ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין כהן זבידה שרון נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ :

בפני כבוד השופט ירון בשן, סגן נשיא

תובעת

כהן זבידה שרון

נגד

נתבעת
הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1. זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 בגין נזק גוף שסבלה התובעת בתאונת דרכים ביום 29.9.12. התאונה או החבות אינם במחלוקת אך הצדדים חלוקים באומדן הנזק. התובעת נחבלה בפנים בראש ובירך ונגרם לה שבר באגן. ד"ר חנן טאובר העריך את פגיעותיה האורתופדיות: 100% נכות זמ נית במשך שבועיים. 30% נכות זמנית 6 שבועות נוספים. נכות קבועה בשיעור 10% בגין מצב לאחר שבר באג ן, מצב הכרוך בהגבלה קלה בחלק מתנועות מפרק ירך ימין. לא נותרה מגבלה בתנועות עמוד השדרה ונמצאו סימני נזק בשני המפרקים. ד"ר גדעון לוי מצא אצל התובעת נכות קבועה בשיעור 10% בגין חבלה במפרק לסת שמאל שהותירה רגישות ללא הגבלה בפתיחת הפה. עוד קבע נכות בשיעור 0.5% בגין פגיעה בשיניים ו העריך את עלות הטיפול ב–10,000₪.

2. התובעת טוענת שהיא סובלת מכאבים המפריעים לתפקודה ונכותה התפקודית עולה באופן ניכר על נכותה הרפואית. לדבריה, לפני התאונה עבדה כמורה לריקודי בטן במספר חדרי כושר במשרה חלקית בלבד, שכן סעדה את אמה המנוחה במחלתה. שכרה הממוצע היה 2,745₪ בחודש, אך אילו עבדה משרה מלאה הית ה מרוויחה לפחות פי שלושה. עקב התאונה נעדרה התובעת מעבודותיה חודשיים ולא קיבלה שכר. "עם חזרתה לעבודה ובכפוף למגבלות הרפואיות מהן סבלה, נאלצה התובעת לצמצם את היקף משרתה ולמעשה לא התאפשר לה להגדיל את משרתה ולהשביח בכך את שכרה" (ס. 39 לסיכומים ). התובעת החליטה שלאור כאבי הגב התחתון והאגן אינה יכולה להמשיך לעבוד באופן יעיל בהוראה והעדיפה לעבור להופעות פרטיות בריקוד. כיום טוענת התובע ת להכנסה חודשית ממוצעת של 5,251₪ (2,700₪ בממוצע מהופעות פרטיות בריקוד והיתר מעבודה כשכירה).

3. לדעת הנתבעת היתה עדות התובעת בלתי מהימנה. אף שהתובעת טענה שהיא "גוררת רגל שמאל" מאז התאונה "מתקשה לעמוד ללא תמיכה" ו"מתקשה בניידות", נסתרו טענותיה לחלוטין בסרטון שהוצג לבית-המשפט. בפועל התובעת הגדילה את היקף פעילותה ואת הכנסותיה אחרי התאונה וניסתה להסתיר את האמת על היקף פעילתה. הנתבעת עומדת על סתירה בין עדות התובעת בבית-המשפט (שהיתה בדרכה לבקר את אמה) לעדותה במשטרה (שהיתה בדרכה לעבודה). ועל הסברים לא אמינים שנתנה לסתירה זו. הנתבעת מפנה לרשומה רפואית שלפיה סבלה התובעת כאב במפרק TMU משמאל "מזה שנים" ולכך שהתובעת הסבירה רשומה זו בטעות של הרופא שרשם את הדברים. לשיטת הנתבעת, לממצא האורתופדי שנותר לתובעת אין משמעות תפקודית. עוד היא טוענת שאין ראיה לפגיעה בלסת של התובעת בתאונה, והתלונה הראשונה לבעיה כלשהי במפרק הלסת הופיעה 7 חודשים אחרי התאונה ובלי אזכור של קשר אפשרי לתאונה ולאחר שבדיקות רלבנטיות שנערכו מיד אחרי התאונה היו תקינות. מכיוון שלא אעסוק בענין בהמשך, אציין כעת שלא מצאתי כלי ממשי להעריך את הדברים טוב משעשה ד"ר לוי וממילא לא אסטה מקביעותיו.

הפסדי הכנסה

4. התובעת טוענת לנכות תפקודית בשיעור 30% ולהפסד הכנסה בעבר בסך 47,713₪ מזה 5,475 ₪ בגין הפסד הכנסה מלא בחודשיים שאחרי התאונה והיתר הוא מכפלת בסיס השכר בנכות התפקודית. לעתיד, מעריכה התובעת הפסד בשיעור 30% מכפל הכנסתה ערב התאונה ובסה"כ 315,338₪. עוד היא תובעת הפסדי פנסיה בסך 43,553₪. הנתבעת טוענת שהתובעת הפסידה בעבר רק 3,771₪ ומציעה לפצותה בגין הפסדי העתיד לכל היותר ב -25,000₪.

5. התובעת העידה שהיא "חיה על משככי כאבים" ויש " מקרים חריפים שצריכים להרים אותה ולעזור לה לקום ממקום ישיבתה" כשנשאלה אם היא גוררת רגל שמאל אמרה "לא כל הזמן, לעיתים", ואחר-כך " לפעמים כן, כשכואב. אני אפילו לא ישנה בלילות." וכששאל בית-המשפט כמה פעמים בחודש היא גוררת רגל השיבה: "זה לא רק גוררת אני גם לפעמים לא יכולה לזוז. גוררת זו בדיחה. יש מצבים שאני ממש לא יכולה לזוז ואני לוקחת אופטלגין..." וכשבית-המשפט ביקש לברר את תדירות הקשיים השיבה "אני יכולה להגיד שהחודש הזה היו לי שבועיים עם קושי מטורף עם בכי. לא יכולתי ללכת בכלל..." טענותיה מסוכמות בסעיף 30 לסיכומיה בלשון זו " התובעת אינה אשמה שהפגיעה נגרמה באיבר שהינו דומיננטי ביותר לתעסוקה שלה ואינה אשמה בחוסר ההלימות בין שיעור הנכות הרפואית לבין מכת המוות שהנחיתה על מטה לחמה!"

6. התובעת טוענת למגבלות גופניות קשות ותדירות, אך אין כל הלימה בין טענו ת אלה לממצאים שתיעד האורתופד או הנכות שקבע. אם התלונות אמיתיות, אין הן נובעות מהנכות שנגרמה לתובעת בתאונה, אך איני מאמין שהן אמיתיות. קשה להאמין שמי שסובלת ממגבלות כה קשות על בסיס כה תדיר יכולה להתמיד בריקודי בטן – ובו ודאי שלא ברמה הגבוהה שראיתי . לא רק העדות מוגזמת במפגיע, גם הרטוריקה שבסיכומים. נטען שהפציעה הנחיתטה לחמה של התובעת "מכת מוות" – לא פחות, אף שבפועל הכנסת התובעת הוכפלה מאז התאונה ובריקודה המצולם לא ניכרת מגבלה. בסיכומיה מוצג המעבר מפעילות בחדרי כושר למופעי ריקוד כתוצר של מגבלותיה. אני סבור שזו הצגה מעוותת ואבסורדית של מה שהיה למעשה התקדמות מקצועית. לכאורה צפוי וסביר שגם למגבלה קלה בתנועת האגן ולכאב הנובע מפגיעה במפרקים תהיה השפעה כלשהי על כושר ההשתכרות של רקדנית בטן , אלא שהשפעה זו אינה באה לידי ביטוי ויזואלי הניכר לעיני מי שצופה בתובעת רוקדת וגם אינה באה לידי ביטוי בהכנסותיה המתועדות. אומדן הנזק של התובעת מבוסס על טענה לנכות תפקודית בשיעור 30%, אך זוהי הפרזה שאין לה כל אחיזה בראיות.

7. התובעת הוכיחה רק הפסד הכנסה של חודשיים בעבר. הפסדי עבר הם רכיב נזק שאמור להיות ניתן להוכחה בראיות ממש ולא על-ידי מיני חישובים וספקולציות . יתכן שהמגבלות שיש לתובעת השפיעו על הכנסותיה גם לאחר שתמו חודשי הנכות הזמנית, אך לא מצאתי בסיס כלשהו לחשב הפסד זה ואין מנוס מהערכתו באופן גלובאלי לפי מה שידוע על פעילותה של התובעת. בשים לב לכך, נפסק לה פיצוי בגין כלל הפסדי הכנסתה בעבר בסך 10,000₪.
גם את הפסדי העתיד של התובעת לא ניתן לחשב במדוייק. החישוב שבסיכומיה שאוב מהדמיון. לפגיעתה בלסת אין כל משמעות בהפקת הכנסה. נכותה האורתופדית 10%. היוון 10% מהכנסתה הנוכחית עד גיל 67 הוא בערך 100,000₪ – אך ברור שזה אינו נזקה הממשי, הרי הכנסת התובעת הוכפלה אחרי שנפצעה ולא פחתה. שוב, אין מנוס מאומדן גלובאלי.
התובעת מבקשת שיפסק לה פיצוי גם בגין הפסדי פנסיה. אין כל ראיה שבפועל הופרשו לה בעבר הפרשות פנסיוניות בגין הכנסותיה כשכירה ולפחות חצי הכנסתה הנוכחית היא כעצמאית. עצמאים מפרישים את הפרשתם הפנסיונית מהכנסותיהם . מכאן, שפיצוי בגין אובדן ההכנסה עצמה כולל אצלם פיצוי מלא גם בגין העדר הפר שה פנסיונית.
בשים לב לשיקולים אלה נפסק לתובעת פיצוי בגין הפסדי הכנסה ופנסיה לעתיד בסך 70,000₪.

כאב וסבל

8. בין הסכומים שחישבו הצדדים הפרשים קטנים – הם נובעים מאי דיוק בחישוב הנכות המצטברת ומפערי זמן בחישוב. בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) נפסק לתובעת פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 31,318₪.

הוצאות שונות

9. התובעת טוענת להוצאות שונות בעבר ובעתיד. בסיכומיה מוקדשות לענין 8 שורו ת: הוצאות רפואיות בסך 25,000₪, הוצאות נסיעה בסך 35,000₪ ועזרת צד ג' שקיבלה בסך 45,000₪. המספרים סתמיים במפגיע ורק מעט מזה מבוסס על ראיות של ממש. הנתבעת עומדת על כך שהסכומים אינם מבוססים על דבר ומציעה לפצות את התובעת ב – 10,000₪ שאישר ד"ר לוי ובס ך 1500 ₪ בגין עזרת בני המשפחה בתקופה שסמוך לאחר התאונה.
מבין רכיבי הנזק השונים שפורטו, הוכח שהתובעת שילמה 10,000₪ לטיפולי שיניים וד"ר לוי אישר את ההצדקה לכך. מעבר לזה הוכיחה התובעת מעט מאד. סביר שבמהלך החודשיים שבהם סבלה נכות זמנית גבוהה נגרמו לה הוצאות החורגות משגרת חייה והיא גם נזקקה לעזרה מבני משפחה וידידים. יתכן שגם נגרמו לה הוצאות נסיעה נוספות. אין בראיות בסיס ממשי לקבוע שהיא תזדקק לטיפולים רפואיים, עזרת צד ג' או הוצאות נסיעה חריגות בעתיד. בשים לב לכל זאת נפסק לתובעת פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין כל פרטי נזק אלה.

ניכויים

10. התובעת העידה במשטרה שלושה ימים אחרי התאונה, שהיא היתה בדרכה לשיעור בחדר כושר שבו היא עובדת. לטענתה משמעות הדבר היא שזו היתה "תאונה בעבודה " ו התובעת היתה זכאית לקבל בגינה מהמוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה ומענק נכות בסך 21,004 ₪. מכיוון שלא הקטינה את נזקה כך, יש להפחית סכום זה מהפיצויים שיפסקו לה.
התובעת הודיעה שלא תשיב על סיכומי הנתבעת, אך בסיכומיה שלה חזתה את הנולד והתמודדה עם הטענה. היא ט ענה שהיא היתה בדרכה לבקר את אמה החולה ולטענתה, עדות זו לא נסתרה. התובעת טוענת שהשוטר שבאמצעות עדותו הוגש המסמך לא זכר דבר ולא יכול היה לשפוך אור על נסיבות גביית העדות. לעומת זאת כשמסרה התובעת את גרסתה הספונטנית הסמוכה לאירוע בבית-החולים לא הזכירה כלל תאונת עבודה, אלא רק דיברה על תאונת דרכים ויש משקל רב לגרסה ספונטנית זו . התובעת מעלה גם שלוש טענות משפטיות נגד ההסתמכות על עדותה. והן יידונו בנפרד.

11. טוענת התובעת שעדותה במשטרה אינה קבילה, שכן רק בהליך פלילי ניתן להגיש אמרת עד מחוץ לכותלי בית-המשפט בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות ובהליך אזרחי הדבר אינו אפשרי כלל.
זוהי טענה מתעתעת. היא מייחסת לנתבעת יומרה שלא היתה לה לפעול לפי סעיף 10א (שאכן חל רק בהליך פלילי). מכאן קצרה הדרך למסקנה אבסורדית שבחקירה נגדית במשפט אזרחי אסור לעמת תובעת עם עדותה הסותרת במשטרה. זהו ניסיון חסר בסיס לסרס את החקירה הנגדית ולבטל כלי שגרתי שלה, עימות עד עם גרסה סותרת שנתן. ככל שנחוצה הבהרה נוספת, נאמר במפורש: בחקירה נגדית ב משפט אזרחי, מותר לערער מהימנות עדות על-ידי עימות העד עם גרסה סותרת שנתן מחוץ לבית-המשפט, בוודאי עם דברי ם שמסר בעדות תחת אזהרה. לשם כך אין צורך במנגנון הייחודי של סעיף 10א האמור שנועד לצרכים אחרים ו לסיטואציות אחרות (ואמנע מפירוט המובן מאליו) .

12. טענה שניה של התובעת היא שהנתבעת הצהירה על קיום תיק המשטרה, אך לא הגישה אותו עם ראיותיה והיא חסומה מלעשות בו שימוש. גם בטענה זו אין ממש ויש בה ערבוב יוצרות בין שני עניינים: הכלל הדיוני הוא שבעל-דין אינו יכול להגיש במשפט אזרחי כראיה מסמך שלא גילה בהליך גילוי המסמכים. מי שגילה מסמך רשאי להגישו כראיה ואין חולק שהנתבעת גילתה את תיק המשטרה (אגב, התובעת ידעה גם בלי ה"גילוי" שתיק המשטרה קיים – היא רק למדה מה"גילוי" ש גם הנתבעת יודעת שהוא קיים). שאלת מועד הגשת הראיה, היא ענין אחר. בתחילה, קיווה בית-המשפט שניתן יהיה לסיים את ההליך בישיבת הוכחות אחת, ואכן מנע מהנתבעת הגשה מאוחרת של תיק המשטרה אגב חקירתה הנגדית של התובעת. בהמשך, כאשר התברר שאין מנוס מישיבה נוספת, ה תיר את ההגשה המאוחרת ואין ספק שהיה רשאי לעשות זאת. מכאן, שהגשת הראיה נעשתה כדין.

13. טענה שלישית של התובעת היא שהנתבעת בעצם טוענת שהיא רימתה אותה בהסתירה שמדובר בתאונת עבודה . על הנתבעת שהיא מבטחת מוטל נטל כבד במיוחד להוכחת תרמית שכזאת . גם זו טענה מתעתעת המבוססת על הנחת שווא – שלתביעה זו זיקה כלשהי לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981. מבלי להזכיר את הסעיף הזה במפורש, מנסה התובעת להחיל בתביעה זו מגבלות ונטלים שהוחלו בפסיקה שציטטה רק על מבטחת המתגוננת בטענת מרמה לפי סעיף 25 הנ"ל. הטיעון פשוט מתעלם מכך, שהנתבעת לא טוענת לפי סעיף 25, אלא מנסה לממש את ה זכות שיש לכל בעל-דין להפריך טענות שמעלה עד. אף שבמשתמע הפרכה כזאת עשויה להראות שעד משקר, לא נעשה הדבר כדי לבסס את התוצאות המשפטיות של טענת מרמה לפי סעיף 25 האמור. לשיטת התובעת לנתבעת פשוט אין זכות להפריך את עדותה – וגם זה אבסורד מוחלט .

14. מה שנרשם מפי התובעת ע"י השוטר אכן נאמר על-ידה. היא אישרה את הדברים בחתימתה. המידע יכול היה לבוא רק ממנה. הוא לא היה בידיעת השוטר, וגם לא היתה לו סיבה "משלו" לכתוב אותו. ה טרדת השוטר לבית-המשפט לשם הגשת הראיה היתה חסרת תכלית, למעט הניסיון למנוע את הגשת המסמך ועדותו אכן לא תרמה דבר . אין חולק שהתובעת נפצעה בתאונת דרכים. מי שאינו משפטן לא מצופה לדעת שתאונת דרכים בדרך לעבודה היא גם תאונת עבודה. לכן אין הוא מצופה לומר זאת בבית החולים וסביר שאינו מודע לאינטרס ש אולי יש לו לא לומר זאת במשטרה. רק במאוחר התברר לתובעת שהאינטרס הכספי שלה מחייב הכחשה של מה שאמרה במשטרה. כך באו לעולם הגרסה המאוחרת הסותרת והמאבק כנגד הגשת העדות במשטרה. הדברים שהעידה התובעת במשטרה משקפים אמרה ספונטנית קרובה בזמן לאירוע בעת שהתובעת השיחה לפי תומה. לאור כל זאת שוכנעתי שהתובעת נפצעה בדרכה לעבודה ומסכום הפיצויים יש להפחית 21,004₪ שהיתה התובעת יכולה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי אילו פעלה להקטנת הנזק.

סיכום

15. התביעה מתקבלת. סך נזקי התובעת 131,318 ₪. לאחר הפחתת 21,004₪, תשלם לה הנתבעת 110,314₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 13% בתוספת מע"מ ואת האגרה.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ז, 14 מאי 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: כהן זבידה שרון
נתבע: הפניקס חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: