ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חסין אלעוברה נגד עדנאן אלעוברה :


בפני: כבוד השופט אור אדם, סגן הנשיאה

המבקש (הנתבע):
חסין אלעוברה
ע"י ב"כ עו"ד ראיד אלעוברה

נגד

המשיב (התובע):
עדנאן אלעוברה
ע"י ב"כ עו"ד ליאור רוזנפלד

פסק דין

רקע כללי
המבקש, הוא הנתבע, עותר לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, בהתאם לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 (להלן: " החוק").
התובע, שהוא אחד מיורשיו של עלי איברהים אלעוברה (להלן: "המנוח"), הגיש תביעה זו לפיצוי כספי בסך 550,000 ₪, בשמו ובשמם של יתר יורשיו של המנוח.
בהחלטה נפרדת מיום 18.3.2017 קבעתי כי על התובע להמציא ייפוי כוח מכל היורשים שלטענתו בשמם הוא תובע. יודגש כי אף שחלפו 30 יום מאז ההחלטה, התובע לא צירף ייפוי כוח כפי שנקבע, ולפיכך ממילא איננו יכול לתבוע בשם כל היורשים, אלא רק בשמו הוא.
בכתב התביעה נטען, כי בשנת 1998 רכש הנתבע, בהשקעה משותפת שלו ושל המנוח, זכויות בחלקה הידועה כמגרש 2 שכונה 24 ברהט (להלן: "המקרקעין"). הזכויות נרשמו ברשות מקרקעי ישראל על שם הנתבע בלבד.
בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, כאשר התברר כי הנתבע בונה במקרקעין, הגיש המנוח כתב תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין זכויותיו במקרקעין, ובית המשפט המחוזי קבע, שאין אפשרות לממש את ההסכמה בדבר חלוקת הקרקע, ולכן הצדדים הם בעלים משותפים של הקרקע.
הנתבע הגיש ערעור לבית המשפט העליון, אשר קבע כי אכן הנתבע הפר את ההסכם עם המנוח, אולם לא ניתן לתת סעד קנייני ועל המנוח להגיש תביעה לפיצוי כספי.
בהתאם לכך הוגשה תביעה כספית שהתנהלה בבית המשפט שלום בקריית גת, עד שבשנת 2008 עוכבו ההליכים על מנת שהצדדים יפנו לבוררות.
ההליכים לא חודשו עקב מצבו הבריאותי של המנוח ולאחר מכן מותו.
בשנת 2014 הוגשה בקשה לצו מניעה לבית משפט השלום בדימונה אשר נמחקה.
בנסיבות אלה עתר התובע לפצותו בשווי מחצית המגרש בהתאם לחוות הדעת שצירף לכתב התביעה.

טענות הצדדים בעניין ההתיישנות
הנתבע טען כי התביעה התיישנה זה מכבר. בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תביעה בסעד שאיננו במקרקעין מתיישנת כעבור שבע שנים. עילת התביעה היא ברכישה המשותפת של הקרקע בשנת 1978 היינו לפני 38 שנים.
גם אם ייטען שעילת התביעה היא במתן פסק הדין של בית המשפט העליון, הרי שפסק הדין ניתן בשנת 1997 ואילו התביעה הנוכחית הוגשה ביום 23.9.16 היינו בחלוף הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בדין.
התובע ביקש לדחות את טענת ההתיישנות. נטען כי מיד שהתגלה למנוח שהנתבע הפר את ההסכם, הוגשה התביעה המקורית לבית המשפט המחוזי באר שבע. לאחר שהסתיימו ההליכים בבית המשפט העליון בשנת 1997, הוגשה התביעה הכספית, שעברה מבית משפט אחד למשנהו. ההליכים עוכבו ביום 18.2.08 לצורך קיום הליך של בוררות.
בדצמבר 2014, לאחר שהנתבע החל בפעולות בניה נוספות, הוגשה בקשה לצו מניעה לבית המשפט השלום בדימונה. ההליך אמנם נמחק בהסכמת הצדדים, אולם במסגרתו הודה הנתבע, בתגובה שהוגשה לבית המשפט ביום 30.12.14, בזכותו של התובע לקבל פיצוי כספי. התובע נסמך אפוא על סעיף 9 לחוק, לפיו אם הודה הנתבע בקיומה של זכות התובע, תחל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה.
ההודאה עליה נסמך התובע, ניתנה במסגרת סעיף 8 לתגובה כדלקמן:
"בסעיף 2 טוענים המבקשים כי אין שינוי במחלוקת. כבוד בית המשפט העליון ביטל את החלטת כבוד בית המשפט המחוזי, ובכך קבע שהמנוח אמור להסתפק בפיצוי כספי ולכן הוגשה תביעה בבית המשפט השלום בקריית גת". התובע טען, כי באמירה זו יש משום הודאה בקיומה של זכות התובע.
עוד נטען, כי הנתבע גם לא חלק על עובדות אחרות המפורטות בבקשה לצו מניעה, ותגובתו להן היתה כדלקמן: "כל הנטען בסעיפים 7-15 הינם טענות שכבר דן בהן כבוד בית המשפט, ובית המשפט העליון נתן את החלטתו, ואין בהן כדי להתדיין שוב".
עוד נטען, כי כל זמן שהיו תלויים הליכים בין הצדדים בבתי המשפט, הרי שמרוץ ההתיישנות עצר מלכת, ואין מקום למנות תקופות אלה בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק התיישנות.
לחלופין נטען, כי התובענה היא תובענה לביצוע פסק דין של בית המשפט העליון, כאשר בהתאם להוראות סעיף 21 להוראות חוק ההתיישנות פסק דין ניתן לביצוע במשך 25 שנים.
הנתבע בתשובה חזר על עיקר טענותיו, לפיהן מעת מתן פסק הדין בבית המשפט העליון חלפה כבר תקופת ההתיישנות, כאשר גם מעת סגירת התיק בבית המשפט השלום בקריית גת בשנת 2008 כבר חלפו למעלה משמונה שנים.

השתלשלות העניינים
ראשית יש לעמוד אחר מסכת האירועים בתיק זה:
בשנת 1976 או 1978 נערך ההסכם בין המנוח לנתבע ונרכשו המקרקעין נשוא המחלוקת.
בשנת 1992 הגיש המנוח את התביעה המקורית, הקניינית, כנגד הנתבע לבית המשפט המחוזי בבאר שבע במסגרת ת"א (מח' ב"ש) 21/92.
ביום 12.6.1995 ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר קבע כי למנוח זכויות במקרקעין בשותפות עם הנתבע.
בשנת 1995, הגיש הנתבע את ערעור לבית המשפט העליון במסגרת ע"א 4796/95.
ביום 8.4.1997 ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון, במסגרתו התקבל ערעור הנתבע בסוגיה הקניינית. נקבע כי הנתבע אכן הפר את ההסכם, בו התחייב להקנות למנוח כמחצית מן הזכויות, אולם למנוח אין זכות קניינית והמנוח זכאי רק לתבוע בתביעה נפרדת פיצויים בגין הפרת החוזה כאמור.
בהתאם לכך, ביום 7.10.1997 הגיש המנוח תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, במסגרת ת"א (מח' ב"ש) 3421/97.
ביום 16.12.1997 הוחלט להעביר את התיק לבית המשפט השלום בבאר שבע לנוכח העדר סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי, והתיק קיבל את המספר ת"א (של' ב"ש) 11097/97.
ביום 10.6.2003 החליט כבוד הנשיא דאז משה מכליס, על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט השלום בקריית גת והתיק קיבל את המספר החדש ת"א (של' ק"ג) 1298/03.
בדיון בתיק ביום 18.2.2008 הגיעו הצדדים להסכמה להעביר את התיק לגישור ולבוררות בפני כבוד השופט בדימוס גלעד גלעדי, וביקשו בנסיבות אלה להורות על עיכוב ההליכים ובית המשפט עיכב את ההליכים והתיק נסגר.
ביום 10.12.2014 הגיש התובע בקשה למתן צו מניעה לבית המשפט השלום בדימונה במסגרת ת"א (של' דימונה) 22401-12-14.
בדיון ביום 29.6.2015 התובענה נמחקה והתיק נסגר.
ביום 29.6.2016 הוגשה לבית משפט השלום בקרית גת התביעה הנוכחית, לפיצוי כספי בסך 550,000 ₪.

דיון והכרעה
האם מדובר בתביעה לאכיפת פסק דין?
ראשית לכל, אני דוחה את טענת התובע החלופית, לפיה מדובר בתביעה לביצוע פסק דין אשר תקופת ההתיישנות לגביה עומדת על 25 שנה. פסק הדין של בית המשפט העליון לא קבע כל קביעה מהותית בעניין הפיצוי הכספי, אלא רק הבהיר כי במישור הקנייני נדחות טענותיו של המנוח והוא רשאי להגיש תביעה כספית.

האם מדובר בתביעה במקרקעין?
סיווג תובענה נעשה בהתאם לסעד הנקבע בה. בענייננו, מדובר בתביעה כספית, לאחר שבית המשפט העליון קבע כי אין למנוח זכויות קנייניות במקרקעין והוא זכאי לתבוע רק פיצוי כספי בגין הפרת החוזה שנעשתה על ידי הנתבע.
בנסיבות אלה ובהתאם להוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, הרי שמדובר בתביעה שאיננה במקרקעין אשר מתיישנת בתוך שבע שנים ממועד עילת התביעה.

מניין תקופת ההתיישנות
לאחר שנקבע כי תקופת ההתיישנות עומדת על שבע שנים בלבד, יש לבחון מתי החל מרוץ ההתיישנות, ומתי תמה התקופה והתביעה התיישנה.
בניגוד לטענה כאילו פסק הדין של בית המשפט העליון הקים את עילת התביעה, הרי שעילת התביעה בעניינינו, היא הפרת החוזה על ידי הנתבע.
הפרה זו אירעה, גם לטענת התובע, ככל המאוחר בשנת 1991, כאשר נודע למנוח כי הנתבע איננו עומד בהתחייבותו והוא לא רשם את המנוח כבעלים במשותף או כבעלים על חלק מהמקרקעין שנרכשו בהשקעה משותפת.
התביעה הנוכחית הוגשה אפוא 25 שנים (!) לאחר שנתגלתה למנוח עילת התביעה (לכל המאוחר).

האם יש עילה להשהיית תקופת ההתיישנות?
סעיף 15 לחוק ההתיישנות, קובע כדלקמן: "הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".
מכאן שכל עוד היתה תלויה ועומדת תביעה "בשל אותה עילה", נעצר מרוץ ההתיישנות, ואם דחיית התובענה, שב מרוץ ההתיישנות ומתחדש.
במסגרת הלכת צור (רע"א 68/89 צור חברה לבטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד, פ"ד מג (2) 624, (1989)), נקבע כי אין לפרש את הדיבור 'נדחתה' בסעיף 15 הנ"ל, כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אלא משמעותו רחבה יותר והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט (הלכת צור, שם, ע' 626-627).
התביעה הקניינית – כפי שראינו לעיל, משנת 1992 ועד שנת 1997, היתה תלויה ועומדת תביעה קניינית, תחילה בבית המשפט המחוזי ולאחר מכן בבית המשפט העליון. השאלה אם עילת התביעה הכספית היא עילה נפרדת, שמרוץ ההתיישנות בה המשיך לחלוף, איננה שאלה פשוטה. בית המשפט העליון עצמו, בתיק זה במסגרת ע"א 4796/95, קבע כי בספק אם יש צורך בפיצול סעדים, ולמען הסר ספק ניתן צו לפיצול סעדים (פסקה 9 לפסק דינה של כבוד השופטת בייניש, כתוארה אז).
בנסיבות אלה, ייקבע כי מחמת אותו הספק, כי ייתכן שאין למנות את תקופת ההתיישנות מהגשת התביעה הקניינית ועד לפסק הדין הסופי בבית המשפט העליון, בהתאם לסעיף 15 לחוק.
התביעה הכספית – חצי שנה חלפה ממתן פסק הדין בתביעה הקניינית בבית המשפט העליון ביום 8.4.1997, ועד שהוגשה תביעה כספית לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ביום 7.10.1997.
מעת שהוגשה התביעה הכספית לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר הועברה לאחר מכן לבית המשפט השלום בבאר שבע, ובהמשך לבית המשפט השלום בקריית גת, וכל עוד היתה תלויה ועומדת, גם בתקופה זו, נעצר מרוץ ההתיישנות, כאמור בסעיף 15 לחוק.
אשר על כן, תקופת ההתיישנות נמנית מעת עילת התביעה עד להגשת התביעה הקניינית . לאחר מכן ממשיכה התקופה להימנות עם מתן פסק הדין הסופי בתביעה הקניינית , עד להגשת התביעה הכספית.
השאלה מה דין התקופה מעת עיכוב ההליכים בשנת 2008 ועד להגשת התביעה הנוכחית.
מה דין העברת הסכסוך לבוררות?
כמתואר לעיל, למעשה תביעה כספית דומה לתביעה שבפניי, הוגשה ונדונה בין השנים 1997 ועד לעיכוב ההליכים בתובענה בשנת 2008, עקב פניית הצדדים לבוררות.
מה משמעותו של פסק הדין לעיכוב הליכים עקב הסכמת הצדדים להעביר את הסכסוך להכרעתו של בורר?
כבוד השופט אברהם קבע בעניין עבוד ( רע"א ( מח' נצרת) 46496-11-11 אמין נאיף עבוד נ' בני נעמה נאסר בע"מ (6.1.2012)), כי בניגוד להחלטה המעכבת הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות, החלטה שמעבירה סכסוך לבוררות על פי סעיף 79 ב' לחוק בתי המשפט, מסיימת את ההליך באורח סופי.
גם כבוד השופטת רונן קבעה באופן דומה בעניין יוספי ( ת"א ( מח' ת"א) 53532-07-11 יעקב יוספי נ' זיקרי בברט (1.4.2014)), כי כאשר סכסוך מועבר לבוררות מכוח סעיף 79 ב' לחוק – התוצאה של העברה כזו היא סגירתו של התיק. לאחר שסכסוך הועבר על ידי בית המשפט לבוררות מכוח סעיף 79 ב' לחוק בתי המשפט, תיק בית המשפט נסגר. בית המשפט אינו רשאי לפתוח את התיק ולחדש את הדיון ( שם, סעיפים 12-14 ; ר' גם ת"א ( מחוזי ירושלים) 3028/09 גרשון בושליב נ' רוממה מוניות והסעות בע"מ (14.2.2012) ; בש"א ( מח' חי') 153/96 גא"ל שגב חברה לפיקוח בע"מ נ' אבו שקרה בע"מ (4.4.2001)).
נמצא אפוא, כי כאשר אין הסכם בוררות קודם, אלא שבמהלך הליכים בתביעה רגילה, מגיעים הצדדים להסכמה להעביר את הסכסוך להכרעתו של בורר, בהתאם לכל הפסיקה שפורטה לעיל, לא חל סעיף 5 לחוק הבוררות, אלא סעיף 79 ב' לחוק בתי המשפט, ומדובר בפסק דין סופי המסיים את ההליך.
מן הכלל אל הפרט – בין הצדדים לא היה הסכם בוררות טרם הגשת התביעה. ביום 18.2.2008, במהלך הדיונים בפני כבוד השופטת חיימוביץ' בבית משפט השלום בקרית גת, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הסכסוך יוכרע ע"י בורר, שאף שמו הוסכם (אם כי ייעשה קודם נסיון להגיע להסכמה בגישור).
נמצא אפוא, כי לאחר שהצדדים הסכימו, במסגרת תובענה כספית דומה לתובענה זו , להעביר את הסכסוך להכרעה בפני בורר, בהתאם להוראות סעיף 79 ב' לחוק בתי המשפט, ובית המשפט אישר את הסכמתם - מדובר בפסק דין סופי המסיים את ההליך.
לפיכך, ובהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, עם מתן פסק הדין בשנת 2008, והפניית הצדדים לבוררות, ניתן למעשה פסק דין סופי המסיים את ההליך, ומאותו מועד, חודש והמשיך מרוץ ההתיישנות.
התביעה לבית משפט השלום בדימונה
התביעה שהוגשה בשנת 2014 לבית משפט השלום בדימונה, לא עצרה את מרוץ ההתיישנות, שכן הוגשה רק בקשה לסעד זמני בעניין בניה או הריסה במקרקעין, בקשה אשר נמחקה לאחר מכן ביוזמת התובע, מגיש הבקשה, ולא הוגשה כל תביעה עיקרית באותו עניין.

סיכום תקופות ההתיישנות
אין בידי בית המשפט נתונים לגבי חלוף הזמן מגילוי ההפרה ועד להגשת התביעה הראשונה בשנת 1992 . מפסק דינו של בית המשפט עולה כי התביעה הראשונה, התביעה הקניינית, הוגשה חודשים ספורים לאחר שנודע למנוח על הפרת ההסכם.
מרוץ ההתיישנות נעצר (גם אם רק מחמת הספק) ע"פ סעיף 15 לחוק, כל עוד עמדה בעינה התביעה הראשונה בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון.
כחצי שנה חלפה מעת מתן פסק הדין בבית המשפט העליון, ועד להגשת התביעה הכספית לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.
תביעה זו הועברה לבית משפט השלום בבאר-שבע, ולאחר מכן לבית משפט השלום בקרית גת, אולם כל עוד עמדו ההליכים בעניין, הרי שבהתאם להוראת סעיף 15 הנ"ל, נעצר מרוץ ההתיישנות.
עם מתן פסק הדין בו הועבר הסכסוך לבוררות, למעשה הופסקו ההליכים ותקופת ההתיישנות המשיכה במניינה.
המרוץ לא נעצר עם הגשת הבקשה לסעד זמני בבית משפט השלום בדימונה.
מאז פסק הדין בתביעה הכספית בשנת 2008, אז המשיך מרוץ תקופת ההתיישנות – נותרה אפוא עוד תקופת התיישנות של מעט פחות משש שנים וחצי.
במאמר מוסגר יצויין (שכן הצדדים לא טענו לכך), כי גם סעיף 18 לחוק איננו מאריך את התקופה.
בסעיף 18 לחוק נקבע, כי לעניין חישוב תקופת ההתיישנות, אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על-ידי הזכאי המקורי או על-ידי חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות.
ויודגש - גם אם פסק הדין בעניין זהות היורשים ניתן מאוחר יותר, הרי שהוא דקלראטיבי בלבד, והמועד הרלוונטי הוא מותו של המנוח, אז זכאים היורשים לזכויותיו. בעניין א"ב (עמ"ש (מח' חיפה) 56282-05-12 א.ב. נ' ר.ב. (08/01/2013)), קבע בית המשפט המחוזי, כי מועד הסבת הז כות למערער הוא יום פטירת המנוח. נפסק כי בסעיף 18 לחוק ההתיישנות אין כדי לסייע ליורש, שכן: "המועד בו נסבה הזכות בדרך ירושה, כאמור בסעיף 18 לחוק, היא מועד פטירתו של המנוח... ...ולא המועד בו ניתן צו הירושה, שהרי עזבונו של אדם עובר ליורשיו כבר במותו, כפי שנקבע בסעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, וצו הירושה הוא דקלרטיבי בלבד...".
מכאן שאם המנוח נפטר בשנת 2010, רק אם מדובר היה בקצה תקופת ההתיישנות, היתה ניתנת ארכת חסד של שנה נוספת. (במאמר מוסגר - גם אם נביא בחשבון את מועד מתן צו הירושה, בניגוד לפסיקה, אין הדבר מסייע לתובע, שכן תקופת ההתיישנות חלפה לחלוטין עד למתן הצו בשנת 2015 , ואין במתן הצו להקנות ליורשים זכות שלא עמדה לעזבון המנוח, וגם לאחר מתן הצו חלפה למעלה משנה עד להגשת התביעה).
הסוגיה שבמחלוקת אפוא, היא באשר לתקופה ממתן פסק הדין ביום 18.2.2008 ועד ליום הגשת התביעה הנוכחית 23.9.2016 דהיינו תקופה של שמונה שנים וחצי .
בעניין תקופה זו הטענה היחידה של התובע הינה כי במסגרת ההליכים בבית משפט השלום בדימונה הודה התובע בקיומה של הזכות.

הודאה בקיום זכות
סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע, כי אם הודה הנתבע בכתב או בפני בית המשפט בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה.
התובע טען, כי תגובתו של הנתבע לבקשה לסעד זמני שהוגשה בשנת 2014 לבית משפט השלום בדימונה, מהווה הודאה בקיומה של זכות.
בהתאם להלכה הפסוקה, תוכנה של ההודאה בה עוסק הסעיף, הוא הכרה מפורשת ומלאה בקיומה של זכות משפטית או, לכל הפחות, הודאה בעובדות שממנה עולה בבירור כי הנתבע מודה גם בקיומה של הזכות ( ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק (1.4.1996) פיסקה 8 ; ע"א 8542/06 שלומיאן נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור ( 24.3.10). אפילו הסכמה לתשלום איננה מהווה קיומה של זכות ( ע"א 6887/03 חיים רזניק נ' ניר שיתופי אגודה להתיישבות עובדים (20/07/2010)).
נכון כי פרשנות ההודאה הורחבה במסגרת הלכת רובאב (ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ ואח' (19.4.2012)).
באותו עניין, נקבע כי העובדה שהנתבעת, חברה משכנת, לא התנערה במשך כל השנים מחובתה לרשום את הנכס על שם הקונים, מהווה הודאה בקיומה של זכות.
דא עקא, עיון בפסק הדין מעלה כי בשונה מהמקרה שבפנינו, המשיבות שם הודו בזכותה החוזית של המערערת. בעניין רובאב נקבע, כי נוכח התנהגות המשיבות, אשר שבו והרגיעו את המערערת כי תבצענה את חלקן בחוזה בהקדם, קיים הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה.
כבוד השופט עמית קבע, כי לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות, כדי לבסס באופן ברור את הזכות הנטענת כנגדו, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות. כך למשל, אפילו הודאת נתבע לגבי נוסחת החישוב הנכונה לעתיד, אין פירושה הודאה בזכותה לעבר (הלכת רובאב פסקאות 11-12, פסקה 22, לפס"ד של כבוד השופט עמית).
ואולם, השיקול המרכזי של בית המשפט העליון להרחבתו של סעיף 9 הנ"ל היה כדלקמן: "נוכח התנהגות המשיבות, אשר שבו והרגיעו את המערערת כי תבצענה את חלקן בחוזה בהקדם, קיים הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה" (הלכת רובאב, פסקה 28 לפסה"ד ; ר' גם: ע"א 6623/11 אברהם אלבו נ' זמיר פלדמן, (2.1.2014) ; ע"א 2808/10 עזבון חיים שיף נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ (29.5.2012) ; ע"א 5639/13 יעל סגל נ' מיכל ורמז (14/08/2014) פסקה 5 לפסה"ד).
בעניין התחנה המרכזית (ע"א 7862/11 חברת התחנה המרכזית החדשה בתא בע"מ נ' איתמר מרקור (01/10/2013)), נפסק באופן דומה, כי די בהודאה ברורה ומפורשת של הנתבע כי הפר את החוזה, כדי לאפס את מרוץ תקופת ההתיישנות , באופן שמאפשר לתובע-הנפגע לתבוע את הסעדים הנגזרים מן ההפרה. לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות לא נדרש שהנתבע-המפר יודה בכך שהתובע-הנפגע זכאי לסעד מסוים כתוצאה מן ההפרה, אלא נדרש שתוכנו של המסמך ילמד על הודאה בעצם ההפרה (פסקה 20 לפסה"ד).
לעומת זאת, בעניין נסייר (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית, (20.6.2010)), נקבע כי אם הודה החייב בחיוב רק לפי נוסחה אחרת, הרי שמרוץ ההתיישנות לגבי היתרה לא נעצר. הודאתו אינה עונה על תנאי ה"הודאה" המופיעה בסעיף 9, שכן ההודאה הנדרשת לפי הסעיף הינה הודאה בקיום זכות התובע, כלומר בקיום הזכות אותה הוא תובע בבית המשפט (עניין נסייר, שם, פסקה 39).

מן הכלל אל הפרט
בעניינינו הפנה התובע לסעיף 8 לתגובה לצו המניעה, במסגרתו טען הנתבע כי בית המשפט העליון ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי, ובכך קבע כי המנוח אמור להסתפק בפיצוי כספי, ולכן הוגשה התביעה לבית המשפט השלום בקריית גת.
עוד הפנה התובע לסעיף 12 לתגובה בו טען הנתבע כי כל הנטען בסעיפים 7 -15 לבקשה הן טענות בהן כבר דן בית המשפט העליון ונתן את החלטתו ואין בהם כדי להתדיין שוב.
אין באמירות אלה בתגובתו של הנתבע לבקשה לצו מניעה כדי להוות הודאה בזכות העוצרת את מרוץ ההתיישנות.
קראתי שוב ושוב את טענות הנתבע בתגובה לבקשה לסעד זמני בבית משפט השלום בדימונה. הנתבע לא הודה באופן מפורש בקיומה של זכות התובע כנדרש . מדובר היה בתביעה חוזרת המבוססת על הטיעון הקנייני שהוכרע בבית המשפט העליון . במסגרת זו, כפר הנתבע בזכות הקניינית של התובע. הנתבע לא הודה כי הפר את החוזה. הנתבע רק הפנה לקביעות של בית המשפט העליון וציטט את שנקבע שם, כי אין למנוח זכות קניינית אלא רק זכות לפיצוי. אין בכך משום הודאה העוצרת את מרוץ ההתיישנות.
יש לזכור, כי השיקול המרכזי של בית המשפט העליון בפרשנות הרחבה לסעיף 9 לחוק, נסמך על התנהגות בעל הדין הנתבע, ש"הרגיע" את הנפגע כי יבצע את חלקו בחוזה, והתנהגות זו היוותה "הצדק סביר" להשתהות בהגשת התביעה.
בענייננו, אין כל פגם בהתנהלות הנתבע. כל האשם בחלוף הזמן, נתון כולו לפתחו של התובע, אשר השתהה עת ארוכה מאז מתן פסק הדין בשנת 2008, ולא הזדרז להגיש את התביעה.
מדובר בתביעה כספית גרידא, בגין הפרת חוזה שנודעה למנוח בשנת 1991, כאשר התביעה הוגשה 25 שנים לאחר עילת התביעה ( !).
נכון שתקופות ממושכות נעצר מרוץ ההתיישנות עקב תביעות תלויות ועומדות, אולם מעת מתן פסק הדין בשנת 2008, היה לתובע ולשאר היורשים די והותר זמן להגיש את תביעתו בטרם תחלוף תקופת ההתיישנות. אם צו הירושה התעכב, ניתן היה לבקש מינוי מנהל עזבון זמני להגשת התביעה.
בסופו של יום, לא בכדי קבע המחוקק תקופת התיישנות. יש לנתבע זכות שלא להיות מוטרח בחלוף זמן ניכר. ניהול תביעה בעת הנוכחית, כאשר מדובר בעילת תביעה שנולדה לפני 25 שנים, הוא בלתי נסבל.

בשולי הדברים
במאמר מוסגר , למעשה ניתן היה לטעון גם למעשה בית דין, שכן תביעה זהה הוגשה בעבר, ונסתיימה בשנת 2008 במתן פסק דין שהעביר את ההליך לבוררות. לא ברור אפוא, מדוע פסק הדין לא מומש ומדוע להגיש שוב את אותה התביעה. בלתי סביר שלאחר שתביעה התנהלה עת ארוכה, ובסופה הוסכם כי העניין יוכרע בבוררות ולא בבית המשפט, תוגש תביעה חדשה בחלוף שמונה שנים וחצי (ועשרים וחמש שנים מעת עילת התביעה).
ואולם, יורשי המנוח אינן יוצאים כשידיהם על ראשיהם. תביעה לאכיפת פסק דין, מתיישנת רק בחלוף 25 שנה (ס' 21 לחוק). כמתואר לעיל, העברה לבוררות מסיימת את ההליך, כך שלמעשה התביעה הכספית הקודמת הוכרעה סופית בעצם העברתה לבוררות. בהתאם לפסק הדין, על הצדדים למצות את זכויותיהם במסגרת הבוררות , ועניין זה לא התיישן.
מוצע לצדדים אפוא, לממש את הסכמת המנוח והנתבע ולפנות לבוררות.
הערה זו נאמרה כאמרת אגב, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, שכן הצדדים לא טענו לעניין זה.

סיכומו של דבר
נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה מחמת התיישנותה.
התובע ישלם הוצאות הנתבע בסך כולל של 2,340 ₪ בתוך 30 יום מיום שיקבל את פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, א' אייר תשע"ז, 27 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: חסין אלעוברה
נתבע: עדנאן אלעוברה
שופט :
עורכי דין: