ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עירית ירושלים נגד אלון מוסאיוף :

בפני כבוד ה שופט כרמי מוסק

המערערת
עירית ירושלים
באמצעות ב"כ עו"ד א. רשף ו/או א' שיינין

נגד

המשיב
אלון מוסאיוף
באמצעות ב"כ עו"ד איתי גורן

פסק דין

1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת תמר בר אשר צבן), שניתן במסגרת ת"א 23647-05016, מיום 5.9.16, בו נדחתה תביעת המערערת כנגד המשיב (להלן: "פסק הדין").

2. המערערת הגישה תביעה כנגד המשיב על תשלום חוב ארנונה עבור השנים 2003-2004 ביחס לנכס השייך למשיב. הנכס נמצא בקומה שנייה בבניין ברחוב שטראוס בירושלים, כאשר אין מחלוקת שהמשיב מתגורר באותו בניין בקומה הראשונה.

3. המשיב אינו חולק, כך על פי פסק הדין, כי הוא רשום כבעלים של הנכס על פי הרישומים בלשכת רישום המקרקעין, אולם בהיותו פושט רגל הנכסים הוקנו לכונס הנכסים שמינה בית המשפט עוד בשנת 2001. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי הבניין כולו הוחרג ממסת הנכסים שהוקנתה לכונס, זאת על פי החלטת בית המשפט המחוזי שדן בתיק פשיטת הרגל של המשיב.

4. עיון בפסק הדין נשוא הערעור מלמד, כי התביעה הוגשה כתביעה בסדר דין מקוצר והמשיב הגיש בקשה לרשות להתגונן. באותה בקשה העלה המשיב טענות שונות ביחס לנכס כאמור וביחס לחוב הארנונה. ביום 18.5.16 התבקשה המערערת על ידי בית המשפט להגיב בכתב לבקשה לרשות להתגונן. תגובה זו הוגשה ביום 23.6.16. באותה תגובה טענה המערערת כי המשיב רשום כבעל הזכויות בנכס בלשכת רישום המקרקעין וכן הפנתה לפסק דינו של בית המשפט העליון בתיק ע"א 8543/07 י' מולכו עו"ד נ' אלון מוסאיוף (16.3.09), בו נקבע כי הנכס האמור יוחרג מקופת פשיטת הרגל, וכי זכויות הבעלות של המשיב לא נמכרו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. המערערת טענה כי הנכס משמש למגורים, אין קשר בין הליכי פשיטת הרגל לבין החזקה בנכס, ועל כן חלה חובה על המשיב לשלם ארנונה עבור הנכס.

5. המשיב התבקש להגיב לטענות אלה, וביום 14.7.16 הגיש תשובה מטעמו. במסגרת התשובה העלה לראשונה טענה כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, שכן מדובר בתביעה כספית שהוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

6. מפסק הדין עולה, כי אכן אין מחלוקת שהתביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות, אך יחד עם זאת סבר בית משפט קמא כי למרות האמור בסעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), לפיו יש להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה שניתן לעשות כן, הרי במקרה זה ראוי לקבל את טענת ההתיישנות למרות שזו לא נטענה על ידי המשיב במסגרת בקשתו לרשות להתגונן. במסגרת שיקוליו התייחס בית המשפט לעובדה כי המשיב לא היה מיוצג בזמן שהגיש את בקשת הרשות להתגונן. יחד עם זאת ציין כי טעם זה בלבד אינו מצדיק סטייה מהאמור בסעיף 3 לחוק ההתיישנות. עוד התייחס בית המשפט להתנהלות המערערת לשיטתו, היינו הגשת התביעה באופן בו הוגשה, באיחור ניכר. בית המשפט ציין כי מדובר ברשות ציבורית, המחויבת בחובות הגינות מוגברות. בית המשפט הדגיש, כי המערערת הסתירה בכתב התביעה את התקופה לגביה נתבע החוב, שכן לא ציינה מתי נולדה עילת התביעה. לצורך כך השווה בית המשפט בין כתב התביעה שעמד בפניו לכתב התביעה הקודם שהגישה המערערת מספר חודשים קודם לכן כנגד המשיב, בו ציינה באופן מפורש את התקופות לגביהן קיים חוב ארנונה. באותה תביעה נתבעו חובות ארנונה לגבי חמישה נכסים, כאשר אחד מהנכסים שם נמצא באותו בניין שבו הנכס נשוא התביעה הנוכחית. בית המשפט סבר כי חזקה היה על המערערת כי עשתה בדיקה יסודית באשר לחובות הארנונה של המשיב כאשר הגישה תביעה ביחס לחמישה נכסים. בית המשפט סבר, כי המערערת הייתה מודעת לעובדה שחוב הארנונה התיישן, ועל כן לא תבעה חוב זה במסגרת התביעה הקודמת.

7. בית המשפט סבר, כי אמנם המשיב לא הבחין בעובדה שהחוב התיישן בעת שהגיש את הבקשה לרשות להתגונן, והבחין בכך רק לאחר שנדרש להגיב לתגובת המערערת. רק אז ביקש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. בית המשפט קבע, כי קשה להתעלם מהעובדה שמדובר ברשות ציבורית שהגישה תביעה כספית שנים רבות לאחר שהתיישנה, והיא אף לא חלקה על כך, וכן הסתירה עובדה זו בכתב התביעה. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט כי לא נראה שישנה הצדקה שלא לדחות את התביעה מחמת התיישנות, רק מן הט עם שבתחילה העלה המשיב טענות לפיהן הוא נעדר זיקה אל הנכס, ורק לאחר מכן טען שהתביעה התיישנה.

8. למעשה, כפי העולה מהערעור שהוגש, אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים הן באשר למהות החוב, הנכס הנדון, מועד הגשת כתב התביעה, הטענות שהעלה המשיב במסגרת הבקשה לרשות להתגונן, וכן העובדה כי המשיב לא העלה את טענת ההתיישנות במסגרת בקשתו זו, אלא רק בשלב מאוחר יותר כפי שפורט לעיל.

9. במסגרת הודעת הערעור וכן עיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המערערת חזרה המערערת והדגישה את העובדה שטענת התיישנות היא טענה דיונית ואינה טענה מהותית לעניין הזכות הנטענת בכתב התביעה, ובמקרה זה חוב הארנונה (ראה לדוגמא, ע"א 132/85 אמרופא נ' תעשיות פלדה בע"מ, פ"ד מא(4) 477, בעמ' 486 (1987)).

10. המערערת מפנה להוראות סעיף 3 לחוק ההתיישנות, מהן עולה באופן ברור כי יש להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, ומשלא נעשה כן לא ניתן עוד להעלות טענה זו. המערערת מדגישה כי לכתב התביעה צורף מסמך בו פירוט החוב וכן נאמר בו שמדובר בחוב ארנונה לשנים 2003-2004, ומכאן שלא ניתן לקבוע שהמשיב לא היה ער למועד החיוב בארנונה.

11. במסגרת עיקרי הטיעון הוסיפה המערערת והפנתה לפסיקה נוספת ביחס לעובדה כי התיישנות היא טענה דיונית שאינה עומדת לפני הזכות המהותית, וכן כי יש להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה שבה ניתן לעשות כן, ובמידה שהדבר לא נעשה, לא ניתן להעלות טענה זו בשלב מאוחר יותר.

12. המערערת מדגישה, כי לא הייתה מניעה כלשהי שהמשיב יעלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שניתנה לו, היינו במסגרת הבקשה לרשות להתגונן, ודבר לא עמד בדרכו מלעשות כן.

13. המשיב טוען במסגרת עיקרי הטיעון שהגיש כי מוטלת על הרשות הציבורית חובת הגינות מוגברת, והיה על המערערת לנהוג בהגינות כלפי המשיב. על המערערת היה לפרט במסגרת כתב התביעה עצמו שמדובר בארנונה לשנים 2003-2004. עוד מדגיש המשיב את השיהוי הניכר שבהגשת התביעה.

14. המשיב טוען כי הוא אדם בא בימים, פושט רגל מזה 17 שנים. מדובר בתביעה שהתיישנה לפני 11 שנים, לשיטתו. עוד מדגיש המשיב את העובדה, כי במשך כל התקופה מאז שנת 2004 לא נקטה המערערת בהליך כלשהו כנגדו כדי לגבות את חוב הארנונה האמור.

15. באשר למועד העלאת טענת ההתיישנות, טוען המשיב כי זו הועלתה על ידו מייד בהזדמנות הראשונה שניתנה לו, שכן במסגרת כתב התביעה לא ציינה המערערת את מועד תקופת חיוב הארנונה, ומקריאת כתב התביעה לא יכול היה המשיב, שהוא אדם שעבר את גיל ה-70, להבין כי מדובר בחוב ארנונה המתייחס לשנים 2003-2004. המשיב טוען כי חובת ההגינות המוטלת על המערערת חייבה אותה לציין באופן מפורש שמדובר בחוב ישן. בהקשר זה מפנה המשיב לפסיקה הקובעת כי כל עוד לא פורט על ידי התובע בכתב טענותיו מועד היווצרות החוב, לא חלה על הנתבע החובה לטעון טענת התיישנות. רק כאשר מועד זה מתברר, חלה החובה על הנתבע להעלות את טענת ההתיישנות במועד הראשון שניתן לעשות כן .

16. המשיב טוען, כי המערערת פגעה באופן אנוש בזכויותיו, שכן הוא לא יכול היה להסיק מכתב תביעה בודד שמדובר בחוב ארנונה לשנים 2003-2004, ולכך יש להוסיף את העובדה שבעת שהמשיב הגיש את הבקשה לרשות להתגונן, הוא כלל לא היה מיוצג, ובהקשר זה מפנה המשיב לפסקי דין בהם התקבלה טענת התיישנות שהועלתה מטעם נתבעים שלא היו מיוצגים בעת תחילת הדיונים במסגרת קדם משפט.

17. המשיב סבור, כי עקרונות הצדק וההגינות מחייבים את קבלת טענת ההתיישנות, גם אם לא נטענה בהזדמנות הראשונה, כאשר הנתבע איננו מיוצג.

18. המשיב מדגיש את העובדה, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ביותר והמערערת לא עשתה דבר במשך שנים כדי לגבות את חוב הארנונה. מדובר אפוא בשימוש לא נאות בזכותה הדיונית של המערערת ובפגיעה בציפייה הלגיטימית של המשיב, שלא להיתבע. המשיב סבור כי מדובר בניצול לרעה של ההליך השיפוטי. בעניין זה מפנה המשיב לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עלית, פ"ד סד(1) 215 (2010).

19. המשיב טוען כי חלה חובה על המערערת כרשות ציבורית לפעול במהירות וביעילות לגביית חובות, זאת לאור חובת ההגינות המוטלת עליה, וכן החובה למינהל תקין, ובהקשר זה מפנה המשיב לפסיקה.

20. בנוסף טוען המשיב, כי יש לדחות את התביעה גם מחמת שיהוי ניכר בהגשתה. מדובר בתביעה שהוגשה 11 שנים לאחר היווצרות החוב, דבר הפוגע ביכולת המשיב להתגונן, התביעה הוגשה בחוסר תום לב והגשתה זמן כה רב לאחר היווצרות החוב מעידה כי המערערת למעשה ויתרה על גביית החוב. המשיב טוען כי יסוד השיהוי קבוע בסעיף 27 לחוק ההתיישנות.

21. בדיון שהתקיים ביום 14.5.17 חזרו הצדדים על טענותיהם כפי שפרטו במסגרת עיקרי הטיעון.

22. עיון בפסק דינו של בית משפט השלום מלמד, כי התביעה נדחתה אך ורק מחמת העובדה שבית המשפט קיבל את טענת ההתיישנות שהעלה המשיב. בית המשפט לא התייחס בפסק דינו לטענות אחרות אותן העלה המשיב בעיקרי הטיעון מטעמו וכן בדיון היום, כגון חובת ההגינות של רשות ציבורית, שיהוי ניכר בגביית החובות, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר המועד להגשת תביעות בגין חובות מטעם הרשות, אינטרס ההסתמכות של המשיב וחוסר תום הלב מצד המערערת שעה שהגישה תביעתה לאחר שנים רבות מאז היווצרות החוב.
23. השאלה היחידה העומדת להכרעה בדיון זה היא שאלת ההתיישנות, היינו האם צדק בית משפט השלום כאשר קיבל את טענת ההתיישנות שהעלה המשיב בשלב בו העלה טענה זו, ודחה את טענות המערערת כי היה מקום לדחות את טענת ההתיישנות.

24. הוראות סעיף 3 לחוק ההתיישנות הן ברורות וחד-משמעיות. יש להעלות את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה.

25. יש לבחון על פי נסיבות העניין שבפניי, האם המשיב העלה טענה זו בהזדמנות הראשונה בה יכול היה לעשות כן. אין מחלוקת, כי המשיב לא העלה את טענת ההתיישנות במסגרת הבקשה לרשות להתגונן אותה הגיש.

26. אינני מקבל את טענת המשיב, כי הוא לא יכול היה לדעת על פי כתב התביעה כי מדובר בחוב ארנונה לשנים 2003-2004. עיון בכתב התביעה מלמד, כי נטען בו במפורש שהמשיב מחזיק בנכס נשוא הדיון הנמצא ברחוב שטראוס 25 בירושלים, וכמו כן נאמר כי המשיב חב למערערת עבור ארנונה בגין הנכס בסכום של 173,658.84 ₪ נכון ליום 24.2.16, וזאת על פי חשבון מספר 0377192-025, כמפורט בתדפיס פרוט החוב המצורף לכתב התביעה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה, ומסומן כנספח א. לכתב התביעה אכן צורף פירוט הארנונה תחת המספר האמור עליו נכתב נספח א. באותו נספח נאמר, כי מדובר בחוב ארנונה מיום 1.1. 03 עד 31.12.03, וחוב ארנונה מיום 1.1.04 עד ליום 31.12.04. מפורטים סכומי הקרן, סכומי ההצמדה וסכומי הרבית וכן הסיכום הכולל של סכומים אלה. כמו כן, מפורט אופן החיוב לשנים אלה כאשר נאמר כי מדובר בחיוב לעסקים, שטח הנכס 105 מ"ר, וכן מפורט סכום החיוב למ"ר בכל אחת מהשנים.

27. לפיכך, אין לקבל את טענת המשיב כי לא יכול היה לדעת למקרא כתב התביעה שמדובר בחיוב ארנונה לשנים 2003-2004.

28. המשיב לא טען בבקשה שהגיש לרשות להתגונן כי החוב התיישן. המשיב הגיש בקשה לרשות להתגונן ובה טען כי התביעה תמוהה ביותר מאחר שידוע למערערת שהוא הוכרז כפושט רגל, ועו"ד י' מולכו מונה כנאמן על נכסיו. עוד נטען על ידו כי המערערת הייתה אמורה לדעת כי בחלוף 18 שנים לא הגיוני שהוא מחזיק בנכסים על שמו, וכל נכסיו נמכרו על ידי הנאמן, או הייתה הוצאה לפועל של הנכסים והמערערת כבר התחייבה בפני בית המשפט במסגרת הליכי הפש"ר לתקן את רשימת המחזיקים, אולם המערערת לא עשתה כן. כמו כן טען, כי הוא אינו "בעל הזיקה הקרובה ביותר" לעניין גביית הארנונה, וכי למיטב ידיעתו הוא אינו מחזיק בכל נכס שהוא המופיע בכתב התביעה ואינו אמור לשלם כל חוב למערערת. בנוסף, הפנה לעובדה שהמערערת מחייבת את סכום הארנונה כאילו מדובר בנכס עסקי, בעוד הנכס הוא למגורים לכל דבר ועניין (אגב, המשיב לא העלה טענה כלשהי לגבי שטח הנכ ס). מכאן ניתן ללמוד כי בעת שהוגשה הבקשה לרשות להתגונן המשיב היה ער לנספח לכתב התביעה וראה בו כחלק מכתב התביעה, התייחס לתוכנו, דבר שאינו מתיישב עם הטענה שלא יכול היה לדעת מהו מקור החוב הנטען.

29. בהמשך, כאמור , ביקש בית המשפט לקבל את תגובת המערערת ובמסגרת זו טענה המערערת כי זכות הבעלות בנכס רשומה בלשכת רישום המקרקעין על שם המשיב, וכי במסגרת ע"א 8 543/07 שצוין לעיל הוחרג הנכס מקופת פשיטת הרגל. העתק פסק הדין הוגש לבית המשפט. באותו פסק דין נקבע, כי זכויות הבעלות בנכס לא נמכרו בהליכי ההוצאה לפועל. בתגובתה טענה המערערת כי באשר לטענות המשיב כי אינו מחזיק בנכס או כי החיוב נעשה כאילו מדובר בנכס עסקי, זכאי המשיב לפנות בהשגה מתאימה.

30. בית המשפט אפשר למשיב להגיב לתגובת המערערת. עיון בתגובה זו של המשיב מעלה, כי גם כאן הגיב המשיב בעצמו אולם מדובר בתגובה שמנוסחת בלשון משפטית תוך הפניות לפסיקה, וכדומה. בתגובה זו חזר המשיב וטען כי הוא אינו חב חוב ארנונה ביחס לנכס המדובר, אולם לא הכחיש שהנכס מצוי בבניין בו הוא עצמו מתגורר. לשיטת המשיב, מאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, אין המערערת זכאית לגבות את החוב. עוד טען, כי אין לו זיקה לנכס, לא הכחיש כי הזכויות בנכס רשומות על שמו בלשכת רישום המקרקעין, חזר על הטענה כי הנכסים הוקנו לנאמן, טען כי גם לאור פסק דינו של בית המשפט העליון, הנכס נמצא תחת כינוס נכסים כאשר הכונס כיום הוא עו"ד דורון לנגה. עוד טען, כי בדירה נמצאים שוכרים והם בעלי הזיקה לנכס ולתשלום הארנונה. המשיב גם הפנה להודעה שנמסרה בזמנו לתיק פשיטת הרגל, לפיה אין לו זיקה לנכס שכן כל היחידות בבניין, למעט היחידה בה הוא מתגורר, מוחזקות על ידי שוכרים והנכס כפוף למשכנתא לטובת אדם בשם מר אהרון פולמן, ועו"ד דורון לנגה מונה ככונס נכסים לצורך מימוש המשכנתא, ומכאן שהמשיב איננו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס לעניין חובות ארנונה.

31. עיון בתגובה זו של המשיב מלמד, כי המשיב היה מודע היטב באשר לטיבו של הנכס, מיקומו ומצבו המשפטי. המעט שניתן לומר על הבקשה לרשות להתגונן שהגיש בתחילה הוא, כי בקשה זו מהווה ניסיון של המשיב להרחיק את עצמו מהנכס ולהעלות טענות עובדתיות שאינן נכונות למרות שכפי העולה מתגובתו האחרונה שהגיש לבית המשפט, הוא היה מודע היטב לכך שהנכס הוחרג וכי מתנהלים לגבי הנכס הליכי גביית משכנתא. עוד עולה כאמור מהבקשה לרשות להתגונן, כי המשיב היה מודע לנספח לתביעה, קרא אותו וראה בו כחלק בלתי נפרד מכתב התביעה. במסגרת הבקשה לרשות להתגונן הוא הלין על החיוב בארנונה כנכס עסקי, דבר שנכתב באותו נספח, אך לא הלין על מועד הגשת התביעה ולא טען כי התביעה התיישנה.

32. בהינתן כל האמור לעיל, היינו כי המשיב היה מודע לטיבו של הנכס וכי יכול היה להבין בנקל מכתב התביעה כי מדובר בחובות ארנונה לשנים 2003-2004, היה על המשיב להעלות את טענת ההתיישנות כבר בעת הגשת הבקשה לרשות להתגונן. מלים אחרות, אינני מקבל את טענת המשיב כי תחילה סבר בטעות שמדובר בנכס אחר, או כי לא הבין שמדובר בחובות ארנונה לשנים 2003-2004. המשיב מעיד על עצמו כי הוא בעל נכסים לא מעטים ומנהל מאבקי ארנונה מול המערערת בנוגע לנכסים אלה.

33. אין צורך לומר, והדבר ידוע, כי הפסיקה הנוהגת היא שטענת התיישנות אינה פוגעת בזכות המהותית, אלא מדובר בטענה דיונית, ועל כן יש להעלותה בהזדמנות הראשונה העומדת בפני נתבע.

34. אינני סבור כי העניין שלפניי שונה ממקרים רבים בהם מוגשות תביעות כספיות כנגד נתבעים. שעה שאותם נתבעים אינם מעלים את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שיש בידם לעשות כן, הרי לא ניתן להעלותה בשלב מאוחר יותר .

35. לאור כל האמור, דין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית משפט השלום בטל בזה בכל הנוגע לטענת ההתיישנות. לפיכך, הדיון יוחזר לבית משפט השלום.

36. יחד עם זאת, לאור המועד בו הוגשה התביעה, לא ראיתי מקום להטיל הוצאות על המשיב. עוד יודגש כי אין בקבלת הערעור כדי לחסום את המשיב מלהעלות את טענותיו האחרות שאינן קשורות לנושא ההתיישנות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ז, 14 מאי 2017, בהעדר הצדדים.

כרמי מוסק, שופט


מעורבים
תובע: עירית ירושלים
נתבע: אלון מוסאיוף
שופט :
עורכי דין: