ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלדר עוז נגד פיבי אפריאט :

בפני כבוד הרשם הבכיר ראמי נאסר

התובע:

אלדר עוז

נגד

הנתבעת:

פיבי אפריאט

פסק דין

בפניי תביעה כספית של התובע נגד הנתבעת ע"ס 19,000 ₪.

פתח דבר

התובע ובמועדים הרלוונטיים לתביעה, שכר מהנתבעת בשכירות משנה חנות ברח' שמריהו לוין 9 בחיפה (להלן: "החנות"). לנתבעת זכות של דייר מוגן בחנות בהתאם להסכם שכירות מוגנת עם חברת ב.צ. טקסטיל (1990) בע"מ (להלן: "חברת טקסטיל").

התובע טוען, כי במסגרת ניהול הליכים משפטיים בין חברת טקסטיל לבין הנתבעת והתובע, נאלץ התובע לשלם לחברת טקסטיל סך של 9,000 ₪ למרות שאותו סכום שולם על ידו בעבר לנתבעת , וכי על הנתבעת חלה אחריות לפצותו ו/או לשפותו בסכום זה ובסכום נוסף של 10,000 ₪ בגין הוצאות משפט ששולמו באותם הליכים משפטיים .

הנתבעת מכחישה בכתב ההגנה טענות התובע וטוענת, כי אם התובע התנדב לשלם לחברת טקסטיל כספים, אין לו אלא להלין על עצמו ואין בכך כדי להקנות לו עילת תביעה נגד הנתבעת.

ביום 24.11.2016 התקיימה ישיבה מקדמית שבמהלכה נעשו ניסיונות להביא את הצדדים לפשרה, ולכל הפחות להסכמות דיוניות. סברנו כי נכון וראוי היה לנסות ולהביא את הצדדים לידי פשרה, אך הדבר לא צלח, משכך קבעתי ישיבת הוכחות ליום 23.02.2017.

ביום 23.02.2017 התקיימה ישיבת הוכחות שבמהלכה נחקרו התובע ובנה של הנתבעת ובסוף הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה לצורך מתן פסק דין לגופו של עניין .

עיקר טענות התובע

על פי הנטען בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית , בין הנתבעת לבין חברת טקסטיל נחתם לפני שנים רבות הסכם שכירות מוגנת בגין מספר חנויות השוכנות ברח' שמריהו לוין בחיפה.

החל מיום 01.01.2013, שכר התובע מהנתבעת אחת החנויות לפי חוזה שכירות משנה תמורת דמי שכירות חודשיים בסך 3,000 ₪ , כאשר מתוך סכום זה הייתה אמורה הנתבעת להעביר לחברת טקסטיל סך של 1,500 ₪ בגין כל חודש שכירות . יחד עם זאת, הנתבעת מעולם לא שילמה דמי שכירות לחברת טקסטיל חרף העובדה, כי דמי השכירות שולמו ע"י התובע כסדרם.

נטען, כי חברת טקסטיל החליטה להגיש תביעה כספית בבית משפט השלום בחיפה נגד הנתבעת והתובע ( ת"א 42408-02-14). לאחר קבלת כתב התביעה, ולמרות שהתובע עמד בכל התחייבויותיו הכספיות, ובמטרה לשמור על מקום פרנסתו ושלא להסתבך לריק בהליכים משפטיים, הגיע הוא להסכם פשרה עם חבר ת טקסטיל אשר במסגרתו שילם התובע לחבר ת טקסטיל סכום של 18,000 ₪ בגין דמי שכירות לתקופה שבין החודשים יולי-דצמבר 2014 (3,000 ₪ עבור על חודש שכירות) . הסכם הפשרה אושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין. נטען, כי בטרם הגעה להסכם פשרה התרה התובע בנתבעת ליישב את המחלוקת מול חברת טקסטיל, אך לשווא.

לטענת התובע, הוא שילם את דמי השכירות הן לחבר ת טקסטיל והן לנתבעת בתקופה חופפת עבור החודשים יולי - ספטמבר 2014. נטען עוד, כי גם במסגרת ניהול ההליכים המשפטיים, המשיך התובע לשלם את דמי השכירות לנתבעת עד לחודש יולי 2015, וחרף זאת לא העבירה הנתבעת את דמי השכירות לחברת טקסטיל.

לטענת התובע, על הנתבעת לפצותו בגין תשלום כפל הסכום ששילם לה והייתה אמורה להעבירו לחברת טקסטיל . נטען, כי הנתבעת הפרה את ההסכם שנ כרת בין הצדדים והתנהלה בחוסר תום לב ואף התעשרה שלא כדין על חשבונו, ועל כן עליה לפצותו ו/או לשפותו, הואיל והנזק נגרם עקב מעשיה ו/או מחדלה ו/או פזיזותה ו/או רשלנותה המלאה והמוחלטת ו/או הפרה חובות חקוקות.

אשר לנזקים הנטענים, דרש התובע השבת הסכום ששולם עבור דמי השכירות לחודשים יולי עד ספטמבר 2014 בסך 9,000 ₪, וכן ה וצאות משפט בסך 10,000 ₪ ובסה"כ 19,000 ₪.
עיקר טענות הנתבעת

בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את טענות התובע ואת האחריות המיוחסת לה לתשלום סכום התביעה.

הנתבעת טענה, כי בעלה המנוח שכר בשנת 1972, בשכירות מוגנת, חנות אחת ברח' שמריהו לוין, ובשנת 1990 הוא שכר בשכירות מוגנת, חנות נוספת ב אותו רחוב. נטען, כי דין התביעה להימחק בהיעדר תיאור מדוייק של החנות שהושכרה לתובע.

נטען עוד , כי התביעה שהגישה חברת טקסטיל נגדה ונגד התובע עסקה בתקופה שמ- 01.04.2013 ועד 31.03.2014 ואינה רלוונטית למועדים הנקובים בתביעה דנן , כך גם הסכם הפשרה שנחתם בין חברת טקסטיל לבין התובע אינו רלוונטי לתביעה דנן, וכי בכל מקרה הנתבעת שילמה את כל מה שנפסק נגדה באותה תביעה משפטית . לטענת הנתבעת, מטרתו של הסכם הפשרה בין התובע לבין חברת טקסטיל נועדה לאפשר לתובע להישאר בחנות שנה נוספת (עד סוף 2015) ובמסגרת זו הסכים התובע לשלם דמי השכירות לתקופה מיולי ועד דצמבר 2014.

לטענת הנתבעת, אין היא אחראית להשבת כספים ששילם התובע מרצונו בהליך המשפטי שניהלה חברת טקסטיל נגד שני הצדדים. לשיטת הנתבעת, גם אם הסכם הפשרה לא היה נחתם , החברה לא הייתה מקבלת פסק דין לפני תום 2014 והתביעה לא הייתה גורמת נזק לתובע. נטען , כי בכל מקרה , חברת טקסטיל לא הייתה זכאית לקבל מהתובע עבור החודשים יולי עד ספטמבר יותר מ- 4,500 ₪ (1,500 ₪ עבור כל חודש מתוך שלושת החודשים), וכי לא ברור למה שילם התובע 9,000 ₪ עבור אותה תקופה. נטען, כי בפועל התובע לא שילם 9,000 ₪ אלא 8,400 ₪ לפי הקבלה שצורפה לתביע ה. אשר לסכום הוצאות המשפט בסך 10,000 ₪ שנתבע בתביעה, נטען כי לא צורפו מסמכים רלוונטיים ובמועד לעניין מרכיב זה.

הנתבעת הוסיפה בתצהיר עדות ראשית מטעמה, כי הסכם הפשרה בין התובע לבין חברת טקסטיל נחתם בחודש 12/2014 כאשר הנתבעת הייתה עדיין דיירת מוגנת בחנות ועל כן פסק הדין פסול ועל התובע לשלם לנתבעת לפחות 1,500 ₪ מתוך מה ששילם לחברת טקסטיל עד סוף 2015 ובסה"כ 18,000 ₪ וכי היא זכאית לקזז סכום זה ממה שמגיע לתובע, גבר המוכחש מכל וכל.

הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
דיון והכרעה

אקדים את המאוחר ואציין, כי לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בכתב ובעל פה ולכלל החומר התיק והתרשמתי מהעדים באופן ישיר ובחנתי סיכומי הצדדים , הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. כעת אפרט נימוקיי.

מטעם התובע הוגש תצהירו של התובע, ומטעם הנתבעת הוגש תצהירו של בנה, מר ראובן אפריאט, שהיה בזמנים הרלוונטיים מעורב במערכת היחסים מול התובע ומול חברת טקסטיל בשל גילה המבוגר של הנתבעת . שני המצהירים נחקרו בפניי בחקירה נגדית.

אין חולק בין הצדדים, כי הנתבעת הייתה בתקופה הרלוונטית לתביעה דיירת מוגנת בחנות.

אין עוד חולק, כי התובע שכר מהנתבעת בשכירות משנה את החנות תמורת דמי שכירות חודשיים בסך 3,000 ₪ כולל מע"מ החל מיום 01.01.2013 (הסכם השכירות צורף לרשימת המסמכים של התובע מיום 20.09.2016). תקופת הסכם השכירות בין התובע לבין הנתבעת הייתה לשנה אחת (2013) עם אופציה לשנה נוספת (2014).

אין חולק, כי חברת טקסטיל ידעה ואף אישרה הסכם השכירות בין התובע לבין הנתבעת.

אין עוד חולק, כי התובע שילם לנתבעת דמי שכירות עבור התקופה הרלוונטית לתביעה, קרי עבור החודשים יולי עד ספטמבר 2014 בהתאם לקבלה שצורפה לתצהיר התובע ע"ס 8,400 ₪ מיום 15.09.2014 (ראה עדות המצהיר מטעם הנתבעת בעמ 6 לפרוטוקול, שורות 61-21).

אין עוד חולק, כי על הנתבעת היה לשלם לחברת טקסטיל מדי חודש סך של 1,500 ₪ בגין השכרת החנות בשכירות משנה, אך למעשה היא לא העבירה כספים לחברת טקסטיל בגין שכירות המשנה (ראה עדות המצהיר מטעם הנתבעת בעמ 6 לפרוטוקול, שורות 24-28) .

אשר לתביעה המשפטית שהגישה חברת טקסטיל נגד התובע והנתבעת, יש לציין כי התביעה הוגשה בחודש 02/2014 ולפיה עתרה חברת טקסטיל לפינוי החנות והנכס הנוסף שמחזיקה הנתבעת בדיירות מוגנת בשל אי תשלום דמי שכירות והפרת הסכם השכירות. כן נדרשה הנתבעת (ולא התובע) לשלם לחברת טקסטיל סך של 48,295 ₪ שכולל בתוכו חלקה של חברת טקסטיל בשכירות המשנה בסך 1,500 ₪ לחודש .

על פי הסכם הפשרה שהושג בין התובע לבין חברת טקסטיל בהליך המשפטי , סוכם כי התובע ישלם דמי שכירות עבור התקופה מחודש יולי עד דצמבר 2014 בסך 3,000 ₪ לחודש ובסה"כ 18,000 ₪, וכי החנות תושכר לתובע בשכירות לא מוגנת לשנה נוספת (2015) תמורת תשלום דמי שכירות חודשיים בסך 3,000 ₪. בכפוף לתשלום סכומים אלו, סוכם כי התובע לא יפונה מהחנות וכי ההסכם ממצה את טענות ותביעות הצדדים. הסכם הפשרה כלל הוראה בסעיף 8 לפיה אין בהסכם הפשרה כדי לחסום את דרכו של התובע לתבוע את נזקיו מהנתבעת בגין תשלום דמי השכירות עבור חלק מהתקופה הנ"ל .

ביום 17.12.2015 ניתן פסק דין סופי בתביעת חברת טקסטיל נגד הנתבעת. אשר לחוב בגין דמי שכירות המשנה נפסק בסעיף 26 כדלקמן:

26. מכתב התביעה עולה כי היה על הנתבעת לשלם דמי שכירות חודשים בשנת 2013 עבור החנות הראשונה בסך של 1,725 ₪ לחודש ובשנת 2014 הן היו 1,758 ₪ (לאחר העלאה של 1.9% בדמי השכירות). דמי השכירות עבור שכירות המשנה עמדו על 1500 ₪. ביום 1.4.13 הייתה אמורה הנתבעת לשלם בגין שכירות המשנה ועבור החנות הראשונה, אך מאז ועד להגשת התביעה לא שילמה הנתבעת דבר. דמי השכירות שלא שולמו עמדו, נכון ליום הגשת התביעה על סך של 38,700 ₪.
בסיכומיה טענה הנתבעת כי יש לדחות את טענת התובעת לפיה דמי השכירות החודשיים של החנות הראשונה לשנת 2013 עמדו על סך של 1,725 ₪ לחודש ומינואר 2014 עלו לסך של 1,758 ₪ וזאת מאחר והדבר לא הוכח לטענתה.
כאמור, הנתבעת כלל לא טרחה להגיש תצהירים מטעמה או להגיע למועד שנקבע למסירת עדותה. התובעת הגישה תצהיר מטעמה ומנהלה נחקר בעדותו בבית המשפט. על כן, מאחר ודמי השכירות עבור החנות הראשונה נמוך באופן משמעותי מדמי השכירות המלאים עבור החנות השנייה (נתבע 2 אינו דייר מוגן), אני מקבל את גובה דמי השכירות כפי שנטענו ע"י התובעת.
עבור החנות השנייה, הנתבעת גבתה את דמי השכירות במלואם ולא העביר לתובעת את חלקה במשך שנה וחצי, עד לפס"ד שהתקבל בפשרה. מאחר ובזמן כתיבת פסק דין זה, עברה שנה וחצי מיום פס"ד בפשרה בין התובעת לנתבע 2, שנה וחצי בו מקבלת התובעת את שכר הדירה במלאו, הסכום למעשה מתקזז [ההדגשה שלי ר.נ.] . עבור החנות הראשונה יש לחשב את סכום דמי השכירות אותם חבה הנתבעת כדלקמן:
עבור שנת 2013: 12 חודשיםX 1,725 ₪ = 20,700 ₪ .
עבור שנת 2014, עד להגשת התביעה בסוף פברואר 2014: 2 X 1,758 ₪ = 3,516 ₪.
סה"כ: 24,216 ₪.
4/5 מסכום זה תוצאתו היא = 19,373 ₪

הנה כי כן, בפסק הדין בתביעת חברת טקסטיל נגד הנתבעת לא חוייבה הנתבעת לשלם כספים כלשהם לחברת טקסטיל בגין שכירות המשנה מהנימוק כי דמי השכירות שולמו במלואם על ידי התובע לפי הסכם הפשרה בין הצדדים. זה המקום לציין, כי הנתבעת טענה באותה תביעה , כי מכח הסכם הפשרה בין חברת טקסטיל לבין התובע, גבתה (שלא כדין) חברת טקסטיל ישירות משוכר המשנה דמי שכירות עבור התקופה שמיולי 2014 עד יוני 2015 וב דרך זו גבתה למעשה את מלוא החוב נשוא התביעה ביחס לחנות השנייה (סעיף 9 לפסק הדין).

רוצה לומר, כי הנתבעת היא זו שהעלתה טענת פרעון מרכיב התביעה שעסק בשכירות המשנה בשל תשלום דמי השכירות ישירות על ידי התובע , ובית המשפט קבע בפסק דינו כי בשל תשלום דמי השכירות ישירות על ידי התובע לחברת טקסטיל, אין לחייב את הנתבעת במרכיב זה של שכירות המשנה. יוטעם, בית המשפט לא קבע כי אין חוב בגין שכירות המשנה, אלא שקבע כי החוב שולם על ידי גורם אחר (התובע).

במקרים ברורים, שבהם החייב בתשלום מסוים ידע, כי צד ג' משלם במקומו ופוטר אותו למעשה מאותו תשלום - במקרים שכאלה - מקובלת עלי הגישה שיש להחזיר את הכספים ששולמו . הזכות להשבה קמה מכח המערכת החוזית בין הצדדים וכן מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

בענייננו, מערכת היחסים בין בעלי הדין הינה מערכת חוזית, כאשר הוראות החוזה מעגנות הן את זכויות הצדדים והן את חובותיהם. אמנם, אין התייחסות בהסכם השכירות בין הצדדים למקרה של תשלום כספים לחברת טקסטיל על ידי התובע במקום הנתבעת, יחד עם זאת ועל פי הוראת סעיף 3 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 "פרטים של חוזה שכירות שלא נקבעו בהסכם בין הצדדים יהיו לפי הנוהג שהצדדים להסכם ראו אותו כמקובל עליהם בעסקאות קודמות שביניהם, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעסקאות מאותו סוג".

הדעת נותנת, כי אם נלאץ שוכר לשלם כספים במקום המשכיר קמה לו זכות לבקש השבת אותם כספים. יש להוסיף כ עקרון תום הלב חל על מערכת היחסים החוזית בין הצדדים, מכוח הוראת ס' 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המורה כדלקמן: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה"; ומכח סעיף 4 לחוק השכירות והשאילה הקובע: "חיוב הנובע מחוזה שכירות יש לקיימו בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מן החוזה". משכיר שמקבל דמי שכירות משכור משנה ולא מעבירם לבעל הנכס, ללא שום סיבה מוצדקת, נוהגת בחוסר תום לב ובדרך לא מקובלת, לא-כל-שכן כאשר נקבע בפסק הדין של חברת טקסטיל שעל הנתבעת לשלם לחברת טקסטיל את חלקה בשכירות המשנה.

אשר לדיני עשיית עושר ולא במשפט, מדובר במערכת דינים ייחודית. מחד, דיני עשיית העושר מהווים תחום משפט נפרד ועצמאי; ומאידך "חלים דיני עשיית עושר ולא במשפט כמעין נשר גדול הפורש כנפיו - על כל הדינים השונים, בין שיש בהם הוראות בענייני עשיית עושר ולא במשפט, ובין שאין בהם הוראות כאלה" (ראה דברי השופט (כתוארו דאז) א' ברק בד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו אנד גונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1), 221 בעמ' 266 (1988). עיקר תכליתם של דיני עשיית העושר היא למנוע התעשרות שלא כדין, וזאת מטעמים של יושר וצדק.

עילת עשיית עושר ולא במשפט מעוגנת בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט- 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט"), הקובע בזו הלשון: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה".

בהתאם להלכה הפסוקה, לצורך הוכחת עילת עשיית עושר ולא במשפט נדרש התובע להוכיח שלושה תנאים מצטברים: הראשון, קיומה של התעשרות בדמות של "נכס, שירות או טובת הנאה אחרת"; השני, קיומו של קשר סיבתי בין ההתעשרות של הזוכה לבין המזכה וכי זו באה "על חשבונו"; השלישי, ההתעשרות הינה "שלא על פי זכות שבדין" (ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (14.03.2010 ))

בענייננו, ולאחר שבחנתי טענות הצדדים והוראות פסק הדין בעניין חברת טקסטיל הגעתי לכלל מסקנה כי התובע הוכיח התקיימותם של התנאים הנ"ל.

יש להוסיף, כי לא ראיתי שהתובע היה עשוי להיות מופטר מתשלום אותו סכום בשל טענה שעמדה לנתבעת כנגד חברת טקסטיל. לא זו בלבד, אלא שעיון בפסק הדין שניתן בעניין חברת טקסטיל מראה כי הנתבעת הייתה חייבת לשלם לחברת טקסטיל בגין שכירות המשנה, אך בית המשפט פטר אותה מתשלום בשל כך שהתובע שילם כספים לפי הסכם הפשרה. הדברים הנ"ל מקבלים משנה תוקף נוכח הטענה, שלא נתסרה, כי התובע התרה בנתבעת בעל פה ובכתב (ראה מכתב ב"כ התובע לב"כ הנתבעת מיום 06.08.2014 שצורף לכתב התביעה) לפני ביצוע התשלום לחברת טקסטיל ליישב את המחלוקת עם חברת טקסטיל, וכי התשלום בוצע במסגרת הסכם פשרה שהוגש לבית המשפט במסגרת הליך משפטי שהתנהל בין הצדדים שהנתבעת הייתה צד לו, עיינה בהסכם הפשרה הכולל סעיף מפורש בעניין (סעיף8) ולא התנגדה לו. התובע לא רק שלא גרם נזק לנתבעת על ידי תשלום כספים לחברת טקסטיל, אלא שפטר אותה מתשלום כספים בגין שכירות המשנה במסגרת פסק הדין שניתן. ככל שלנתבעת טענות כנגד התשלום ששילם התובע לחברת טקסטיל היה עליה לדאוג לכך שהתובע לא ישלם תשלום מיותר, ולכל הפחות, להסתייג מהתשלום שהתכוון התובע לשלם לחברת טקסטיל לפי הסכם הפשרה, ולא לשבת בחיבוק ידיים, ומשלא עשתה כן ואף הופטרה מתשלום בעקבות כך , עליה לשפות את התובע.

חיזוק למסקנה הנ"ל, ניתן למצוא בעדות התובע בעמ' 5 לפרוטוקול, כדלקמן:
ש. אתה טוען שבסעיף 14 לכתב התביעה שלך שאתה הגשת נגד פיבי אפריאט שהנתבעת הפרה את ההסכם שנכרת בינך לבינה.
ת. נכון.
ש. האם תוכל לפרט איזו הפרה היתה בינך לבינה?
ת. ההפרה היא פשוטה. ברגע שראובן לא שילם את החצי השני לטקסטיל, בעצם אויימתי להתפנות מהחנות ואני הייתי הצד ביניהם והם רצו בעצם לפנות אותי מהחנות ולהרוס את כל ההשקעה הגדולה והאדירה כדי לנהל עסק שהוא שלי. פניתי מספר פעמים לראובן שישלם אך היתה התעלמות מצידו, ביקשתי ממנו שיסיים את זה כדי שלא אצטרך חלילה לפנות את החנות לאחר כל ההשקעה שלי.
ש. אתה מסכים איתי שהפרה של ההסכם היתה בין פיבי אפריאט לבין חברת טקסטיל?
ת. בוודאי. אני הייתי בין הכסאות.
ש. האם נכון שבכל מקרה בסוף שנת 2014 היית אמור לפנות את החנות?
ת. לא נכון. עשיתי איתו הארכה נוספת.
ש. אני שואלת אותך לעניין מכתב ההסכמות ביום 5.11.12?
ת. זה לא הסכם שכירות זה מכתב הסכמות. חוזה שכירות הוא חוזה שחתום עליו מי שאני משכיר ממנו את החנות. ראובן חתום על כל חוזה השכירות.
ש. האם שילמת לפיבי אפריאט דמי שכירות עבור אוקטובר נובמבר דצמבר 2014?
ת. כן. בוודאי. כל חודש שילמתי לו עד לתאריך הסכם הפשרה.
ש. בסעיף 10 לתצהיר שלך אתה רושם שהתרעת בפני הנתבעת לסיים את המחלוקת כשאתה טוען בפניה שאינך צד למחלוקת.
ת. נכון.
ש. תאמר לי למה שילמת סכום כסף בהסכם פשרה אם טענת שאתה לא צד למחלוקת?
ת. בעצם אויימתי לקבל צו פינוי מספר פעמים מעוה"ד של טקסטיל לפנות את החנות. אז ההשקעה שלי תלך לטימיון. זה עסק שאני אמור להתפרנס ממנו. הוא לא שילם את הכסף ואני זה שנפגעתי".

לאור האמור, נחה דעתי כי גרסתו של התובע לפיה הוא שילם כספים במקום הנתבעת לחברת טקסטיל ופטר אותה למעשה מתשלום, עדי פה על גרסת הנתבעת. אציין, כי לא נעלמה מעיני הטענה כי התביעה של חברת טקסטיל עסקה בתקופה השונה מהתקופה הרלוונטית לתביעה דנן. יחד עם זאת, בית המשפט במסגרת פסק דינו בתביעת חברת טקסטיל התייחס גם הוא לאותה תקופה הרלוונטית לתביעה זו.

עתה יש לבחון מה הסכום שיש להשיב לתובע.

כאמור, אין חולק כי על הנתבעת היה לשלם לחברת טקסטיל דמי שכירות בגין שכירות המשנה בסך 1,500 ₪ לחודש כאשר סכום זה לא שולם. התובע טוען, כי עבור התקופה מיולי עד ספטמבר 2014 הוא שילם דמי שכירות לנתבעת (כולל הסך של 1,500 ₪), וכן שילם פעם נוספת לחברת טקסטיל סך של 9,000 ₪ לחודש עבור אותם שלושה חודשים . ברם, הסכום שהיה על הנתבעת לשלם לחברת טקסטיל בגין אותם שלושה חודשים הוא 4,500 ₪ (1,500 ₪ לחודש) ולא 9,000 ₪, ועל כן, אני דוחה את טענת התובע לפיה על הנתבעת לשפות אותו בסך של 9,000 ₪ וקובע כי הסכום הוא 4,500 ₪. נוכח התוצאה אליה הגעתי אינני נדרש להכרעה בטענה, כי התובע שילם דמי שכירות באותה תקופה בסך של 8,400 ₪ ולא 9,000 ₪.

משאלה הם פני הדברים, אני קובע כי התובע זכאי לחזור אל הנתבעת בגין התשלום ששילם לחברת טקסטיל בסך 4,500 ₪.

תביעת התובע כוללת רכיב נוסף של 10,000 ₪ בגין הוצאות משפט. לעניין רכיב זה של התביעה טען התובע בתצהירו, כי סיכם עם ב"כ על תשלום סך של 6,000 ₪ + מע"מ בגין הייצוג המשפטי כאשר מתוך סכום זה שילם סך של 4,000 ₪ ונותר חייב סך של 3,020 ₪. בנוסף, טען התובע כי נגרמה לו טרחה והוצאות אישיות לאור התנהלות הנתבעת בהליך המשפטי של חברת טקסטיל. התובע צירף לתצהירו הסכם שכר טרחה מיום 06.03.2014 לפיו הועמד סכום שכה"ט על 6,000 ₪, וכן צירף שתי קבלות: האחת מ חודש 09/2016 ע"ס 3,000 ₪; והשניה מחודש 03/2014 ע"ס 1,000 ₪. מנגד, טענה הנתבעת, כי התשלום בסך 3,000 ₪ אינו שייך להליך המשפטי נוכח מועד התשלום (09/2016). נטען עוד, כי ב"כ התובע השיג לתובע הסכם שכירות לתקופה נוספת כך שסכום שכה"ט קשר לנושא אחר.

לאחר שבחנתי טענות הצדדים בעניין מרכיב התביעה של הוצאות המשפט ועיינתי בנספחים שצורפו, אני קובע כי התובע זכאי לסך של 4,000 ₪ ששילם בפועל לב"כ לפי הקבלות שצורפו . לעניין הנזק הנוסף של אותו רכיב (עגמת נפש ובזבוז זמן) לא הובאה כל ראיה, לבד מן הטענה הכללית שנטענה בתצהיר התובע בכתב התביעה ועל כן אין מנוס מלפני אלא לדחות מרכיב זה, לא-כל-שכן כאשר במסגרת אותו הליך משפטי נחתם הסכם שכירות חדש בין התובע לבין חברת טקסטיל.

לפני סיום, אוסיף בקצרה כי יש לדחות את טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת בתצהיר עדות ראשית מטעמה . הטענה לא נטענה מפורשות בכתב ההגנה ונזנחה בסיכומי הנתבעת , ובכל מקרה הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את טענת הקיזוז. יש להוסיף כי במסגרת טענת הקיזוז הלינה הנתבעת על קביעות בית המשפט בפסק הדין של חברת טקסטיל, בו בזמן שהנתבעת לא ערער על פסק הדין ופסק הדין הפך להיות חלוט, ועל כן יש לדחות את טענת הנתבעת.

לסיכום - כל אשר הוכח לפניי בהתאם לתשתית הראייתית ומתוקף המסקנות אליהן הגעתי הוא, שהתובע זכאי להשבת סך של 4,500 ₪ מהנתבעת בגין תשלום דמי שכירות המשנה ישירות לחברת טקסטיל עבור החודשים יולי עד ספטמבר 2014, וכן זכאי לסך של 4,000 ₪ בגין הוצאות משפט בהליך המשפטי של חברת טקסטל, ובסה"כ 8,500 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. מעבר לכך לא ראיתי לפסוק לתובע פיצוי כלשהו בגין החזר הוצאות משפט או השבת כספים נוספים.

אחרית דבר

אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעת לש לם לתובע סך של 8,500 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום.

כמו כן, נוכח התוצאה אליה הגעתי והתנהלות הנתבעת, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% (כולל מע"מ), קרי סך של 1,700 ₪ והחזר כל הסכום ששולם בגין האגרה בתיק זה בסך 753 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא כל סכום שלא ישולם במועדו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, א' אייר תשע"ז, 27 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אלדר עוז
נתבע: פיבי אפריאט
שופט :
עורכי דין: