ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה מאיר פומברג נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד ה רשמת בכירה אפרת רחלי מאירי מרקוביץ

תובע

משה מאיר פומברג

נגד

נתבעת

מדינת ישראל- משטרת ישראל

פסק דין

מונחת לפניי תביעה לפיצוי כספי על סך של 20,000 ₪ שעילתה מעצר שווא, חיפוש בלתי חוקי, פגיעה ברגשות הדת ובכבודו של אדם.
על פי המתואר בכתב התביעה, ביום 17.5.2013, יום שישי, יצא התובע מבית הוריו ברובע היהודי בכוונה לטבול במקווה הנמצא בישיבת "שובו בנים", לכבוד שבת. התובע תכנן ללכת לרחבת הכותל על מנת לצאת משם דרך המנהרה, להגיע לרחוב הגיא ומשם להגיע לישיבת "שובו בנים". כשהגיע התובע לפינת רחוב משגב לדך, עמד במקום שוטר שפנה אל התובע וביקש לעכבו לשם בירור פרטיו. לשוטר נלווה שוטר מג"ב. לאחר לקיחת הפרטים ביקש השוטר לערוך חיפוש על גופו של התובע. התובע אמר לשוטר כי ברשותו סכין מסוג " לדרמן", שהינו כלי עבודה המכיל בתוכו מסור קטן, פותחן, אולר קטן ועוד, והראה זאת לשוטר. לטענתו, השוטר לא הסתפק בכך והתעקש לערוך חיפוש על גופו של התובע. התובע סירב והודיע לשוטר כי מדובר בחיפוש בלתי חוקי ברחובה של עיר. למרות מחאותיו, השוטר בעזרת שוטר מג"ב ערכו על התובע חיפוש נגד רצונו בו לא נמצא דבר. חרף זאת, הודיע השוטר לתובע כי הוא מעוכב בגין אחזקת סכין. זאת, הגם שהתובע הסביר לשוטר כי מדובר בסכין מסוג " לדרמן" שמהווה כלי עבודה וכי למיטב ידיעתו אחזקת סכין מסוג זה היא חוקית. התובע נלקח לתחנת משטרת דוד.
לטענתו, עוכב התובע בשעה 17:45 "ללא סיבה", כלשונו. רק בשעה 21:30 הנתבעת חקרה את התובע תוך פגיעה ברגשות הדת, כאשר הוא צולם בשבת ונלקחו ממנו בכוח טביעות אצבע משסירב ליתן מרצונו החופשי והטוב מפאת קדושת השבת. התובע שוחרר, אולם הוכרח לקחת כסף שהיה ברשותו ואשר בשל קדושת השבת ביקש להשאיר את הכסף בתחנת המשטרה. מספר חודשים לאחר מכן הוחזרה סכין " הלדרמן" לתובע וביום 1.1.2014 הוחלט לסגור לתובע את התיק בעילה " שלא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין".
על פי הנטען, מסכת עיכובו והשארתו בתחנת המשטרה מעל ל 3 שעות כשהוא מעוכב מהווה עיכוב בלתי חוקי ואף לו היה מוחזק פחות מ 3 שעות, לא הייתה כל עילה לעיכובו. כן טען, כי סכין " לדרמן" אינה מהווה סכין. כמו כן, עריכת חיפוש על גופו ברחובה של עיר מהווה פגיעה בכבודו ונוגדת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זאת ועוד. התנהלות הנתבעת כלפיו בכל הנוגע לצילומו, ללקיחת טביעות אצבע בכוח ועצם חקירתו בשבת פגעה ברגשות דתו ובאמנותו. לטעמו ניתן היה לבצע פעולות אלו לאחר השבת על דרך הזמנתו לחקירה בצאת השבת או ביום ראשון. עצם העובדה שבסופו של דבר הוא שוחרר מצביע על חוסר מסוכנתו, כמו גם סגירת התיק ואי העמדתו לדין מהווה ראיה שלא היה במעשה אחזקת ה"לדרמן" משום עבירה פלילית.

הנתבעת מנגד, מבקשת לדחות את התביעה. לטענתה, עת הבחינו השוטרים בתובע כשהוא הולך בסמוך לעיר העתיקה בירושלים, הוא החל מגביר את קצב הליכתו תוך שהוא מסתכל לצדדים על מנת שלא ליצור קשר עין עם השוטרים. התנהגותו זו של התובע עוררה את חשדם של השוטרים, בפרט כשמדובר בצומת רחובות הקרוב לכניסה להר הבית. בשקלול עובדות אלה, הגיעו השוטרים לכלל החלטה מקצועית שיש לעכב את התובע לבדיקה. השוטרים ביקשו מהתובע להזדהות אולם הוא השיב שאין בידיו תעודה מזהה כלשהי. במקביל הבחין השוטר בבליטה בחולצת התובע שעוררה את חשדו והוא ביקש מהתובע לקבל הסבר על בליטה זו. התובע השיב כי מדובר בסכין " לדרמן". התובע נשאל אם ברשותו חפצים נוספים שאינם חוקיים והוא השיב בשלילה. השוטרים ביקשו את הסכמתו לערוך חיפוש על גופו כדי לוודא שאין חפצים נוספים לא חוקיים, תוך שהוסבר לו שיש ביכולתו לסרב לעריכת הבדיקה וסירוב זה לא ישמש ראייה נגדו. התובע נתן את הסכמתו המלאה לביצוע החיפוש הגופני ולא נתפסו חפצים נוספים. הואיל והתנהגותו של התובע עוררה את חשדם של השוטרים וכיוון שניתן לנעול ולקבע את להב ה"לדרמן" של התובע בעזרת קפיץ ולהפכו לסכין שלהבה קבוע ומשכך על פי הדין מדובר בסכין, עיכבו השוטרים את התובע והובילוהו לתחנת המשטרה. בשעה 21:10 נכנס התובע לחקירה ושוחרר בשעה 21:34 לאחר חתימה על ערבות. יוצא אפוא, כי התובע עוכב משך פחות מ-3 שעות. כן טענה, כי מרגע שהתעורר חשד הממלא יסוד עובדתי לקיומה של עבירה ( החזקת סכין לפי סעיף 186 ( א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) ולנוכח חשדות שוטרי הסיור, עוכב התובע בסמכות ובדין. סעיף 5 (5) לפקודת המשטרה [ נוסח חדש] תשל"א-1971 מסדיר את סמכות המשטרה לערוך חיפוש על גופו וכליו של אדם ומשנמצאה ראיה ממשית בדמות סכין לדרמן, המבססת את סבירותו של החשד, הרי שיש בדבר להכשיר את החיפוש כדין. הנחיה מספר 4.1109 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר מדיניות חקירה ותביעה בעבירות של החזקת אגרופן או סכין, התשס"ז-2007 קובעת אומנם כי החוק מאפשר למחזיק הסכין להוכיח כי החזיקו למטרה כשרה אך חובת ההוכחה להחזקה כשרה של הסכין מוטלת על המחזיק ואין ספק שחקירה היא הכלי היעיל ביותר לצורך בירור טענה זו. בנוסף, ההנחיה קובעת כי בטיפול בתופעת החזקת הסכין, תופעל מדיניות אכיפה מחמירה אך תוך מתן חשיבות רבה למיצוי בירור נסיבות החזקת הסכין וזאת על מנת למנוע העמדה לדין במקרה של החזקת סכין למטרה כשרה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

סעיף 3 לפקודת המשטרה [ נוסח חדש] תשל"א-1971 קובע כי המשטרה היא זו המופקדת על " קיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש".
לשוטר מסורה סמכות לעכב אדם במקום הימצאו על מנת לברר את זהותו או כדי לחקור אותו עת יש לו יסוד סביר לחשד כי האדם עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה ( ראו סעיף 67 ( א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996. להלן: "חוק המעצרים"). כן רשאי שוטר לדרוש מאדם להילוות עימו לתחנת המשטרה אם יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם או את שלום הציבור או את בטחון המדינה וכן זיהויו של האדם היה בלתי מספיק או שלא ניתן היה לחקור אותו במקום הימצאו. מדובר אפוא בשני תנאים מצטברים ( סעיף 67 ( ב) לחוק המעצרים).
סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים ( אחריות המדינה), תשי"ב -1952 קובע כי :
"אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".

העילה מכוחה יש להטיל על המדינה אחריות בנזיקין היא עוולת הרשלנות ועל כן יש לבחון האם פעולת השוטרים הייתה גם רשלנית ובלתי סבירה. לשון אחר; השאלה העומדת להכרעה היא אפוא האם שיקולי השוטרים בעיכובו של התובע מקורם ברשלנות באופן שמדובר מעבר לטעות בשיקול דעת אלא בהחלטה לא סבירה ומידתית בנסיבות העניין. לאמור; אפילו תמצי לומר כי שטעתה בשיקול דעתה, הרי שלא כל טעות בשיקול דעת מהווה רשלנות. ויודגש -

"המסקנה בדבר אי החוקיות של העיכוב אינה מסיימת את הדיון. העילה הרלוונטית לענייננו הינה עוולת הרשלנות, שהיא המקור המרכזי להגנה על זכויות הפרט מפני מעשי הרשות. לפיכך יש לבחון האם פעולת העיכוב הבלתי חוקית הייתה גם רשלנית ובלתי סבירה. ודוק; גם אם העיכוב המשטרתי נעשה שלא כדין, אין בכך כדי להעיד בהכרח כי מדובר בפעולה רשלנית ובלתי סבירה, מאחר וייתכנו נסיבות מיוחדות וחריגות, בהן ניתן יהיה לומר כי הפעולה, הגם שהייתה בלתי חוקית, לא חרגה ממתחם הסבירות...במילים אחרות, יש לבחון האם ההחלטה על עיכוב המשיבים חרגה מסטנדרט המיומנות והזהירות המצופה משוטר סביר בנסיבות בהן התרחש האירוע. יודגש, כי אין לבחון את סבירות ההחלטה בדיעבד, עם חלוף הזמן ולאחר שכבר ידוע כי החשדות נגד המשיבים לא התממשו ולא הבשילו לכדי כתב אישום כלשהו אלא יש לבחון את ההחלטה, ככל הניתן, בהתחשב בנתונים המיוחדים שנהגו בעת התרחשות האירוע" (ראו ע"א 2542/08 סנ"צ מנחם נידם נ' בן גביר (26.4.2009) , פסקה 18 ופסקה 11 בהתאמה; ת"ק 47088-06-14 אביתר סלונים נ' משטרת ישראל (1.2.2015)).

באותה רוח נפסק בעניין פדרמן:
"בבחינת השאלה אם הייתה רשלנות בפעילות המשטרה, אין להסתפק רק בבחינת עצם החוקיות של המעשים, אלא יש צורך לבחון את מכלול הנסיבות והרקע שהובילו למעשה ואת חומרת הפגיעה בזכויות היסוד של האדם לעומת סבירות הפעילות של המורה באכיפת החוק. יחד עם זאת, בבחינת השאלה אם הייתה התרשלות יש לשמור ולהיזהר כי לאל תיפגע פעילותה החשובה של המטרה וכי לא יוטלו עליה מגבלות המקשות על פעילותה הסדירה והתקינה לשמירה על הסדר הציבורי ועל שלום הציבור" ( ראו ע"א 3006/09 נועם פדרמן נ' מדינת ישראל (20.8.2009)).

7. ולגופו של עניין.
נציגת הנתבעת הטעימה כי "המיקום שהוא עוכב זה אזור שמועד לפורענות, עיר העתיקה במיוחד בשנה זו ולפני שלוש וחצי שנים איפה שהוא נתפס דוד שלשלת רחוב משגב לדך זה צמוד לצומת פעילים מרכזי להר הבית הכותל, כל התפקיד שלנו כשוטרים למנוע תקיפות בין ערבים ליהודים והפוך" ( עמ' 3, שורות 16-19).
בדו"ח תפיסה וסימון ציין השוטר כי מדובר בסכין לדרמן " מתקבעת". הוא הבהיר בדו"ח הפעולה כי העיכוב היה בשל התנהגות התובע "איך שזיהה אותי התחיל מסתובב לצדדים והתחיל למהר...", ולאחר שזיהה את הסכין והתייעץ עם ראש המשמרת, עיכב אותו על החזקת סכין והוביל אותו לתחנה להמשך טיפול חקירות. כן הומלץ להעמידו לדין בסיכום תיק חקירה מיום 24.5.2013.

8. התובע טען כי היה בדרך למקווה ובמרחק מטרים בודדים מבית הוריו ( עמ' 2 לפרוטוקול). על כן, ברי כי עצם החזקת סכין מעורר חשד, כל שכן טענתו היא כי מדובר בסכין עבודה, ועולה השאלה מדוע לא הותירהּ בבית הוריו אלא לקח עימו למקווה תוך ידיעה כי עד כי ישוב לבית הוריו ייתכן וכבר תיכנס השבת ואז לא ברור מדוע הוא מחזיק סכין " עבודה" האסורה לנשיאה בשבת, ככל שהיא משמשת אותו לצרכי העבודה – "אני עובד עם זה, בחברת שירותי רכב לכל דבר....נכון שלא הייתי בעבודה הייתי עם בגדי חול " ( עמ' 2, שורות 22-24). על כך השיב בהודעתו במשטרה כי היא נשכחה על החגורה. רוצה לומר, כי אף הסבר זה כשלעצמו אינו משכנע ומחזק את החשד כלפי מאן דהוא.
9. יצוין, כי כשנשאל התובע לעיסוק במסגרת חקירתו במשטרה, השיב "סוכן מכירות בחברה להשכרת רכבים" וכי הוא " איש משרד וגם מטפל ברכבים". הוא לא ציין כי הסכין היא למטרת עבודה אלא מדובר בסכין פרטית שלו שאותה הוא נושא "כמה שנים". רק בסוף החקירה טען כי החזיק את הסכין למטרה כשרה בכך שהוא משתמש בה לעבודה שלו. ודוק; הגם שבסופו של יום הוחלט שלא להעמידו לדין והתיק נסגר מחוסר ראיות מספיקות, אין בכך כדי להוכיח את טענתו כי העיכוב היה שלא כדין, כל שכן, התיק לא נסגר מחוסר אשמה.

10. אינני מקבלת את טענות התובע לפיהן היו צריכים לזמן אותו לחקירה בצאת השבת ואת קביעתו כי הרובע היהודי אינו מהווה אזור בעל רמת סיכון גבוהה. ברגע שהוא נתפס כחשוד עם סכין, ברי כי לא ימתינו וישחררו אותו על פי בקשתו עקב כניסת השבת ויבקשו כי יואיל בטובו להגיע יום למחרת לחקירה, כל שכן לא נשא תעודה מזהה. איני מוצאת מקום להבחין בין אדם דתי לאדם לא דתי ואין לתת לטיעון זה לגיטימציה, או אז כל אדם יטען לרגשותיו הסובייקטיביים ופגיעה במועדי הפולחן הדתי האישי שלו. מדובר בפיקוח נפש וכשם שאדם נלקח למיון בבית חולים גם בערב שבת למתן טיפול ראשוני ו אבחון הבעיה, כך אדם שעלול לסכן את הציבור יילקח לתחנת המשטרה על מנת ליתן מענה ראשוני ולנטרל את הסיכון ולאבחנו , בחינת פיקוח נפש כלפי הציבור. בעניין זה אין הבדל בין דתות וזהויות, וברי כי כאשר יש חשש לשלום הציבור, שחרור פלוני אשר מעורר חשד כי יבצע עבירה, תקים עילה להתרשלות המשטרה. כלשון נציגת המשטרה: "המשטרה בסופו של דבר צריכה להתנהג באותו רגע נתון, אם חס וחלילה לא היינו עושים את זה והיה קורה משהו אז יש עילת תביעה שמשהו ביום שישי בערב בלילה קורה משהו...חלילה הייתה קורה משהו אז הייתה רשלנות ובעיה ואז היינו צריכים להגיע לפה" ( שורות 2-6, עמ' 3). יובהר, כי מבחינת נהלי המשטרה, אין הבדל בין יום חול ליום שבת לצורך ביצוע מעצר או עיכוב, ומשכך טרם שחרור החשוד יש לבצע את כלל הנהלים המקובלים לרבות לקיחת טביעת אצבעות . מקובלת עליי טענת המשטרה כי הותרת הכסף במשטרה תקים נגדה מאוחר יותר טענה כי שימשה " שומר" על הכסף ומקום שאבד, תהיה חייבת בדין, טענה שבמהלך הדיון שוכנע גם התובע. מכל מקום, השוטרים אינם מחויבים לזמנו במועד אחר לחקירה שכן סעיף 67 ( ב) לחוק המעצרים מקנה לשוטר סמכות לבחור באחת החלופות לפי שיקול דעתו. לא מצאתי פגם בשיקול דעתם של השוטרים אשר הורו לו להתלוות לתחנה.

11. אשר על כן, לא התרשמתי כי לנוכח הנסיבות שתוארו, עיכובו של התובע והתלוותו לתחנת המשטרה נעשו ברשלנות ובחוסר סבירות, בשים לב לרוח התקופה והעתים. בהתחשב בעובדה כי מדובר במקום בעל רגישות גבוהה מבחינה דתית וביטחונית, בפרט בערב שבת ומהווה מוקד להפרות סדר, סכין שהייתה על גופו ( הגם שמסוכנותה " מופחתת") עת מלכתחילה התובע עורר את חשדם של השוטר שעיכבו ושל שוטר מג"ב שתגבר את הזירה, וזאת בשל קצב הליכתו ואופן התנהגותו, ולכך יש להוסיף את עובדת אי נשיאת תעודה מזהה. דומה כי יש בהצטברות נסיבות אלו יחד כדי ללמד כי העיכוב בוצע כדין. טענת התובע כי לא הייתה כל עילה לעכבו משוללת כל יסוד, ואפילו אם בראייתו הסובייקטיבית לא הייתה עילת עיכוב, הרי שמבעד לעדשה האובייקטיבית קיימת גם קיימת עילת עיכוב. אפילו תמצי לומר כי הסכין משמשת לטענתו לצרכי עבודה, לא ניתן להסתמך אך על דבריו עת כאמור אין לו אף תעודה מזהה. נוכח זאת, רשאים היו השוטרים במסגרת שיקול דעתם לעכב את התובע על מנת שיתלווה עמם לתחנת המשטרה. על כן, עיכובו נעשה כדין ( ראו והשוו: ת"ק 65345-11-15 משה בן יעקב נ' מדינת ישראל משטרת ישראל-מרחב דוד (17.8.2016)).

12. בכל הנוגע למשך העיכוב, לפי דו"ח הפעולה עולה כי משך העיכוב היה 3 שעות, בהתאם לסעיף 73 לחוק המעצרים.
לגרסת התובע הוא עוכב בשעה 17:45 ברחוב ושבת נכנסה באותו הזמן בשעה 18:45 ולכן זה לא הגיוני שהאירוע בשטח נפתח בשעה 18:48 והוא היה בבגדי חול עם כלי עבודה בדרך למקווה. לפי הודעתו הוא ציין שהגיע לעיר העתיקה כבר בשעה 17:00. החקירה הסתיימה בשעה 21:22 ובשעה 21:34 הוא שוחרר. מקובלת עליי גרסת הנתבעת כי שחרור חשוד מעיכוב בתחנה וחתימה על כתב שחרור יתבצע רק לאחר שהסתיימו פעולות החקירה ומשכך טביעות האצבע נלקחו קודם לכן ולא לאחר פעולות החקירה. קיים פער בין גרסת התובע לבין גרסת המשטרה שמסתכם כשעה. אכן, אין להקל ראש ביחס לכל דקה שחולפת לאחר תום 3 השעות, ואולם, גרסת המדינה, תוך ציון שעה מדויקת, נתמכת בדו"ח הפעולה. התובע לא הצליח להוכיח כי עוכב בפרק זמן העולה על 3 שעות הקבועות בחוק.

בכל הנוגע לטענתו בדבר אי הסכמתו לבדיקה על גופו, הרי שאף היא לא הוכחה. אכן, ניתן להניח שאדם לא יסכים לבדיקה על גופו ברחובה של עיר, אולם לעיתים משסבור הוא כי בזאת "תסתיים הפרשה" וישחררו אותו או כי סירובו עשוי כן להיות לו לרועץ או מפאת מהירותו למקום חפצו, משיקולי תועלת הוא נותן הסכמה "מאולצת". המדינה לא העידה את השוטר הנוסף ולפנינו גרסה מול גרסה שהועלתה גם על כתב. בנסיבות אלו, הגם שהתובע לא הוכיח במאזן ההסתברותי הנדרש כי בוצע חיפוש בגופו בניגוד להסכמתו, ואין חולק כי ניתן להבין לליבו של התובע עת הוא נבדק בסמוך למקום מגורי הוריו, אפילו היה זה בדין – מצאתי בנסיבות העניין להתחשב בהטלת ההוצאות על התובע עקב דחיית תביעתו .

13. סוף דבר. התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעת על סך של 350 ₪ תוך 30 יום מהיום.
רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"ז, 24 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: משה מאיר פומברג
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: