ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שאדי געברי נגד ילנה בלוברוב :

לפני:

כבוד הרשם עמיצור איתם

התובע
שאדי געברי ת.ז. XXXXXX088
-
הנתבעות

  1. ילנה בלוברוב ת.ז. XXXXXX596
  2. עו"ד לילך אור

פסק דין

תביעה לביצוע שטר ודיון בהתנגדות לו . האם התובע, נפרע של שטר, חתם על המחאת זכותו בשטר? ככל שכך, האם ניתן להמחות זכות שטרית? מהי המשמעות המשפטית של המחאה זו? בין היתר בשאלות אלו עוסק המקרה שלפני.
התיק הועבר לבית משפט השלום לאחר שהתובע הגיש להוצאה לפועל שטר חוב, אשר החייבת בו היא הנתבעת 1 ( בהמשך גם " ילנה"). ילנה התנגדה לביצוע השטר בטענה כי הזכות בשטר הומחתה לנתבעת 2 ( בהמשך גם "לילך". לילך אינה למעשה נתבעת בתיק, אלא צד דרוש ותכונה נתבעת לשם הנוחות).
בשל העובדה שעלתה טענת חוסר סמכות, הועבר התיק לבית דין זה בהחלטת כבוד הרשם הבכיר בן סימון מיום 10.2.16. לאור סכום התביעה הקטן, נפתח התיק בבית דין זה כהליך של דיון מהיר והועבר לדיון בפני. להשלמת התמונה בעניין זה אציין כי בבית משפט השלום בירושלים תלויים ועומדים עוד 7 תיקים דומים ( ת"ט 11700-11-15 והתיקים הקשורים אליו). התובע הנו אותו תובע והשטרות העומדים בבסיס התביעה דומים לזה שלפנינו ונחתמו באותם נסיבות.
בתיק הוגש כתב הגנה ונטען בין היתר כי בית הדין נעדר סמכות מקומית לדון בתיק. טענת ההגנה העיקרית כפי שנעמוד עליה , נוגעת ל חתימת התובע על המחאת זכותו בשטר.
ביום 16.11.16 התקיים לפני דיון הוכחות. בדיון התברר כי הנתבעת 2, אשר לא הייתה צד לתיק עד לאותו מועד הנה צד נדרש להליך לאור טענתה כי הזכות בשטר הומחתה לה. לפיכך הוריתי על צירופה כנתבעת. בדיון העידו הנתבעות וכן עד נוסף מטעמן. מטעם התובע העיד הוא בעצמו.
לאחר הדיון הוקפא ההליך לאור פסק דין מותנה אשר ניתן בהסכמת הצדדים במסגרת הדיון בבית משפט השלום. לאחר זמן התברר כי התנאי שבבסיס פסק הדין אינו מתקיים והוא בוטל (התנאי היה כרוך בהשגת הסכמה מצדו של גורם רביעי בתיק, ד"ר אדי זלוצ'ובר אשר עניינו יוצג להלן- אולם כפי הנראה לא ניתן היה לערב אותו בהליכים למרבה הצער)
ביני וביני, לאחר שהוריתי לצדדים להגיש טיעונים לעניין הסמכות לדון בתיק הוגשה בקשה מטעם התובע להעביר את התיק בחזרה לבית משפט השלום. בקשה זו נדחתה על ידי לאור הכלל הידוע לפיו " לא יעבירנו עוד".
לאור זאת, הצדדים הגישו סיכומים בכתב. סיכומי הנתבעות הוגשו ביום 3.5.17. ביום 14.5.17 הוגשו סיכומי תשובה מטעם התובע. לאחר שנתתי דעתי לסיכומי התשובה והתייחסות אליהם תובא להלן- מובאת הכרעה זו.
בטרם אפרט את הטענות, העובדות וההכרעה בעניין לגופו, אפתח בדיון קצר בשאלת הסמכות:
הנתבעת 1 עבדה עם התובע בנסיבות אשר יפורטו בהמשך. במסגרת יחסי העבודה בין הצדדים נחתם השטר. לאור זאת סבר כבוד הרשם הבכיר בן סימון כי הסמכות נתונה לבית דין זה.
במאמר מוסגר אציין כי בכל הכבוד אני סבור כי ההחלטה יסודה בטעות. עילת התביעה היא ביצועו של שטר. ככזו, באופן כללי הזיקה לעסקת היסוד היא זיקה חלשה גם כאשר מדובר על ביצוע שטר בין צדדים קרובים ( טענות ההגנה בלבד נוגעות לעסקת היסוד, אך לא עילת התביעה). יוצא כי קיימת חשיבות מעטה לעובדה שבין הצדדים שררו יחסי עובד ומעביד גם לו הייתה מוכחת. בכל מקרה אין התביעה עולה כדי " תובענה שעילתה ביחסי עבודה" כמצוות סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969.
יתרה מכך- כפי שהתברר, כלל לא ברור כי שררו בין התובע והנתבעת 1 יחסי עובד ומעביד. התברר כי הנתבעת 1 הייתה עובדת של חברה בבעלות התובע ומובן כי המטריה המשפטית שונה לחלוטין לאור זאת. המקום הנכון לדון בתביעה הנו אפוא, ממילא בית משפט השלום לאור עילתה, גם לו היה מדובר רק בתביעה בין התובע והנתבעת 1.
על אחת כמה וכמה, כאשר ההגנה המרכזית בתיק אינה קשורה לעסקת היסוד אלא לטענה של צד שלישי, הנתבעת 2, כי הזכות בשטר הומחתה לה. הזיקה של בית דין זה אל התיק הנה זיקה רחוקה ונראה כי לא היה נכון להעביר את התיק.
דומה כי כך סבר בית משפט השלום גם לגבי שאר התיקים אשר נותרו להידון בפניו.
נוסף על כך, העבודה בוצעה בים המלח וכל האירועים סביב השטר, החתימה, ההמחאה וכד' נעשו בתווך הפסטורלי שבין המקום הנמוך ביותר בעולם לעיר הדרומית ערד. גם מגורי הצדדים בערד. עולה כי צודקת לכאורה הנתבעת כי בית דין זה נעדר לכתחילה גם סמכות שיפוט מקומית.
התיק הנו אפוא, "בן חורג" בתחומיו של בית הדין לעבודה בירושלים. כידוע, הוראות סעיף 79 ( ב) לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב], תשמ"ד-1984 והאופן בו התפרשו ונקבעו בפסיקה- מחייבות את השארת התיק בבית דין זה ואת הדיון בו.
אף שהעליתי בפני הצדדים בסיום הדיון את השאלה האם התיק בסמכות הדיון של רשם- הצדדים לא הביעו דעה בעניין ולא התנגדו לסמכותי. ממילא לאחר ששקלתי בדבר אני סבור כי אין מניעה שאדון בתיק.
סמכויות הרשם בבית הדין לעבודה קבועות בחוק בתי הדין לעבודה והן אינן כוללות דיון בהתנגדות לביצוע שטר. עם זאת, הסמכות לדון בתיק זה הנה מכוחו של חוק בתי המשפט ומכוח הכלל הקבוע בסעיף 79 לו ( בהתאם לכך- ידון בתיק בית המשפט הנעבר אף אם התברר כי אין לו סמכות לדון בתיק). יוצא כי אין מקום לחפש את הסמכות בחוק בית הדין לעבודה וכי לא חלים כללי הסמכות הרגילים.
לדעתי, משעה שבית הדין קנה סמכות מכוח חוק בתי המשפט ומשעה שהתיק, לאור הסכום, הועבר לרשם- אין מניעה לדון בו, אף אם ספק אם זו דרך המלך. מכל מקום לאור השלב בו הועלתה התהייה בעניין ולאור העובדה שהראיות כבר נשמעו בפני זו הדרך היעילה והצודקת להכריע במחלוקת.

העובדות:
אין ספק כי הנתבעת 1 חתמה על מסמך בכותרת " שטר חוב". במסגרת זו התחייבה הנתבעת 1 לשלם לתובע סך 4400 ₪ כנגד השטר. לשם הבהירות אביא את נוסח השטר (אשר נערך על מה שנחזה להיות כטופס סטנדרטי כלשהו , החלקים המסומנים בקו תחתון מולאו בכתב יד):
שטר חוב.
בסך 4400 ₪. שנעשה בעיר ים המלח ביום 18 בחודש 3 שנת 14.
אני/ו הח"מ מתחייב/ים לשלם לשאדי ג'עברי נגד שטר זה סך של 4400 ₪. (במילים ארבעת אלפים ארבע מאות ₪) כשהוא צמוד לממד המחירים לצרכן ביחס שבין המדד האחרון הידוע בעת עשיית שט ר זה למדד שיהיה ידוע בזמן פרעונו. המחזיק בשטר פטור מכל החובות המוטלים על המחזיק בשטר אני/ו מוותר/ים על הצגת השטר לפירעון ועל משלוח הודעת חילול .
לבסוף, תחת התאריך 1.3.17 מופיעים בכתב יד, שמה של הנתבעת 1 כתובתה וחתימתה.
במסגרת ההתנגדות לביצוע השטר בהוצאה לפועל הוצג מסמך בזו הלשון:
"אני הח"מ ד"ר שאדי געברי, בעל ת.ז... המצ"ב ממחה את כל זכויותי כאמור בשטרי החוב עליהם חתמו עובדי המרפאה שבמלון לאונרדו אין בעין בוקק בתמורה לכספים שקיבלו ממני לטובת עוה"ד לילך אור. בחתימתי על המחאה זו אני משחרר את כל העובדים ששמותיהם מפורטים ברשימה המצ"ב מתביעה שלי נגדם וזאת בכפוף לחתימתם של רשימת העובדים המפורטת על התחיבויות מקבילות לעו"ד לילך אור"
המסמך חתום בערבית תחת " ד"ר שאדי" כמו כן מופיע אישור חתום על ידי הנתבעת 2 לפיה חתם התובע על ההמחאה במשרדה ביום 20.3.15. למסמך צורף צילום מתעודת הזהות של התובע וכן נספח הרשימה האמור ובה שמה של הנתבעת 1 ומספר זהותה בציון גובה הסכום 4400 ₪ .
להשלמת התמונה נציין כי הוצג בפני בית הדין גם הסכם שכר טרחה בין הנתבעות, בגין תביעת פירוק בה ייצגה הנתבעת 2 את הנתבעת 1. במסגרת ההסכם בין היתר, "יחויב העובד להשיב את סכום המקדמה שקיבל במעמד החתימה על הסכם זה בסך 3000 ₪" בצדו של הסעיף הוסף בכתב יד " +1400 = 4400 ₪".
המחלוקת בין הצדדים הנה אפוא האם זכאי התובע לפרוע את השטר מידי הנתבעת 1 או שמא החתימה על המחאת הזכות מבטלת את זכותו לתשלום.
כיוון שהמחלוקת היא גם עובדתית וגם משפטית יש לקבוע תחילה את העובדות בפרשה:
אין חולק כי התובעת עבדה עד למועד כלשהו ככל הנראה בתחילת שנת 2014 בחברת " גולברט ריפוי" בים המלח אשר עסקה בריפוי עור. אין חולק כי בין עובדי גולברט נכלל גם אחד ד"ר אדי זלוצ'ובר (" ד"ר אדי"). אין מחלוקת כי העובדים ובכללם ד"ר אדי והנתבעת 1 הוסיפו להיות מועסקים בחברה בשם " טרה סנטה מד קייר בע"מ" אשר הייתה בבעלות התובע.
אין חולק כי בעקבות קריסת גולברט, חברו התובע וד"ר אדי להצלת העסק. במסגרת זו אין חולק כי ד"ר אדי נתן הלוואות שונות לתובע לטובת העסק, זאת במספר פעמים ובסכומים של מאות אלפי שקלים.
אין חולק כי הנתבעת 2 ייצגה בעבר ושמא עדיין מייצגת את ד"ר אדי בהליכים שונים. לילך מנהלת משרד עו"ד בעיר ערד. במשרד עובד גם בעלה מר גדעון ארביב ( בהמשך גם " גדעון") אשר איננו עו"ד ומטפל לעדותה בניהול המשרד והלקוחות.
אין חולק כי בחודש מארס 2014 ניתנה הלוואה בכסף מזומן לעובדי המרפאה. אין חולק כי ההלוואה נועדה להיות הלוואת גישור לעובדים עד לקבלת כספים מתביעה לפירוק חברת גולברט, אשר הוגשה למוסד לביטוח לאומי. אין ספק כי מקור הכסף לכל הפחות בחלקו היה הלוואה שנתן ד"ר אדי.
אשר לשאלה מי נתן את ההלוואה ובאלו נסיבות נשמעו הגרסאות הבאות:
התובע העיד כי ההלוואה ניתנה בחלקה מטעמו וכי בהתאם לסיכום שלו עם ד"ר אדי, הוא רשאי לגבות את החוב מהעובדים ( עמ' 5 שורה 6):
"זה היה חצי חצי, במלון שילמתי. העובדים קיבלו ממני 140,000 ₪. אני לא מכיר את עו"ד אור. כל הזמן בא אלי ד"ר אדי . אפשר לשאול את ד"ר אדי, חתמנו על הלוואה, אמר לי אתה מקבל 50,000 ₪ ונותן גם 50,000 לעובדים, חייב לחתום על חוזה. לאדי יש חוזה שאני חייב 50 אלף, אמרתי אני מחזיר כסף שלי מהעובדים. הוא אמר לי אני אשלם חצי מהחוב של העובדים ואתה מטפל מול העובדים שמחזירים לך אתה מחזיר לי". בחקירתו הנגדית חזר על גרסה זו.
ילנה העידה בעניין זה כי קיבלה את הכסף במזומן מידיו של גדעון. גרסתה לעניין המועד בו חתמה על שטר החוב ועל הסכם שכר הטרחה לא הייתה ברורה דיה. אולם אין ספק מעדותה כי קיבלה את ההלוואה ישירות מידיו של גדעון. ילנה העידה כי אין לה ידיעה על מקור הכסף אלא ש"כל העניינים היו מול גדעון".
לילך העידה כי העובדים קיבלו את הכסף מגדעון ובאותו מועד חתמו לפניו בים המלח על הסכם שכר הטרחה. לאחר מכן הוסיפה לילך את חתימתה על ההסכם במשרדה בערד. אשר למקור הכסף העידה לילך כי " הכספים נמסרו לעובדים על ידי גדעון בים המלח. אלה כספים של ד"ר אדי. לא שלי. הם שלי אחרי סיבוב, בחזרה אמורים להיות שלי" (עמ' 16 שורה 23).
גדעון העיד באופן דומה לגרסתה של לילך באשר להסכם שכר הטרחה וציין כי " אדי נתן לי את הכסף פיזית ואני נתתי לעובדים" (עמ' 20 שורה 9)
מכל האמור אני קובע כי גרסאות הנתבעות, בחיזוק עדותו של גדעון, מצביעה על כך שמלוא הכספים שנמסרו לתובעת ניתנו לה מידיו של גדעון וכי מדובר בכספים שהועברו לגדעון על ידי ד"ר אדי. ממכלול הראיות עולה כי ההלוואה ניתנה ביום 14.3.17 ובאותו יום נחתם גם הסכם שכר הטרחה על ידי ילנה, בפני גדעון. עוד יש לקבוע בהתאם לעדויות כי התובע נכח במעמד זה.
היינו, כבר באותו מועד, קמה התחייבות חוזית מצד הנתבעת להחזיר את הסך שניתן לה לידי לילך. בסיכומי התשובה טוען התובע כי העובדה שהסכם שכר הטרחה אינו כולל סכום אחד, אלא כאמור 3000 + 1400 ₪ מעידה על גרסה לא נכונה של לילך. אני סבור כי הדבר מעורר שאלה אולם מאחר והנושא לא עלה במסגרת החקירות וייתכנו לו הסברים שונים,לא מצאתי כי יש בו כדי לשנות ממסקנתי שלמעלה.
אשר למועד ולנסיבות בהן נחתם שטר החוב: יצוין כי שטר החוב נושא משום מה שני תאריכים, 18.3.14 בראשו ו- 1.3.15 בתחתיתו. דומה כי לא היה חולק שהתובע החתים את העובדים על שטרי החוב במועד מאוחר מעט למועד קבלת ההלוואה ובהתאם לראיות יש לקבוע כי השטר נחתם ביום 18.3.14. התובע לא מסר גרסה ברורה בנוגע לנסיבות ההחתמה על השטר.
ילנה העידה ( עמ' 11 שורה 8):
ש. את חתמת על שטר חוב.
ת נכון.
ש. הוא נחתם ב 18.3.14.
ת כן, זה היה במרץ
ש. בעצם את אומרת בכתב ההגנה שלך שאחרי שחתמת את נגשת ללילך או לגדעון. מי איים עליך.
ת. כשקבלתי כסף חתמתי זה היה גדעון , פניתי לגדעון, זה היה גדעון.
ש. מי איים עליך? שאם לא תעשי אז יקרה לך..
ת. לא, הוא לא איים עלי, הבנתי שאם לא אחתום אז אני לא אעבוד.
ש. מישהו אמר לך את זה.
ת כן. שאדי.
ש. הוא אמר שאם לא תחתמי לא תעבדי.
ת הוא אמר שאנחנו צריכים כולם לחתום על זה אם מישהו רוצה לעבוד. ככה זה היה.
ש. כי למה?
ת. כי זה , מה זה היה? כי זה היה עניינים שלו עם גדעון, הוא אמר שזה כסף לא של גדעון אלא שלו מעדותה של ילנה קשה להבין האם שטר החוב נחתם במעמד ההלוואה או לא. אני סבור כי העברית הדלה יחסית שבפיה, בצירוף מונחים משפטיים שאינם נהירים לה עד תום כגון " הסכם עבודה " הסכם שכר טרחה" ו"שטר חוב" גרמו לה לבלבול מסוים אולם אין ספק כי השטר נחתם כאמור ביום 18.3.14 ובנסיבות כפי שתוארו מעלה מפי ילנה.
אשר לנסיבות החתימה על הסכם ההמחאה:
התובע העיד ( עמ' 5 שורה 12) : " על המחאת זכות לא חתמתי ולא ידעתי ולא ראיתי. יש לי עדים רופאים, מבית מלון שעבדו אצלי שראו שכל ההסכמים עם ד"ר אדי עם העו"ד שלו גדעון, חתמנו כל הניירות אצלי בבית מלון, יש 20 עדים על כך". בהמשך בחקירתו הנגדית המשיך להחזיק בגרסה זו וטען שמעולם לא חתם על ההמחאה וכי החתימה המתנוססת עליה היא זיוף.
לעומת זאת, את הגרסה לפיה כל ההסכמים נחתמו במלון שינה והודה כי:
" הייתי, כן במשרד. בהתחלה לא ידעתי אם יש חתימה של מישהו אחר, אתם משתמשים בגדעון. אולי 4, 5, פעמים הייתי לא זוכר בדיוק.
ש. למה אתה אומר, קודם אמרת שכל החתימות על כל המסמכים נעשו במלון במשרד שלך.
ת. אמרתי יש הרבה ניירות. אמרתי את הדפים הראשונים קבלות של העובדים אצלי במשרד, אח"כ היו לי בעיות אחרות עם קליניקה אחרת, והלכתי אליה למשרד, חתמתי אצלה במשרד וישבתי אצלה"
לילך העידה בעניין זה כך ( עמ' 15 שורה 5):
ש. איפה הוא חתם על המחאת הזכות
ת. בחדר ישיבות במשרד שלי.
ש. ב 20.3 את יודעת איזה יום זה היה
ת. לא זוכרת, יש תאריך על המסמך. 20.3.14
ש. למה הוא הגיע לחתום על המחאה כזו מי דרש ממנו ת. התקשרנו אליו, גדעון התקשר לאחר שהעובדים התקשרו למשרד שלנו וסיפרו לנו שד"ר שאדי החתים אותם על שטר חוב שהם חייבים את הכסף לשאדי, אחרי שאיים שמי שלא חותם יפוטר, כך סיפרו בטלפון, הם ידעו שהכספים אמורים להגיע אלינו, ולכן בהגינותם מיד התקשרו למשרד וסיפרו לנו את זה. אנחנו מיד התקשרנו לשאדי, קראנו לו למשרד וניסינו להבין מה פשר מעשיו ואחרי שעימתנו אותו עם העניין, סוכם איתו שהוא חותם על המחאת זכות שהזכויות של הכספים ושטרי החוב שניתנו לו מומחות אלי והוא משחרר את העובדים להתחייבות שלהם כלפיו בשטרי החוב.
גם גדעון מסר גרסה דומה ( עמ' 18 שורה 19): " קראנו לו ואמרנו ד"ר שאדי אם אתה תנסה לגבות את הכסף שלא שייך לך מהעובדות, ד"ר אדי אמר שלא ימשיך לתת לך הלוואות, ותוך פחות משעה ד"ר שאדי היה בים המלח, הגיע לערד וחתם במשרד שלנו על המחאת הזכות וביטול של כל השטרות לפי רשימת העובדים עם השמות והסכומים שקיבלו. אחד לאחד". בהמשך העיד כי באת כוחו הקודמת של התובע הבטיחה כי תשלח לו את השטרות המקוריים אך לא עשתה כן.
לאור כל הראיות אני קובע בעניין זה כי התובע חתם על המחאת הזכות. כידוע הטוען טענת זיוף עליו נטל ההוכחה ומדובר בנטל מחמיר בהתאם לפסיקה. מלבד עדות בעל פה וטענה כללית לזיוף, לא הביא התובע כל ראייה לטענתו.
עמדתי זו מתחזקת נוכח דברי ב"כ התובע בפתח הדיון לפיהם " המחאת הזכות , אני לא יכולה לטעון על זיוף. התובע לא זוכר שחתם. לא יודע לקרוא עברית. אף אחד לא יטען שלא, הוא חי ברוסיה". היינו, מסתבר כי גם גרסתו הראשונה מול באת כוחו לא הייתה כי ההמחאה מזויפת אלא לכל היותר כי אינו זוכר את החתימה עליה. טענתו בעניין זה כי אינו יודע לקרוא עברית אינה סבירה נוכח המתואר מעלה לגבי פעילותו העסקית והמשפטית הענפה, לרבות חתימה על מסמכי הלוואה ואף יצירת שטרות והחתמת העובדים עליהם.
יתרה מכך, הטענה זקוקה לדעתי לסיוע חזק בראיות, בשעה שהמחאת הזכות חתומה בחותמת עו"ד ונושאת תאריך. אפשר שטענה לזיוף כנגד עו"ד, אשר חובות אתיים ומקצועיים רובצים עליה מעבר לחבות האמון הרגילים, זקוקה לראיות ברורות ומוצקות אף יותר מהרגיל. גרסאות לילך וגדעון בעניין זה עלו בקנה אחד ונשמעו אמינות.
לבסוף- להמחאת החוב צורף גם צילום תעודת הזהות של התובע המהווה ראייה נוספת לכך שחתם מרצונו ואף אפשר לצלם את תעודת הזהות שלו.
סוגיה עובדתית אחרונה הטעונה הכרעה, היא השאלה האם ילנה קיבלה כספים מתביעתה למוסד לביטוח לאומי. אין חולק כי הסכמת הצדדים הייתה כי השטר ייפרע רק במועד קבלת הכספים האמורים.
התובע טען כי: "שמעתי שהתובעת קיבלה כסף מהמל"ל והיא צריכה לי אותו"
ילנה הכחישה כי קיבלה כסף וטענה:
" ש. את קבלת את הכספים מביטוח לאומי.
ת. לא.
ש. את בטוחה.
ת ... ברור שאני בטוחה שלא קבלתי את הכסף הזה"
גם לילך וגדעון העידו כי ההליכים טרם הסתיימו: גדעון העיד " התביעה למל"ל מתנהלת. עדיין לא קיבלנו תשובה מהכנ"ר".
התובע לא הביא כל ראייה לכך שהכספים התקבלו מלבד טענתו כי שמע שמועה.
אמנם, בהתאם לפסיקה (למשל ע"א 358/80 קדש נפתלי מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' מושב שאר יישוב), נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבע בעילה שטרית, אולם אני סבור כי העדויות בעל פה שנשמעו, כנגד טענת התובע עצמו כי מקור ראייתו לגבי קבלת הכספים הוא שמועה בלבד- די בהן. אמנם טוב היו עושות הנתבעות לו היו מביאות מסמכים להוכחת הטענה.
לסיכום אני קובע כי סדר הדברים היה כזה: ביום 14.3.14 ניתנה לילנה הלוואה מידיו של גדעון. מקור הכסף היה מד"ר אדי. באותו יום נחתם הסכם שכר הטרחה הקושר בין הלוואה זו לבית שכר טרחתה של לילך בתביעה כנגד המל"ל. ביום 18.3.14 , הוחתמה ילנה על שטר החוב. ביום 20.3.14 חתם התובע על המחאת חוב ועל התחייבות שלא לתבוע את ילנה. הכספים כתוצאה מתביעתה של ילנה נגד המל"ל לא התקבלו עדיין במועד הגשת השטר להוצאה לפועל.

האם הסכם ההמחאה מפקיע את זכותו השטרית של התובע:
המקרה הוא ייחודי למדי מבחינה משפטית וככל שידי הגיעה בעיון, שמא אף תקדימי. על כן הוא מצריך דיון משפטי נרחב קמעא. אציין כי מרבית הטענות בהן אדון להלן נטענו רק באופן משתמע אם בכלל, במסגרת סיכומי הצדדים אשר היו דלים יחסית.
בפרפרזה, ניתן לסכם את טענת התובע במשפט "יש לי שטר חתום" ואת טענת הנתבעות במשפט "יש לנו המחאת זכות חתומה". הצדדים לא העמיקו עד תום לעמוד על המשמעויות המשפטיות הנובעות מכך. להלן אשתדל כהבנתי לעשות כן, בבחינת "את פתח לו".
ראשית אציין כי שטר החוב, בהתאם למאפייניו הוא אכן " שטר" בהתאם לפקודת השטרות. הצדדים לא חלקו על הנחה זו. עם זאת, אני מוצא לנכון לומר כי אמנם מדובר במסמך סחיר להלכה ( לאור הפקודה), אולם ספק בעיני אם מדובר במסמך סחיר למעשה.
לדעתי שטר מן הסוג האמור אינו משמש בנוהג העולם כמסמך סחיר ואני מתקשה לראות צד שלישי בלתי מעורב מסכים להיות נסב בעד ערך של שטר כאמור. יתרונו היחיד של השטר מסוג זה על פני חוזה רגיל אמור להיות קלות הגבייה ויכולת הפירעון המידי ממנו ( אולם גם יתרון זה התגלה כלא קיים במקרה שלנו).
הראייה לאי סחירותו של השטר למעשה, היא כי הצדדים עצמם השקיפו עליו כעל חוזה. עובדה היא, שלילך מצאה לנכון להעביר אליה את הזכויות בשטר באמצעות המחאת זכות, שהיא דרך בלתי מקובלת בכל הנוגע להעברת קניין בשטרות. בנוסף, כפי שיבואר, הצדדים מסכימים כי מדובר בשטר לביטחון אשר גם הוא קרוב יותר לחוזה מאשר לשטר סחיר.
מקרה כשלנו נדון בספרות כמקרה תיאורטי בלבד. הדרך הרגילה בהעברת שטר היא באמצעות סיחור. היינו, העברת חזקה פיזית בשטר למוכ"ז או חתימת היסב בשטר לפקודה.
האם ניתן בכלל להעביר שטר באמצעות המחאת זכות? פרופ' שלום לרנר ( דיני שטרות, מהדורה שנייה התשס"ז 2007 בעמוד 175 להלן " לרנר" וראה דיון דומה במסגרת הספר המחאת חיובים תשס"ב 2002 בעמוד 95 ) כותב כך:
"...השטר הוא גם זכות חוזית, יש אפוא לבחון אם הוא ניתן להעברה גם כדרך העברת הבעלות בזכויות חוזיות רגילות, קרי- באמצעות המחאה. מבחינה תאורטית קיימות שתי אפשרויות: א. לצד הסיחור זכות שטרית ניתנת להמחאה לפי דיני המחאת חיובים...הווי אומר, נפרע או נסב רשאים להעביר את זכותם השטרית לאחר בדרך של המחאת זכות. על העברה זו יחולו הדינים הרגילים של המחאת זכויות... ב.(אפשרות שנייה ע.א) דרך ההעברה היחידה של זכות שטרית היא הסיחור. הווי אומר זכות שטרית ניתן רק לסחר אך לא להמחות. משום כך הסכם להעברת זכויות קניין בשטר, שלפיו ממשיך המעביר להחזיק בו הוא חסר תוקף."
לרנר ממשיך ואומר:
"ראוי להודות כי לדיון האמור אין ערך מעשי רב היות שנעבר של זכות שטרית נוטל בדרך כלל את השטר כדי למנוע את סיחורו לאחר העשוי להיות אוחז כשורה. גם אם נכיר בזכותו של נמחה של זכות שטרית יהא האוחז בשטר כשורה עדיף עליו... הנטייה שלנו היא להכיר ברכישת קניין בשטר גם ללא החזקה בו... הטעם העיקרי לכך...הרצון להגשים את ציפיות הצדדים באמצעות מערכת דינים קרובה לדיני המסמכים הסחירים... גישה זו מעוגנת בפסיקה ולמעשה אף בחקיקה. דיני השעבודים קובעים כי ניתן לשכלל שעבוד על שטר באמצעות רישום השעבוד, אף שההחזקה בשטר ממשיכה להיות אצל הממשכן".
ייתכן שלפנינו מקרה ההופך את הדיון לבעל ערך מעשי רב על אף דבריו של לרנר.

היעדר תמורה:
טרם אקבע דברים בשאלה שלמעלה, יש לעמוד גם על מהותה המשפטית של הטענה על פי דיני השטרות. התביעה היא במהותה הראשונית, כפי שטען התובע, תביעה בין צדדים קרובים לשטר. אלא, שילנה אינה מעלה במישרין טענות אופייניות לטענות הגנה בין צדדים קרובים ( למעט טענת העושק וכן טענה מובלעת כי מדובר בחוזה על תנאי שטרם התקיים בהן נדון בהמשך).
היינו, ילנה שהיא החייבת על פי השטר אינה טוענת בפה מלא לכישלון תמורה או להעדר תמורה. זאת מכיוון שילנה אינה מכחישה שקיבלה את הכסף ואינה מודעת באופן וודאי למקורו. למעשה ילנה אמרה בדיון:
"ת. כי זה , מה זה היה? כי זה היה עניינים שלו עם גדעון, הוא אמר שזה כסף לא של גדעון אלא שלו, ש. את יודעת ממי הכסף.
ת לא. לא מעניין אותי."
כל מה שמעניין את ילנה הוא שלא תצטרך לשלם פעמיים, לתובע לפי השטר וללילך לפי הסכם שכר הטרחה.
עיון בדברים מלמד לדעתי, כי לפנינו למעשה טענה שמהותה היא " היעדר תמורה", אלא שילנה טוענת טענה זו " באמצעות" לילך. טענת היעדר תמורה משמעותה טענה נגד צד קרוב כי השטר ניתן לכתחילה ללא תמורה ( ראה לרנר לעיל עמ' 301). טענתה הבסיסית של לילך היא כי הכסף ניתן לילנה על ידי ד"ר אדי באמצעות לילך וגדעון. מאחר וד"ר אדי חייב לילך כסף בעבור שכר טרחה, סיכמה איתו כי הכסף יחזור אליה ישירות ולא לד"ר אדי. סיכום זה משתקף בהסכם שכר הטרחה. היינו, לטענת לילך התמורה ולמעשה עסקת היסוד הייתה בין ילנה לבינה וללא כל קשר לתובע.
ברור בעיני כי השטר והסכם שכר הטרחה מתייחסים לאותו כסף ולאותה הלוואה בסך 4400 ₪ שניתנה לתובעת והיא ההלוואה היחידה שניתנה לה. התובע טען ואף הגיש מסמך לפיו כל חובותיו לד"ר אדי נפרעו. לילך לא הצביעה על מסמך כתוב עם ד"ר אדי המאפשר לה לקבל ישירות אליה את הכסף ואף הודתה כי מדובר בסיכום בעל פה וכי טרם ערכה אפילו את החשבון הסופי של שכר הטרחה עם ד"ר אדי. אין גם מחלוקת כי הסכום ניתן לעובדים על ידי ד"ר אדי מתוך מטרה לסייע לתובע להמשיך ולהפעיל את העסק.
אין להוציא מכלל אפשרות, ומכל מקום לא הוכח אחרת כנגד המסמך הכתוב, כי התובע אכן פרע את חובו לד"ר אדי. אין גם להוציא מכלל אפשרות כי התובע סיכם, כטענתו, עם ד"ר אדי כי ההלוואות שניתנו לעובדים יחזרו אליו.
יוצא כי מן הראיות שהוצגו לפנינו קשה לקבוע באופן פוזיטיבי כי השטר נוצר ללא תמורה, מאחר ומקור הכסף הנו ד"ר אדי ( אשר עדותו לא נשמעה) וכל צד טוען כי יש לו זכות חוזית לגביית הכסף מילנה. יתרה מכך, לילך לא הרבתה להיכנס ולדון בטענות הנוגעות לחיוביה שלה כלפי ד"ר אדי, בטענה כי די לה בקיומה של ההמחאה.
על כן, ניתן היה לדחות את טענת היעדר התמורה לולא הייתה לפנינו ראייה אחת ניצחת והיא המחאת הזכות. קשה להלום כי התובע היה חותם מרצונו על המחאת זכות ועל ביטול זכותו לתבוע על פי השטר- לולא היה מכיר בכך שהשטר ניתן לכתחילה ללא תמורה וללא זכות.
זאת בעיקר לאור התיאור, אותו קיבלתי כמהימן, של הזמנת התובע למשרדה של לילך וההסבר שניתן לו בדבר היעדר זכותו על הכסף. כאמור, גם הטענה החלופית שהתובע חתם בהיעדר הבנה או בטעות אינה יכולה להתקבל נוכח התמונה הכוללת של פעילותו המשפטית. המחאת הזכות מהווה אפוא ראייה ניצחת לטענת היעדר התמורה.
בהתאם למהלך עד כה- אין צורך להכריע איזו משתי האפשרויות התיאורטיות שהעלה לרנר נכונה. בין אם ניתן להמחות זכות שטרית ובין אם לא- אין מניעה לראות את המחאת הזכות כגורם ראייתי חזק המעיד על כך שהשטר ניתן לכתחילה ללא תמורה.
בהתאם לניתוח שערכנו למעלה, ניתן לקבל את טענת ההגנה של הנתבעות ולדחות את התביעה.

טענת " הזכות היא של אחר":
כיוון שפתחתי בדיון בנוגע לתוקפה של המחאת זכות שטרית, אבקש להוסיף בעניין זה אף שכאמור, אולי אין צורך להכריע בכך. טענת " היעדר תמורה" כאן אינה נוגעת לטענה ישירה של מושכת השטר נגד הנפרע, אלא לטענה שמעלה לילך, שהיא צד שלישי, ועל כן אינה טענה " קלאסית". לטעמי, אולי ניתן להשקיף על הטענה מזווית אחרת כאל סוג מיוחד של הגנת " יוס טרצי" (ius tertii " הזכות היא של אחר"). הגנה זו טובה בדרך כלל נגד צדדים רחוקים בלבד.
מהות הטענה הוסברה ב בע"א 4357/97 ( מחוזי ירושלים) בנק כללי לישראל בע"מ נ. יעקב בן מלך:
"השאלה העולה היא, האם זכאי המושך לעורר טענה בדבר פגם האוחז בזכות הקניין, אף אם פגם זה אינו נוגע לחבותו על-פי השטר וטענת היריבות באה למעשה מאינטרס של אדם אחר, הוא המוסר? התשובה לכך בדיני השטרות בדין הישראלי - להבדיל משיטות משפט אחרות או ענפי משפט אחרים, היא חיובית. זוהי למעשה טענת ius tertii המכוונת לערער את זכות העמידה של האוחז בשל הפגם בקניין ... טענה זו קיימת ומוכרת, אף אם זכות הקניין אינה מהווה תנאי מוקדם לדרישת הפירעון, שהרי זכות זו אינה נחשבת לחלק מהאחיזה. לכן גם עומדת זכות האוחז לדרוש פירעון, כאשר, למשל, הנו רק שלוח של הבעלים. ואולם, "זכות זו כפופה, כמובן, לטענות הגנה שיש לחייב נגדו. טענות אלה יכול שיצביעו על כך כי חבותו של החייב פגומה היא (' הגנה יחסית' או ' הגנה מוחלטת'), ויכול שיצביעו על כך כי זכות הקניין של האוחז פגומה היא ( הגנה של ius tertii). אך כפוף לטענות הגנה אפשריות - שהנטל להעלותן הוא על הטוען אותן - אחיזה מעניקה זכות על-פי השטר"
לרנר ( לעיל בעמ' 326) מסביר כי טענת " יוס טרצי" מקורה הוא במערכת היחסים שבין התובע לבין אחר. הדוגמאות שמביא לרנר ואשר נדונו בפסיקה נוגעות כאמור לטענות כנגד אוחז או נסב ולא כנגד הנפרע המקורי של השטר. בענייננו, ייתכן שאם נקבל את הטענה כי המחאת זכות שטרית היא תקפה- הרי שהמשמעות היא קיומה של טענת " יוס טרצי" בין צדדים קרובים. היינו, המחאת הזכות לצד שלישי יוצרת פגם בזכות הקניין של הנפרע המקורי ולא של אוחז.
בהתאם לצורך לצמצם הליכים משפטיים הרי שכאמור צירפנו להליך גם את לילך שהיא הצד השלישי ודנו בכל הטענות במאוחד.
לדעתי המקרה שלפנינו מבהיר מדוע יש לקבל את החלופה הראשונה שמציע לרנר ולקבוע כי ניתן להמחות זכות שטרית. לאחר שקבעתי כי התובע חתם על המחאת הזכות, הרי שמן העובדות ברור לכל כי התובע התכוון לבטל את זכותו בשטר. לולא נסכים כי ניתן להמחות את הזכות הרי שייוצר מצב שגוי מבחינה מהותית, בו לתובע נותרה זכות תביעה שטרית על אף שהזכות במהותה הועברה ללא כל ספק לאחר. דחיית הטענה לא תתרום דבר מבחינה מהותית אלא רק תיצור הידיינויות נוספות במסגרת הליכים משפטיים אחרים.
כפי שאמר לרנר, טענה זו לא תעמוד כנגד אוחז כשורה אשר נהנה מתקנת שוק ( שהיא אחד היסודות העיקריים לדיני השטרות). עם זאת, לטעמי אין מניעה וזו אף מדיניות רצויה כדברי לרנר, להחילה על הנפרע המקורי אשר ממילא ניתן להעלות כלפיו טענות הגנה " חוזיות" במהותן.
לכל הפחות אציע כי ניתן לקבוע כך לגבי שטרות חוב מן הסוג שלנו אשר כאמור הם סחירים להלכה אך לא למעשה וממילא כל הצדדים משקיפים עליהם בפועל כעל חוזים לכל דבר ( וכאמור- הראייה היא עצם העובדה שנעשה שימוש במכשיר של המחאת הזכות).
למעשה בפסיקה כבר נקבע לא אחת כי גם סיחור שטר בדרך של היסב דומה במהותו להמחאת זכות. כך למשל בעא 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה:
"ההיגיון הטמון מאחורי שיוך ההרשאה מכוח מצג לדיני החוזים טמון בדמיון הרב שבין היסב שטר להמחאת זכות...המחאת זכות הינו חוזה, ובדומה היסב שטר הינו התקשרות חוזית שבה מועברת זכאות כלפי חייב שטרי ( מושך)"
עוד נקבע עא 274/79 מואפק רפיק עבדאללה חורי ואח' נ' חסן מוחמד כנען:
"טול, למשל, סוגיה אחרת, השייכת לדיני השטרות, ואשר גם לעניינה נדרש הכתב לצורך יצירת ההתחייבות; אין ספק, שהעברת הקניין בשטר יכול שתיערך גם בעיסקה בעל-פה, בין על יסוד האמור בסעיף 59 לפקודת השטרות [ נוסח חדש] ובין על יסוד דיני הקניין הרגילים".
לכך יש להוסיף את העובדה שצין לרנר לפיה ניתן לשכלל משכון על שטר גם ללא העברת החזקה (אף כי יש להעיר שהדוגמה אינה זהה, שכן שכלול משכון מחייב את רישומו מה שאמור להלכה להקל על ביצוע "בדיקת נאותות" לשטר טרם סיחורו, מה שאין כן המחאת זכות).
לאור כל האמור, נראה לי שניתן לקבוע כי המחאת הזכות מפקיעה למעשה את זכות התביעה השטרית ולמעשה את זכות הקניין של התובע בשטר וגם משום כך יש לקבוע כי התביעה נדחית.

חוזה על תנאי:
טענה נוספת שאני מוצא שיש לקבל היא טענת חוזה על תנאי. הגם שהנתבעות בסיכומיהם אינן מעלות טענה זו במפורש הרי שמשום מה התובע עצמו התנדב במסגרת סיכומיו ( סעיף 13 ואילך) להסביר כי לטעמו מדובר בשטר ביטחון.
שטר ביטחון, להבדיל משטר פירעון הוא שטר המקנה זכות לפירעון רק בקרות אירוע מסוים המוסכם על הצדדים ( לרנר עמ' 310). התובע עצמו מודה ולא הייתה על כך מחלוקת, כי האירוע המזכה בענייננו הוא קבלת הכספים מהתביעה כנגד הביטוח הלאומי.
מאחר וקבעתי למעלה כי עובר להגשת התביעה לא אירע האירוע המזכה, הרי שממילא אין הוא זכאי להציג את השטר לפירעון.
כדברי הנשיא ברק אשר התובע עצמו ציטט בסיכומיו: "כאשר האוחז לביטחון ינסה לתבוע על פי השטר, לפני כשלון העסקה הרי במעשהו זה הוא מבצע גזל כלפי נותן הביטחון".

כפייה ועושק:
לטענת הנתבעות, החתימה על השטר בטלה משום שנחתם בכפייה או עושק. הטענה נסמכת על עדות ילנה כי התובע התנה את המשך עבודתה בחברה בחתימה על השטר. בנסיבות העניין, על אף שגרסתה העובדתית של ילנה מקובלת עלי, לא מצאתי ממש בטענה לכפייה או לעושק.
על אף שמדובר במסגרת של יחסי עבודה כלשהם בין ילנה לבין התובע ועל אף שבמסגרת של יחסי עבודה קיימת נטייה להקל בפרשנות המונחים כפייה או עושק, לא מצאתי כי התקיימו התנאים לכך לפנינו.
כך קבע לאחרונה בית הדין הארצי עע ( ארצי) 12029-11-13 יוליוס מלק נ' מדינת ישראל הקריה למחקר גרעיני:
" בנסיבות המקרה, על המערער היה לבחור בין חתימה על הסכם הפרישה וקבלת תנאי הפרישה המועדפים לבין ניהול מאבק בקשר לפיטוריו מעבודה, נוכח העובדה שהובהר לו כי ככל שלא יחתום על הסכם הפרישה תנקוט קמ"ג הליך של פיטורים, ואז לא יוענקו לו תנאי הפרישה. אכן, מנקודת מבטו של המערער, היה עליו לבחור בין שתי אפשרויות גרועות... אולם, מצב דברים זה אין משמעותו " כפיה" כמשמעותה בסעיף 17 לחוק החוזים, אלא בחירה בין שתי אפשרויות, גם אם לשתיהן חסרונות בעיניו של המערער ... לעניין זה יפים דבריו של בית המשפט העליון בעניין מאיה [ ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד בע"מ פ"ד מח(5) 705,בע' 740]:
"לחצים שונים ( כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים וכיוצא בזה), אינם פוגמים ככלל בחופש הרצון החוזי. אך ורק לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי ייחשבו כפגמי רצון. כדי שתוכר עילת כפייה, חייבת להיווצר פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר. בלי למצות אפשר לומר כי חופש רצון חוזי הוא מצב שבו ניצבת לפני המתקשר בררה סבירה אחרת. אם ישנה בררה סבירה, הרי שאין לומר כי נפגם הרצון החוזי".
אני סבור אם כן, כי גם בענייננו לא התקיימו יסודות חוק החוזים באשר לכפייה או לעושק. הדבר נכון במיוחד בשעה שאת ילנה, כאמור לא מאוד עניין, למי היא חייבת את הכסף וכי כל זה היה " עניינים שבית התובע ובין גדעון". כך שלא ניתן לומר שהופעלו עליה לחצים משמעותיים. אדרבא ילנה עצמה אמרה במפורש, כפי שהדגיש התובע בסיכומי התשובה, כי התובע לא איים עליה (עמ' 11 שורה 15)
עוד אציין למעלה מן הצורך כי אני סבור שבכל מקרה אין ילנה חייבת לשלם פעמיים גם ללילך וגם לתובע. הסכם שכר הטרחה הקובע במפורש כי " בנוסף לשכר הטרחה יחויב העובד להשיב את סכום המקדמה שקיבל במעמד החתימה על הסכם זה". היינו, התובעת צריכה להשיב את הכסף שקיבלה במעמד החתימה- אותו ולא אחר. ככל שהיה נקבע כי על ילנה להשיב את הכסף לידי אדם אחר, הרי שממילא פוקע החיוב הקבוע בהסכם שכר הטרחה.
לא מצאתי לנכון לדון או להכריע בטענות הנוגעות להתנהלות האתית של ילך בעניינים אלו או אחרים. אין זה המקום לדון בהן והן אינן רלוונטיות להכרעה במחלוקת. כך גם לגבי האמור בסיכומי התשובה כאילו לילך נתנה הלוואה ללקוח בעד שכר טרחה והדבר אינו חוקי. טענתה של לילך היא כי קיימת לה זכות חוזית כתוצאה מיחסיה עם ד"ר אדי- נותן ההלואה, לגבות את הכסף מהעובדים. פסק דין זה לא עסק ביחסים בין לילך לד"ר אדי ולא קבע דבר בעניין זה. כל שנקבע הוא במסגרת היחסים בין הצדדים לתיק.
סוף דבר- התביעה נדחית. התובע ישלם הוצאות ושכר טרחה בסך 800 ₪ לכל אחת מהנתבעות.
בקשת רשות לערער על פסק הדין ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 15 יום.

ניתן היום, ‏י"ח/אייר/תשע"ז ‏14/05/2017 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: שאדי געברי
נתבע: ילנה בלוברוב
שופט :
עורכי דין: