ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עו"ד שמחה ניר נגד הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב :

בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופט י' אנגלרד

המערער: עו"ד שמחה ניר

נ ג ד

המשיב: הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב

ערעור על פסק דינו של בית המדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 19.5.98 בתיק בד"א 10/97 שניתן על ידי כבוד אב"ד י' צמח וחברי ביה"ד ע' רוזן וא' מקובר

בשם המערער: בעצמו ועו"ד ישעיהו לויט
בשם המשיב: עו"ד עמוס ויצמן

בבית המשפט העליון

פסק-דין

השופט ת' אור:

1. המערער הורשע בשני פרטי אישום של עבירות משמעתיות על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו, ונדון להשעיה בפועל לתקופה של חודש אחד ולהשעיה על תנאי לתקופה של שישה חודשים. ערעור שהוגש על ידי המערער לבית הדין המשמעתי הארצי נדחה, ועל כך הוגש ערעור זה. הערעור מופנה כלפי הרשעת המערער בכל אחד מפרטי האישום, ולחילופין כלפי העונש שהוטל עליו.

פרט האישום הראשון
2. פרט האישום הראשון מתייחס לשתי בקשות לרשות ערעור, שהגיש המערער לבית המשפט העליון, על שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע. בפסקי דינו דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע ערעור של שני נאשמים, אותם ייצג המערער, אשר הורשעו על ידי בית המשפט לתעבורה בעבירה של נהיגה במהירות מעל המותר.

בשתי הבקשות לרשות ערעור נקט המערער לשון דומה, בה התייחס אל קביעותיו ופסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערער מזכיר שמו של שופט שנאלץ לפרוש מן המערכת השיפוטית, וטוען שמעשיו של השופט, אשר דן בעניינם של שני לקוחותיו "חמורים שבעתיים" ממעשיו של אותו שופט. בין היתר, אומר המערער בשתי הבקשות לרשות ערעור:

"מה שעשה השופט (כאן בא שמו של השופט - ת"א) אשר ישב בדין בערעור נשוא בקשה זו, חמור שבעתיים. משום שהוא לא דיבר סרה בבית המשפט העליון, אלא התנהג ברוח זו".

"כאשר כבוד בית המשפט העליון מחליט לעשות סדר ומוציא מתחת ידו פסק דין בן עשרים ושניים עמודים ובית משפט נמוך ממנו לא מתייחס אליו, תחת זאת הוא מתייחס לפסקי דין נושנים של ערכאות נמוכות יותר. אין ביזיון גדול מזה, הן לכבוד בית המשפט העליון והן למערכת המשפטית כולה".

"אבל השופט ... ביזה לא רק את בית המשפט העליון, אלא גם את המבקש ובא כוחו ... בא השופט ובמקום להכריע בין עמדות הצדדים, הוא למעשה זורק לחלל שתיים שלוש 'שורות תחתונות' וכן 'מדקלם' חצי פיסקה מטיעוניו השדופים וחסרי הערך של בא כוח המדינה, מבלי להתייחס שלדברים אלה ניתנה על ידי בא כוח המבקש תשובה ברורה ועליו השופט, להכריע במחלוקת - ולא לשים עצמו פה לאחד הצדדים".

"שופט אשר מבזה כך את החוק, את כבוד בית המשפט העליון ואת המתדיין ועורך דינו - ובכך, כאמור, הוא מבזה את מערכת המשפט כולה - צריך בית משפט נכבד זה להעמידו במקומו, ליתן רשות ערעור על פסק דינו, וליתן פסק דין המשפיל אותו עד כדי כך שיפשוט לאלתר את גלימת השופט ויילך בעקבות חברו (כאן בא שמו של שופט אשר פרש ממערכת השיפוט - ת"א) ... מבלי לחכות שיינקטו נגדו אמצעים מכוח החוק".

"הגם שפסק דינו של כבוד בית המשפט המחוזי אין לו תקומה ואין לו ערך, אין זה מעשי ואין זה צודק להשיג כאן, במסגרת הבקשה לרשות ערעור, על החלטת השופט ... כשם שמשיגים על החלטה שיפוטית הראויה לשמה, משום שהשופט ... לא שפט, לא החליט ולמעשה לא השקיע כל מחשבה בתיק אשר היה לפניו, לא ייתכן שכבוד בית המשפט העליון, במסגרת הליך הרשות לערער, יעשה את המלאכה אשר צריך היה לעשות כבוד בית המשפט המחוזי - ולא עשה".

השופט מלץ, אשר דן בשתי הבקשות לרשות ערעור כשופט בבית המשפט העליון, העביר לטיפולה של לשכת עורכי הדין את שתי הבקשות, בסברו שהסגנון בו נקט המערער בשתי הבקשות אינו ראוי לעורך דין.

3. שתי הוראות בכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו1986-, חולשות על ענייננו. סעיף 2 לכללים קובע:

"עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט".

סעיף 32(א) לכללים קובע:

"עורך דין ישמור בעמידתו לפני בית המשפט על יחס כבוד לבית המשפט, תוך הגנה על זכויות לקוחו בהגינות, במסירות ותוך שמירה על כבוד המקצוע".

כמו שתי הערכאות הקודמות, גם דעתנו היא שהלשון בה נקט המערער אינה ראויה ויש בה גם פגיעה בכבוד המקצוע וגם פגיעה בכבוד בית המשפט. באשר לסגנון בו על עורך דין לנקוט, לבל יגלוש ללשון שאינה נקיה, נאמר בעל"ע 9/89 רמי יובל נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע (פ"ד מד(1) 705, 707):

"כבר נאמר ונקבע לא אחת, שהשאלה, אם דברים שאמר או כתב עורך דין עומדים במבחן ההתבטאות וההתנהגות ההולמות עורך דין, תלויה לא רק בתוכן הדברים. יש חשיבות גם לדרך בה נאמרים הדברים מבחינת סגנונם. חובתו של עורך דין לפעול במסירות, בנאמנות וללא מורא עבור לקוחו אינה צריכה להביאו לומר את הדברים בלשון פוגעת ובלתי מנומסת. לשונו וסגנונו של עורך דין אינם יכולים להיות לשון וסגנון של שוק, ואל להם להיות מנוסחים בלשון פוגעת ומעליבה. כבודו של מקצוע עריכת הדין תלוי גם בכך שהדברים, הנאמרים ומושמעים על ידי עורך דין, יהיו מנומסים ומאופקים, ועל עורך דין להימנע מלתת דרור לכעסו בלשון שאינה נקייה - בין נאמרת ובין נכתבת (ראה על"ע 10/81; על"ע 6/82; על"א 15/83)".

בענייננו המערער נקט לא רק בלשון מעליבה, אשר לא היתה דרושה לצורך ההליך בו נקט בשם מרשו, אלא שהוא הרחיק לכת עד כדי חלוקת ציונים לשופט בית המשפט המחוזי, ביחסו לו שהוא מבזה את המערכת השיפוטית; ביחסו לו שהוא "מדקלם" חצי פיסקה מטיעוניו השדופים וחסרי הערך של בא כוח המדינה; ובקוראו "להעמיד את השופט במקומו וליתן פסק דין המשפיל אותו עד כדי שיפשוט לאלתר את גלימת השופט וילך בעקבות חברו ... מבלי לחכות שיינקטו נגדו אמצעים מכוח החוק". על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא אומר ש"אין לו תקומה ואין לו ערך"; וכן כי אין הוא ראוי שישיגו עליו, כשם שמשיגים על החלטה שיפוטית הראויה לשמה "משום שהשופט לא שפט, לא החליט ולמעשה לא השקיע כל מחשבה בתיק שלפניו".

הנה כי כן, לא רק לשון מעליבה נקט המערער, אלא גם פגע בכבוד בית המשפט בצורה בוטה. הסיגנון המעליב בו נקט המערער אינו ראוי לעורך דין והוא בודאי אינו עולה בקנה אחד עם חובתו של עורך דין לשמור על כבוד בית המשפט. גם אם טעה בית המשפט המחוזי, והיה מקום לשנות בערכאת ערעור את פסק דינו, אין זה מצדיק נקיטת לשון מעליבה נגד בית המשפט וקריאה לסילוקו בבוז של השופט מהמערכת השיפוטית. אכן, אין ספק שהלשון בה נקט המערער אינה ראויה כלל ובדין הורשע בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע כשנקט בלשון כמצוטט לעיל. לדאבוננו, גם בטיעונו בפנינו טרם השכיל המערער להבין כי הלשון בה נקט לא עולה בקנה אחד עם חובתו של עורך דין לשמור על כבוד המקצוע, כמו גם על כבוד בית המשפט. הוא לא הסס לחזור על גירסתו בערכאות הקודמות, על פיה הלשון בה נקט הינה "תקנית" ואין לראות בה התנהגות שאינה אתית מצד עורך דין.

פרט האישום השני

4. העובדות המתייחסות לפרט האישום השני, כפי שצויינו על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי, הן כדלקמן:

"המערער קיבל יפוי כוח חתום לייצג נאשם בבית המשפט. ביום הדיון, 1.11.93, ישב המערער באולם הדיון בבית המשפט לצידו של הנאשם, אולם לא הודיע לשופט כי הוא מייצג את הנאשם. יתירה מזו, השופט שאל את המערער בתחילת הדיון אם קבוע לו בפניו תיק כלשהוא והמערער השיב בשלילה.

הנאשם באותו תיק החל לייצג עצמו, ורק כאשר במהלך הדיון ביקש התובע להגיש צילום כראיה מטעם התביעה, הודיע לפתע המערער לשופט כי הוא מייצג את הנאשם מרגע זה ואילך והגיש לו את יפוי הכוח המסמיכו לייצג את הנאשם".

מסתבר, שלמערער היה באמתחתו יפוי כוח חתום על ידי מרשו לייצגו כבר מתחילת הדיון. אך המערער החליט, מנימוקים טקטיים, לא לגלות את הדבר לבית המשפט ולהתחיל בייצוג הנאשם רק באותו שלב של הדיון אשר ייראה לו. בטענותיו בפנינו, הסביר את פשר התנהגותו בכך, שכשמיוצג הנאשם על ידי עורך דין מקפידה התביעה יותר בהופעתה בפני בית המשפט, ואם יש צורך "דואגת למקצה שיפורים". כוונתו היתה, איפוא, שהמשפט יתנהל כאילו אין הנאשם מיוצג, ועל רקע זה, בעת שהוא ימצא זאת לראוי, יצטרף לדיון על סמך אותו יפוי כוח אשר באמתחתו.

גם בפרט אישום זה, ברי בעינינו, שהתנהגותו של המערער היתה בלתי הולמת. ברור מהעובדות, כפי שנקבעו, כי המערער פשוט אמר לשופט דבר שאינו אמת: על אף שהיה לו יפוי כוח לייצג נאשם, אשר עניינו היה קבוע בפני אותו שופט, אמר לשופט שאין לו כל תיק בפני בית המשפט.

וכבר נקבע בבית משפט זה, כי:

"אין צריך לומר, כי על פי אמות המידה של האתיקה המקצועית, אין עורך דין יכול לתת דרור להתנהגותו ולטיעונו ולהעלות ביודעין כל שקר לקידום עניין לקוחו" (ע"פ 236/88 איזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 485, עמוד 512 ג').

ראוי גם להדגיש, שאין מדובר במקרה בו הלקוח-הנאשם ביקש מסנגורו שלא ייצגו אלא מרגע שיאמר לו, ובשלב מסויים ביקש את תחילת הייצוג מסנגורו. העובדות היו כאלה, שלמערער היה ייפוי כוח לייצג את הנאשם כבר מתחילת הדיון, ורק מנימוקים טקטיים בחר המערער להתחיל בייצוג בפועל משלב מסויים. ברור מכל מקום, שהוא הטעה את בית המשט לחשוב שאין הוא מייצג אף נאשם מבין הנאשמים שהוזמנו אותו יום לדיון.

5. למערער היו שתי טענות נגד הרשעתו בפרט אישום זה. הטענה האחת היתה, שלא הוכחו כנדרש העובדות המהוות את התשתית העובדתית של האישום. אלה נכללו, אמנם, בהחלטה של בית המשפט לתעבורה, אך המערער הכחיש אותן בתצהיר (אך מבלי שפרט את הגירסה האמיתית, לטענתו, של העובדות).

דין הטענה להדחות. בית הדין המשמעתי רשאי היה לצאת מהנחה, שהגירסה המופיעה בהחלטת בית המשפט לתעבורה משקפת את עובדות המקרה, בפרט שהמערער לא מסר גירסה משלו. יתר על כן, מדבריו של המערער בפנינו, בהם הסביר את פשר התנהגותו כשאמר לשופט שאין לו כל תיק בפניו, ניתן ללמוד שהעובדות היו כפי שנקבעו על ידי בית הדין.

6. טענה אחרת של המערער היתה, שלא ניתנה לו אפשרות לענות לתלונה שהוגשה נגדו קודם שהוגשה נגדו הקובלנה לבית הדין. מסתבר, שמכתב אשר נשלח אליו ובו התלונה לא הגיע אליו. הועד המחוזי לא ידע על כך, ויצא מתוך הנחה שהמערער בחר שלא להגיב על התלונה, ועל כן הגיש נגדו את הקובלנה.

סעיפים 1 ו2- לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב1962- (להלן: כללי סדרי הדין) קובעים:

"1.
הוגשה לקובל תלונה על עבירת משמעת של עורך דין והוא סבור שיש מקום להגיש קובלנה על פיה, ימציא העתק התלונה לעורך הדין, ויתן לו הזדמנות להשיב בכתב על התלונה; הגיעה לקובל ידיעה על עבירת משמעת שלא בדרך תלונה והוא סבור שיש מקום להגיש קובלנה על פיה, יודיע על כך, בכתב, לעורך הדין ויתן לו הזדמנות להשיב בכתב.

2.
הומצא לעורך דין העתק תלונה או הודעה כאמור בסעיף 1, ישיב עליה תוך 14 יום מיום ההמצאה או תוך תקופה ארוכה יותר שקבע הקובל או הסכים לה לפי בקשת עורך הדין; משעברה תקופה זו רשאי הקובל להגיש קובלנה אף אם לא השיב עורך הדין".

על פי האמור בסעיפים אלה, לא היה מוצדק להגיש את הקובלנה נגד המערער קודם שקיבל את כתב התלונה לתגובתו, ולפני שחלף הזמן האמור בסעיף 2. אך עדיין שאלה היא, אם על אף זאת, יש לפסול את ההליך שננקט נגדו. בפני בית הדין מסר המערער את גירסתו וניתנה לו אפשרות מלאה להתגונן. האם בנסיבות אלה יהיה מוצדק לפסול את הדיון כולו בפרט האישום השני?

נראה לנו, כי יש להשיב על כך בשלילה. במהלך הדיון ניתנה, כאמור, למערער הזדמנות מלאה להעלות את מלוא טענותיו ואין ספק שלא נגרם לו כל עיוות דין, כשהחליט בית הדין לפסוק על פי העובדות, אשר הוכחו בפניו. בנסיבות אלה, אין זה סביר, שבגלל טעות של הועד המחוזי, בכך שהניח שהמערער קיבל את התלונה ולא השיב עליה, יבוטל ההליך המשמעתי, הנוגע לפרט האישום השני.

ניתן ללמוד ולהקיש לענייננו מסעיפים 39 ו40- לכללי סדרי הדין. סעיפים אלה קובעים:

"39.
בית הדין רשאי להרשיע נאשם בעבירת משמעת שאשמתו בה מתגלית מן העובדות שהוכחו בפניו אף אם עובדות אלה לא נטענו בקובלנה, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן.

40.
בית הדין רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שנתגלו מן העובדות שהוכחו בפניו, אך לא יטיל עליו בגזר דינו אלא עונש אחד בשל אותו מעשה".

הנה כי כן, עולה מסעיפים אלה, שבתנאים האמורים ניתן להרשיע נאשם בעבירות אשר העובדות הנוגעות להן לא נטענו בקובלנה או שהעבירות עצמן לא נכללו בה. מכך ניתן להסיק, שניתן להרשיעו גם בעבירות על פי עובדות אשר לא נטענו בתלונה שהוגשה נגדו. העיקר הוא, שניתנה לנאשם האפשרות להתגונן, ולא ייגרם לו עיוות דין. על אותו משקל, ניתן לקבוע שכשמוגשת קובלנה והנאשם מורשע על פיה, הרי אף אם עקב טעות לא נתקבלה קודם התלונה על ידי הנאשם, ההליך כולו אינו פגום, ובלבד שניתנה לנאשם אפשרות מלאה להתגונן, ולא נגרם לו כל עיוות דין.

אשר על כן, יש לדחות את הערעור גם על ההרשעה בפרט האישום השני.

7. העונש שהוטל על המערער אינו מצדיק התערבות. נסיבות ביצוע העבירות ומהותן, בצירוף העובדה שגם בטיעון בפנינו חזר המערער והצדיק את התנהגותו בשני פרטי האישום, ומכאן שלא למד לקחו, מהווים נימוקים טובים לדחיית הערעור גם על העונש.

הערעור על כל חלקיו נדחה.

השופט י' זמיר:
אני מסכים.

השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, כד' בתשרי התש"ס (4.10.99).

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98040450.E01 /עכב


מעורבים
תובע: עו"ד שמחה ניר
נתבע: הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב
שופט :
עורכי דין: