ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ נגד רפאל קופפר :


לפני כבוד ה שופט גרשון גונטובניק

המערערת

החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אופיר פורת ועו"ד מיטל ג'רבי

נגד

המשיב

רפאל קופפר
ע"י ב"כ עו"ד אליעד שרגא ועו"ד מיטל ג'רבי

החלטה

לפניי בקשת רפאל קופפר (להלן: המשיב) לסילוק על הסף של ערעורה של החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ (להלן: המערערת או החברה להשבה), וזאת בשל איחור בהגשתו.
הערעור נסוב על החלטות ועדת הערר עפ"י חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו-2006 (להלן: ועדת הערר או הוועדה), במסגרת תיק ערר 201/12 (להלן: הערר).

עיקרי העובדות

  1. סבו המנוח של המשיב, יעקב מאיר קופפר ז"ל, נספה בשואה (להלן: הנספה). הוא היה בעל מניות וכספים, שהופקדו על ידו בחשבון בבנק אנגלו-פלסטינה בע"מ, שהפך לימים, כידוע, לבנק לאומי (להלן: החשבון ו- הבנק). הפקדה זו נעשתה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בימי האימה של המלחמה הועברה תכולת החשבון לשליטת הממונה על רכוש האויב (להלן: הממונה), ולאחר המלחמה הוא השיב את תכולתו לבנק. לטענת המשיב, הכספים והמניות הללו, לא הושבו לאביו המנוח מר זליג קופפר (להלן: המנוח), בנו של הנספה ומכאן שיש להשיבם כיום.
  2. על מנת להבין טוב יותר את הסכסוך יש להרחיב את הצמצם ולהציג את פעילות המערערת באופן כללי יותר.

המערערת הגישה (ביוני 2009) תביעה להשבה נגד בנק לאומי, במסגרתה דרשה את השבתם של כספים שהיו מצויים באלפי חשבונות של נספים רבים. תביעה זו, שמלכתחילה הוגשה על סך של כ-305 מיליון ₪, הסתיימה לבסוף בפשרה, לפיה שילם בנק לאומי לחברה סך של 130.8 מיליון ₪, וזאת לאחר שהמחלוקת הועברה להכרעת מותב של שלושה בוררים. לטענת המשיב, סכום זה כלל גם תשלום בגין חשבונו של סבו. המערערת טענה כי אכן הגישה תביעה גם ביחס לחשבון האמור, אולם התברר, בהתאם למידע שהתקבל במהלך ההתדיינות מול הבנק, שהכספים אכן שולמו לאביו של המשיב בעבר, עוד בשנות החמישים של המאה העשרים. כאשר הגישה את התובענה נגד הבנק היא לא ידעה זאת, אך כעת, נוכח המידע שקיבלה לידה, הוא אינו זכאי למאומה. לפיכך החליטה המערערת (ביום 2.1.2012) לדחות את בקשת המשיב להשבה בגין חשבון סבו.
3. המשיב לא השלים עם ההחלטה והגיש ערר לוועדת הערר, הפועלת מכוח חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו-2006 (להלן: החוק או חוק הנכסים). ועדת הערר החליטה (ביום 23.9.2012) שעל המערערת להשיב למשיב את הכספים שקיבלה מבנק לאומי, בהנחה שהוא היורש היחיד של המנוח (להלן: "ההחלטה משנת 2012"). לשיטתה, משקיבלה המערערת כספים מבנק לאומי בגין חשבון זה, עליה להחזירם ליורשיו. היות והחברה קיבלה רק שליש מהסכום שתבעה, עליה להשיב שליש ליורשים. עוד קבעה הועדה בהחלטתה, שככל שהצדדים לא יגיעו להבנות באשר לגובה סכום ההשבה, ימונה מומחה שיקבע את גובהו. עוד נכתב בסוף ההחלטה "זכות ערעור תוך 45 יום מקבלת החלטה זו". איש לא הגיש ערעור עליה.
ביום 5.3.2013 קבעה הוועדה כי יש לתקן טעות סופר בהחלטתה, ובמקום ההוראה להשיב שליש מהכספים שקיבלה המערערת נקבע שעליה להשיב את מלוא הכספים שקיבלה מבנק לאומי, לידי המשיב ויורשי המנוח האחרים, ככל שיש כאלה, ולאחר שתוכח זהותם. הוועדה ציינה שמדובר בתיקון טעות טכני ולא מהותי, שנועד רק להסרת ספק ומניעת מחלוקת, מאחר שזאת הייתה כוונתה המקורית בהחלטתה משנת 2012.
4. הצדדים לא הגיעו להבנות באשר לגובה סכום ההשבה. על רקע זה הורתה הוועדה למנות כמומחה מטעמה את רו"ח יהודה בר-לב לצורך קביעת גובה סכום ההשבה. הזמן חלף, והתקבלו בינתיים כמה וכמה החלטות על-ידי הוועדה, שאציג כאן את חלקן:
א) ביום 5.2.2015 קבעה הוועדה שאם ניתנה החלטה מאוחרת יותר בבוררות, שאישרה את הגדלת הסכום התביעה של החברה להשבה כלפי בנק לאומי, הרי שייערך חישוב של סכום ההשבה בהתאם לסכום המתוקן, ששולם בפועל. למשיב תהיה זכות להגיב בעניין החלטת בוררים זו, אם תומצא.
ב) ביום 5.5.2015 נקבע שעל המומחה לערוך חישוב משלים.
ג) ביום 3.8.2015 קבעה הוועדה, בהתאם לקביעת המומחה, כי על המערערת להשיב למשיב סך של 695,413.74 ₪. בכל הנוגע לדרישת ב"כ המשיב לפסיקת הוצאות בת 100,000 ₪ היא ביקשה את תגובת המערערת.
ד) ביום 25.8.2015 החליטה הוועדה לתקן טעות סופר בהחלטה מיום 3.8.2015, כך שבמקום שסכום ההשבה ישולם למשיב בלבד, הוא ישולם לכל יורשי המנוח, בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן עד מועד התשלום בפועל. היא קבעה כי "לאחר קבלת התייחסות המשיבה לשאלת ההוצאות, תינתן החלטה מתוקנת בהתאם לתיקון הנ"ל, ובתוספת קביעה לשאלת ההוצאות."
ה) ביום 19.11.15 קבעה הוועדה "הצטערנו ללמוד שלא עלה בידי הצדדים להגיע לידי הסכמות בתיק זה, ועדיין נותרו ביניהן מחלוקות." לפיכך, זומנו הצדדים לדיון נוסף בפני הוועדה, וזאת כדי שניתן יהיה להביא " לידי סיום של מלוא המחלוקות בין הצדדים בערכאה זו."
ו) ביום 31.3.2016 החליטה הוועדה ב-3 סוגיות נוספות: שכ"ט עו"ד, שערוך סכום ההשבה, וקביעה האם ההחלטה משנת 2012 חלה גם על אחיו של המשיב. גם הפעם כתבה הוועדה בסוף החלטתה "הגשת ערעור תוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי".
ז) באפריל 2016 נתנה הוועדה החלטה על תיקון שכ"ט המומחה.
5. ביום 6.6.2016 הגישה המערערת ערעור לבימ"ש זה על החלטות הוועדה מהתאריכים: 23.9.2012, 5.3.2013, 22.2.2015, 5.5.2015, 3.8.2015, 25.8.2015, ו- 31.3.2016.
המערערת טענה שהקביעה כי עליה להשיב את הכספים בטעות יסודה, זאת משום שהנכסים של הנספה הושבו לאביו של המשיב, עוד בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. ומה לגבי העובדה שהמערערת מודה שעתרה לקבל מבנק לאומי כספים בגין החשבון, ושאכן קיבלה כספים בגינו? עמדתה המערערת היא שסכום הפשרה אליו הגיעה מול בנק לאומי נועד להסדיר את מכלול התביעות שהגישה מכל סוג שהוא, וזאת כדי להוביל לסילוקן המלא והסופי, גם בגין חשבונות שלא תבעה בגינם. לכן סכום הפשרה הוא, למעשה, גלובלי ולא משויך לחשבונות ספציפיים. כשם שקיבלה תשלום עבור חשבונות שעבורם לא הייתה אמורה לקבל תשלום, היא קיבלה גם תשלום עבור החשבונות שבגינם הייתה זכאית לקבלו. לכן, לא היה מקום לקביעת הוועדה שניתן לזקוף חלק מסכום הפשרה לטובת המשיב. בנוסף, המערערת הלינה על כך שהוועדה ביססה את החלטתה משנת 2012 על דיני השליחות, שהצדדים לא התייחסו אליהם במהלך טיעונם. בכך נגרם לה עיוות דין. בפי המערערת טענות רבות נוספות, שאינן נדרשות לצורך הכרעה בבקשה לסילוק על הסף.
הערעור מעלה אכן סוגיה נכבדה ומעניינת, משפטית באופייה, אלא שזו ממתינה לבירור בטרקלין, ואילו אנו מצויים בפרוזדור. המשיב העלה טענה מקדמית ולפיה יש למחוק את הערעור על הסף, ולטענה זו אדרש במסגרת ההחלטה דנא.
הבקשה וטענות הצדדים
6. המשיב הגיש בקשה למחיקת הערעור על הסף, שכן, לשיטתו, המערערת איחרה את המועד להגיש את הערעור. הצדדים טענו באריכות בעניין זה בכתב ובעל-פה, ואציג כאן את עיקר טענותיהם.
7. חוק הנכסים קובע (בסעיף 27(ג)) כי "על ועדת הערר יחולו הוראות חוק בתי דין מינהליים, למעט הוראות סעיפים 26, 29 ו-31 לאותו חוק...". לענייננו רלוונטית הוראת סעיף 45 לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב – 1992 (להלן: חוק בתי הדין) הקובע:
45. ערעור
(א) החלטה סופית של בית דין ניתנת לערעור בזכות בפני בית משפט מחוזי בדן יחיד.
...
(ד) החלטת ביניים או החלטה לעכב ביצוע של החלטה של רשות מינהלית שנתן בית דין ניתנות לערעור ברשות לפני בית משפט מחוזי, בדן יחיד, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט בית המשפט המחוזי.
8. הנה כי כן "החלטה סופית" של הוועדה ניתנת לערעור בזכות, ואילו "החלטת ביניים" ברשות. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה מתי התקבלה אותה "החלטה סופית" שעליה יש לערער, ושממנה מתחיל מנין הימים העומדים להגשת ערעור? הצדדים טענו טענות רבות, ואציג אותן אך בתמצית.
המשיב טען תחילה כי ההחלטה שניתנה על-ידי ועדת הערר ביום 23.9.2012, היא למעשה פסק דין, אותה כינה בבקשתו "פסק הדין בעניין החבות". את ההחלטה מיום 31.3.2016 כינה "פסק הדין בעניין הנזק", ואת כל יתר ההחלטות כינה החלטות ביניים העוסקות בחבות (סע' 16 לבקשת הסילוק על הסף). לשיטתו, ככל שהיו למערערת טענות בעניין החבות, היה עליה להגיש ערעור כבר בשנת 2012. גם ועדת הערר ציינה בסוף החלטתה האמורה כי לצדדים עומדת "זכות ערעור תוך 45 יום מקבלת החלטה זו". המערערת לא עשתה כן, ולא ערערה. מכאן שהיא מושתקת מלהעלות טענות לגבי חבותה לשלם למשיב את הסכום שנקבע.
המערערת טענה בתגובה שלא קמה לה זכות לערעור בעקבות החלטת הוועדה משנת 2012, שכן זו לא הייתה פסק דין. בהחלטה שניתנה אז לא הייתה קביעה אופרטיבית ניתנת ליישום, ולא גובש בה סעד כספי מוגדר, אותו היה עליה לשלם. לטענה, בירור המחלוקות בין הצדדים נמשך עד חודש מרץ 2016, ואז (ביום 31.3.16) ניתן פסק הדין שביחס אליו יש לחשב את הזמן להגשת הערעור. במילים אחרות, ההחלטה הסופית, בהתאם להוראות סעיף 45 לחוק בתי הדין, ניתנה רק ביום 31.3.16.
בתשובת המשיב לתגובת המערערת הוא שב ועמד על טענתו כי החלטה סופית של הוועדה ניתנת בשנת 2012. אולם באותה ההזדמנות הוא העלה גם טענה חלופית, ולפיה החלטות ועדת הערר מיום 5.5.15 ולכל המאוחר מיום 3.8.15 הן "פסק הדין הסופי בהחלט בערר" (פסקה 13 לתגובה). לשיטתו, כל שאר ההתדיינויות היו טפלות להחלטה הסופית, ומכאן שהן בגדר החלטה אחרת ולא פסק דין. הנה כי כן, המשיב העלה טענות משפטיות חדשות. דחיתי את טענת המערערת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, ואפשרתי לה להגיב לגופן של הטענות, וזאת גם לאחר הדיון בבקשה שהתקיים במעמד הצדדים.
המערערת שבה וטענה כי לא אחרה את המועד להגשת הערעור. כך, בהחלטתה מיום 5.5.15 קבעה הוועדה כי המומחה יערוך חישוב משלים; בהחלטה מיום 3.8.15 נקבע הסכום לתשלום, אך הוועדה ציינה כי ימשך הדיון בבקשת המשיב לגבי שכר טרחת עו"ד והוצאות המומחה בו נשא. ביום 25.8.15 תיקנה הוועדה טעות שנפלה בהחלטתה, ושבה וציינה כי תתייחס בהמשך לעניין ההוצאות. בספטמבר 2015 התברר כי יש צד נוסף להליך – אחיו של המשיב, שטען לראשונה כי המשיב ייצג גם אותו. בנוסף, המערערת הגישה בקשה לתיקון טעות בעניין הצמדת הסכום למדד, והמשיב עצמו ראה בה עניין מהותי. ועדת הערר המשיכה לקיים דיונים בנושאים השנויים במחלוקת. ביום 17.3.16 היא קיימה דיון ורק ביום 31.3.16 פרסמה את החלטתה, שם ציינה כי היא נדרשת לטענות הצדדים הנוספות כדי להביא את התיק לידי "בירור סופי", ומכאן שהיא עצמה לא ראתה בהחלטותיה הקודמות כהחלטה סופית במובן החוק. בסוף החלטתה היא ציינה כי עומדת זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. מכאן שהמערערת לא אחרה את המועד להגשת הערעור מאחר שפסק הדין הסופי של הוועדה בערר הוא זה מיום 31.3.2016, והערעור שהוגש ביום 6.6.2016 הוגש במועד.
בסוף השלמת הטיעון מטעמה ציינה המערערת, למען הזהירות, כי ככל שיתברר שהיה עליה להגיש את הערעור קודם לכן, היא מבקשת הארכת מועד להגשתו. תגובתו של המשיב לא איחרה לבוא, והוא מצדו ביקש אורכה להגשת ערעור שכנגד.
9. עד כאן טענות הצדדים, ומכאן להכרעה בבקשה.
הערות מקדמית - מחיקה רק במקרים מובהקים
10. מתי על בעל דין לערער כאשר מתקבלת החלטה בעניינו? זוהי שאלה בסיסית לכל מתדיין בערכאות. למרבה הצער, המענה על שאלה אלמנטרית זו אינו כה פשוט, ואין זו תעודת כבוד לשיטת המשפט שלנו. תילי תילים של פסיקה נערמים והולכים, המבחינים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת", שעל האחד ניתן לערער בזכות ועל חברתו ברשות, וכל אחד ואחת ומועדיה ועתותיה. בעוד שבספרו הקנוני של ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (ד"ר שלמה לוין עורך, 1995) (להלן: זוסמן) מוקדשים להבחנה 21 עמודים, הרי ש בספר היסוד של חמי בן-נון וטל חבקין, הערעור האזרחי (2012)(להלן: בן-נון וחבקין), מוקדשים לנושא 52 עמודים תמימים. ההבחנות לעיתים הן דקות, והמורכבות היא רבה.
על רקע זה יש לגשת לסוגיה בזהירות, במיוחד אם נראה בזכות הערעור כבזכות חוקתית, שאז שלילת הערעור היא פגיעה בה. אכן, קיימת מחלוקת בשאלה האם הזכות לערער היא זכות חוקתית או שמא זכות, שקיומה תלוי בחוק החרות המעניק אותה (לדיון ראו אצל יגאל מרזל "זכות הערעור או ערעור בזכות? סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה ומהותו של ערעור" ספר שלמה לוין 141 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין ומיכאיל קרייני עורכים, 2013)). כך או כך, ובמקום בו הוכרה זכות ערעור יש להיזהר מפני כרסומה. הערעור בא לקדם פונקציות חשובות ביותר הן לצדדים להליך והן לשיטת המשפט בכללותה. כך , הערעור בא לאפשר תיקון טעויות הפוגעות במתדיינים שלא קיבלו את שלמעשה הגיע להם לקבל. ובמבט רחב יותר, הערער גם בא לאפשר את פיתוח המשפט על-ידי ערכאות הערעור. על רקע זה - וזו תהיה אמת המידה שאאמץ לצורך המשך הניתוח – ניתן יהיה לשלול את זכות הערעור של המערערת רק אם התשובה לשאלה שמעלה הבקשה לסילוק על הסף היא מובהקת.
11. האם התשובה לשאלה בענייננו היא מובהקת? לטעמי, התשובה היא בחיוב. המערערת איחרה את המועד להגיש ערעור בזכות על החלטת הוועדה בעניין הסכום שעליה לשלם למשיב. כדי להבין מדוע אציג תחילה את הדין באופן כללי, על מורכבותו, ואחר כך אפנה לבחון את נסיבות המקרה שלפניי ביתר פירוט. בין פסק דין להחלטה אחרת; בין פסק דין חלקי להחלטות שאחריו; בין החלטה סופית להחלטת ביניים
12. כאשר התוצר של הערכאה השיפוטית הוא פסק דין, מועמד שעון החול ומתחיל מרוץ הזמן להגשת הערעור עליו. כשנופל הגרגיר האחרון בשעון החול, תמה היכולת לערער בזכות (ותידרש רשות להאריך את המועד). אך מתי קם אותו פסק דין שקיימת זכות לערער עליו?
המבחן בעניין זה הוא מבחן מהותי. כדי שתוצר שיפוטי יחשב לפסק דין, להבדיל מהחלטה אחרת, הוא חייב להיות ניתן ליישום אופרטיבי וחד משמעי. כך, כאשר מדובר בתובענה כספית, הוא חייב לנקוב בסכום מדויק לתשלום, או לציין קריטריונים מהם ניתן לגזור באופן חד משמעי את הסכום לתשלום. עמד על כך כבוד השופט זילברטל שציין (ברע"א 2561/12 שלמה יגר נ' אופיס טקסטיל בע"מ (לא פורסם, 2012) בפיסקה 14 לחוות דעתו)):
כך, למשל, כאשר קבע בית משפט את עקרונות חישוב הפיצויים בגין נזקי גוף, אך טרם פסק את סכומם, נפסק, כי לפנינו "החלטה אחרת", שטרם קמה זכות ערעור עליה, ולא פסק דין סופי, שהרי "התיק נותר פתוח".
[...] בענייננו, ... לא נקבעו סכומים מדויקים אותם יש להעביר מיד ליד, ואף לא נקבעו קריטריונים או הנחיות מהם ניתן לגזור באופן ברור וחד משמעי סכומים שכאלו. על כן, החלטה זו אינה יכולה להוות, בפני עצמה, פסק בוררות סופי. נדרשה החלטה נוספת, אשר תעביר את ההחלטה הראשונה לרובד אופרטיבי. ניתן היה לעשות זאת באמצעות מתן החלטה נוספת מפורטת יותר; או לחלופין, במתן החלטה שתאשר את ההתחשבנות עליה דיווחו אופיס ומורן (במכתבם מיום 9.6.2011). כך או כך, רק לאחר החלטה נוספת שכזו מסתיים הליך הבוררות בפסק בוררות סופי, אשר מכריע באופן ישים בסכסוך [ההדגשות הוספו].
וראו עוד ע"א 4540/04 מט"ח המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' חיים אורבוך (פורסם בנבו; 2006) בפיסקה 11 לחוות דעתה של כבוד השופטת, כתוארה אז, נאור.
13. במקרים רבים תהיה חפיפה בין מועד סיום הדיון בהליך לבין כינונו של פסק דין. לרוב, וכעניין שבשגרה, בתי המשפט חותכים את הדין בהחלטה האחרונה בהליך, ואז פסק הדין גם מסיים את ההליך. כך ברוב המקרים אך לא בכולם. מכאן שההבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת אינה מתמצת דווקא בסיום הדיון. כך , למשל, " בתובענה לפי כמה עילות, החלטה הדוחה את התביעה על פי עילה אחת היא פסק דין לגבי אותה עילה" (בן-נון וחבקין, בעמ' 115). על כן יש לערער על פסק הדין למרות שהדיון יימשך בבית המשפט ביחס לשאר העילות. לעיתים הכרעה בפלוגתא שהועמדה על הפרק, באופן המאפשר את מימושה הישים מכוננת פסק דין, ו" אין זה חשוב עוד, אם קבע בית המשפט בפסק הדין לחלוטין את זכויותיהם של הצדדים ביחס לעניינים השנויים במחלוקת" (זוסמן, בעמ' 756).
בנוסף, יתכן שבית המשפט ייתן פסק דין חלקי בסוגיה השנויה במחלוקת, ולאחר מכן תמשיך התדיינות בסוגיות טפלות להליך העיקרי. או אז אמנם לא מסתיים הדיון בהליך, אך מתחיל מרוץ הזמן להגשת הערעור, שכן פסק דין חלקי כמוהו כפסק דין לכל דבר ועניין. עמדו על כך המלומדים בן-נון וחבקין, בעמ' 107:
אם כן, המפתח להבחנה בין פסק דין חלקי לבין החלטה הניתנת באחד משלבי הדיון נעוץ בסעד המבוקש מבית המשפט. אם בית המשפט פוסק לבעל דין את מלואו של סעד אחד שביקש מבין מספר סעדים העומדים לדיון, וסעד זה עומד בפני עצמו, הרי מדובר בפסק דין חלקי אף אם לא הסתיים הדיון בתובענה כולה.
כך, יתכן שהצדדים ימשיכו להתדיין בעניין הוצאות המשפט, אחרי שכבר ניתן פסק דין. התדיינות זו אינה עוצרת את מרוץ הזמן להגשת ערעור על פסק הדין שניתן קודם לכן (לדיון ראו אצל בן-נון וחבקין, בעמ' 146).
והדברים נכונים, בשינויים המחויבים, גם ביחס לערעור לפי חוק בתי הדין. אכן, לעיתים, ניתן למצוא מורכבות מיוחדת במענה לשאלה מתי קמה זכות ערעור על החלטות בתי דין מינהליים (ראו דפנה ברק ארז משפט מינהלי: משפט מינהלי דיוני 208 (2017); בן-נון וחבקין, בעמ' 606 ואילך), אך בכל הנוגע לוועדת הערר שלפני אין סיבה שלא להחיל את הדינים הכלליים בנושא זה, וגם הצדדים לא טענו אחרת. מכאן שעלינו להבחין בין "החלטה סופית" לבין "החלטת ביניים" (בהתאם לסעיף 54 לחוק בתי הדין). "החלטה סופית" פירושה החלטה סופית בסעד שנתבקש במסגרת ההליך. אין המדובר בהחלטה סופית המסיימת, בהכרח, את ההתדיינות. כך יכולה להינתן החלטה סופית בסעד שנתבקש, ולאחר מכן יכולים הצדדים להמשיך ולהתדיין בסוגיות אגביות, ואז דינה של ההחלטה הסופית כדין פסק דין חלקי. השאלה היא האם ההכרעה הסופית בסעד שנתבקש ניתנת אכן ליישום אופרטיבי. ככל שכן, מתחיל מרוץ הזמן להגשת הערעור שבזכות. לעומת זאת החלטת ביניים, ניתנת לערעור ברשות, וכמוה, למעשה, כהחלטה אחרת. אם תאמרו אחרת, נאפשר לצדדים המעוניינים בכך להגיש בקשות שונות ומשונות לבית הדין המינהלי, לאחר שהכריעה במחלוקת העיקרית, שיצריכו את התייחסותו, ובכך יוכלו לדחות את המועד להביא את הכרעתו לבדיקת ערכאת הערעור שוב ושוב וללא גבול.
14. לבסוף, יש לציין "כי כותרת ההחלטה – 'פסק דין', 'החלטה' או 'צו' – אינה מעלה ואינה מורידה בשאלת הזכות לערער. יש להחיל את המבחנים שנקבעו בפסיקה, לסיווג ההחלטה והם שיתנו תשובה בשאלת הזכות לערער עליה" (בן-נון וחבקין, בעמ' 100). ואפילו אם כתב הטריבונל השיפוטי שקיימת זכות ערעור, אין הדבר יכול ליצור זכות ערעור אם זו אינה קיימת לפי המבחנים המהותיים. זאת משום שזכות הערעור נתונה מכוח החוק, והטריבונל השיפוטי אינו יכול ליצור אותה יש מאין. המקרה שלפנינו יוכיח את מורכבות העניין. ועדת הערר קבעה שקיימת זכות לערער על החלטתה משנת 2012, ועל החלטתה מחודש מרץ 2016. אך שני הצדדים, כל אחד מצידו, חולק על קביעותיה אלה. המערערת עצמה חולקת על קיומה של זכות ערעור בשנת 2012, ומכאן שלשיטתה אין תוקף לקביעתה זו של ועדת הערר. ואילו המשיב חולק על קביעת ועדת הערר לפיה יש זכות ערעור שמנין הימים למימושה קם מחודש מרץ 2016. לשיטתו, במועד זה חלף המועד להגשת הערעור בענייני ההשבה. מכל מקום, וכאמור, המבחנים המהותיים הם שקובעים, והם בלבד.
15. על רקע זה, אפנה ליישם את המבחנים המהותיים על עניינם של הצדדים שלפני, על נסיבות ההתדיינות שביניהם.
החלטות ועדת הערר שאינן החלטה סופית
16. לאור אמות המידה שהוצגו לעיל החלטת ועדת הערר משנת 2012 לא יכולה להיות החלטה סופית, ובעניין זה יש לדחות את טענות המשיב. זאת מאחר שנקבע בה מפורשות שהצדדים יוכלו להגיע להסכמות "בדבר גובה הסכומים", ואם לא יעלה בידם, ימונה ע"י וועדת הערר מומחה לקביעת שיעור סכומי ההשבה. וכך צוין בהחלטה:
בנסיבות אלו אנו מורים על השבת שליש מהכספים שהתקבלו אצל המשיבה ביחס לחשבונות הבנק של אביו של העורר, ככל שיוכח לשביעות רצונה של המשיבה, כי העורר אכן הינו היורש היחיד של המנוח זליג קופפר ז"ל.
הצדדים יפעלו עם קבלת החלטה זו להגיע לידי הסכמה בדבר גובה הסכומים להם זכאי העורר לפי החלטתו זו. ככל שלא יעלה בידי הצדדים להגיע לידי הסכמה, ימונה מומחה מטעמנו לקביעת שיעור ההשבה לה זכאי העורר [ההדגשות הוספו].
ואכן, הצדדים לא הגיעו להסכמות, ונוהלה התדיינות המשך לגבי גובה הסכום הקונקרטי שנדרשת השבתו.
במצב דברים שכזה כבר נפסק כי החלטת בית המשפט היא רק החלטת ביניים. כך, למשל, בתובענות נזיקין נפסק כי החלטה בעניין האחריות היא רק החלטת ביניים ולא פסק דין חלקי, ואילו ההכרעה בשאלת גובה הנזק שיש לשלם היא פסק הדין. הטעם לכך הוא שרק אז קם תוצר הניתן לביצוע אופרטיבי (ראו ע"א 226/65 אליהו נ' עזרא, פ"ד יט(3) 571, 573 (1965); וראו גם אצל בן-נון וחבקין, בעמ' 111: "החלטה כזו בשאלת האחריות, המשמשת רק שלב ביניים לקביעת הסעד הסופי, אינה פסק דין חלקי אלא החלטה אחרת הטעונה רשות ערעור"). לפיכך יש לראות את ההחלטה משנת 2012 כהחלטת ביניים ולא כפסק דין, מאחר שהסכום המדויק לתשלום עדיין לא היה ידוע. לפיכך לא הייתה חובה לערער עליה מיד בעת נתינתה, אלא ניתן היה להמתין עד למתן פסק הדין ולערער עליה בזכות יחד עם הערעור על פסק הדין (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 1143 (2013)).
17. אכן, יש הקוראים להרהר מחדש אחר מצב דברים זה. ראו למשל את ההצעה לאמץ כלל של "לא ניצלת - ויתרת" לפיו מי שלא מנצל אפשרות לערער או לבקש רשות ערעור על החלטת ביניים יוחזק כמוותר על יכולתו לעשות כן בעתיד (מיכאל קרייני "סדרי דין הנקראים לסדר פעם שנייה: גבולותיה החדשים של אופציית הערעור על החלטת ביניים בהליך האזרחי" מחקרי משפט כח 153, 156 (2012)). עוד ראו הדיון אצל שי נ' לביא "על ערעורי-ביניים, סמכות עניינית ועלות שיפוטית שקועה" משפט ועסקים יט 627, 657 ה"ש 107, 661 (2016)). אך קריאות אלה, שלטעמי יש בהן טעם, קוראות לשינוי המצב המשפטי הקיים, ואילו אנו צריכים לחתוך את הדין לפי הדין המצוי. במצב הדברים על פי הדין המצוי, יכולה הייתה המערערת להמתין ולתקוף את הטלת האחריות עליה במסגרת הערעור על פסק הדין.
18. מאותה הסיבה, גם החלטת וועדת הערר מיום 5.5.2015 אינה יכולה להיחשב פסק-דין או החלטה סופית . זאת מאחר שהיא לא קבעה באופן ברור וחד-משמעי את הסכום המדויק שעל המערערת להשיב ליורשים, והיא גם לא קבעה קריטריונים מהם ניתן לגזור חד משמעית סכום מדויק זה, אלא רק הורתה למומחה לערוך "חישוב משלים". וכך קובעת ההחלטה:
המומחה יערוך חישוב משלים לעניין זכאותו של העורר נכון למועד החישוב, סכום זה יוכפל ב 37.63% ויהווה סכום ההשבה של הנכס נשוא הערר.
אין באמור לעיל כדי להוות קביעה בשאלה האם העורר הינו היורש היחיד של הנספה ועניין זה יתברר, ככל שהוא במחלוקת, ע"י הצדדים.
ניתן להתרשם שגם החלטה זו אינה מציבה נוסחה ידועה, שניתן לגזור ממנה את הסכום לתשלום על-ידי הצבת מספרים שאינם שנויים במחלוקת. המומחה נדרש לערוך חישוב משלים, ועד שלא יסיימו לא קם לפנינו פסק דין המתחיל את מרוץ הזמן לערער עליו.
החלטת ועדת הערר שנחשבת להחלטה סופית
19. והנה באה החלטת ועדת הערר מיום 3.8.2015, ששינתה את התמונה. וכך נקבע בה:
בהתאם להחלטותינו מיום 5.5.15 מסר רו"ח יהודה ברלב חישוב סופי של הסכום לו זכאי העורר עפ"י החלטותינו הקודמות, המומחה בר לב קבע שזכאותו של העורר עומדת על סך של 695,413.74 ₪ נכון ליום 28.2.15.
ההחלטה הנ"ל אכן עונה להגדרה של פסק דין, או החלטה סופית, מאחר שהיא נוקבת באופן מפורש וחד משמעי בסכום ההשבה המדויק שעל המערערת לשלם למשיב. בכך היא הכריעה באופן ברור וישים במחלוקת שהועמדה לבחינתה של ועדת הערר. לכאורה, החל מתאריך זה היה על המערערת למנות את מנין הימים להגשת ערעור בזכות, ולצרף אליו את הערעור על כל החלטות הביניים.
אלא שביום 25.8.2015 החליטה ועדת הערר לתקן טעות סופר בהחלטתה הנ"ל. תיקון הטעות שינה את הזכאים לסכום ההשבה כך שלא רק המשיב יחשב זכאי אלא כל יורשי המנוח זליג קופפר ז"ל. לפי סעיפים 81(א) ו- 81(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 , החלטה לתיקון טעות בפסק דין דוחה את תחילת מניין הימים להגשת ערעור, ואלה נספרים ממועד מתן ההחלטה על תיקון הטעות. לפיכך ההחלטה הסופית ניתנה ביום 25.8.2015, ומיום זה יש למנות את מניין הימים להגשת הערעור. הסוגיות הנוספות שנבחנו על-ידי ועדת הערר לא משנות את התמונה
20. אכן, כבר במועד ההחלטה מיום 25.8.15 ציינה ועדת הערר כי ישנן סוגיות נוספות השנויות במחלוקת בין הצדדים, הטעונות הכרעה. לכן, המערערת רואה בהחלטה שנתנה ועדת הערר (ביום 31.3.16) המכריעה בהן כפסק הדין שממנו ואילך יש לספור את מנין הימים להגשת הערעור. ההחלטה עסקה בשלושה נושאים:
א) תחולת ההחלטה מיום 23.9.12 על אחיו של המשיב.
ב) שערוך כספי ההשבה.
ג) שכר טרחת עו"ד.
אין בידי לקבל את טענת המערערת. ההחלטה עסקה בשלושה נושאים הטפלים לשאלה העיקרית בסכסוך, שהיא החובה המוטלת על המערערת להשיב כספים למשיב ושיעורם של כספים אלה. כפי שנראה להלן שתיים מהסוגיות שנותר לדון בהן, לכאורה, כבר הוכרעו, למעשה, על ידי הוועדה בהחלטותיה הקודמות, ואילו הסוגיה השלישית, היא אגבית לחלוטין לסכסוך. אבחן סוגיות אלה כסדרן;
21. בכל הנוגע לתחולת ההחלטה של ועדת הערר על אחיו של המשיב:
א) תחולה זו נקבעה, למעשה, כבר בהחלטה משנת 2012 , שציינה:
בנסיבות אלו אנו מורים על השבת שליש מהכספים. שהתקבלו אצל המשיבה ביחס לחשבונות הבנק של אביו של העורר, ככל שיוכח לשביעות רצונה של המשיבה, כי העורר אכן הינו היורש היחיד של המנוח זליג קופפר ז"ל [ההדגשה הוספה]
מכאן שבהנחה שקיים יורש נוסף חוץ מהמשיב – למשל – אחיו, גם הוא יהיה זכאי לסכום ההשבה הנ"ל שיחולק בחלקים שווים בין היורשים.
ב) גם בהחלטה מיום 5.5.2015 ציינה במפורש ועדת הערר:
המומחה יערוך חישוב משלים לעניין זכאותו של העורר נכון למועד החישוב... אין באמור לעיל כדי להוות קביעה בשאלה האם העורר הינו היורש היחיד של הנספה ועניין זה יתברר, ככל שהוא במחלוקת, ע"י הצדדים [ההדגשה הוספה].
ג) בהחלטה מיום 3.8.2015 נקבע, שיש לשלם את סכום ההשבה שנקבע ע"י המומחה רק למשיב, ואילו בהחלטה מיום 25.8.2015, תוקנה טעות סופר בהחלטה הנ"ל, ונקבע בה שסכום ההשבה ישולם לא רק למשיב אלא לכל יורשי המנוח ככל שיוכחו, ובכללם המשיב.
ד) הוועדה ציינה בהחלטתה מחודש מרץ 2016 כי למרות שאחיו של המשיב לא היה צד לתיק, גם הוא זכאי, כיורש, לחלקו בסכום ההשבה, מאחר שיש לו קשר משפטי אליו. אכן, בין הצדדים התנהלה התדיינות לגבי שאלת זכאותו של אחיו של המשיב להשבה. הוא הגיש תצהיר בהתאם, וביקש שההחלטה תחול גם עליו. אך ההתדיינות בנושא היא יישומית במהותה. מבחינה זו היא לא משנה את ההחלטה הסופית של הוועדה. ככל שיש יורשים כדין, הם יזכו לחלקם השווה בכספים המושבים. גם אם יימצאו לפתע זכאים נוספים, אין בכך כדי לשנות מההוראה האופרטיבית שקבעה הוועדה.
על רקע כל אלה, קיומם של מספר יורשים הזכאים להשבה הינו בגדר נתון שאינו משנה את ההחלטה הסופית, אלא מיישם אותה. הוועדה קבעה את הסכום שיש להשיב. היא קבעה כי יש לחלקו בין כל היורשים הקיימים. מספרם הוא סוגיה יישומית, שאינה משנה כהוא זה מעצם ההחלטה העקרונית, והישימה של ועדת הערר.
22. בכל הנוגע לסוגיית ההצמדה של הכספים, הוועדה עצמה קבעה כי לא היה צורך להידרש לעניין זה שנית, מאחר שהיא כבר הכריעה בכך בהחלטה מיום 28.2.2015 (בסעיף 11 להחלטה):
לא הבנו מה בא ענין זה לפנינו בשנית, שהרי הכרענו ביום 28.2.2015 כי ההשבה תישא הפרשי הצמדה למדד. מכאן, שהחלטתנו זו עומדת בעינה.
מסקנה זו גם נתמכת בפסיקתו של בית המשפט העליון. כך למשל נקבע בע"א 3680/11 AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' רות קידר (פורסם בנבו; 2011):

בענייננו, שאלת סכום הריבית שיש לשלם בגין הפיצויים שנקבעו בפסק-הדין היא סוגיה טפלה לנושא המחלוקת שנדון בפסק-הדין. כלומר, חיוב-העוגן הוא סכומי הפיצוי שנקבעו בפסק-הדין, ושאלת הריבית – לרבות השאלה מי צריך לספוג את המס בגין הריבית – היא "ריקושט" הנובע מכך שהפיצוי שנקבע בפסק-הדין לא שולם במועד. יובהר, עצם העובדה שההחלטה שניתנה לאחר פסק-הדין עוסקת במחלוקת שלא נדונה בפסק-הדין עצמו אינה משמיעה לנו בהכרח כי מדובר ב"פסק-דין" נוסף. אכן, יש להניח כי אם הסוגיה הספציפית הזאת הייתה נדונה בפסק-הדין, כלל לא היה צורך בהתדיינות המאוחרת ובמתן החלטה נוספת. זאת ועוד, כפי שנפסק בעניין מימון הנ"ל: "... אין זה מן הנמנע ש'החלטה אחרת' מהסוג האמור תכריע בזכויות הצדדים ותהיה בעלת משמעות אופרטיבית רבה בעבורם, אולם אין זה משנה מאופיה הטפל לפסק-הדין, והוא אשר מקנה לה את הסיווג כ'החלטה אחרת'". כך גם בענייננו: לאחר פסק-הדין התעוררה מחלוקת בין הצדדים, שבה נקבעו זכויות הצדדים, אך זאת בשאלה טפלה למחלוקת המרכזית והעיקרית שהוכרעה בפסק-הדין.

בענייננו הדברים יפים מכוח קל וחומר, שכן הסוגיה כבר נדונה, והוכרעה למעשה, בהחלטות קודמות של ועדת הערר. מכל מקום, גם אילו סוגיה זו לא הייתה מוכרעת קודם לכן, ברי כי הייתה טפלה למחלוקת העיקרית שכבר הוכרעה בין הצדדים בהחלטות מאוגוסט 2015, וזאת בהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון.
23. לא נותרה אלא סוגיית שכר טרחת עורכי הדין. ביחס לכך ציינה הועדה בהחלטתה כי שכר הטרחה נקבע בצו נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה) (שיעור שכר טרחת עורך דין מרביים), התש"ט – 2009 (להלן: " צו הנכסים"), וכי היא לא מצאה לסטות מהוראות הדין במקרה דנן. עוד ציינה מפורשות בהחלטתה (בפסקה 12): "אף שאלת שיעורו של שכר טרחת עו"ד לא הייתה צריכה לבוא בפנינו". המערערת טוענת כי בעניין זה התנהלה התדיינות של ממש. ב"כ המשיב ביקש שכ"ט של 100,000 ₪ והוגשו כתבי טענות מטעם הצדדים, ואף נתקיים דיון בעניין. אכן כך, אך אין בכך לשנות את נקודת ההתחלה של מירוץ הזמן להגשת הערעור:
א) כפי שהובהר לעיל, נקבע בפסיקה כי כאשר בית המשפט הכריע במחלוקת המרכזית, קם פסק דין חלקי. היוותרותה של מחלוקת בעניין ההוצאות, שמתבררת לאחר מתן פסק הדין החלקי, אינה מפסיקה את מירוץ הזמן להגשת הערעור על פסק הדין החלקי, שכן מדובר בסוגיה טפלה להכרעה העקרונית .
ב) בנסיבות המקרה סכום שכ"ט הצפוי אכן היווה סוגיה שולית, יחסית לחיוב המרכזי בהליך. ממילא נושא ההוצאות מוסדר בצו, וגם אם הייתה ועדת הערר מוכנה לסטות ממנו, לא הייתה משתנה תמונת שוליותו יחסית לחיוב המרכזי כאמור. המערערת חויבה לשלם כ – 700,000 ₪ למשיב. שכר הטרחה, גבוה ככל שיהיה, לא היה גורע מהרצון של המערערת לתקוף חיוב זה. היא הייתה מעוניינת להגיש ערעור – נוכח ההכרעה העקרונית בסכסוך – בין אם היה נפסק שכ"ט גבוה ובין אם נמוך. היה עליה לפיכך לערער כבר במועד בו נקבע חיוב המרכזי ולא להמתין להכרעה בשאלת ההוצאות, שממילא לא הייתה משנה דבר מבחינת רצונה לערער.
ג) גם מילותיה של וועדת הערר שציינה בהחלטתה ממרץ 2016 - "דרכו של תיק זה להגיע לידי בירור סופי מחייבת מעבר על פני שלוש משוכות נוספות...", אינן יכול ות להועיל ל מערערת. יש להבחין בין "החלטה סופית", שעליה יש לערער, לבין בירור סופי. כך, וכפי שראינו יכול להינתן פסק דין חלקי, ואחריו יעשה בירור סופי בכמה סוגיות צדדיות. במקרה זה, הבירור הסופי יסתיים בהכרעה בסוגיות הצדדיות, אך המועד להגשת הערעור הוא ממועד פסיקתו של פסק הדין החלקי. ממילא הקובע הוא מהותן של ההחלטות ומילותיה של וועדת הערר לא יכולות לשנות מהות זו. הרי המערערת עצמה דחתה את קביעתה של ועדת הערר לפיה ההחלטה משנת 2012 ניתנת לערעור בזכות. מכאן שגם היא סבורה כי הקובע הוא המבחן המהותי, ובדין היא סבורה כך.
הערות נוספות
24. בסוף תגובתה ביקשה המערערת לחלופין, להאריך את המועד להגשת הערעור בהליך. המשיב מצידו, ביקש להאריך את המועד להגשת ערעור שכנגד. לא הומצאו לעיוני כתבי טענות מסודרים בעניין, וכל זכויות הצדדים שמורות להם להגיש בקשות כאמור, ללא שאנקוט כל עמדה לגופן.
25. אני ער לכך שהתוצאה של המחיקה היא קשה למערערת, אך נמסר לי כי אין בנמצא תיקים נוספים שבהם קבעה ועדת הערר שיש להשיב כספים בגין הטעמים שהציגה בהליך זה. מכאן, שהשלכות הרוחב של הפסיקה מצומצמות. מכל מקום, וככל שיתעורר בעתיד עניין הזכאות להשבה מטעמים אלה במקרים אחרים (שאינם נוגעים למשיב ולבני משפחתו), תוכל המערערת לטעון כי אינה כבולה להחלטת ועדת הערר, שכן ניסתה להשיג עליה אך אחרה את המועד לכך. כל טענותיה בעניין זה שמורות לה.
תוצאה
26. אשר על כן ולאור האמור, אני מקבל את הבקשה לסילוק הערעור על הסף בשל איחור בהגשתו, ומוחק את הערעור.
בבואי להכריע בעניין הוצאות הבקשה, יש לקחת בחשבון שמחד גיסא מדובר בהכרעה בבקשה מקדמית, אך מאידך גיסא היא הייתה כרוכה בהגשת כתבי בי-דין רבים ובטיעון מקיף. על רקע כל אלה המערערת תשלם למשיב הוצאות בסך כולל של 7,500 ₪.

המזכירות מתבקשת להמציא עותק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ח אייר תשע"ז, 14 מאי 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ
נתבע: רפאל קופפר
שופט :
עורכי דין: