ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דיב נאסר נגד רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח , תש"י :

40
לפני כבוד ה שופט יגאל נמרודי

המבקשים:

  1. דיב נאסר
  2. ג'מילה נאסר

ע"י ב"כ עו"ד חגי קלעי

נגד

המשיבה:
רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים), תש"י-1950, על ידי מינהל מקרקעי ישראל באמצעות סוכנו עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אסף הורניק

החלטה

לפניי בקשה לדחייה של מועד ביצוע הליך פינוי:

מבוא וטיעוני הצדדים
המבקשים החזיקו בדירה השייכת למשיבה. בשנת 2009 הגישה המשיבה תביעה לפינויים מהדירה. ביום 15.5.2014, בהסכמת המבקשים, ניתן פסק-דין לפינויים מהדירה, במסגרתו היה עליהם להשיב את החזקה בדירה למשיבה עד ליום 15.5.2015. פרק הזמן הממושך שבין מועד פסק הדין לבין המועד שנקבע לביצועו נועד לאפשר למבקשים לפעול להסדרת דיור מתאים. בפסק הדין נקבע – כחלק מהוראותיו – כי המבקשים רשאים לעתור בבקשה לדחייה של מועד הפינוי.

המבקשים פנו חמש פעמים. מועד הפינוי נדחה מעת לעת. בהחלטתו מיום 12.9.2016 קבע בית המשפט כי ניתנת למבקשים " ארכה נוספת אחרונה לביצוע פסק הדין וזאת עד ליום 30.12.2016". ביום 22.12.2016 הוגשה בקשה נוספת. נקבע בה – על יסוד מכלול של נימוקים, כמו גם העובדה שבהחלטה קודמת נקבע שניתנה ארכה אחרונה – ש"אין עילה לשוב ולהידרש לסוגיה". על אף האמור ניתנה על ידי ארכה נוספת, אחרונה, עד ליום 30.3.2017, לצורך התארגנות, זאת לאחר שהסתבר שהמבקשים לא פעלו להסדרת דיור חלופי. לאחר שהמועד הוארך שוב – מהטעמים שצוינו ולאחר שנקבע בהחלטה מיום 12.9.2016 שמדובר בארכה אחרונה – הבהרתי כי בקשה נוספת לא תידון. המשמעות היא שהבקשה הקודמת – ככל שהיא מתייחסת לארכה ממושכת יותר ( המבקשים ביקשו הארכה של המועד "עד להחלטה בעניין זכאות בני המשפחה לדיור ציבורי ומציאת דירה עבורם בפועל". אין מדובר בארכה לתקופה קצובה) – נדחתה, על כל הכרוך והמשתמע מכך. בנסיבות כאמור, לא היה מקום לשוב ולעתור בבקשה להארכת המועד. הסיפה להחלטתי מיום 15.1.2017 נועדה להבהיר למבקשים שעליהם לפעול ללא דיחוי לקדם את עניינם להסדרת דיור חלופי, בין בדרך של פניה לרשויות ובין באופן אחר – קבלת סיוע בשכר דירה, השכרה של דירה בשוק החופשי או מגורים אצל בני משפחה.
בין לבין, חלה התקדמות מסוימת מבחינת המבקשים. מכשול מסוים שעמד בפני קידום בקשתם להכרה בזכאות לדיור ציבורי הוסר ( על פי הנטען, ניתן פסק דין על פיו למבקש אין זכויות במקרקעין שהיו שייכים לאביו המנוח, שהלך לבית עולמו לפני שנים ארוכות; המסמכים שצורפו במסגרת נספח 6 כתובים בשפה הערבית. תרגום לא הוצג). עם זאת, מאז (2.2.2017) טרם נבחנה בקשת המבקשים לדיור ציבורי.

המבקשים שבים ומבקשים להאריך את המועד לביצוע הפינוי – " עד למציאת פתרון קבע". הבקשה נסמכת, בין היתר, על טיעון מתחום המשפט החוקתי לפיו למבקשים זכות חוקתית לקיום מינימלי בכבוד. כן נטען שבית המשפט מוסמך לשוב ולהאריך מועד שנקבע על ידו בפסק-דין. המשיבה מתנגדת נחרצות לבקשה. לשיטתה: "מדובר באנשים שפלשו למקרקעי הציבור [...] מתן אורכה אף תוציא חוטא שפלש למקרקעי ציבור נשכר [...]" ( ההדגשה במקור – י.נ.).

המבקשים ייחדו חלק ניכר מטיעוניהם בהנמקה לפיה על בית המשפט לשוב ולהידרש לבקשה. הבהרתי מדוע הובאה בהחלטתי מיום 15.1.2017 הסיפה לאותה החלטה. גם אם ניתן לראות באותה החלטה כשוללת בקשה נוספת להארכת מועד, הרי שלבית המשפט נתון שיקול דעת לשוב ולהידרש לסוגיה, במיוחד אם חל שינוי נסיבות. בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט ושיקול הדעת הרחב בסוגיה, בחרתי לשוב ולבחון את בקשת המבקשים להארכת המועד. כמו כן, אני יוצא מנקודת מוצא לפיה בית המשפט מוסמך להאריך מועד שנקבע בפסק-דין (" ניתן במקרים חריגים, חרף עקרון הסופיות של פסקי הדין, לעשות שימוש בסמכות טבועה להאריך מועד שנקבע בפסק דין כדי למנוע תוצאות קשה או בלתי-צודקת באופן קיצוני" (רע"א 4088/14 בדיר נ' רשות מקרקעי ישראל, פס' טז' לפסק דינו של כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (2.7.2014) ; ראו גם ע"א 7737/11 מצקר נ' נאור כהן ייזום והנדסה בע"מ (10.10.2013)).

דיון
"כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה" (סעיף 11 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). שאלה היא למי מכוונת פסקת התחולה שבחוק היסוד ( היא מכונה גם פסקת הכיבוד). היינו, מיהן רשויות השלטון שחייבות לכבד את הזכויות בחוק היסוד. הרשות המבצעת באה בגדר " רשות מרשויות השלטון". כך גם הרשות המחוקקת. מקובל לראות בסעיף כמכוון גם לרשות השופטת ( אהרן ברק " הזכות החוקתית להגנה על החיים, הכבוד והגוף" משפט וממשל יז (2016)). היינו – בית המשפט חייב אף הוא לכבד את הזכויות שבחוק-היסוד. כיבוד הזכויות ייעשה בדרך של הצהרה על בטלות נהלים, תקנות וחוקים שאינם עולים בקנה אחד עם הוראות חוק היסוד, ובדרך של חקיקה פרשנית ( common law).

למבקשים זכות לקיום אנושי בכבוד. בעניין חסן נקבע כי זכות זו " נטועה עמוק-עמוק בגרעינה של הזכות החוקתית לכבוד" (בג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד סה(1) 782, 38-37 (2012)). בעניין טויטו נקבע כי " אכן, במשפט בישראל הולכת ומשתרשת התפיסה כי כבודו של אדם כזכות חוקתית אוצר בתוכו גם זכות למינימום של קיום אנושי ובכלל זה קורת גג, מזון בסיסי, וטיפול רפואי אלמנטרי, וכי על המדינה חובה לדאוג לכך שרמת חייו של אדם לא תרד מתחת לסף הנדרש לחיים בכבוד" (עע"מ 3829/04 טויטו נ' עיריית ירושלים, פ"ד נט(4) 769, 779 (2004)). מנגד, למשיבה זכות לשמירה על קניינה (" אין פוגעים בקניינו של אדם"; סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). קניינה של המשיבה בדירה בה מחזיקים המבקשים קשור אף הוא בזכות לקיום מינימלי בכבוד, בהיבט אחר – זכותם של זכאי הדיור הציבורי שממתינים לתורם, לעיתים שנים, לזכות בדירה.

זכות המבקשים אינה עומדת בבדידותה למול האינטרס החוקתי לקיום בכבוד. "עלינו להביא בחשבון גם את הנזק שנגרם לציבור בכללותו כתוצאה מפלישה לדיור ציבורי ו"עקיפת" תור הממתינים [...] " (בר"מ 5159/10 ‏בטש נ' עמיגור ניהול נכסים בע''מ, פס' 9 להחלטת כבוד השופט מלצר (25.7.2010)). בעניין אחד שנדון בפסיקה דובר במבקש שאחז בתעודת זכאות לדיור ציבורי. הוא לא המתין לתורו אלא פלש לדירה ובכך מנע מזכאים אחרים של הדיור הציבורי את זכותם. בית המשפט המחוזי קבע כי תעודת זכאות לדיור ציבורי אינה מקנה לכעצמה זכויות בנכס, ומשאין למבקש זכויות בנכס לא נמצא טעם לעכב את מועד הפינוי. בית המשפט העליון (כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין) קבע: "[...] אין חולק כי המבקש נעדר זכות קניינית בנכס בו הוא מתגורר עם משפחתו. טענותיו של המבקש הנוגעות לחובתה של המדינה לספק קורת גג לכל אדם – כבודן במקומן מונח, אולם אין הן הולמות את ההליך נשוא ענייננו, שבסיסו בקשת צו מניעה זמני; על דרך העיקרון, אין בית משפט, יהא אשר יהא, יכול לתת יד לפלישה לנכס. נשוה בנפשנו מה יהא על מבקשי דיור ציבורי שאין להם תעוזה לעשות כמעשה המבקש, ולפלוש לנכס; האם ימתינו לתורם בשקט והעודה מעשה שלא כדין ייהנה כאן ועכשיו? אוסיף, כי לא נעלמו מעיני מצוקותיו של המערער [...] וכן העובדה שחרף היותו זכאי, לפי הנטען, לדיור ציבורי, טרם קיבל דירה בה יוכל להתגורר יחד עם משפחתו" ( רע"א 4569/16 קלפון נ' רשות המקרקעין חטיבת שמירת הקרקע, פס' ד (8.6.2016)).

פסק הדין בענייננו שקבע את פינוי הנכס הכריע במחלוקת בין הצדדים. הוא אינו מתנה את פינוי הנכס בפועל במציאת דיור חלופי למבקשים. בעניין דומה נפסק: "פסק הדין קבע מלכתחילה פרק זמן ארוך [...] עם זאת, אין לקרוא לתוכו תנאי שלפיו אם לא תימצא בגדרי הזמן שנקבע חלופת מגורים קבועה למחזיקים במסגרת הקהילה, תהא זו עילה לעכב את הפינוי". ובהמשך: "עלינו להישמר ממצב שבו בקשות להארכת מועד לביצועם של פסקי דין בסוגיות מסוימות תהפוכנה למעין מנהג קבוע (ריטואל) [...] עלינו להיזהר פן מועדים שנקבעו בפסק-דין יהפכו להמלצה" (בג"ץ 9949/08 חמאד נ' שר הביטחון, פס' 20 ו- 28 לפסק דינה של כבוד הנשיאה מ' נאור (14.11.2016)). בעניין אחר נקבע: "דלתי בית המשפט לא יהיו פתוחות לדחיית הקץ, קץ הפינוי, עד אין קץ, למי שאין לו זכויות של ממש במקרקעין" (רע"א 8459/08 אלפרון נ' מנהל מקרקעי ישראל, פס' י' להחלטת כבוד השופט ( כתוארו אז) א' רובינשטיין (13.10.2008)).

המבקשים מתגוררים שנים רבות בדירה שאין להם זכויות בה. ההליך המשפטי בעניינם החל בשנת 2009 ובשנת 2014 ניתן פסק דין המורה על פינוים מהדירה. הפסק הדין נקבע מועד נדחה לביצועו. מאז הוארך מועד הפינוי מספר פעמים. כעת מצויים אנו שנתיים לאחר שחלף המועד הנקוב בפסק הדין לפינוי הדירה ( ושלוש שנים ממועד פסק-הדין). המשך החזקתם בדירה אינו מתיישב עם פסק הדין, עם זכות הקניין הנתונה למשיבה ועם פסיקת בית המשפט, כמפורט בהרחבה. זכאות לדיור ציבורי כשלעצמה אינה מעניקה זכות להוסיף ולהחזיק בדירה, עד שתימצא דירה חלופית מתאימה. ממילא – המבקשים טרם הוכרו כזכאים לדיור ציבורי. איזון מתאים מחייב לכבד את פסק הדין שניתן בעניינם של הצדדים ומורה על פינוי הדירה והשבת החזקה בה למשיבה.

אכן, "החובה לקיים פסק דין אינה עניין של בחירה. מדובר במרכיב הכרחי של שלטון החוק אליו כפופים הכל כחלק מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" (בג"ץ 8887/06 אל-נאבות נ' שר הביטחון (25.3.2012). כך בענייננו. אשר על כן, על אך ההשלכות הקשות וההתחשבות במצבם של המבקשים, איני נעתר לבקשה. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"א אייר תשע"ז, 17 מאי 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: דיב נאסר
נתבע:
שופט :
עורכי דין: