ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין צ. ד . נגד עירית תל-אביב-יפו :

התובע:
צ. ד .

נגד

הנתבעת:

עירית תל-אביב-יפו

פסק דין

רקע וטענות הצדדים

בפני תביעת נזיקין בגין עוולת הרשלנות.
התובע צ.ד., יליד 1949 )להלן: "התובע") ביקר ביום 22.08.09 בשעות אחה"צ, בחוף " פרישמן" בת"א שבהחזקתה ובניהולה של עיריית תל אביב-יפו ( להלן: "הנתבעת").
לאחר שהיה קצרה על חוף הים, בערך בשעה 16:00 נכנס התובע למים והתקדם בהליכה במים עד שהמים הגיעו לגובה המותניים שלו . לפתע הגיע גל גדול שהפיל אותו בכוח רב לתוך המים והוא החל לטבוע ואף איבד את הכרתו. הרוחצים שראו את המקרה קראו למצילים שמיהרו אל התובע ומשו אותו מן המים, הביאו אותו לחוף מבטחים, טיפלו בו טיפול ראשוני ובמקביל הוזמן אמבולנס ממגן דוד אדום. התובע אושפז בבית החולים איכילוב וכעבור שלושה ימים הועבר לבית חולים אסף הרופא, שם אושפז עד ליום 30.8.09 והועבר לאחר מכן לבית חולים שיקומי לוינשטיין שם שהה עד ליום 21.10.09. הביטוח לאומי הכיר בנכות בשיעור 40% לצמיתות שאושרה בחוו"ד שהוגשה מטעם התביעה . מקורו של הנזק הוא מוקד המחלוקת שלפנינו.
בהחלטת מתאריך 11.06.14 הצעתי לצדדים להגיע לפשרה אך משלא השכילו להגיע להסדר בינם לבין עצמם וגם לא היו מוכנים להסמיך את בית המשפט להכריע בסכסוך על דרך הפשרה, לא היה מנוס מלקבוע תיק זה להוכחות ומלהכריע בתיק זה לפי בעקרון של "ייקב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב').
התקיימו שלושה דיוני הוכחות והוגשו סיכומים בכתב ע"י ב"א כוח הצדדים.
לטענת ב"כ התובע המלומד התרשלו המצילים בהוצאתו מן המים כך שלא נשאו אותו כראוי אלא גררו אותו על הקרקע ומקור הנזק הוא מנשיאה רשלנית זו. ב"כ הנתבעת המלומד טוען שאם נגרם נזק לתובע הוא נגרם כתוצאה מן הגל שהפיל את התובע בחוזקה אל הקרקע. המצילים עשו תפקידם כראוי ובמקום הגשת תביעה זו היה על התובע להודות להם על הצלתו.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית – עוולת הרשלנות.
עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסעיף 35 לפקודת הנזיקין הקובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."

סעיף 36 לפקודת הנזיקין מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות ( מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983)) (להלן: "פרשת ועקנין"). המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו ( סעיף 64 לפקודה).
קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות ( ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] מיום 19.3.2007; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, [פורסם בנבו] מיום 4.1.2009; ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, [פורסם בנבו] מיום 7.9.2011; ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] מיום 15.7.2013).
לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה ( Proximity) או הרעות ( Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמטיבית על המזיק.
במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו ( וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619), שכן הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות הענין ( ראו ע"א 559/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בעמ' 652).
לעינייננו אין ספק שעיריית ת"א חבה בחובת זהירות לבאים לחופי הרחצה שבשטחה.
אין ספק גם לגבי חובת הזהירות הקונקרטית שבה חייבים מצילי העיריה כלפי התובע והחובה הקיימת להוציאו מן המים בצורה הכי בטיחותית שניתן.
וכאן אני מגיעים לשאלה הקריטית והיא האם התרשלו המצילים בעבודתם והפרו את חובת הזהירות כלפי התובע. מהעדויות ומן הראיות בתיק לא נראה לי שהוכח כי התרשלו המצילים עת משו את התובע מן המים כפי שיוסבר בהמשך . ומשכך גם אם נותר התובע עם נזק מפעולת המצילים הרי שעשו זאת במסגרת מילוי תפקידם.

לפי גרסתו של התובע הוא נכנס למים עד לגובה המותן והגיע גל גדול שהפיל אותו בחוזקה למים. עצמת הנפילה היתה כל כך חזקה עד כדי ספק אובדן הכרה כפי שהעיד התובע אך תיקן זאת בהמשך לאובדן הכרה חלקי (עמ' 17 שורה 4 לפרוטוקול :" אני אמרתי, לא הייתי בהכרה כל כך הרבה".
וגם בעמ' 20 שורה 27,28 לפרוטוקול :
ש. "אבל אתה לפני דקה אמרת שלא היית בהכרה בכלל."
ת. "הייתי קצת".
משמע הנפילה הייתה חזקה.
ובעמ' 9 שורה 23-25 : " כל העסק הזה מהמשיכה מה שקרה לי"
כך לפי עדותו.
ותמה אני איך יכול מי שהכרתו מעורפלת מחבטה חזקה כ"כ להיות בטוח שהנזק שלו דווקה מהוצאתו מהמים ולא מהנפילה לקרקעית הים, טרם הגעת המצילים. י ש לזכור שלפי גרסתו התובע שהה במים רדודים עד שהגיע הגל כך שהקרקעית קרובה לגופו בזמן הפלת הגל את גופו אל הקרקעית.
לא זו אף זו במכתב השחרור מבית החולים איכילוב מיום 22.8.09 נכתב כי בערב קבלתו נחבל מספר פעמים מקרקעית הים עד שנמשה ע"י מציל. סיכום האישפוז מבית החולים אסף הרופא מתאר סיפור דומה רק שהפעם לא סופר על איבוד הכרה. גם ממסמכים נוספים שצירף התובע ומוזכרים בסעיף 3 בעמ' 3 לסיכומי הנתבעת, עולה שבתוך הים היה אירוע טראומטי, בו נחבל התובע קשות בעניין הוצאתו של התובע מן המים, העידו בנו ובתו של התובע והמצילים מטעם הנתבעת. עדויות ההגנה סתרו את עדויות התביעה. בסיכום ולאחר שמיעת העדויות לרבות המומחים שהעידו (וניתוח עדויות המומחים בסעיפים 6,7 לעמ' 5 וסעיפים 8,9 לעמ' 6 לסיכומי ההגנה מקובלים עלי), אני מתרשם כי התובע הוצא מן המים ע"י אחיזה מסודרת ומן החוף פונה באמצעות אלונקה אל האמבולנס. התובע לא הצליח להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולהוכיח כי המצילים נקטו בפעולה רשלנית ואין מקום להיפוך נטל הראיות בתיק זה (וטיעוני ההגנה בסעיפים 28 ו 29 בסיכומיה מקובלים עלי) . ודוק: אין לי ספק כי אדם לא אמור להיות מפונה מן המים כשראשו נגרר על החול אך התובע לא הצליח להוכיח שזה אכן מה שקרה.
לא רק זאת אלא שלא הוכח שהנזק שנגרם יש לו קשר סיבתי לפעולות המצילים.
למרות שבשלב זה אנו פטורים מלהמשיך ולדון בשאלת הקשר הסיבתי בין נזקו של התובע לפעולת המצילים אומר בקצרה בכל זאת כי גם כאן לא הצליח התובע להוכיח את טענתו . לעניין זה התייחסו שלושת המומחים הרפואיים בתיק. בנוגע לחוות הדעת של המומחים מקובלת עלי חוות דעתו של מומחה בית המשפט כי לא ניתן לקבוע ע"פ הנזק בלבד אם נחבל מן הקרקעית או מפעולות המצילים.
לסיכום אפשר לאמר כי לא הוכיח התובע את תביעתו. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני קובע כי לא הצליח התובע להוכיח את תביעתו בנוגע לרשלנות המצילים, ואף לא להוכיח כי הנזק נגרם מפעולתם.
דיון בשאלת הנזק

על אף שפטרנו את הנתבעת בשאלת החבות והרי שחופשיים אנו מלדון בשאלת הנזק, ראיתי לנכון להתייחס בקצרה גם לסוגיה זו.
התביעה טוענת בתחשיבי הנזק שהגישה שמגיע לתובע פיצוי בסך 430,254 ₪ בגין ראשי הנזק שלהלן: כאב וסבל, הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, עזרה לזולת לעבר ולעתיד.
ההגנה טוענת שגם אם התביעה היתה מתקבלת הרי שסכום הנזק נבלע בתשלומי המל"ל שקיבל ויקבל התובע בסך שמעל 700,000 ש"ח.
לדידי, גם אם הייתי מקבל את טענות התביעה על התרשלות הנתבעת במעשיה, היה מקום לקבל את טענת ההגנה על כי תביעת התובע נבלעת בתגמולי המל"ל והתביעה היתה נדחית ממילא.

סוף דבר

התובע לא הוכיח את תביעתו ולכן התביעה נדחית בזאת.
התובע ישלם את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעת בסכום כולל של 18,000 ₪.

המזכירות תמציא פס"ד זה בדואר רשום לצדדים

ניתן היום, ג' אייר תשע"ז, 29 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: צ. ד .
נתבע: עירית תל-אביב-יפו
שופט :
עורכי דין: