ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יעקוב גבר נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת שרה ברוינר ישרזדה
נציג ציבור (עובדים) גב' נחמה אנג'ל
נציג ציבור (מעסיקים) מר יצחק אופנהיים
התובע
1. יעקוב גבר ת.ז. XXXXXX539
ע"י ב"כ: עו"ד ח'לאילי
-
הנתבעים
1. המוסד לביטוח לאומי גופים על פי דין 513436494
ע"י ב"כ: עו"ד תמר פרבר

פסק דין

הסוגיה הדורשת הכרעה בהליך זה היא האם בדין הפחית הנתבע משיעור גמלת הבטחת ההכנסה שמקבל התובע , בשל כך שייחס לו הכנסה מנכסים מסוימים .
כפי שיובהר להלן, ככל שהתקדם ההליך , צומצמו המחלוקות שבין הצדדים לכדי מחלוקת משפטית אחת.

רקע נדרש
התובע ,תושב אבו גוש, נשוי ואב לילדים בוגרים, מקבל קצבת הבטחת הכנסה לסירוגין מאז שנת 2007.
בהודעה מיום 25.6.2013 (נספח ב' לכתב התביעה) הודיע הנתבע לתובע כי החליט לייחס לו הכנסה רעיונית של כ-1,613 ש"ח מנכסים בהתאם להערכת שמאי וכי לפיכך מופחת שיעור הגמלה החל מחודש ינואר 2013.
ההכנסה הנזקפת לתובע היא בגין נכס בקומת מרתף בבנין בו מתגורר וכן בגין זכוי ות בניה בדירת בנו שבאותו בנין. למען הסדר יובהר כי הבנין בן 3 קומות כאשר בהליך זה עסקינן בקומה התחתונה (המרתף) ו בקומה העליונה (שטרם הושלמה בנייתה).
יוער כי בחודש מאי 2014 אושרה לתובע גמלת נכות כללית ,ובהתאם לא היה זכאי עוד (אליבא דנתבע) לגמלת הבטחת הכנסה בכלל.
כפועל יוצא מכך, המחלוקת נשוא הליך זה נוגעת רק ל תקופה שמאז 1/2013 ועד 4/2014.

המחלוקת
אשר לנכס שבקומת המרתף טוען התובע כי לא היה מקום לייחס לו הכנסה רעיונית ממנו, באשר בפועל משמש למגורי בניו רמאדן ומוחמד. אמנם במועד עריכת השומה ע"י שמאי הנתבע היו שני בנים אלה בכלא ואולם זה ביתם. מכל מקום הרי ודאי ממועד שחרורם מהכלא (סמוך למרץ 2014) היא משמשת למגוריהם בפועל .
אליבא דנתבע- אין עסקינן בזכות חזקה במקרקעין המשמשים למגורי התובע .
לכתחילה היו הצדדים חלוקים בשאלה האם מדובר במחסן או בנכס המשמש למגורים ואולם לאחר שמיעת הראיות הודיעו כי למעשה המחלוקת ביניהם משפטית, וכי אין חולק כי הנכס בקומת המרתף הוא דירה ששמשה למגורי בניו הבגירים של התובע וכי לדירה יש כניסה נפרדת (ר' עמ' 14 לפרוטוקול).
כן היו הצדדים חלוקים בשאלת שוויה של דירת המגורים לפי הערכת השמאי מטעם הנתבע. ואולם גם בענין זה, כעולה מסכומי התובע (ס'7), אין עוד מחלוקת, והתובע אינו חולק עוד על הקבוע בחווה"ד השמאית.
אשר על כן השאלה היחידה אשר עודנה דורשת הכרעה היא שאלת ההצדקה לזקיפת הכנסה מהדירה שבקומת המרתף כהכנסה רעיונית לתובע.
אשר ל זכויות הבניה בדירה- טען התובע תחילה כי אין הנכס שלו ואין ליחס לו הכנסה ממנ ו. כן חלק על שמאות השמאי מטעם הנתבע. הנתבע טען כי בהעדר צו ירושה רואים בתובע כמי שהוא בעל הזכויות בנכס שנישום.
ואולם בענין זה נתבטלה המחלוקת לחלוטין. בהודעה מיום 19.5.2015 הודיע התובע כי אינו עומד על הפלוגתא הנוגעת לייחוס הכנסה מזכויות הבניה בדירת הבן ואף אינו חולק על הערכת השמאי של הנתבע .
אם כן, נותרה מחלוקת אחת כאמור מעלה.

דיון והכרעה
בטרם נעמוד על הדורש הכרעה על רקע הנתונים הספציפיים בהליך דכאן נזכיר מושכלות היסוד שלאורן תוכרע המחלוקת:
חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א – 1980 (להלן: החוק או חוק הבטחת הכנסה) נועד "להבטיח כרשת מגן אחרונה אמצעי מחייה מינימאליים למי שאין לו הכנסה" (עב"ל 31641-04-10 מוחמד קוזלי – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 6.3.12; .. וזאת כחלק מהזכות החוקתית למינימום של קיום אנושי בכבוד (בג"צ 10662/04 חסן נ. המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 28.2.12 ..). תשלומה של גמלת הבטחת ההכנסה מותנה לפי החוק במספר תנאים וביניהם מבחן הכנסות, שתכליתו להעניק את הגמלה רק למי שאכן אין לו הכנסה מספקת לצורך מילוי צרכיו הבסיסיים, ואף אין באפשרותו להפיק הכנסה כאמור.

'הכנסה' מוגדרת, בסעיף 9(א) לחוק, כ"הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודה... ולרבות סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס... ואף אם אין מופקת ממנו הכנסה", היינו לרבות הכנסה רעיונית. 'נכס' מוגדר כ"כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות... ולמעט זכות החזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או ריווח..." (סעיף 9(ג)).
(עבל ( ארצי) 33638-01-13 אחמד מוקטרן - המוסד לביטוח לאומי (10.4.14) , ההדגשות אינן במקור וכן להלן)
באותו ענין נדונה שאלת היקף "קרקע עודפת" הצמודה לבית מגורים ונקבע :
מתוך ראיית תכליתו של החוק מתירה ההלכה הפסוקה לקחת בחשבון "חצר", בשטח מידתי אשר נועד לאפשר הנאה סבירה מהמגורים בנכס, כחלק מבית המגורים לצרכי חוק הבטחת הכנסה, כאשר השטח החורג מכך נחשב כ"קרקע עודפת", בהתאם למאפייניו הספציפיים של כל מקרה .... את גודלה של ה"חצר" הסבירה יש לבחון בהתחשב בתכלית החוק כפי שפורטה לעיל, ותוך לקיחה בחשבון כי המחוקק הוציא במפורש מהגדרת "נכס" כל "מקרקעין המשמשים למגורי הזכאי", ללא הגבלת גודל או שווי כלכלי.
ולעניננו: כאמור מעלה, כיום אין הצדדים חולקים על כי הנכס שימש בפועל למגורים עבור ילדיו הבוגרים של התובע. יוער לענין זה כי נכון למועדים הרלבנטיים להליך זה היו הבנים בני 27ו-30 (ר' רישת ס '16 לסכומי התובע).
עוד אין חולקים הצדדים על כך שהנכס ששטחו 38 מ"ר, מרוהט כדירה , מרוצף ובעל קירות צבועים,כולל שירותים ומקלחת (ר' עמ'13 ש' 6) אך אינו כולל מטבח.
עוד מוסכם כי הכניסה לנכס אינה נעשית דרך הדירה בקומה האמצעית בה מתגוררים התובע ורעייתו אלא באמצעות כניסה נפרדת.
כפי שציין השמאי לפנינו, נכס בשטח 38 מ"ר אינו יכול להחשב כמחסן. (ע4 ש' 13) אשת התובע מאידך, תארה בפני חוקר הנת בע (בנ/1) את הנכס כ"מחסן". כאמור, כיום מוסכם שאין מדובר במחסן. לו היו הצדדים דבקים בהגדרת המחסן, יתכן והיה מקום לדון בשאלה האם מחסן (בשטח כאמור) המצוי באותו בנין בו מצויה דירת מגורי התובעים- אף שהכניסה אליו נפרדת- מהווה או אינו מהווה חלק מהמקרקעין המשמשים למגוריו של התובע. ואולם- משהסכימו הצדדים כי אין מדובר במחסן, אלא בדירת מגורים, הרי טענת התובע כי זו משמשת למגוריו- מוקשית יותר.
הקושי עולה משני פנים של טיעונו של התובע: שאלת השמוש למגורים כיחידה נפרדת מחד ושאלת השמוש למגוריו שלו מאידך .
השמוש למגורים בכלל- העובדה כי בנכס נעשה שימוש למגורים בפועל מצביעה על כך שעסקינן בנכס למגורים. אמנם בנכס אין מטבח ואשת התובע העידה כי בפועל בניה היו עולים מהנכס לאכול בבית אמם. יתכן והיה מקום לסבור כי מצב דברים זה אפשרי רק כאשר המדובר בשמוש שנעשה ע"י בן משפחה ובכך יש כדי להפוך את הנכס לחלק בלתי נפרד מדירת המגורים של התובע בקומה שמעליו. לו היינו מגיעים למסקנה זו הרי שלא ניתן היה לזקוף הכנסה רעיונית מהנכס שכן אין כל אפשרות להשכירו לצד ג' חצוני כנגד שכ"ד.
ואולם , איננו יכולים להגיע לכלל מסקנה זו מן הטעמים הבאים:
א. ספק בעינינו אם ניתן לקבוע קביעה גורפת לפיה נכס שאינו כולל מטבח אינו יכול להחשב כיחידת מגורים עצמאית. כשם שהפתרון לצרכי האוכל של בניו של התובע נמצא באופן שנמצא, כך יכול כל שוכר למצוא לעצמו פתרון זה או אחר (שמוש במים הזורמים במקום והתקנת מטבחון/ אכילה מחוץ לבית /רכישת אוכל מוכן וכיו"ב). (יוער כי השמאי נתן ביטוי בהערכתו לחסרונו של מטבח) .
ב. במקרה דכאן אל מול חסרונו של מטבח עומדות באופן בולט : העובדה כי בני התובע גרו שם כיון שרצו לגור "לבד" כהגדרת אמם ( סיפת עמ'12 ) קרי גם התובע ומשפחתו ראו בנכס יחידה נפרדת העומדת בפני עצמה; העובדה כי בפועל התגוררו לבד- שכן אין כל גישה ישירה בין הדירה שמעל לנכס לנכס וכן העובדה וכי מדובר בנכס בשטח לא מבוטל (שני חדרים ועוד) – 38 מ"ר.
התובע טוען כי יש ליתן משקל לכך שקומת המרתף והקומה האמצעית נבנו בצוותא חדא. לא מצאנו בעובדה כי המבנה (דאז) נבנה בהינף אחד כדי לחזק באופן כלשהו את המסקנה כי מדובר ביחידה אחת. גם מבנים מרובי יחידות נבנים באופן האמור במקרים רבים.
בענין דומה קבע בית הדין הארצי כך:
בהתאם לחוק, אין חולק כי זכות החזקה בדירה החדשה בה מתגורר המערער עם בני משפחתו, לא נלקחה בחשבון לעניין גמלת הבטחת ההכנסה. לעניין זה מצאנו לנכון להדגיש, בנסיבות אלו, כי יש להבחין בין יחידה אחת שגרים בה, למשל אם היה המערער הופך את המבנה הישן לחלק אינטגרלי מדירתו החדשה, ומתגורר בה בפועל, לבין דירה, שהמערער עצמו הפך אותה, אמנם, למחסן, אולם היא למעשה דירה העומדת בפני עצמה, בעלת מטבח, מקלחת ושירותים, ויש בה ריצוף, חשמל ומים, וניתן להופכה לראויה למגורים ולהפיק ממנה רווח על ידי השכרתה או מכירתה.. עוד ייאמר, כי כאמור אין הכרח כי מן הנכס תופק הכנסה בפועל, בהתאם לתקנה 10 לתקנות, המפרטת את דרך חישוב ההכנסה הרעיונית מהנכס במקרה כזה. (עבל48307-05-10‏יוסף משעל- המוסד לביטוח לאומי (4.10 .2011),להלן: ענין משעל)).
מסקנתנו איפוא כי המדובר ביחידה עצמאית וכי ככזו, נ יתן להפיק ממנה הכנסה.
האם משמש הנכס לצורך מגורי התובע? – לטעמנו התשובה השלילית לכך ברורה מאליה. משהסכימו הצדדים כי הנכס שימש במועדים הרלבנטיים למגורי הבנים הבוגרים, הרי שאין מדובר בנכס לשמוש התובע. (ר' הגדרת ילד בחוק הבטחת הכנסה המפנה להגדרתו בחוק הבטוח הלאומי התנש"ה -1995 וכן תקנה 11 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982) לענין זה יפה האמור בעב"ל 522/05 המוסד לביטוח לאומי - יוסף סעיד חטיב ( 24.7.2007))
דירת מגורים מעצם מהותה אמורה לשמש למגורי בעליה, ואין היא משמשת בדרך כלל כלי להפקת הכנסה. ...
ברם על החלקה ממוקמות שתי דירות נוספות שאינן משמשות למגורי המשיב, ולכן "הפטור" על דירת מגורים לא חל עליהן. דירות אלה, לולא גרו בהן בני המשיב, ניתן היה להשכירם או למכרם, ועל ידי כך להפיק מהן הכנסה.
למעשה אין כל הבדל בין השמוש שעשה התובע בקומת המרתף עבור בן בוגר לבין השמוש שניתן לבן בקומה השלילשית -שלגביה חזר בו התובע מטענתו לפיה אין מדובר בנכס שניתן להפיק ממנו הכנסה רעיונית.
בסכומיו נסמך התובע על עדות האשה לפיה הבנים התגוררו בנכס מאז היותם בני עשרה. בסכומי התשובה אף הרחיב וטען כי היות והשטח שבו מתגורר התובע עצמו קטן (84 מ"ר) ולמשפחה 5 ילדים, הרי שהשטח הנוסף שבנכס היה הנדרש והכרחי לשמוש משפחתו של התובע. לטעמנו, אף אם אכן גם בטרם בגרותם התגוררו בני התובע בנכס, אין לכך נפקות ביחס לתקופה נשוא הליך זה. משפחתו דהיום של התובע (שהם הוא ואשתו בלבד, שכן כל הילדים בגירים) אינם משתמשים בפועל בנכס גם אם בעבר נזקקו לו ואיננו מכריעים בכך . הראיה לדבר היא שמסרו השמוש לבנים הבוגרים. לענין זה השוו' את שנפסק בענין משעל לעיל .
ראוי לדייק ולהבהיר: כאמור בענין מוקטרן – יש להביא בחשבו ן כי המחוקק הוציא במפורש מהגדרת "נכס" כל "מקרקעין המשמשים למגורי הזכאי", ללא הגבלת גודל או שווי כלכלי. לכאורה אין מחלוקת (ומכל מקום לא הוכח אחרת) כי גם בצעירותם התגוררו הבנים בנכס. מכאן היה ניתן לסבור כי יש לבחון אותו כחלק ממה שמשמש למגורי התובע – ללא קשר לגודלו- וכשם שאין מקום לקבוע כי חלק מדירה גדולת מימדים הופך מיותר וכזה שאינו משמש את הזכאי עם התבגרות ו"עזיבת הקן" של ילדיו – כך נכון לומר גם עתה . אלא שזה אינו המצב דכאן- כאן עסקינן בשתי יחידות נפרדות ולא ניתן לומר (ואף לא נטען אחרת כאן) כי התובע עצמו (ואשתו או ילדים קטינים) מתגורר בנכס נפרד זה. (בכך שונה מהותית עניננו גם מהענין שנדון בפני כבוד השופט ארמון ואשר אליו הפנה התובע בסכומיו – ב"ל 49626-12-10 מחמד סלמאן- המוסד לבטוח לאומי (30.10.2011)). דווקא מאותו ענין ניתן כמו מבענין משעל ברי כי יש לבחון את השמוש בנכס למגורי הזכאי לאו דוקא בהתחשב בשמוש שהיה בנכס בעבר- והדבר מתחייב ממטרת החוק). באותו אופן אין גם רלבנטיות לטענת אשת התובע כי מעולם לא השכירה את הנכס כאשר שוכנענו כי ניתן להשכירו.
בשולי הדברים יאמר כי הנתון לפיו הקומה האמצעית היא בת 84 מ"ר נטען בעלמא ולא בוסס (חווה"ד השמאית לא התיחסה כלל לקומה האמצעית, ואילו אשת התובע לא התנגדה לתאור לפיו שטחה הוא 100מ"ר).
אם כן, שוכנענו כי הנכס אינו משמש למגורי התובע.
בטרם סיום נתיחס גם לטענת התובע לפיה משהתבססה עמדתו המקורית של הנתבע על כך שהנכס משמ ש כמחסן , והנחה זו אינה קיימת עוד, הרי שנובע מכך שעליה גם לשנות ממסקנותיה ביחס לשאלה האם משמש למגורי התובע. אף שטענה זו שובת לב לכאורה, הרי נוכח האמור ברישת סעיף 11 לעיל, דווקא השמוש למגורים מחזק המסקנה כי עסקינן ביחידה נפרדת. (כן ראינו מקום לציין שמקובלת טענת הנתבע כי ההגדרה "מחסן" היא הגדרה שהו גדרה ראשית לכל על ידי אשת התובע עצמה בנ/1)
משהנכס מהווה יחידה עצמאית מחד, ומשאינו משמש למגורי התובע (ורעייתו), הרי שיש מקום לזקוף הכנסה רעיונית מנכס זה, כפי שעשה הנתבע. משאין מחלוקת לענין שווי ההכנסה הרעיונית , הרי שהיה מקום שהנתבע יערוך תחשיבו על יסוד חוו"ד השמאי.

נוכח אלה התביעה נדחית.

משעסקינן בתביעה מתחום הבטחון הסוציאלי ובנסיבות הענין, לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, א' אייר תשע"ז, (27 אפריל 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

נחמה אנג'ל , עובדים

שרה ברוינר ישרזדה, שופטת

יצחק אופנהיים, מעסיקים


מעורבים
תובע: יעקוב גבר
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: