ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בר ברא"ז נגד ועדה מקומית לתכנון חדרה :

בפני כבוד ה שופטת רקפת סגל מוהר

מבקשים

  1. בר ברא"ז
  2. עופר ברא"ז

נגד

משיבה

ועדה מקומית לתכנון חדרה

החלטה

רקע
ביום 28.3.17 הונחה בפני בקשה לביטול צו הריסה מינהלי ש הוצא על ידי המשיב ה ביום 22.3.17 והודבק על מבנה השייך למבקש 1 ביום שלמחרת, 23.3.17. מדובר בצו המתייחס ל"מבנה על גלגלים בשטח של כ- 12 מ"ר הבנוי מקונסטרוקציית מתכת ופנל מבודד, ללא לוחית רישוי וללא היתר, בקרקע ללא תכנית בניין עיר מפורטת בגוש 10583, חלקות 24,20,58,57,60,54 מערבית ובסמוך לכביש החוף (כביש 2) בחדרה". (להלן: "המבנה נשוא הצו ").

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, מצאתי כי יש מקום להורות על עיכוב ביצוע הצו עד לדיומעמד שני הצדדים ולפיכך הוריתי למשיבה להגיש התייחסותה עד ליום 3.4.17 והיא עשתה כן.

הדיון בבקשה נקבע ליום 9.4.17 ואולם לנוכח חג הפסח שעמד בפתח ויציאת עובדי המשיבה לחופשה החל מאותו היום, נדחה המועד ליום 25.4.17. תשובת המבקשים לתגובת המשיבה הוגשה לבית המפשט ביום 19.4.17 ולבקשת הצדדים נדחה הדיון פעם נוספת ליום 26.4.17.

ביום 25.4.17 הודיעה המשיבה לבית המשפט כי מבדיקה שערך מפקח הבניה מטעמה נמצא כי "צו ההריסה בוצע באופן שהמבנה אינו קיים יותר בחלקה ולא בחלקות הסמוכות". במצב דברים זה – כך סברה המשיבה – לא היה עוד צורך בדיון שהפך "תיאורטי בלבד". דא עקא, שהמבקשים אשר טענו כי המבנה נשוא הצו לא נהרס, אלא אך הוסע למקום אחר וכי לשיטתם אין מדובר כלל ב"בניין" ולכן לא ניתן להוציא לגביו צו הריסה מינהלי, הבהירו כי הם עומדים על בקשתם לביטול צו זה.

משכך ולאור הודעת המשיבה כי משהסתבר לה שהמבנה עדיין קיים הרי שהצו לא יבוטל, התקיים הדיון במעמד הצדדים במועד שנקבע ובהמשך - ביום 7.5.17, התקיים דיון משלים נוסף.

מבקש 2 הוא בעל המקרקעין נשוא הצו ואילו מבקש 1 שהוא בנו, הינו הבעלים של המבנה הנדון.

ואלה הם טענות המבקשים:
המבנה נשוא הצו הינו קרון המהווה כלי רכב ולא "בניין" - מבקש 1, סטודנט לעיצוב תעשייתי במכללת "שנקר", טוען כי הציג בפני הגורמים שבחנו בשעתם את מועמדתו ללימודים במקום, את תכנית בנייתו של המבנה נשוא הצו - קרון נגרר המיועד לשימוש בדרכים שיש בו פטנטים ופיתוחים מקוריים פרי מוחו. לאחר שהתקבל ללימודים ולאור המחמאות הרבות שקבל על הרעיון, החל ליצור את המבנה העתיד לקבל רישוי כדין מטעם משרד הרישוי, בבוא העת. מעטפת הקרון הנגרר סופקה למבקש 1 על ידי מר יוסי הלל, שיטפל בנושא הרישוי שלו גם כן (להלן: "מר הלל").
יצירת הקרון מתבצעת על ידי מבקש 1 במהלך סופי השבוע בהם הוא שוהה בבית משפחתו הממוקם במקרקעין נשוא הצו והוא מזיז אותו בתחומם, מעת לעת, בהתאם לצרכיו ולצרכי המקום (חיבורים לחשמל, מים וכיו"ב). בזמנים בהם מבקש 1 אינו פנוי לעבודה על הקרון, הוא מסיעו למקום סגור ומוגן.
במועד בו הודבק עליו הצו, עמד הקרון בחלקה מס' 60 הנכלל במקרקעין נשוא הצו ואולם מאז הוא הוסע מהמקום ובשלב מסוים עמד על חלקה 59 שאיננה כלולה בצו זה. העובדה שבצו עצמו נכתב כי ה"מבנה" נמצא ב"גוש 10583 חלקות 24,20,58,57,60,54" דהיינו 6 חלקות המשתרעות על שטח כולל של 200 דונם מלמדת על כך שגם המשיבה יודעת שאין מדובר ב"בניין" אלא בחפץ נע ונד. מן הטעם הזה – כך לשיטת המבקשים, מדובר בצו שאיננו עומד בדרישת סעיף 238א(ד)(1) לחוק לציין את המקרקעין שעליהם הוא חל.
המעטפת החיצונית של הקרון כבר מושלמת וגמורה והעבודה הנעשית בו על ידי מבקש 1 מתבצעת בתוכו, דהיינו במתקניו הפנימיים בלבד. לכן גם אין מדובר בצו שביצועו נדרש לשם מניעת עובדה מוגמרת.

את טענותיהם העובדתיות תמכו המבקשים בתצהירים ובתצלומים, בהעתק של ההסכם (ללא תאריך) שבמסגרתו רכש מבקש 1 את גוף הקרון ממר הלל, בתעודת הסטודנט של מבקש 1, בתיק העבודות שלו הכולל את הרעיון לבניית קרון נגרר המיועד לטיולים ובהמשך – בהתאם להנחייתי, גם באישורו בכתב של פרופ' פדואה, מרצה בכיר במחלקה לעיצוב תעשי יתי במכללת "שנקר" בדבר הצגת פרויקט זה במסגרת תהליך קבלתו של מבקש 1 ללימודים ובעדותו של מר הלל (נ/1).
את הטענות המשפטיות לפיהן אין מדובר ב"בנ יין" אלא בקרון נגרר שבנייתו אינה טעונה הוצאת היתר בניה מבססים המבקשים על מבחני הקביעות, השימוש והכוונה שנקבעו בפסיקה – ע"פ 696/85 גולדשטיין נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה לוד; רע"פ 5086/97 בן חור ואח' נ' עיריית תל אביב;
בב"נ 28886-05-16 (אית) בן ארי נ' מדינת ישראל.

תגובת המשיבה
בפתח תגובתה בקשה המשיבה כי אדחה את הבקשה על הסף שכן היא הוגשה באיחור של יומיים מאז שלמשיב 2 נודע עליה (ביום ה' 23.3.17). דא עקא, ש לאחר ששמעתי את טענת מבקש 1 לפיה דבר קיומו של הצו נודע לו מפי אביו (משיב 2) רק במוצאי שבת או ביום א' שלאחר מכן (25-26.3.17) משום שהלה ידע שהוא מתכונן למבחן חשוב ובמהלך סוף השבוע ממילא לא ניתן היה לעשות דבר, הבהרתי לב"כ הצדדים כי אין בדעתי לדחות בקשה זו על הסף וכי בכוונתי לדון בה לגופה.

בנוסף לכך טענה המשיבה כי להעדר זכות עמידה של מבקש 1 בבקשה זו, שכן מדובר במי שהוא לכל היותר "בר רשות במקרקעין".

לגופו של עניין הפנתה המשיבה להוראת סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה וטענה כי:
הקרון נשוא הצו מהווה "בניין" לכל דבר ועניין הן במצבו ה"סגור" והן לאחר פתיחתו כשהוא הופך ממבנה על גלגלים בשטח של 12 מ"ר למבנה בשטח של כ – 50 מ"ר הבנוי מפנל בודד ונתמך על ידי מוטות מתכת כבסיס וכקיבוע לקרקע (ר' בתצלומים שצורפו לתגובה ובפסיקה – מבחן השכל הישר שנקבע בע"פ 31/50 מלצקי נ' היועץ המשפטי; ע"פ 191/05 (חיפה) נבארי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה בו אושרה הקביעה לפיה אוטובוס משאית ועגלה שהוצבו על קרקע חקלאית מהווים בנין ורע"פ 5086/96 בן חור נ' עיריית תל אביב בו נקבע כי בית עץ או קרוואנים המוצבים על גלגלים הינם בניינים כהגדרתם בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה).
העברת הקרון ממקום למקום בחלקות הסמוכות שבבעלות מבקש 2 אינה אלא נסיון לחמוק מיסוד הקביעות (ר' ע"פ 697/85 גולדשטיין נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה לוד בו נקבע כי "הצבה אף היא הקמה. העובדה שמבנה אינו מחובר דרך קבע לקרקע על ידי בינוי יסודות וכדומה אין בה לשלול פעולות הקמה").

המועד הרלבנטי לצורך "מניעת עובדה מוגמרת" הינו הרגע בו הוצב הקרון במקרקעין ולא מועד ייצורו ולכן – משלא חלפו 60 יום ממועד ההצבה ו-30 יום של אכלוס, הרי הצו הוצא כדין והוא מתייחס לכל החלקות הסמוכות שבבעלות מבקש 2 לשם מניעת הזזת הקרון ביניהן בנסיון לחמוק מאימת הדין.

תשובת המבקשים לתגובת המשיבה
בתשובתם לטענות המשיבה חזרו המבקשים על נימוקי בקשתם והפנו לפסיקה הרואה בכל מי שהוא בעל זכויות בדין הרואה עצמו כנפגע, כבעל זכות עמידה בהליך מן הסוג הזה (ע"פ 3249/05 בר יוסף ובב"נ (חדרה) 3410-11-15 אמיל חסן). לגופו של עניין הוסיפו המבקשים וטענו לקיומו של מנגנון המאפשר את המעבר בין מצבו הסגור של הקרון למצבו הפתוח ולהיפך בתוך מספר דקות, תוך השענתו על רגלי מתכת שאינן מחוברות ו/או מחוזקות אל הקרקע או לתשתיות.

דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
צו הריסה מינהלי הינו מכשיר רב עוצמה אותו מסר המחוקק בידי רשויות התכנון והבניה. מדובר בצו המאפשר פגיעה בקניינו של אדם, ללא צו שיפוטי ובהליך מינהלי גרידא. מאחר שמדובר בסמכות מרחיקת לכת, חייבים המופקדים על ביצועה להישמר מפני הפעלתה שלא כדין. לשם כך קבע המחוקק תנאים, נהלים והליכים בהם חייבים לעמוד גם יו"ר הועדה המקומית (שהינו בעל הסמכות המקורית) וגם יו"ר הועדה המחוזית (הרשאי ליטול אותה לעצמו), בטרם יפעילו סמכותם זו.
סעיף 238א. לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 קובע בסעיפיו הקטנים הרלבנטיים למקרה זה, כי:
"(א) הוקם בנין חורג, לרבות ללא היתר או בסטייה מהיתר או מתכנית, או הוחל בהקמתו של בניין כאמור, רשאי יושב ראש הועדה המקומית לצוות בכתב שהבניין, או אותו חלק ממנו שהוקם או הוחל בהקמתו ללא היתר או בסטייה מהיתר או מתכנית, ייהרס, יפורק או יסולק ובלבד שהוגש לו תצהיר חתום ביד מהנדס הועדה המקומית או מהנדס הרשות המקומית או מהנדס אחר או אדריכל, שאחד מהם הסמיכו לכך המציין כי –
(1) לפי ידיעתו הוקם הבניין ללא היתר או שהבניין חורג ובמה הוא חורג (2) לפי ידיעתו לא נסתיימה הקמת הבניין או שנסתיימה לא יותר משישים ימים לפני יום הגשת התצהיר
(3) ביום הגשת התצהיר, אין הבניין שלגביו מבוקש הצו מאוכלס, או שהוא מאוכלס תקופה שאינה עולה על שלושים ימים
לצו כאמור ייקרא "צו הריסה מינהלי".
האם למבקש 1 קיימת זכות עמידה בהליך זה?
ס"ק (ז) (1) לסעיף 238 הנ"ל קובע כי: "הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי רשאי לבקש מבית המשפט את ביטולו...".
גדרי הביטוי "הרואה עצמו נפגע" נקבעו בשעתם על ידי כבוד השופט א' רובינשטיין בע"פ 3249/05 בר יוסף כדלקמן:
"...לעניין זה "רואה עצמו נפגע" משמעו, בעל זכויות כדין אשר רואה עצמו נפגע -
וזכויות אלה יכול שיהיו למשל - של בעלי קרקע, חוכרים ושוכרים, בעלי נכס שכן שנכס שלהם עלול להפגע מהריסה וכיוצא בזה..."
הלכה זו צומצמה בפסיקה מאוחרת יותר שקבעה כי יש להעניק זכות עמידה רחבה במקום בו מדובר במבנה הקיים זמן רב ובאנשים המתגוררים בו, אף אם ללא כל זכות שבדין, משך תקופה ארוכה (ר' רע"פ 272/08 טרק סלימאן אמטיראת נ' מדינת ישראל ורע"פ 680/08 כמאל אבולקיעאן ואח' נ' מדינת ישראל). לצד הרחבת הזכות נקבע כי "על המבקש לבטל צו הריסה מינהלי בטענה כי יש לראותו כמי שנפגע ע"י הצו, להראות כי הוא בעל זכות משפטית במקרקעין נשוא ההליך, זאת כדי להכנס להגדרת "נפגע" תחת הוראות סעיף 238א'(ז) לחוק התכנון והבניה (ר' רע"פ 3500/08 אבוסבילה ואח' נ' מדינת ישראל - הועדה המחוזית לתכנון ובניה דרום ורע"פ 7253/08 חסן אלטורי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז הדרום ואח').
בעת"מ (מחוזי ת"א) 1507/02 אשכנזי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "לב השרון" נדונה עתירתו של אדם כנגד כוונת הרשות להפקיע חלק ממקרקעין שהוחזקו ועובדו על ידו, לשם סלילת כביש. בפסק הדין שניתן במקרה זה נקבע בין השאר כי גם אם לכל היותר ניתן להניח שהעותר הינו "מחזיק ומעבד" המקרקעין הנדונים ולא נתבהר האם מעמדו הוא כשל שוכר שיש לו זכות לחזקה ושימוש, או שמא הינו "בר רשות" במגרש שזכותו אינה בגדר "זכות במקרקעין" אלא בגדר זכות אישית, אין בכך כדי לגרוע ממעמדו לתקוף את פעולת הרשות שכן יש לו עניין ממשי וישיר בנושא העתירה, כך שגם לפי דיני המעמד הקלאסיים ניתן היה להכיר במעמדו, לא כל שכן לפי דיני המעמד המרחיבים הנוהגים כיום.

לאור כל אלה ולנוכח העובדה שמבקש 1 הוא בנו של מבקש 2 ונראה מתוך הראיות שהונחו בפני ואשר תפורטנה עוד להלן, כמי שיש לו עניין ממשי וישיר בנושא הצו, אני מחליטה לדחות את טענות המשיבה בדבר העדר זכות העמידה שלו בהליך זה.

האם הקרון נשוא הצו מהווה "בניין"?
סעיף 1 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 מגדיר "בניין" כ"כל מבנה, בין שהוא בנוי אבן ובין שהוא בנוי ביטון, טיט, ברזל, עץ או כל חומר אחר, לרבות -
(1) כל חלק של מבנה כאמור וכל דבר המחובר לו חיבור של קבע;
(2) קיר, סוללת עפר, גדר וכיוצא באלה הגודרים או תוחמים, או מיועדים לגדור, או לתחום, שטח קרקע או חלל;"
משמעותו של מונח זה או של המונח "מבנה הטעון היתר בנייה" נדון רבות בפסיקה.
בע"פ 697/85 גולדשטיין נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה לוד (1986) נדרש בית המשפט העליון לאבחנה בין מבנה של קבע למבנה ארעי ו פסק כי את יסוד ה"קביעות" יש לבחון הן במבחן אובייקטיבי והן במבחן סובייקטיבי, דהיינו לבדוק מהו משך הזמן בו עומד המבנה על תילו בפועל ומה היתה הכוונה בהקמתו? באותו מקרה נקבע כי מבנה טרומי ש עמד על מקומו במשך כשנתיים מבלי שנקבע מתי יוסר ואשר יועד לשמש כמשרדו של המערער, הינו מבנה של קבע החייב בהיתר בניה: "...כדי שהצבתו של מבנה תהווה "הקמה", כלשון הסעיף, יש צורך במידה מסוימת של קביעות ... קביעות זו היא המבחינה, למשל, בין סוכה שמקים לו אדם ליד ביתו לצורכי החניית רכבו, לבין סוכה - באותה מתכונת, באותם ממדים ובאותו מקום - שמקים לו אדם כדי לחוג בה את חג הסוכות ולארח בה את האושפיזין. הצבתה של הסוכה הראשונה "הקמה" היא והיתר היא צריכה, ואילו השנייה - שאני. אני מוכן אף לקבל, שהכוונה, המלווה את הצבתו של המבנה היא אינדיקציה, שאפשר ללמוד ממנה על קיומה או על העדרה של אותה קביעות. מה שאיננו מקובל עלי הוא, שזוהי האינדיקציה היחידה, כפי שמציע לנו הפרקליט המלומד, וכי יש להתעלם כליל ממשך הזמן בפועל, דהיינו מהמבחן האובייקטיבי. להשקפתי, שני המבחנים - הסובייקטיבי והאובייקטיבי –
הינם שיקולים שיש לשקול אותם יחדיו כדי ללמוד על קיומה או על העדרה של הקביעות. לא הרי כוונה לאחסן מבנה ליום-יומיים כהרי כוונה לאחסנו מספר חודשים - אפילו מתכוון המאחסן בשני המקרים לאחסון זמני... בשלב מסוים הופכת "הכמות" של משך הזמן ל"איכות" של קביעות... ההיגיון איננו סובל לכנות את הצבתו של מבנה כזה במשך מספר חודשים... "הצבה רגעית".
העובדה, ששופט השלום המלומד האמין למערער, כי הוא אכן התכוון להצבה זמנית, אין בה כדי לשנות את אופיו של המבחן האובייקטיבי. על-פי מבחן אובייקטיבי זה של משך הזמן בפועל, הייתה כאן אותה הקביעות, הדרושה כדי ליצור "הקמה" שמהווה את העבירה שיוחסה למערער"...
(דעת כבוד השופט מלץ).
נימוקי המשנה לנשיא השופטת בן פורת (כתוארה אז) לאותה החלטה, היו שונים ובחוות דעתה הנפרדת כתבה היא כך:
"הדיון לפנינו מתמקד איפוא כל כולו בשאלה, כלום "הוקם" הבניין הטרומי על-ידי הצבתו על הקרקע של המערער. שאם התשובה על כך היא בחיוב, כי אז הרשעתו בבנייה ללא היתר לפי הסעיפים 145(א)(2) ו-204(א) לחוק הנ"ל בדין יסודה, ואילו אם התשובה היא בשלילה, דינו זיכוי. הדעה שהתגבשה בי היא, כי הצבה אף היא "הקמה". העובדה, שמבנה אינו מחובר דרך קבע לקרקע על-ידי בינוי יסודות וכדומה אין בה כדי לשלול פעולת הקמה... תמיכה עקיפה בעמדתי ניתן למצוא בעובדה, ש"בנין" יכול שיהיה בגדר "מטלטלין". בהדבק זה אביא קטע מתוך ע"א 160/55 ,שפט נ' פרחר... (אם כי ההקשר שונה היה, בהיותו נוגע לערכאה המוסמכת לדון בפינוי המבנה):
"...חפץ נע ונד לא נחשב ל,בית', אפילו משתמשים בו לשם כך במצוקת הדיור שבימינו, אולם כדי להקנות לחפץ את דרגת הקביעות הכרוכה במושג ,בית', לאו דווקא הוא שאותו חפץ יחדול להיות מסוג ,המטלטלין' וייכנס לתחום המקרקעין".
...נשאלת השאלה אימתי ניתן לומר שיש בהצבת המבנה מידה מסוימת של קביעות.
כלום הצבה לימים מספר לאו הקמה היא, או שמא נמדדת הקביעות בשבועות, חודשים או שנים? לדעתי מוטב לא להיצמד למבחנים כאלה ולסמוך על שיקול דעתן של הרשויות שלא יפתחו בהליכים פליליים על מעשים זמניים, בעיקר אם הם סבירים ולעיתים אף בלתי נמנעים... אכן, מקובל לקבוע פרקי זמן סבירים שעם פקיעתם משתנה המציאות הנורמטיבית... אולם לדעתי רצוי להימנע מאימוץ הגישה האמורה ללא חקיקה מפורשת ועדיףלבחור בקריטריון שיש בו מן הפשטות, הבהירות והוודאות... לפי אותו הלך מחשבה לא יעלה (למשל) על הדעת שתוגש תביעה פלילית נגד מפעל לייצור מבנים טרומיים הפועל ברשיון על שום שהציב בחצריו מבנים, כמתבקש מאופי עסקו, ולו גם לתקופה ממושכת. כמו כן תהיה זו התעמרות באזרח ושימוש לרעה בסמכויות אם תוגש תביעה פלילית על הצבה דומה במסגרת תערוכה שנפתחה ברשיון...".

בבג"צ 868/86 מרדכי טרודלר נ' ראש המועצה המקומית רמת השרון כתב כבוד השופט גולדברג :
"...קביעותו" של בניין לא הוגדרה בחוק או בצו ולא ניתן לה משמעות משפטית מיוחדת מעבר למובנה הלשוני הרגיל. לפיכך "כלל ידוע הוא, שכאשר ביטוי השגור בפי הבריות אינו מוגדר בחיקוק, יש לפרשו לפי המשמעות הרגילה שמייחסים לו בני- אדם... לפיכך עלינו לפרש "בנין של קבע" בענייננו כ"בנין"
(כהגדרתו בחוק התכנון והבניה) ששלובים בו יסודות (תרתי משמע) של זמן ומהות. רוצה לומר, שמלכתחילה לא הוקם כבניין ארעי לפרק זמן בלבד, ובנייתו אינה ניתנת לסתירה במעשה של מה בכך או ברוח מצויה ושאינה מצויה. מבחן משך הזמן בו עומד הבניין על תלו עד שייקרא "בניין של קבע", לא זו בלבד שמעורר קשיים להצבת גבול הזמן, אלא שגם אינו מתיישב עם הוראות החוק. שאם תאמר, כי אורך הזמן מעיד על קביעות הבניין, לא אמרת אלא שבתחילה אין הבניין בניין של קבע, ועם הזמן משנה הוא "סטטוס", ועמו גם משתנה "מעמדו" של העוסק עצמו (מ"רוכל" לעוסק רגיל"), כשזכרו של שינוי כזה אינו מצוי בחוק."

ברע"פ 5086/97 בן חור ואח' נ' עיריית ת"א יפו ( 1997) נדונה שאלת חוקיותו של מאהל שבוניו הצהירו כי הקימו אותו באופן זמני אך לא הודיעו עד מתי יישאר במקומו. בקביעתו כי מאהל כזה חייב בהיתר, קבע בית המשפט העליון כי: "במצב כזה, כאשר המאהל עומד כבר קרוב לחודשיים, באין כוונה מצד המשפחות המתגוררות בו לפנותו בשבועות הקרובים, ואף אין מועד רחוק יותר לפינויו, יש לומר כי מתקיים במאהל גם יסוד הקביעות...".

בע"פ (חיפה) 191/05 נבארי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה נקבע כי אוטובוס, משאית ועגלה שהוצבו על אדמה חקלאית, שימשו לאחסון מזון לכבשים ועמדו על תילם בממשך כ- 6 חודשים לאחר שהוקמו מהווים "בניין".

יישום המבחנים דלעיל על נסיבות המקרה שבפני, הוביל אותי למסקנה כי לפחות נכון לעת הזו, אין מדובר בבניין.
בעדותו בפני, כמו גם בתצהיר שצורף לבקשתו, אמר מבקש 1 את הדברים הבאים:
"כל הרעיון הזה זה התחיל כפרויקט ללימודים, משהו שאמור לאפשר איזשהו מעבר ממקום למקום בצורה יותר נוחה ממה שיש היום. היום יש הרבה נגררים כאלה בארץ, בעולם, זה נפוץ מאוד באוסטרליה. הרעיון שאני עשיתי זה לא בחיצוניות אלא בחלק הפנימי שיש שם כל מיני דברים שמתקפלים וחוסכים מקום, אם זה מדפים שכשסוגרים ואם שמים חפצים ועוברים מחניון לחניון, היום אי אפשר לעבור ממקום למקום בלי להזיז את כל החפצים. הרעיון שלי הוא ראשוני... יש סרטון שאנחנו מקפלים, יש אתר שנקרא "טייני האוסס", שלחנו להם כדי לראות מה דעתם. יש סרטון שאח שלי לבד לגמרי מקפל את כל הדבר הזה ונוסע. זה לקח שם בין חמש לשש דקות.
שום דבר לא נועד בשביל להיות נוכח שם כל הזמן. עכשיו זה כבר בצפון, אחד מהם, שאני לא יכול לעבוד עליו בגלל הסיפור הזה. זה שניים עם שני מנגנונים דומים.
זה אותו רעיון באופן כללי עם שני ניסיונות במקביל...".

תמיכה לדברים אלה מצאתי הן באישורו הנ"ל של פרופ' פדואה (נ/1), הן בסרטון הנ"ל אותו הציג מבקש 1 בפני ו הן בעדותו של מר הלל אשר ייצר את הקרון בהתאם להזמנת ו של הלה וסיפר:
"...לפני שנה בר הגיע אליי עם דגם מקרטון ואמר לי שיש לו עבודה והוא רוצה לבנות את הדבר הזה, דבר מיוחד שאין בארץ. אני לא נתקלתי בדבר כזה.
אמרתי לו שאני מוכן לזרום איתו על הדבר הזה אבל הוא ביקש שאבנה לו רק את הגוף. הדבר המינימלי שאני צריך כדי שיהיה לזה אישור...החברה שאני קונה ממנה את הפלטה עם הגלגלים הם בסופו של דבר מוציאים את האישור.
... אני מייצר קראוונים לטיולים. יש לי חברה להשכרה, אפשר לשכור ממני קראוונים ואני מחבר לאוטו. או שאני מוכר קראוונים. גם משרדים, בתי כנסת.
זה הכל על גלגלים. מדובר בדברים נייחים שאפשר להזיז אותם...
הקשר עם בר הוא עסקי. הכנתי לו שני קראוונים, אותו דגם אותו דבר, לפי הדגם שהוא הביא. זה דגם מאוד מיוחד. הוא אמור לסיים את המבנים ואז זה חוזר אליי לרישוי כללי, זה אמור להישאר אצלי חודשיים-שלושה ואז הוא יקבל מספר, רישיון על השם שלו עם הקראוון וזה הכל... בגלל שמדובר בקרוואן מיוחד, האב- טיפוס הראשוני עובר את ההליך הזה. לאחר מכן אני יכול לבנות אצלי עוד 50 כאלו על אותו אישור. ואז אני רק עובר בדיקה של הבוחן וזה הכל...".

בתשובותיו לשאלותי ולשאלותיה של ב"כ המשיבה טען מר הלל כי הדגם שמבקש 1 הציג בפניו בשלב הראשון היה עשוי מקרטון וכי לפני כחודשיים כשסידר את משרדו הוא זרק אותו משום שהתפרק. מר הלל גם סיפר כי מבקש 1 אמר לו שבסוף התהליך הוא מתכוון לקחת את האב-טיפוס זה ולטייל איתו והסביר כי התנאי בהסכם שנכרת ביניהם לפיו היה והקרון לא יקבל רשיון כי אז כספו יוחזר לו נכתב בשל ייחודו של הדגם. ועוד הוסיף הוא וטען כי ההסכם (שאינו נושא תאריך כאמור), נחתם בינו לבין מבקש 1 בסביבות פברואר-מרץ 2016. בתשובה לשאלתי האם יוכל לשלול את האפשרות שמבקש 1 רכש אצלו את גוף הקרון על מנת להפוך אותו לבית ולאו דווקא לקראוון טיולים אמר: "אני אומר כי לי הוא אמר שהוא רוצה את זה לטיולים".

בהתייחסותו לשאלות הישירות שהופנו אליו בנוגע לאפשרות שהוא מייעד את הקרון הנדון למגורי קבע בחלקות השייכות לאביו, חזר מבקש 1 ואמר:
"...נניח והייתי גר בחווה היום והיתה לי סיבה לגור שם אז הייתי בונה קרוואן כזה לעצמי, אבל אני גר בתל אביב ולומד שם. ואין לי כוונה לבנות קרוואן כזה לעצמי כי אני בלימודים ונמצא שם.... ברור שיש פנטזיות שזה יתפוס ברמה שאני אוכל לעשות מזה עסק... הרעיון הכללי הוא לטייל בזה, להרוויח מזה כסף, למכור או להשכיר את זה... אם זה ייצא מוצלח כמו שאני חושב אז זה להתחיל להדגים ולמכור את זה ואם זה לא ייצא כזה מוצלח, לנסות למכור את זה ולהחזיר את ההוצאות כי הוצאתי את כל מה שחסכתי עד היום...".

מפקח הבניה מר שי לוי טען בעדותו בפני כי ביקורו הראשון בשטח ביום 5.3.17 נערך בעקבות תלונה שהגיעה מהועדה המחוזית לתכנון ובניה בדבר בניית מבנה בשטח הנדון, ללא היתר. באותו ביקור מצא מר לוי כי המבנה העשוי מקונסטרוקציית מתכת ופנל מבודד היה מוצב עוד ביום 22.2.17 בחלקה אחרת מזו שבה הוא נמצא ביום 5.3.17 (ר' בתצלום שסומן א') וכי הצבתו במקום התבצעה ללא תכנית בניין עיר מפורטת וללא היתר (ר' המזכר ת/1 והתשריט ת/2).
בתצלומים הנוספים שצולמו על ידי מפקח לוי בימים 19.3.17, 23.3.17 ו- 26.4.17, נראה הקרון כשהוא מוצב בכל פעם במקום אחר וכשבמצבו הפתוח הוא נתמך בעמודי מתכת או עץ שאינם מחוברים אל הקרקע, פעם בשטח פתוח, פעם בחצר ופעם בחממה מקורה בניילון, במצבים המתיישבים לטעמי עם הסבריו של מבקש 1 בדבר העבודה שבוצעה על ידו בקרון בעיקר מהלך הסמסטר הראשון של שנת הלימודים בסופי שבוע כשחזר אל בית הוריו. את העובדה שבעת הדבקת הצו נמצא הקרון בחממה המקורה (ר' בתצלום שסומן ג') הסביר מבקש 1 בצורך בהגנה עליו מפני הגשם וכדבריו: "כשאני מסיים לעבוד אני מחנה אותו, אם זה בחורף אז במחסה מהגשם, פשוט מחנה במקום שלא יפריע...".

סיכום
לנוכח התרשמותי ממהימנות גרסתו של מבקש 1 שנתמכה בראיות שפורטו לעיל, מסקנתי היא כי לפחות נכון לעת הזו מדובר בסיטואציה של בנית מבנה נסיוני למטרה עסקית או אחרת ולא למטרת הצבתו הצבה של קבע במקרקעין נשוא הצו. התמונה שהצטיירה בפני דומה יותר לזו אליה כיוונה בשעתה כבוד השופטת בן פורת בפסק דינה בעניין גולדשטיין הנ"ל ולפיהם "...לא יעלה (למשל) על הדעת שתוגש תביעה פלילית נגד מפעל לייצור מבנים טרומיים הפועל ברשיון על שום שהציב בחצריו מבנים, כמתבקש מאופי עסקו, ולו גם לתקופה ממושכת...". אכן מבקש 1 איננו עסק הפועל ברשיון וגם לא מפעל לייצור מבנים מן הסוג הזה ואולם הוא הצליח לשכנעני כי אין בכוונתו להשאיר את הקרון הזה וגם לא את "אחיו התאום" שנרכש על ידו לצורך הייצור הנסיוני שתואר על ידו, במקרקעין הנדונים.

מאחר שדחיית הבקשה בשלב זה רק משום שמדובר במבנה שאפשר להשתמש בו גם כמבנה למגורי קבע או לכל מטרה קבועה אחרת, נראית לי החלטה העלולה לגרום למבקש פגיעה משמעותית בקניינו שלא לצורך, אני מחליטה לקבל את הבקשה ומורה על ביטול הצו שהוצא.

משהגעתי למסקנה כי אין מדובר ב"בניין" הטעון היתר בניה, לא מצאתי מקום להידרש לשאלה האם מדובר בצו הנדרש לשם מניעת עובדה מוגמרת.

בשולי הדברים הנני מוצאת מקום להבהיר למבקשים כי היה ובמהלך הזמן יסתבר למשיבה כי התרשמותי מאמיתות גרסתו של מבקש 1 היתה מוטעית וכי מטרת הבנייה היתה אחרת, כי אז בטוחני שזו תנקוט נגדם בכל האמצעים העומדים לרשותה מכח חוק התכנון והבניה וכי הסעדים הניתנים בדרך כלל על ידי בית משפט זה כעיכוב ביצוע צווי הריסה או איסור שימוש, יישללו מהם.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, תוך 45 יום.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים, בדואר רשום.

ניתנה היום, י"ז אייר תשע"ז, 13 מאי 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בר ברא"ז
נתבע: ועדה מקומית לתכנון חדרה
שופט :
עורכי דין: