ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יעקב יניב מיכאלי נגד מדינת ישראל :

לפני כבוד ה שופט גרשון גונטובניק

העורר

יעקב יניב מיכאלי (עציר)
ע"י ב"כ עו"ד יעל פינקלמן ניסן

נגד

המשיבה

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד מיטל סטי

החלטה

לפני ערר על החלטת בית המשפט קמא (כבוד השופט קורנהאוזר) בה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
1. נגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום (ת.פ. 46634-04-17). על פי כתב האישום העורר תקף את בן זוגו של אמו "בכך שדחף אותו." יומיים לאחר מכן תקף העורר את אמו "בכך שדחף אותה וסטר לה בפניה." בגין זאת הואשם העורר בשתי עבירות של תקיפה סתם (עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977).
לצד כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה צוין כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום. בנוסף, העורר נבדק בבית החולים אברבנאל, ונקבע כי הוא נמצא במצב פסיכוטי המלווה במסוכנות פיזית, ולכן הורה הפסיכיאטר המחוזי על אשפוזו הכפוי הדחוף. לחובתו של העורר רישום פלילי משנת 2016, וההליכים בעניין זה הופסקו בגין מחלת נפש. עוד נכתב בבקשה כי העורר מהווה סיכון לחיי משפחתו, ולכן יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים נגדו וכן להורות על קבלת חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו בתנאי אשפוז, נוכח מצבו.
כאמור, המשיבה נסמכה בבקשתה על הבדיקה שנעשתה בבית החולים אברבנאל ביום 25.4.17 בה פורט הרק ע של העורר בתחום בריאות הנפש, ונקבע כי הוא מצוי ב"מצב פסיכוטי חריף, שיפוט ובוחן מציאות פגומים באופן ניכר, באי שקט, על סף התפרצות...מחשבות רדיפה כלפי בני משפחתו." לכן, הוצאה הוראה לאשפוז כפוי דחוף (אשפוז כפוי אזרחי, שאעמוד עליו בהמשך) .
2. בקשת המשיבה נדונה תחילה בפני בית המשפט קמא (כבוד השופט מסארווה) ביום 27.4.17, בשעה שהוראת האשפוז האזרחי הכפוי עמדה בתוקפה. בית המשפט ציין כי הגם שאין המדובר בזוטי דברים "מכאן ועד לבקשה למעצר עד תום ההליכים נראית לי הדרך ארוכה, שלא לומר מופרכת. הגשת בקשת מעצר עד תום ההליכים על מנת להביא לאשפוזו של אדם תעשה במקרים המתאימים. עילת מעצר מסוג מסוכנות תבחן לעולם על רקע נסיבות ביצוע העבירה כמאבחן ראשון...מעשים שאינם מקימים עילת מעצר בעניינו של אדם שאינו סובל ממחלת נפש, אינם יכולים להקים עילת מעצר בעניינו של אדם הסובל ממחלת נפש." בהיעדר עילת מסוכנות לצורך מעצר, יש להותיר את עניין שהייתו של העורר בבית החולים אברבנאל להחלטתו ולשיקולו של הפסיכיאטר המחוזי, בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק טיפול בחולי נפש.
ערר שהגישה המשיבה לבית משפט זה התקבל (על-ידי חברתי, כבוד השופטת עמית-אניסמן). בית המשפט קבע כי נשקפת מהעורר מסוכנות, נוכח מצבו הנפשי כעולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית. העורר אינו מקפיד לקחת את הטיפול התרופתי לו הוא נדרש באופן קבוע ורציף, ומשך האשפוז האזרחי מוגבל על-פי דין. על רקע זה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר, ועל שליחתו לפסיכיאטר המחוזי לשם ה גשת חוות דעת בעניין מסוגלותו לעמוד לדין.
3. העורר נבחן במרכז לבריאות הנפש אברבנאל, ונערכה בעניינו חוות דעת (ביום 7.5.17). במהלך הכנת חוות הדעת נוצר קשר עם אמו של העורר שמסרה כי "הוא לא עשה משהו חמור. האמת עשיתי את זה [הקריאה למשטרה] כדי שהוא יתאשפז. נראה לי שרצה למות." היא ציינה כי העורר התדרדר ל"מצב הכי גרוע מאז שחולה. פחדתי שיקרה לו משהו רע." אדרש לאמירות אלה בהמשך ההחלטה. חוות הדעת הפסיכיאטרית נתחה את עניינו של העורר. נקבע בה מצבו הוא "מצב פסיכוטי פעיל מלווה בסיכון פיזי מיידי". העורר לא התמיד בנטילת הטיפול התרופתי. "מאחר ונמצא במצב פסיכוטי מלווה בהתנהגות חסרת שיפוט ומסוכנת לזולת ולעצמו, זקוק לטיפול במסגרת אשפוז." בנוסף, קבעה חוות הדעת הפסיכיאטרית אי-כשירות לעמוד לדין, ואי-כשירות מהותית בעת ביצוע האירועים מושא כתב האישום. בסוף חוות הדעת ניתנה המלצה להורות על צו אשפוז בעניינו של העורר.
4. הדיון התחדש בבית המשפט קמא (כבוד השופט קורנהאוזר) ביום 8.5.17. בית המשפט קבע כי שני המקרים המתוארים בכתב האישום מצויים ברף הנמוך של עבירות האלימות. בית המשפט ציין ששני הצדדים - המדינה וב"כ העורר – התנגדו להפסקת ההליכים נוכח חוות הדעת. על רקע זה, יש לבחון את שאלת מעצרו של העורר "בלא התייחסות לשאלת הצורך באשפוזו בבית חולים פסיכיאטרי כשאלה הקשורה ישירות להליך הפלילי." בית המשפט קבע שקיימות ראיות לכאורה. נוכח התנגדות המדינה לחוות הדעת, נדרש בירור מקיף של עניין זה בהליך העיקרי. בנסיבות העניין חוות הדעת הפסיכיאטרית מבססת מסוכנות חמורה להמשך מעשי אלימות מצד העורר. נקבע שמידת המסוכנות מחייבת את מעצרו, ובית המשפט הורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וזאת בתנאי אשפוז. ככל שתחול הטבה במצבו הנפשי, באופן המביא לשינוי בהמלצת הצורך באשפוז, יעדכן הפסיכיאטר המחוזי את בית המשפט על מנת שיקבע דיון דחוף בעיון חוזר במעצרו.
5. על החלטה זו הוגש הערר שלפני.
6. לטענת העורר שגה בית המשפט קמא בכך שלמרות שדובר בעבירות מהרף הנמוך קבע שקמה עילת מעצר נוכח מצבו הנפשי, והורה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים. באת-כוחו טענה כי לטעמן של רשויות מדינת ישראל, כל אדם שהוא חולה ומבצע איזושהי עבירה, הוא מסוכן ויש לעצור אותו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. גישה זו אין לקבל. ככל שמדובר בעבירות ברף התחתון ביותר הדבר יאפשר שחרור לחלופת מעצר הולמת, במיוחד כשקיימת, הלכה למעשה, אפשרות אשפוז אזרחית. בהוראת האשפוז האזרחי היה כדי לתת מענה הולם, בנסיבות העניין, חלף הנקיטה בהליכים פליליים. בנוסף, נוכח חוות הדעת הפסיכיאטרית אין בנמצא ראיות לכאורה נגד העורר, והמדינה אינה יכולה להתנגד באופן סתמי לחוות הדעת ללא הנמקה. חוות הדעת, לכל הפחות מכרסמת בראיות באופן ניכר, נתון המחייב שחרור לחלופה.
המשיבה טענה שיש לדחות את הערר. לטענתה אין ממש בטענת העורר לפיה המדינה מעוניינת לעצור בני אדם הלוקים בנפשם עד לתום ההליכים מטעמי נוחות כאלה או אחרים. מטרת המדינה היא לשמור על הציבור ועל שלומו. המסוכנות הנשקפת מהעורר היא ברורה. לחובת העורר עומד עבר קודם של איומים אלימים כלפי אימו ואיומים של פגיעה בעצמו , ואין לראות את האישום הנוכחי כעומד לבדו. השילוב של חוות הדעת הפסיכיאטרית עם מעשיו הקודמים של העורר יוצר מסוכנות ברורה. אשר לחוות הדעת הפסיכיאטרית, לא מוטלת על המדינה חובה להתייחס אליה לגופה בהליך המעצרים, ומכל מקום אין בה כדי לכרסם בראיות עד כדי להוביל לשחרורו של העורר.
בסיום הדיון העורר עצמו נשא דברים והכחיש כי תקף או סטר, והלין על אופי ההתנהלות בבית מגוריו.
7. עד כאן טענות הצדדים ומכאן להכרעה בערר.
8. הערר שלפניי מ שקף את המורכבות הרבה הקיימת בנקודת הממשק, שבין ההליך הפלילי לבין הטיפול בעניינם של חולי הנפש, ובכלל זאת באמצעות הוראותיו השונות של החוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 (להלן: חוק הטיפול).
מורכבות זו באה לידי ביטוי בדין הפלילי המהותי. על מנת לעמוד על עומקה די אם נעיין בפסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט העליון אך לפני ימים ספורים ברע"פ 8601/15 אשקר נ' מדינת ישראל (אתר הרשות השופטת; 2017)(להלן: עניין אשקר), שהבהיר את היחס בין הלכת וחנון (רע"פ 2675/13 מדינת ישראל נ' וחנון (פורסם בנבו; 2015)) לבין הלכת פלוני (ע"פ 9078/09 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו; 2012)). כבוד השופט עמית ציין כי ניתן יהיה להורות על זיכוי נאשם, שקיימת חוות דעת פסיכיאטרית הקובעת שהיה בלתי שפוי בעת ביצוע המעשה ולא כשיר לעמוד לדין, וזאת בשל סייג אי-השפיות, כאשר התביעה אינה חולקת על חוות הדעת על שני חלקיה; הסניגור מצהיר כי הנאשם ביצע את מעשה העבירה; תיק החקירה מבסס את ביצוע מעשה העבירה; ובית המשפט יקבע בפסק הדין המזכה כי הנאשם ביצע את העבירה אך עומד לו סייג אי השפיות. "בהיעדר הסכמה של המדינה לתחולתו של סייג אי השפיות או כאשר אין הסכמה של הסניגור לגבי ביצוע המעשה, אין מקום לזיכויו של הנאשם מחמת סייג אי השפיות" (שם, בפסקה 9(ד) לפסק דינו של כבוד השופט עמית). "עוד יובהר כי הסכמת המדינה יכול ותינתן בכל שלב של המשפט ולא רק בתחילתו. כך, לדוגמה, יכול והמדינה תחלוק על חוות הדעת הפסיכיאטרית או שלא תהיה לה עמדה בנושא, ורק לאחר שמיעת חלק מהראיות או חקירה של הפסיכיאטר, תסכים כי אכן יש מקום לתחולת סייג אי השפיות" (שם).
9. אלא שענייני בהחלטה זו אינו בדין המהותי, באופן ישיר. מצויים אנו בשדותיהם של דיני המעצרים, המלווים את הדין המהותי ואת ההליך העיקרי. כאן נוספת מורכבות על מורכבות; רגישות על רגישות. מעצר פלילי הוא אירוע קשה לכל אדם. החלטה על מעצר נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו מחייבת איזון רגיש בין האינטרסים המתנגשים: כבוד האדם וחירותו מזה והאינטרס הציבורי מזה. ואם כך ביחס לנאשם הכשיר לעמוד לדין והאחראי למעשיו, ודאי שכך ביחס למי שקיים ספק אם הוא יודע להבחין בין טוב לרע, ושעשה את שמיוחס לו כתוצאה ממחלה.
עמד על כך הנשיא ברק ברע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נב(1) 697, 707 (1998)(להלן: עניין וילנצ'יק), בציינו:
חולה הנפש מעמיד את המשפט והחברה בפני דילמות קשות. מן העבר האחד ניצב חולה הנפש. זכותו היא כזכותו של כל האדם. כבודו שלו הוא ככבודו של כל אדם אחר. פגיעה בחירותו כמוה כפגיעה בחירותו של כל אדם אחר. אדם אינו מאבד את זכותו לכבוד ולחירות אם הוא חולה נפש... מן העבר השני, קיים הרצון לטפל בחולה ובנזקק. חולה הנפש אינו יכול להגן על עצמו. לעתים קרובות הוא מתקשה להביע את עצמו. החברה צריכה להגן עליו ולטפל בו. אשפוז כפוי הוא מכשיר חשוב לטיפול בחולה הנפש. בצד שני אלה עומד שיקול שלישי, והוא השיקול של שלום הציבור. חברה צריכה להגן על עצמה בפני נזקים שחולה הנפש עלול לגרום. זכותה של החברה המאורגנת ואף חובתה להגן על עצמה מפני חולי נפש העלולים לסכנה.
דיני המעצרים מחייבים את שופט המעצרים בבחינת כל מקרה לגופו. לאזן בין השיקולים המתנגשים בהתאם לנסיבות העומדות על הפרק. אין לנקוט גישה אוטומטית או מכנית . כפי שציין כבוד השופט עמית "אין מדובר בנוסחה מתמטית, כל מקרה הוא 'תפירה ידנית' (כביטויה של השופטת נאור[...]), כאשר התוצאה האופרטיבית נגזרת מנסיבותיו הקונקרטיות של העושה ושל המעשה" (בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו; 2011) בפסקה 6 להחלטה).
ואם כך ביחס לנאשם "מן השורה" ודאי שכך ביחס לנאשם חולה הנפש. כאשר שופט המעצרים דן בבקשה למעצר עד תום ההליכים של חולה הנפש, עליו לתפור ידנית את החלטתו, בהתאם לשיקולים הכלליים של דיני המעצרים, אך בארגז התפירה שלו מצויים גם הכלים שמעמיד לרשותו חוק הטיפול. כלים אלה הם מגוונים, ומשתנים בין שלב לשלב של ההליך הפלילי (ראו את פסק דינו של כבוד השופט עמית בבש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו; 2012), המנתח את עניינו של החשוד בשלב בחקירה, של החשוד שנעצר אגב החקירה, ושל הנאשם בפלילים, כל אחד מהם והוראות חוק הטיפול הנוגעות אליו; וראו עוד את פסק דינו של כבוד השופט, כתוארו אז, חשין בבש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 240 (2000)(להלן: עניין פלוני)).
לענייננו רלוונטית הוראות סעיפים 15 -16 לחוק הטיפול הדנות בעניינו של מי שהוגש נגדו כתב אישום , ובעניינם של עצורים. וכך קובעים ה סעיפים:
15. אשפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על פי צו בית משפט (א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה – יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי.
(א1) לא ייתן בית משפט צו לפי סעיף קטן (א) אלא אם כן נוכח כי יש ראיות לכאורה כי הנאשם עשה את מעשה העבירה שבו הואשם בכתב האישום או שעשה מעשה עבירה אחר המבוסס על אותן עובדות או על עובדות דומות לעובדות שבכתב האישום.
16. אשפוז עצור
(א) ציווה בית משפט על מעצרו של אדם, והוא סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם העצור או מטעם תובע כמשמעותו בסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (להלן – תובע), ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי העצור חולה וכי מצבו מצריך אשפוז, רשאי בית המשפט לצוות שהמעצר יהיה בבית חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף פסיכיאטרי של בית סוהר, ובלבד שאם העצור נמצא בחקירה, יבטיח בית החולים את התנאים הדרושים לביצוע החקירה.
(ב) לא יתן בית משפט צו לפי סעיף קטן (א) אלא לאחר שקיבל חוות דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי העצור יובא לבדיקה פסיכיאטרית,...
10. אלה הן הוראות אשפוז הקיימות "באפיק הפלילי" לאחר שהוגש כתב אישום נגד נאשם. ולבסוף, ולמען שלמות התמונה אין לשכוח שלצד האשפוז מכוח צו בית משפט בהליך הפלילי, קיימת גם אפשרות לאשפוז כפוי אזרחי. זו מוסדרת בסעיף 9 לחוק הטיפול:
9. הוראת אשפוז כפוי ותקפה
(א) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 6(1) ו-(2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב כי יובא לבית החולים וכי יאושפז בו בדחיפות.
(ב) שוכנע פסיכיאטר מחוזי על סמך בדיקה פסיכיאטרית כי נתמלאו באדם התנאים שבסעיף 7(1) ו-(2) וקיים קשר סיבתי בין שני התנאים האמורים, רשאי הוא להורות בכתב על הבאתו לבית החולים ועל אשפוזו בו.
(ג) הוראת אשפוז לפי סעיף קטן (א) או (ב) (בחוק זה – הוראת אשפוז), תהיה בתוקף במשך עשרה ימים מיום נתינתה.
10. תקופת אשפוז כפוי והארכתה
(א) תקופת אשפוז על פי הוראת אשפוז לא תעלה על שבעה ימים מיום האשפוז אלא לפי הוראות חוק זה.
(ב) פסיכיאטר מחוזי רשאי, לפי בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל, להאריך את תקופת האשפוז על פי הוראת אשפוז לשבעה ימים נוספים.
(ג)הוועדה הפסיכיאטרית רשאית לפי בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל (1)להאריך את תקופת האשפוז מעבר לארבעה עשר הימים האמורים, לתקופה נוספת שלא תעלה על שלושה חדשים;
(2) להאריך מדי פעם את תקופת האשפוז, לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על ששה חדשים; האריכה הוועדה הפסיכיאטרית את תקופת האשפוז לתקופה העולה על שלושה חדשים, רשאי החולה, קרובו או אפוטרופסו, בתום שלושה חדשים מיום ההחלטה, לפנות אל הוועדה בבקשה לדיון נוסף בענין האשפוז.
(ד) פסיכיאטר מחוזי או ועדה פסיכיאטרית, לא יאריכו את תקופת האשפוז לפי סעיף זה אלא אם כן שוכנעו, על פי הבקשה המנומקת שבפניהם, שמתקיימים בחולה התנאים למתן הוראת אשפוז כאמור בסעיף 9.
(ה) נסתיימה תקופת אשפוז כאמור בסעיף זה ולא הוארכה, ישוחרר החולה.
ניתן להורות על אשפוז כפוי אם המאושפז "חולה וכתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות" ואם הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי (בהתאם להוראות סעיפים 6 ו – 7 לחוק הטיפול).
11. הנה כי כן, חוק הטיפול סולל שני מסלולים להתמודדות עם אשפוז כפוי, בנסיבות שמוצדק להטילו. האחד אשפוז פלילי, באמצעות צו בית משפט, והאחר אשפוז אזרחי. כבוד השופט, כתוארו אז, חשין עמד על ההבדל בין שני המסלולים בעניין פלוני, בעמ' 311:
המסלול האחד הוא המסלול האזרחי – אם תרצו: המסלול המינהלי – ומסלול זה מיועד להסדיר טיפול באנשים שלא ביצעו כל עבירה, אין הם מעורבים בפעילות עבריינית, אך מתעורר צורך לבודקם בדיקה פסיכיאטרית או לאשפזם בשל כך (בין השאר) שעלולים הם לסכן את עצמם או את סביבתם. המסלול האחר הוא המסלול הפלילי, והוא מסלול המייעד עצמו לאנשים המעורבים בפלילים – כפירוטו של החוק – והם חולי נפש או שיש חשש כי חולי נפש הם. שני מסלולים אלה שונים ונפרדים הם זה-מזה. בייחוד אמורים הדברים בבדיקות פסיכיאטריות הנעשות בכפייה ובאשפוז בכפייה של מי שנדרשים לאשפוז, והם לענייננו בחוות-דעתנו זו. נקדים ונאמר, כי ההבדלים העיקריים בין המסלול האזרחי לבין המסלול הפלילי נדרשים מתוך היסוד הפלילי אשר יצר את המסלול הפלילי, הוא היסוד הנעדר מן המסלול האזרחי [ההדגשות הוספו].
אכן, המסלולים הם שונים ונפרדים זה מזה, אך האם מדובר בשני נתיבים מקבילים, שלעולם לא ייפגשו ולא יוכלו להקרין זה על זה? לא אוכל לאמץ עמדה כה גורפת. גורפות זו אינה יאה, לטעמי. אין היא לוקחת בחשבון את מורכבותם של דיני המעצרים ואת הצורך להפעילם בזהירות מיוחדת שעה שעל הפרק עומד עניינם של חולי הנפש. עמדתי היא כי אין מקום להפרדה הרמטית בין שני המסלולים, וזאת נוכח מצוותה של עילת המידתיות.
12. עיקרון העל של דיני המעצרים הוא "עיקרון הפגיעה המינימלית" (בש"פ 1000/05 חסיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 385, 391 (2005)), המצווה אותנו לפגוע בחירות הפרט באופן מידתי, ובמקום שיש אפשרות לפגוע בה פגיעה פחותה, חייבים אנו לפגוע בה פגיעה פחותה. כך עלינו לעשות ביחס לכל נאשם, וחובה זו חלה שבעתיים כאשר בא לפנינו חולה נפש, הזקוק להגנה מיוחדת. אין חולק כי האשפוז הכפוי האזרחי פוגע פחות בחירותו של חולה הנפש מאשר האשפוז הכפוי הפלילי. כפי שציין הנשיא ברק בע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים, פ"ד נז(1) 900, 906- 907 (2003):
מן הראוי הוא להבהיר כי האשפוז הכפוי מכוח צו אשפוז (שיפוטי), הניתן במסגרת ההליך הפלילי (בדיקת חשוד (סעיף 17 לחוק); אשפוז עצור (סעיף 16(א) לחוק); אשפוז נאשם (סעיף 15(א) לחוק)) אינו האשפוז הכפוי היחיד שהחוק מכיר בו. לצד האשפוז מכוח צו שיפוטי-פלילי (המסלול הפלילי) מוכר אשפוז כפוי מכוח הוראת אשפוז "אזרחית" ("המסלול האזרחי") (ראו בש"פ 2305/02 פלוני נ' מדינת ישראל (להלן – פרשת פלוני [2]). בחינה השוואתית של המסלול הפלילי למסלול האזרחי מלמדת כי הפגיעה בחירותו של חולה הנפש היא קשה יותר במסלול הפלילי. בצדק ציין השופט מ' חשין, כי:
"השוואת מעמדם של הנוסעים במסלול האזרחי למעמדם של הנוסעים במסלול הפלילי יגלה לנו – ולא להפתעתנו – כי ראשונים מעמד נוח משל אחרונים; המסלול האזרחי נוח לו למטופל, המסלול הפלילי קשה הימנו" (פרשת פלוני [2], בעמ' 311).
כך, למשל, במסלול הפלילי רק הוועדה הפסיכיאטרית מוסמכת לשחרר נאשם-חולה-נפש, ורק היא מוסמכת להעניק לו חופשות (סעיף 28(ב) לחוק), לעומת זאת במסלול האזרחי רשאי מנהל בית החולים לשחרר חולה נפש מבית החולים ולאשר לו חופשות (סעיף 30(א) לחוק). אך מעבר לכך, במסלול הפלילי נמשך האשפוז הכפוי מכוח צו האשפוז (השיפוטי) כל עוד הוועדה הפסיכיאטרית אינה מורה על שחרור הנאשם-חולה-הנפש (סעיף 28 לחוק). לעומת זאת במסלול האזרחי תקופת האשפוז אינה יכולה לעלות על שישה חודשים, אלא אם כן הוועדה הפסיכיאטרית מאריכה אותה (לתקופה שלא תעלה על שישה חודשים) (סעיף 10 לחוק).
13. נוכח העובדה כי האשפוז האזרחי הכפוי פוגע במאושפז פחות מהאשפוז הפלילי הכפוי, ונוכח החובה לנהוג במידתיות בפגיעה בחירותו של האדם, הרי שבמקום שבו ניתן להסתפק באשפוז אזרחי, קמה חובה לעשות כן.
אכן, לא תמיד אפשר להסתפק באשפוז האזרחי. ישנם מצבים שבהם חולה הנפש נאשם בביצוע עבירות חמורות. עבירות אלימות קשות, עבירות הצתה ופגיעה בציבור, עבירות סמים ועבירות נשק. בנסיבות אלה, האפיק האזרחי לא נראה כאפיק מתאים. היסוד הפלילי, כהגדרתו של השופט חשין בעניין פלוני, הוא מובהק ורב עוצמה. חולה הנפש ימצא עצמו במקרים אלה בליבתה של הממלכה הפלילית.
אולם, ישנם מקרים המצויים בשולי הממלכה הפלילית. מעשים שאמנם אינם באים בגדר זוטי דברים, אך גם לא יבואו בקהל המקרים המשקפים חומרה יתרה. מקרים של אלימות קלה יחסית, או של פעולות אחרות שאין בהם בהכרח כדי להטיל אחריות פלילית מובהקת. במצבים כאלה קל להתפתות ולפנות לאפיק הפלילי. זהו אפיק מהיר. כל שנדרש הם תלונה במשטרה, הגשת כתב אישום, בדיקה פסיכיאטרית ו אז נפתחה הדרך להוראת אשפוז פלילית על-ידי בית המשפט. טוענת המשיבה כי היא שמה לנגד עיניה את ההגנה על הציבור, וזוהי אכן תכלית לגיטימית, אלא שלעיתים הדרך המהירה, היא לא הדרך הראויה. ניתן להתמודד עם הסיכון גם באמצעות אפיק האשפוז האזרחי הכפוי, שנראה מתאים יותר ומידתי יותר להתמודדות עם מקרים אלה, שברור שהם נובעים ממחלת הנפש של האדם. במקרים אלה "היסוד הפלילי", כהגדרתו של השופט חשין, נחלש. הנתיבים הפלילי והאזרחי מתקרבים זה לזה. ואז - במקרים המתאימים – תקום חובה משפטית לעשות שימוש באפיק האזרחי, חרף הזמינות של האפיק הפלילי , זאת נוכח פגיעתו הפחותה בזכויות הנאשם חולה הנפש, שחובה על כולנו לעמוד על משמרן.
זוהי מצוותה של המידתיות. כפי שציין הנשיא ברק (עניין וילנצ'יק בעמ' 708):
מדינת ישראל מכירה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין (סעיף 1 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). ה"אדם" שזכותו וחירותו מוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו כולל גם את חולה הנפש. ההגנה שחוק היסוד מעניק לכבוד ולחירות מוענקת גם לחולה הנפש. זוהי נקודת המוצא. עם זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות. ניתן לפגוע בהן (סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). מטרת הפגיעה צריכה להיות ראויה. דומה כי הגנה על חולה הנפש והטיפול בו מזה וההגנה על שלום הציבור מזה, הן לתכלית ראויה. הפגיעה צריכה להיות מידתית. אין לפגוע בחירותו של חולה הנפש מעבר לדרוש להגנה עליו, לטיפול בו או להגנה על שלום הציבור. אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבית חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי; ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפייה. תמיד יש לנקוט את האמצעי המגשים את המטרה הראויה, ושפגיעתו בחולה הנפש היא הקטנה ביותר. כך הוא הדין בדרך-כלל [...]; כך הוא הדין לעניין הטיפול בחולה הנפש.
על כן, באותם מקרים גבוליים או קלים יחסית מבחינת חומרתם, על כל העוסקים במלאכה, גורמי האכיפה, המומחים הפסיכיאטרים, ובתי המשפט לשבת שבעה נקיים בטרם יאשרו את השימוש בכלים הפליליים, ובכללם האשפוז הפלילי, אם קיימת חלופה ראויה בדמות האשפוז האזרחי הכפוי. אשפוז זה יאפשר את הידוק הפיקוח על מצבו של המאושפז, וביקורת מוקפדת יותר באשר לסיכון הנשקף ממנו. הוא ימנע את הצורך בהפללת החולה, ובהכתמתו הפלילית, ויוכל לתת מענה לסיכון הנשקף ממנו לעצמו או לסביבתו.
14. מהם אותם מקרים טיפוסיים בהם ניתן יהיה לקרב את המישור האזרחי למישור הפלילי ולראות בו אמצעי מידתי יותר?
א) בדרך כלל יהיה מדובר במקרים בהם האישומים אינם חמורים יחסית; אישומים האוחזים בשולי הגלימה הפלילית.
ב) במקרים כאלה ישנם תקדימים לכך שבתי המשפט הסתפקו באשפוז אזרחי כפוי כחלופת מעצר במקרה שבו בוססו ראיות לכאורה לעבירה לא חמורה יחסית, ובהתקיים עילת מעצר (ראו את החלטת חברי, כבוד השופט שגיא, בעמ"ת 51870-10-15 מדינת ישראל נ' מלכה (עציר)(26.10.15)).
ג) בנוסף, יש לבחון את אמצעי האשפוז האזרחי הכפוי במקום בו קיימת חולשה ראייתית באישום הפלילי נגד חולה הנפש. כאשר מדובר בכתב אישום שאינו חמור יחסית, ומתברר כי קיימת בו חולשה ראייתית המחלישה את עוצמתן של הראיות לכאורה, אין זה ראוי להורות על אשפוז כפוי פלילי רק בגלל שנשקפת מהנאשם מסוכנות בגין מצבו הנפשי. לטעמי, במצבים אלה ראוי במיוחד לשקול את האשפוז הכפוי האזרחי.
שוו בנפשכם – הוגש כתב אישום נגד פלוני, הבריא בנפשו, המייחס לו דחיפה. אין להקל ראש בכך, אך נראה כי ברוב המקרים לא יישלח הנאשם למעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, ודאי אם יחול כרסום בראיות העומדות לחובתו. והנה מוגש כתב אישום נגד אלמוני, הסובל ממחלת נפש. גם כאן חל כרסום בראיות נגדו, אך קיימת חוות דעת פסיכיאטרית בדבר מסוכנותו. האם בגין כך יהיה מקום להורות על מעצרו עד תום ההליכים הפלילים ללא בחינה של אפשרות אשפוז אזרחי כפוי? לטעמי, תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת. היא חוטאת לחובה לכבד את כבודו של חולה הנפש. לחובה לנהוג בו במידתיות. דווקא הוא ראוי שנקפיד בעניינו הקפדה מיוחדת.
15. ומכאן לעניינו הפרטני של העורר.
אין חולק כי מבלי להקל ראש חלילה באישום, כתב האישום נגד העורר אינו מהחמורים. זו הייתה גם הנחת המוצא של בית המשפט קמא.
בנסיבות המקרה שלפני קיים כרסום בעוצמת הראיות לכאורה העומדת לחובת העורר. אשוב ואביא את דבריה אימו של העורר , כפי שהו צגה בחוות הדעת הפסיכיאטרית, שהצדדים לא התייחסו אליה במהלך הדיונים בפניי:
הוא לא עשה משהו חמור. האמת עשיתי את זה כדי שהוא יתאשפז. נראה לי שרצה למות. הוא לא אכל, לא שתה. מצב שלו היה מאוד מדורדר. הוא לא תקף אותי, אמר מלים לא יפות מפה עד הודעה חדשה. זה לא בשליטתו. הוא היה בן אדם מחונן. הוא היה אינטלקטואל. הוא היה בן אדם מאוד ישר, אפילו שזה לא לטובתו.
הוא צעק, צרח, הוא השתין בחוץ, הוא הפריע לאנשים, לשכנים. פניתי למרפאה לברה"נ, לא שיתפו אתי פעולה, לא עשו שום דבר. מצב שלו עכשיו זה מצב הכי גרוע מאז שחולה. פחדתי שיקרה לו משהו רע, אז הזמנתי משטרה והגזמתי. אני רוצה לשלוח אותו ל'גהה'.
אכן, במקרים רבים המשפחות של חולי הנפש מצויות במצוקה. אין זה ברור אם הדברים הללו נאמרו כדי להקל על העורר, אך עדיין יש להם משקל הפועל נגד עוצמת הראיות הקיימת בעניינו. קם חשש כי אכן נוכח חוסר היכולת למצות את האפיק האזרחי נדרשה המשפחה, בלית ברירה, להתניע את האפיק הפלילי על ידי הגשת תלונה במשטרה. דברים אלה מראים עד כמה חשוב לנסות ולמצות את הכלים האזרחיים בטרם היזקקות לכלים הפליליים הגסים יותר, והמידתיים פחות.
בנוסף, בענייננו קיימת חוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי העורר אינו כשיר מהותית ודיונית לעמוד לדין. בעניין זה, "ברגיל, 'הפורום הנאות' לבירור כשירותו של הנאשם לעמוד לדין, הוא המותב הדן בתיק העיקרי. כך עולה מסעיף 15(א) המתייחס לשלב שבו 'הועמד נאשם לדין פלילי' וכך עולה מ'מיקומו הגיאומטרי' של סעיף 170 לחסד"פ, בשלב 'בירור האשמה' בפרק ה' לחוק" (בש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו; 2012)). יחד עם זאת, כפי שציין כבוד השופט זילברטל " אינני רואה מדוע ייפקד מקומה של חוות הדעת הפסיכיאטרית מבין המכלול הראייתי שעל שופט המעצרים לבחון. השאלה היא, כאמור בפסק הדין הנ"ל בעניין זאדה, האם ניתן יהיה להוכיח את אשמת הנאשם, ואחד מיסודות העבירה שיש צורך להוכיח, כשהוא נתון במחלוקת, נוגע למצבו הנפשי של הנאשם" (בש"פ 4706/12 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו; 2012)).
בענייננו, המדינה אינה מקבלת, בשלב זה, את חוות הדעת הפסיכיאטרית. זוהי זכותה. ההגנה מצידה אינה מודה באשמה אלא מבקשת לנהל משפט וגם זו זכותה. בהתאם להלכת אשקר, שנפסקה אך לאחרונה כאמור, בהרכב מורחב של בית המשפט העליון, במצב דברים כזה, המחלוקת תתברר במסגרת ההליך העיקרי, ויתכן שיחול שינוי בעמדת הצדדים. על רקע זה, אין לקבל את עמדת ב"כ העורר כי חוות הדעת ממוטטת את התשתית הראייתית בעניינו , וגישה מסוג זה אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית המשפט העליון. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה הזה, חוות הדעת מצטרפת לכרסום הראייתי הקיים ממילא נוכח דברי האם, עליהם עמדתי לעיל, וכל זאת בתיק פלילי בדרגת חומרה שאינה גבוהה. על רקע זה לא נראה כי התשתית הראייתית הקיימת לפנינו מצדיקה מעצר עד לתום ההליכים.
16. בנסיבות אלה, ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים אינה יכולה לעמוד. יחד עם זאת, נוכח הסכנה הנשקפת ממנו, בהתאם לחוות הדעת שלפניי, לא ניתן גם להורות על שחרור המיידי לחלופת מעצר כזו או אחרת. על רקע זה אני סבור כי האיזון בין השיקולים העומדים על הפרק במקרה הנוכחי, מובילים לתוצאה הבאה:
א) העורר שוהה כעת במעצר בתנאי אשפוז. הוא מקבל מזה זמן טיפול תרופתי.
ב) על רקע זה עניינו יובא לפסיכיאטר המחוזי לשם בדיקה האם יש להורות על אשפוזו הכפוי האזרחי, באופן שייקבע במועד שימוע ההחלטה. ככל שייקבע שרמת הסיכון הנשקפת מהעורר לעצמו או לסביבה מצדיקה אשפוז אזרחי כפוי, הרי שבהינתן הכרסום הראייתי בתיק, יהיה מקום להורות עליו חלף האשפוז הפלילי. בכך יתקיים פיקוח הדוק יותר על עניינו ותתקיים מצוותה של עילת המידתיות. עניינו של העורר יוחזר אז לדיון לבית המשפט קמא כדי שיקבע את המתכונן לפקח על המשך הטיפול בעניינו של העורר.
ג) ככל שחוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי תלמד כי לא נשקפת ממנו עוד סכנה המצדיקה אשפוז כפוי אזרחי , נוכח שיפור שחל במצבו של העורר, ככל שחל, או שיומלץ על אמצעים אחרים אזרחיים לטיפול בעורר, יובא עניינו לבית המשפט קמא, כדי שיבדוק חלופת מעצר או תנאי שחרור אחרים בהתאם לנסיבות.
17. הערר מתקבל כאמור לעיל.

ניתנה היום, כ"א אייר תשע"ז, 17 מאי 2017, במעמד הצדדים.


מעורבים
תובע: יעקב יניב מיכאלי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: