציה בהליך זה היא סנקציה של כפייה. ויודגש: עניינו של ההליך במישור היחסים שבין הצדדים המתדיינים, ואין הוא מיועד להטיל דופי במפר הצו או לפגוע בו...

הליך הביזיון נחשב הליך אכיפה קיצוני מאחר שהסנקציה בעקבותיו - קנס או מאסר – עשויה להיות קשה ופוגעת, ולכן מקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. פסיקתו של בית-משפט זה חזרה והדגישה כי השימוש בכלי אכיפתי זה שפגיעתו עשויה להיות קשה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים, וכי אין להיזקק להליכי ביזיון בית-המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית...".

ברע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, נדרש בית המשפט העליון לסוגיה שנסבה על היקף תחולתם של ההליכים לפי פקודת הבזיון ועל היחס בינם לבין ההסדרה הפלילית של אי-ביצוע הוראות שיפוטיות. חלק משמעותי בדברי הסיכום לפסק דין זה, הוקדשו על ידי כבוד השופטת ד. ברק-ארז אל התופעה של הפרת דיני התכנון והבניה, אותה היא כינתה "רעה חולה שפשתה במחוזותינו" והוסיפה:
"...מבחינה זו, התוצאה שהגענו אליה תואמת גם את הכרתו של בית משפט זה במימדיה המדאיגים של תופעה פסולה זו ובחשיבות הנודעת בהקשר זה לביצועם של צווי הריסה וצווים שיפוטיים אחרים במועד שנקבע להם, על מנת למנוע "קביעת עובדות בשטח"... היא אף מתיישבת עם התפיסה לפיה יש לעשות שימוש במכלול הכלים המשפטיים לשם ביעור התופעה, מעבר לאמצעים הקיימים במישור המשפט הפלילי...".
באותו פסק דין שדן בעניינם של מספר מבקשים שבקשר לשניים מהם מוצה גם המסלול שמתווה סעיף 210 לחוק התכנון והבניה לאחר שהוגש נגדם כתב אישום מכוח סעיף זה, הבהירו שופטי בית המשפט העליון מפורשות כי:
"...במישור העקרוני – ומחוץ לו – חובתם של המבקשים לקיים הוראות שיפוטיות (וכן, באופן כללי יותר, את דיני התכנון והבניה) בעינה עומדת, ואין להם זכות קנויה להמשיך ולהפעיל מבנה שנבנה באופן בלתי חוקי, תוך הפרת צווים שיפוטיים המורים על הריסתו, אך בשל כך שהטיפול בבקשות למתן ההיתרים הנדרשים מתארך...
כמובן, ככל שנפל פגם בהתנהלות הרשויות בעניינם, פתוחה בפני המבקשים הדרך לתקוף את התנהלותן במישור המנהלי. אולם אין לתקן עוול בעוול: כל עוד לא הושג ההיתר המיוחל, אין המבקשים רשאים לעשות דין לעצמם ולהתעלם מצווים שיפוטיים..."
בסופו של דבר הורה בית המשפט על החזרת הדיון בבקשה לבזיון בית משפט שהוגשה על ידי המדינה, אל בית משפט השלום על מנת שזה ידון ויכריע בה לגופה, על יסוד ההנחה שהאפשרות להגיש כתב אישום מכוח סעיף 210 לחוק התכנון והבניה או העובדה שהצווים המופרים ניתנו לאחר הרשעה בפלילים, אינן שוללות את האפשרות של נקיטת הליכי בזיון.

המסקנה מכל האמור לעיל, היא כי גם במקרים בהם מוגש כתב אישום בגין עבירה של אי קיום צו לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, ניתן לפעול על פי פקודת בזיון בית משפט.

דא עקא, ששתי השאלות החשובות והמכריעות בנסיבותיו של המקרה שלפני הן:

א. האם יש לו למבקש מעמד כלשהו בהליך זה ואם כן האם מדובר במעמד המתיר או מאפשר לו להגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, או במילים אחרות - מי הם הרשאים להגיש בק שות לפי פקודת בזיון בית המשפט ?

ב. האם המשיב המשמש כיו"ר הועדה לתכנון ובניה בחדרה (שהיא המאשימה בתיק נשוא הבקשה) , מסרב לציית לצו שניתן על ידי בית המשפט?

בע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פד"י יז,2541, 2545, פסק בית המשפט העליון כי הדיון על פי סעיף זה הוא "דיון אזרחי מובהק המתנהל בין בעלי דין יריבים" וכי "רק לצרכי ערעור דומה החלטה לפי סעיף 6(1) המטילה קנס או מאסר, לגזר דין פלילי, אך אין היא גופה נחשבת לגזר דין פלילי. אופי הדיון הוא מתחילתו ועד סופו דיון אזרחי המתנהל בין שני צדדים והחלטה בו לכאן או לכאן נשארת החלטה בעניין אזרחי".
בע"פ 300/74 מדינת ישראל נ' ארזי, פד"י כט (1) 813, 822 קבע בית המשפט העליון כי:
"לציבור עניין בקיום צו של בית משפט אפילו ניתן במשפט אזרחי.
אבל כלל גדל הוא במשפט האזרחי שבעל הדין הוא "אדון ההליכים"
ואין מנגנון הביצוע מופעל, אלא לבקשת הצד הנוגע בדבר".

אכיפה על פי סעיף 6 לפקודה היא בשליטת מי שהצו ניתן לטובתו. אפילו היה המבקש צד לדיונים, אך לא הוא זה שצו ניתן לטובתו, אין הוא רשאי לבקש אכיפתו. מכאן איפוא, שבעלי דין בבקשה להטלת סנקציה על פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט אפשר שיהיו כך: מבקשים: רק אלה שהיו בעלי דין בהליך שבו ניתן הצו השיפוטי. משיבים: הן כאלה שהיו בעלי דין בהליך, שבמהלכו ניתן הצו השיפוטי הטעון אכיפה והן זרים. כלל הוא שחובה על המבקש לצרף כמשיבים את כל הנוגעים בדבר (ר' בספרו של עוה"ד משה קשת, בזיון בית המשפט, תל אביב, תשס"ב-2002 עמ' 184 וההפניות שם).

המבקש אינ נו ולא היה צד להליך בתיק נשוא הבקשה וכל שידוע לבית המשפט אודותיו מעצם נוכחותו באולם בחלק מהדיונים ומן האמור במכתבים השונים שאת העתקיהם הוא מגיש לתיק בית המשפט מעת לעת וכן מכתבי הטענות שהוגשו במסגרת הבקשה הנוכחית, הוא שמדובר ככל הנראה בשכנם של הנאשמים הסובל לטענתו, מנזקי מעשיהם.

ומה באשר למשיב?
סעיף 205 לחוק התכנון והבניה קובע כי:

"הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 204, רשאי בית המשפט, בשעת גזר הדין -
(1) לצוות שהבנין או אותו חלק ממנו שנבנו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית ייהרס, יפורק או יסולק על ידי הנשפט או על ידי הוועדה המקומית, אם ביקשו על כך הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע...".

בע"פ (מחוזי י-ם) 10181/11/11 מדינת ישראל נ' איסחק בדראן ואח' אבו שאפע סלאח (19/12/2013) נקבע כי:

"צווי הריסה נועדו להגשים את מטרותיהם ויעודיהם של דיני התכנון והבנייה, הכוללים, בין היתר, הסרת המפגע התכנוני ומניעה מהנאשם שימוש והנאה מפרי עוונו. כך, תכליתם של צווי הריסה הינה תכנונית בעיקרה, ולא עונשית. מלשון סעיף 205 עולה כי בית המשפט אכן אינו חייב להורות על הריסת המבנה הבלתי חוקי או להסמיך את הועדה לבצע את צו ההריסה והדבר נתון לשיקול דעתו ... אך מטבע הדברים, לאור מטרות דיני התכנון והבניה, ניתנים צווי הריסה כדבר שבשגרה ורק במקרים חריגים ביותר לא יורה בית המשפט על הריסת המבנה הבלתי חוקי.

השאלה מי יוסמך לבצע את צו ההריסה, הנאשם או הוועדה המקומית, הינה שאלה טכנית בעיקרה. כך קבע בית המשפט העליון ברע"פ 518/07 אימן אבו חיט נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, 17.6.07:
"... צדק בית המשפט המחוזי בהרשיעו את המבקש כאשר פסק, כי הקביעה על מי יחול ביצוע צו ההריסה שעליו הורה בית המשפט, הינו רכיב טכני שנועד להבטיח את ביצועו של פסק הדין...".

ניסיון החיים מלמד כי חלק גדול מהנאשמים אינו מקיים את צווי ההריסה שניתנים כנגד מבנים בלתי חוקיים, והסמכת הוועדה המקומית נועדה להבטיח את מילוי החלטת בית המשפט וביצוע הצווים. דא עקא שבמקרה שלפני, בשונה מן המקרים שנדונו בפסק הדין הנ"ל, לא נתבקשתי על ידי המאשימה להסמיכה לבצע את צו ההריסה השיפוטי וכל שנכתב על ידי במסגרת גזר הדין שניתן כנגד הנאשמת הוא ש "היה והנאשמת לא תבצע את ההריסה, תוכל המאשימה לבצעה".

סעיף 207א לחוק התכנון והבניה, שאליו מכוון המבקש ואשר כותרתו "ביצוע צו", קובע כי :
(א) הטיל בית משפט על הועדה המקומית לבצע צו לפי סעיף 205(1) או (2)
תבצע אותו הועדה תוך המועד שנקבע בו.
(ב) הועדה המקומית רשאית, לאחר שעיינה בחוות דעתו של מפקד משטרת המחוז, לבקש שבית המשפט יצווה על הנשפט לבצע צו כאמור בסעיף קטן (א) במקום הועדה המקומית.
(ג) עברו שלושה חדשים מהמועד שנקבע לביצוע צו כאמור בסעיף קטן (א)
והוא לא בוצע, יפנו הועדה המקומית, הועדה המחוזית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו אל בית המשפט ויבקשוהו שיצווה כי ביצוע הצו יוטל על הנשפט במקום על הועדה המקומית; פניה של אחת הרשויות האמורות משחררת את השאר מחיובן.

הנה כי כן, על פי הוראות החוק, על הועדה המקומית לבצע צו הריסה רק מקום שבו בית המשפט הטיל עליה לעשות כן, היא רשאית לבקש שבית המשפט יצווה על הנשפט לבצע את הצו ומקום בו היא לא ביצעה צו שהיה עליה לבצע על פי גזר דין שניתן בעניינו של נאשם, רשאים הועדה המחוזית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, לבוא בנעליה ולבקש מבית המשפט כי יטיל את ביצוע הצו על הנאשם במקום על הועדה המקומית.

במקרה שלפני ונכון לעת הזו, בחרה המאשימה בדרך של הגשת כתב אישום נוסף המייחס לשני הנאשמים עבירה של אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה (ת"ב 20657-12-16) . כתב האישום שעובדותיו מתייחסות לאי קיום צווי ההריסה ואיסור השימוש נשוא הבקשה, הוגש לבית המשפט ביום 29.11.16 ו לנוכח הודעת המאשימה בדבר כוונתה לעתור לעונש מאסר בפועל היה והם יורשעו, העברתי את עניינם אל הסניגוריה הציבורית לשם מינוי סנגור ציבורי שייצגם בהליך זה (ר' החלטתי מאתמול 16.5.17). בנוסף לכך ולאור טענות הנאשם כי הוא החל בהליך בביצוע צו ההריסה וטרוניותיו בדבר אכיפה בררנית מצד המאשימה שאיננה נוהגת באותה הדרך כלפי שכניו שהורשעו בעבירות דומות ולא מילאו אחר הצווים שהוצאו נגדם, הוריתי לנציגת המאשימה לבדוק את הטענות ולהשיב עליהן עד לדיון הבא שנקבע ליום 20.6.17.

לסיכום, לאור כל האמור לעיל, לנוכח אי היותו של המבקש צד להליך נשוא הבקשה ובהעדר הוראה שהטילה על המשיב את החובה לבצע את צו ההריסה מקום שבו הנאשמים לא עשו כן, לא מצאתי מקום או הצדקה לזימון הצדדים לדיון ו אני מחליטה לדחות את הבקשה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

לפנים משורת הדין ולאור החלטתי שלא לקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים, הנני נמנעת מחיובו של המבקש בתשלום הוצאות המשיב.

המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים בדואר רשום.

ניתנה היום, כ"א אייר תשע"ז, 17 מאי 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אברהם כהן
נתבע: יו"ר הועדה מקומית לתכנון ובניה חדרה
שופט :
עורכי דין: