ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אחים פולק סוכנויות יבוא בע"מ נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ :

החלטה בתיק רע"א 2000/17

לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין

המבקשת:
אחים פולק סוכנויות יבוא בע"מ

נ ג ד

המשיבה:
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא י' שנלר, סגן הנשיא ד"ר ק' ורדי והשופטת ע' רביד), מיום 30.1.17, בע"א 9055-2-16

בשם המבקשת: עו"ד קובי קפלינסקי

בבית המשפט העליון

החלטה

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא י' שנלר, סגן הנשיא ד"ר ק' ורדי (שכתב את חוות הדעת העיקרית) והשופטת ע' רביד), מיום 30.1.2017, בע"א 9055-2-16, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (השופטת ל' ביבי), מיום 31.12.2015 בת"א 36920-11-12. בפסק דין זה נדחתה תביעתה הכספית של המבקשת, בסך כמיליון ש"ח, לתשלום תגמולי ביטוח ופיצויים בגין מקרה פריצה שהתרחש בלילה שבין 18.12.2012 ל-19.12.2012 (להלן אירוע הפריצה).

רקע

ב. המבקשת מנהלת עסק ליבוא ויצוא של מוצרים מתחום תעשיית הקירור, האוורור ומיזוג האויר. את עסקיה מנהלת המבקשת בבית עסק בפתח תקוה, הכולל מבנה רחב ידיים בן שלוש קומות ומשתרע על פני 4,500 מ"ר. בית העסק בוטח, בזמנים הרלבנטיים לתביעה, על ידי המשיבה בפוליסת ביטוח לעסק "אלומה", מהדורת דצמבר 2006, אשר היתה בתוקף מיום 1.9.2011 ועד ליום 31.8.2012, והמכסה, בין היתר, נזקי תכולה ומלאי, כולל סיכוני פריצה ושוד על בסיס נזק ראשון עד לסך של 600,000 ש"ח ונזקי מבנה בערכי כינון עד לסך של 11 מיליון ש"ח (להלן פוליסת הביטוח). על פי רשימת הפוליסה, נקבע כתנאי מוקדם לחבות המבטחת ולתשלום תגמולי ביטוח לסיכוני פריצה, קיום הגנות המצוינות בו ובכלל זה תנאי, שהוגדר "מהותי ומשמעותי" שלפיו:

"על הסכם ההתקשרות עם מוקד האזעקות לכלול שירותי סיור וכן את זימונו של מורשה פתיחה לבדיקה פיזית פנימית של בית העסק, בכל מקרה של קבלת קריאה משני אזורי גילוי פריצה מהמוקד. על סייר המוקד להמתין במקום עד להגעת מורשה הפתיחה".

בהתאם לתנאי זה הוחתם מנהל המבקשת על התחייבות מבוטח, שבה נכתב, בין היתר, כי "על המבוטחים חלה חובה לבדוק בית העסק בכל מקרה של אזעקה וזאת ע"י מורשה פתיחה שיבצע בדיקה פיזית פנימית של בית העסק, בכל מקרה של קבלת קריאת פריצה מהמוקד" (ההדגשה במקור – א"ר).

ג. בטרם אירוע הפריצה בו עסקינן, אירע אירוע פריצה נוסף בבית העסק, בחודש פברואר 2011. נוכח קיומו של ספק בנוגע לבהירותו של התנאי שצוטט למעלה, שופו נזקי המבקשת על ידי המשיבה, בסך של כ-600,000 ש"ח. בעקבות אירוע זה, ולמען הבהרת הדברים, הפיקה המשיבה פוליסה חדשה בה נרשמה במפורש הדרישה של "חובת ביצוע בדיקה פיזית פנימית" כתנאי לתשלום על פי הפוליסה (להלן התנאי), ואף התנתה את המשך תחולת הפוליסה בחתימה של מנהל המבקשת על התחייבות לבצע בדיקה פנימית.

ד. יצוין, כי בבית העסק מותקנת מערכת אזעקה מסוג "ויסטה" המחוברת לשני מוקדי אבטחה: "מוקד 99" ו"מוקד אמון". מערכת האזעקה מחוברת קוית, אלחוטית וסלולרית למוקד 99. בנוסף, ישנו חיבור למוקד 99 בבחינת "מוקד רואה", המחובר למצלמות אבטחה פנימיות וחיצוניות בכל רחבי בית העסק.

ה. בלילה שבית 18.12.2012 ל-19.12.2012, בו שרר מזג אויר סוער ונשבו רוחות עזות, פרצו אלמונים לבית העסק. את דבר הפריצה גילו עובדי המבקשת בבקרו של יום 19.12.2012, והודעה על כך נמסרה למשיבה, אשר הפעילה מצדה שמאים וחוקרים לבדיקת נסיבות האירוע והיקף הנזקים הנטענים. בעלות הדין לא היו חלוקות על כך שבליל האירוע קיבלו מר אריה פולק, מנכ"ל המבקשת, ומר ארז כהן, מנהל מחסן המבקשת ומורשה כניסה של המבקשת, הודעה מן המוקד בדבר קבלת קריאות מן האזעקה משני אזורי גילוי. אף אין חולק, כי בעקבות הודעה זו הגיע מר כהן לבית העסק, וכי בליווי סייר המוקד שהמתין לו במקום, ערכו שניהם בדיקה חיצונית, ומשלא הבחינו בדבר מה חריג, עזבו את בית העסק. אין חולק גם כי לאחר מכן המשיכו מערכות האזעקה והגילוי לפעול ולשדר אותות גילוי ואזעקה לשני המוקדים שאליהם היה בית העסק מחובר, ואלה התקבלו במערכת מוקד 99 בשעה 02:11 ובמערכת מוקד אמון בשעות 00:22 ו-03:22. בעקבות אותות אלה הגיעו סיירים משני המוקדים לערוך בדיקה באזור בית העסק. אין מחלוקת כי לא נמסרה למבקשת או למי מטעמה הודעה בדבר ההתראות המאוחרות שהתקבלו. לא היתה, איפוא, מחלוקת כי אירוע הפריצה הוא אירוע ביטוחי כהגדרתו בפוליסת הביטוח, ולא נטענה כל טענה לגבי מעורבות המבקשת או מי מטעמה באירוע הפריצה.

ו. ביום 21.6.2012 שיגרה המשיבה למבקשת מכתב הדוחה את דרישתה של המבקשת לתגמולי ביטוח. וכך נכתב:

"בהמשך לטיפולינו בתיק שבנדון, הרינו להודיעכם כי מבדיקתנו עולה כי עובר לאירוע הנדון לא קוימו ההתנאות לסיכוני פריצה עפ"י תנאי הפוליסה.
תנאי להגעת מורשי כניסה בכל מקרה של קבלת קריאת אזעקה לפריצה מהמוקד משני אזורי גילוי להגיע לבדיקה פיזית פנימית – לא קוים.
מבדיקתנו עולה כי מורשה כניסה הגיע למקום לאחר קבלת הודעה מחברת מוקד וביצע בדיקה חיצונית בלבד.
מנסיבות האירוע עולה כי בבדיקה פיזית פנימית של העסק אירוע הפריצה היה נחשף ומסוכל.
כמו כן, תנאי למערך צילום ההיקפי כולל מצלמות ותוכנה על בסיס גילוי תנועה כך שכל הסטת מצלמה תגרור גילוי במערכת – לא קוים.
לאור האמור לעיל, עקב אי עמידה בתנאי המיגון דוחים אנו את תביעתכם".

בעקבות דחיית דרישתה לפיצויים, הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבה לבית משפט השלום בהרצליה. במסגרת התביעה טענה המבקשת, כי המורשה הגיע לבית העסק וערך בדיקה חיצונית יחד עם הסייר של מוקד השמירה ומשראו השניים כי אין ממצא חריג, אין כל סממן של פריצה וככל הנראה – כך סברו – הופעלה האזעקה עקב מזג האויר הסוער, עזבו את המקום. נטען, כי דרישתה של המשיבה שלפיה יערוך המורשה סיור פנימי בבית העסק "עולה כדי דרישה אבסורדית ומסכנת חיי אדם". ולכן, לפי הטענה, אין המשיבה "יכולה לחמוק מחבות ביטוחית". המשיבה הגישה כתב הגנה בו טענה כי עקב אי קיום התנאי המוקדם, שהיה מונע הן את האירוע הן את הנזק, דין התביעה להידחות.

פסק הדין של בית משפט השלום

ז. בית משפט השלום דחה את התביעה. ראשית, נדחתה טענת המבקשת שלפיה הטלת חובה על המבוטח לערוך בדיקה פנימית של בית העסק, משמעותה עימות בינו לבין הפורצים, העלול להעמידו בסכנת חיים. נפסק, כי המבקשת לא הפנתה לנורמה בדין עליה נשענת טענה זו, וכי החלת עקרונות תום הלב ותקנת הציבור עלולה אך להוביל לצמצום פרשנות התנאי אך לא לבטלותו. נקבע, כי במקרה דנן לא זו בלבד שהמורשה מטעם המבקשת לא הציג הסבר למחדלו, אלא אף לא טען כי לא ביצע בדיקה פנימית מחשש לשלמות גופו או לביטחונו. לכן, כך נפסק, לא הוכחו נסיבות אשר מנעו בדיקה פנימית של בית העסק על ידי המבוטח. יתרה מכך, אף התברר מן הראיות כי בדיקה פנימית כאמור לא היתה מעמידה את המורשה בסכנת חיים, שכן בשלב בו נקרא והגיע לבית העסק לא שהו בו הפורצים; הללו פגעו תחילה במערכת האזעקה ועזבו את המקום, ורק בשלב מאוחר יותר פרצו לבית העסק. בנוסף, המורשה ידע כי תכלית הגעתו לבית העסק היא ביצוע בדיקה פנימית, וכי לשם כך המתין לו הסייר במקום. בית המשפט קבע כי התנהלותה של המבקשת בנסיבות העניין היא חסרת תום לב, בכך שידעה על התנאי, הבינה את משמעותו אך לא פעלה לביטולו או לסייגו; בפרט, משפוצתה בגין אירוע הפריצה הקודם, תוך שהמשיבה מתנה את המשך תחולתה של הפוליסה בחתימת מנהלה של המבקשת על התחייבות לבצע בדיקה פנימית. טענת המבקשת בדבר רשלנות המוקדים אליהם היה מחובר בית העסק, נדחתה אף היא.

ח. עוד נקבע, כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, כי שום מבטחת סבירה לא היתה מוכנה להתקשר בחוזה ביטוח עם המבקשת, ללא התנאי בו עסיקנן. בהקשר זה, קיבל בית המשפט את עדותה של גברת כהן, חתמת ומנהלת הצוות אצל המשיבה, ואת עדותו של מר בלט, מומחה בהערכת ובדיקת סיכוני ביטוח וסקרי הגנות, שלפיהן המשיבה לא היתה מבטחת את העסק ללא דרישה לביצוע בדיקה פיזית פנימית לאחר קריאות או אזעקה משני אזורים ומעלה וכי אף לא מבטחת סבירה אחת לא היתה עושה כן. משכך, דחה את התביעה.

על פסק הדין הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. את ערעורה הציבה על שני אדנים. האחד, כי התנאי אינו מוסרי, אינו חוקי, אינו סביר ואינו מידתי ולכן דינו להתבטל. השני, כי לא הוכח פטור של המשיבה לגבי סעיף 18(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח, משלא הובא כנדרש מומחה לביטוח, וכי אין מקום לשלילת הביטוח, משאין לתלות במבקשת כל אשם תורם שכן לא ניתן להעמידה בפני סיכון חיי אדם.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

ט. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בפסק דין (מפי סגן הנשיא ד"ר ק' ורדי ובהסכמת סגן הנשיא י' שנלר (שהוסיף וחידד) והשופטת ע' רביד), נפסק כי מדובר בהתנהלות חסרת תום לב של המבקשת, המקימה נגדה מניעות והשתק מטענה כי מדובר בתנאי לא מוסרי, לא חוקי, לא מידתי ולא סביר שדינו בטלות, וכי די בכך לדחות את הערעור. צוין, כי אף בתביעה לא טענה המבקשת כאמור, אלא כי מדובר בדרישה אבסורדית המסכנת חיי אדם. בית המשפט המחוזי קבע שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים אשר קבע בית משפט השלום, הנתמכים בעדויות, לרבות עדותם של המורשה בתצהירו ושל מנהל המבקשת. נפסק, כי אין מחלוקת – וכך נקבע עובדתית – כי המורשה לא חשש לחייו וכי לא היתה לו כל מניעה לבצע בדיקה פנימית בבית העסק, אלא שבחר משיקוליו שלא לעשות זאת, כנראה נוכח מזג האויר הסוער וסברתו שהכל תקין. הוזכר, כי אף נקבע כממצא עובדתי כי אילו היה נכנס לבית העסק לא היה המורשה נתון בסכנת חיים, שכן הפורצים לא היו שם בעת ההיא, וכי אם אילו עשה כן היה מגלה את סימני הפריצה, כמו החלון השבור ואירוע הפריצה, וכך גם היה נמנע הנזק. בית המשפט המחוזי ציין, כי המבקשת, שפוצתה במאות אלפי שקלים בגין אירוע הפריצה הקודם, חתמה על הדרישה לביצוע בדיקה פנימית של בית העסק ולא טענה לאי חוקיותו של תנאי זה, וכי המורשה מטעמה, על פי עדותו שלו, היה נכנס מדי פעם ועורך בדיקה פנימית של בית העסק. לדברי בית המשפט:

"למעשה המערערת מודה בכך ש'עבדה' על המשיבה, קיבלה ממנה פיצוי בגין הפריצה הקודמת במאות אלפי ₪, חתמה על תנאי ברור והתחייבות אישית חד משמעית בפוליסה החדשה לדרישה של ביצוע בדיקה פנימית שאף נהגה לעשות מידי פעם בדיקה שכזו בהציגה מצג שהיא מכבדת את התנאי וזאת למרות שלשיטתה מדובר בתנאי שהינו בטל ושהיא לא חייבת לקיימו ותהיה זכאית בכל מקרה לשיטתה לתגמולי הביטוח, בין אם תבצע את הבדיקה ובין אם לאו, לפי רצונה שלה, וכל זמן שלא תיפגע וישללו ממנה ביטוח תתנהג כמי שמכבדת את התנאי".

בית המשפט הוסיף, כי המשיבה, ששילמה למבקשת בגין אירוע הפריצה הקודם מאות אלפי שקלים וביטחה אותה שוב, שינתה את מצבה לרעה שכן הסתמכה על מצגיה של המבקשת שלפיהם תכבד את התנאי האמור.

י. מעבר לצורך, כלשונו, בחן בית המשפט את טענת המבקשת, בהנחה שאינה מנועה הימנה. נפסק כי אין מקום לקבוע שמדובר, באופן גורף, בתנאי שתמיד ייחשב כלא מוסרי, לא חוקי וסותר את תקנת הציבור, ושתוצאתו – על כן – בטלות. נקבע, כי אין מדובר בנסיבות חריגות המצדיקות ביטול סעיף באופן גורף בפוליסה תוך שימוש בתקנת הציבור ובסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. זאת, שכן מדובר בתנאי שכיח ומקובל בחברות הביטוח שיש לו משמעות לגבי גובה הפרמיה. בנוסף, הדרישה היא כי מורשה ייכנס לבית העסק יחד עם סייר חמוש ממוקד השמירה, או כי יאצילו סמכויות בעניין זה לסיירי השמירה או לחברות אבטחה פרטיות או קציני ביטחון מטעמם. ברי, כך נכתב, כי אילו חשש היה המורשה להיכנס לבית העסק, יכול היה לקרוא למשטרה (כפי שציין בעצמו), וסביר שלא היה נקבע כי התנאי לא מולא. ואולם, לא זה המקרה שלפנינו. לפיכך נקבע, כי משמעות הפרת התנאי היא שנתמלאו תנאי סעיף 18(ג)(2) לחוק, וכי המשיבה פטורה מתשלום דמי הביטוח למבקשת, ובדין נדחתה תביעת המבקשת. המבקשת חויבה בתשלום שכר-טרחת עורך-דינם של המשיבה בסך של 36,000 ש"ח. מכאן הבקשה דנא.

טענות המבקשת

יא. המבקשת – בבקשה מפורטת – עותרת לקבוע כי התנאי בפוליסת הביטוח הדורש ביצוע בדיקה פיסית פנימית בבית העסק הוא תנאי שאינו חוקי בעליל, אינו מוסרי, נוגד חוקי יסוד ואת תקנת הציבור, אינו מידתי, מעמיד מבוטחים בסכנת חיים, ויש לו השלכה על חברות הביטוח ועל כלל ציבור המבוטחים בישראל. לדבריה, התנאי האמור הוא בלתי סביר, הן בשל העדר יכולת בחירה והעדר יכולת לנהל משא ומתן כן ואמיתי, נוכח פערי הכוחות בין הצדדים, והן משום שאילו הבינה את משמעות הסכמתה לתנאי, לא היתה, וכמוה כל אדם סביר אחר, מתקשר בחוזה הביטוח. על כן, מתבקש ביטולו של התנאי מעיקרא. נוכח חשיבות הסוגיה, נתבקש צירופם של היועץ המשפטי לממשלה והממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון להליך.

יב. יתרה מכך, לדעת המבקשת, תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי היא כי רק המבוטח "האמיץ", המחרף את נפשו כדי לעמוד בתנאי הפוליסה, יזכה לתשלום תגמולי ביטוח, וזאת אין להעלות על הדעת. לשיטת המבקשת, הקביעה כי התנהלותה חסרת תום לב, בכך ש"עבדה" על המשיבה, היא קביעה מרחיקת לכת, המטילה דופי בהתנהלותה כמבוטחת על לא עוול בכפה.

יג. במסגרת הבקשה מבוקש לקבוע כללים ברורים ליישום הלכת סלוצקי (רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' סלוצקי (15.9.2013)), בנוגע להסדר הקבוע בסעיפים 19-18 ו-21 לחוק חוזה הביטוח, באשר לנטל ההוכחה המוטל על המבטח לצורך קבלת הפטור מתשלום תגמולי ביטוח. בין היתר, מבוקש להכריע בשאלה האם יש צורך בעדות חיצונית, אובייקטיבית, או שניתן להסתפק בעדויות עובדי חברת הביטוח לשם כך. לדברי המבקשת, קיימות פסיקות סותרות בעניין בבתי המשפט השונים. לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי המשיבה עמדה בנטל ההוכחה כאמור. זאת, שכן העדים שהביאה מטעמה הם "עושי דברה", המשרתים אינטרס מובהק שלה – לקבל פטור מתשלום, ולא אנשי מקצוע חיצוניים, אובייקטיביים, הבקיאים בתחום הביטוח, וזאת לשם הוכחת הטענה כי מבטח סביר לא היתה מתקשר בחוזה ביטוח בלי התנאי של "בדיקה פיסית פנימית", גם בעבור דמי ביטוח גבוהים יותר. לדעת המבקשת, לא ניתן ללמוד דבר מהעובדה שחתמה מאוחר יותר על פוליסת הביטוח של מנורה, שגם בה נכלל התנאי. לדבריה, התנאי בפוליסת מנורה דווקא הקל עמה.

הכרעה

יד. לאחר העיון חוששני כי אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת, ואין המקרה שלפנינו בא בגדר האמור, אף שהמבקשת עותרת להעטות עליה אדרת זו (השוו רע"א 9645/16 איסק נ' נחמיאס, פסקה ח (10.1.2017)). הנושא דנא הוכרע זה לא כבר בהלכת סלוצקי, ועל כן עסקינן בסופו של יום ביישומה של זו. ער אני לכך שהמדובר בסוגיה החוזרת ונשנית, אף שבנסיבות הקונקרטיות איני סבור שיש צורך בחוות דעת נוספת של היועץ המשפטי לממשלה והממונה. סבורני, בהקשר זה, כי הממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון ככל שטרם הוציאה הנחיה בנושא זה, ראוי שתעשה כן על סמך הפסיקה. בשעתו נזדמן לי לכתוב (ע"א 1228/08 מולרם נ' ביטוח חקלאי (2011), כך:

"... בכלליות אומר, חברת ביטוח גובה פרמיה בעבור הפוליסה. הגישה השיפוטית הבסיסית צריכה להיות כי במקום של ספק בחלות הפוליסה יפעל הדבר לטובת המבוטח, שכן אין להלום כגישה משפטית-ערכית כי הפרמיה תיגבה בזריזות, ואילו בבוא עת תשלום ייגררו הרגליים; ולא יהא זה כאותו יהודי בעיירת אבי ע"ה ברוסיה שהיה מורגל לומר (ביידיש), 'כשאני אומר שאני לוקח-אני לוקח; כשאני אומר שאני נותן-אני אומר'".

ואולם, במקרה דנא הנסיבות הספציפיות הן לרועץ למבוטחת, במיוחד לאחר ההתפתחות בין הצדדים לאחר המקרה הקודם.

טו. אפרט קמעא לגופם של דברים. אכן, שאלת תוצאות הפרתה של החובה להפעיל אמצעי מיגון בפוליסות ביטוח, שהיא היא חשובה מן ההיבט של זכויות המבוטחים כמו גם מבחינת שוק הביטוח בכללותו, הוכרעה בהלכת סלוצקי. נקבע שם, כי הפרת חובה להתקין אמצעי מיגון או להפעילם לא תשלול באופן אוטומטי מן המבוטח את הזכות לקבלת תגמולי ביטוח, ופורטו התנאים, וכאמור, עסקינן כעת בשאלת יישום ההלכה למקרה הספציפי. כאמור, בהלכת סלוצקי נפסק, מפי השופטת ברק-ארז, שמקרים אשר בהם לא הופעל האמצעי להקלת הסיכון בידי מבוטח יידונו לפי סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, שבמרכזו הסדר המאפשר למבטח לשלם למבוטח במצבים מסוימים רק חלק מתגמולי הביטוח, מקום בו קיימת חלופה ביטוחית יקרה יותר, שאינה כוללת דרישה לאמצעי להקלת הסיכון; במקרים אחרים, יופטר המבטח כליל מחובתו לשלם תגמולי ביטוח, מקום בו פעל המבוטח בכוונת מרמה, או כאשר מבוטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח עם מבוטח שאינו נוקט באמצעי להקלת הסיכון, אף בעבור תשלום דמי ביטוח גבוהים יותר (סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח; רע"א 3370/14 דיין מוצרי קירור בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פסקה 19 (23.7.2014)). בכך באה לידי ביטוי תכליתו הצרכנית הברורה של החוק, שנועדה לחזק את מעמדו של המבוטח מול המבטח (הלכת סלוצקי, פסקה 19), ברוח האמור מעלה.

טז. הוראת סעיף 21 לחוק חוזה ביטוח, מורה כך:

"הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחויבים".

ההפניה הכלולה בהוראה זו מכוונת בעיקרה לסעיף 18(ג) לחוק הוזה ביטוח:

"קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:
[...]
(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי".

כנפסק בהלכת סלוצקי, ראוי לאמץ פרשנות רחבה לסעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, כדי למעט במקרים שבהם נשללת כליל תחולתו של כיסוי ביטוחי, נוכח הצורך להגן על מבוטחים, העלולים, מפאת חוסר בקיאות באשר למשמעות אי קיומו של התנאי, למצוא עצמם, ביום פקודה, בפני שוקת שבורה (ראו הלכת סלוצקי, פסקאות 21, 24, שם נדונה משמעות ההימנעות מהפעלת אמצעי המיגון לעומת הימנעות מהתקנתו לעניין שלילת תשלום התגמולים).

יז. זאת ועוד, בהלכת סלוצקי נקבע כי הנטל להוכיח שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח אילו ידע כי המבוטח לא התקין אמצעים להקלת הסיכון או לא הפעילם מוטל על המבטח (פסקאות 42-41). נפסק, כי כדי להוכיח שאף לא מבטח סביר אחד לא היה נכון לבטח ללא האמצעי להקלת הסיכון שעליו נסב הדיון, יתכן להסתפק בהגשת תצהיר של אקטואר או של איש מקצוע אחר הבקיא בתחום הביטוח, שלפיו, למיטב ידיעתו, אין מוצעת בשוק הביטוח בישראל פוליסה מסוג זה (פסקה 42). כמובן, בידי בית המשפט הדן להעמיק בשאלה העובדתית לפי ראות עיניו.

נוכח זאת, ברור כי אי נקיטת אמצעים להקלת הסיכון אינה שוללת באופן מידי וגורף את זכותו של המבוטח לתשלום תגמולי ביטוח, וכי הנטל להוכיח כי חל סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, מוטל על המעוניין בפטור מתשלום תגמולי ביטוח או בתשלום תגמולי ביטוח מופחתים (הלכת סלוצקי, פסקאות 43-40), קרי, חברת הביטוח. דברים אלה נהירים עתה, והשאלה היא בחינת יישומו של כל מקרה.

יח. מהכא להתם: במקרה דנא איני רואה מקום להתערבות בקביעת בתי המשפט הקודמים, על יסוד הלכת סלוצקי, כי המשיבה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה כדי לפטור את עצמה מן החובה לשלם תגמולי ביטוח למבקשת. שני בתי המשפט פסקו, כי המשיבה הוכיחה שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח עם המבקשת אילו ידע כי לא תקיים את התנאי של ביצוע בדיקה פיסית פנימית בבית העסק. למסקנה זו הגיעו בתי המשפט הקודמים, בין היתר, על יסוד עדותה של גברת כהן, חתמת ומנהלת הצוות אצל המשיבה ועדותו של מר בלט, מומחה בהערכת ובדיקת סיכוני ביטוח וסקרי הגנות. הנה כי כן, משלא נקטה המבקשת באמצעי להקלת הסיכון – כפי דרישת התנאי, שהיה נהיר נוכח הגלגול הקודם, בדין נקבע כי המשיבה פטורה מתשלום תגמולי הביטוח. נסיבותיו הברורות של המקרה מעידות, כי אילו היתה המבקשת – והמורשה מטעמה – מקיימים את התנאי, קרוב לודאי כי דבר הפריצה היה מתגלה, ואירוע הפריצה, וכך גם היה הנזק נמנע. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף נוכח התנהלותה של המבקשת, אשר קיבלה תגמולי ביטוח באירוע הפריצה הקודם, שלאחריו חתמה על תנאי ברור ומפורש של בדיקה פיסית פנימית בבית העסק ועל התחייבות אישית חד-משמעית לעשות כן, על ידי מנהלה. המבקשת לא התנגדה להוספת התנאי לפוליסה בזמן אמת. בנוסף, העיד המורשה מטעמה כי אכן נהג לערוך מדי פעם בדיקה שכזו. על כן, גם מי שמבקש ליתן כתף להגנה על מבוטחים, אינו יכול שלא להידרש לאשר אירע כאן.

יט. בהקשר זה, אין להלום את הטענה כאילו התנאי מאלץ את המבקשת לסכן חיים, רחמנא ליצלן יוזכר בהקשר זה, כי נקבע עובדתית שהמורשה מטעם המבקשת לא חשש לחייו במקרה דנא, ולא היתה מניעה מצדו לבצע בדיקה פנימית בבית העסק, אלא ששקל שלא לעשות כן, כנראה נוכח מזג האויר הסוער וסברתו שהכל תקין. המבקשת מדגישה נושא זה, הפורט על נימה רגישה ואנושית – ומי יתן ידו לסיכון חיים. אכן, במקרה דנא נקבע כממצא עובדתי, כי אילו נכנס המורשה לבית העסק לא היה נתון בסכנת חיים, שכן הפורצים לא היו שם בעת ההיא; אך מובן, כי מדובר בחכמה שבדיעבד, ולא היא עיקר. העיקר הוא, כי מקום שיש חשש לסיכון עצמי, ניתן ליישם את התנאי האמור גם באמצעות קריאה למשטרה, ללא סיכון עצמי, והדברים ברורים. ברי כי אין לדרוש מאדם השומע קולות ותנועות בפנים וחושש פן חמושים מצויים שם – להיכנס פנימה, ואזי עליו להזעיק עזרה; המדובר בשיקול דעת ובהפעלת שכל ישר.

טענות המבקשת, איפוא, נוגעות ליישומה של הלכת סלוצקי. לפיכך אין להלמן במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי (השוו לנסיבות המקרה ברע"א 3461/14 בר נתן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (3.7.2014)).

כ. אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.

ניתנה היום, ‏ד' באייר התשע"ז (‏30.4.2017).

המשנה לנשיאה


מעורבים
תובע: אחים פולק סוכנויות יבוא בע"מ
נתבע: הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: