ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין weldy genet נגד פינוקים ד.מ.ב בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת דגית ויסמן
נציגת ציבור (עובדים) , גב' שולמית עתניאל שמואלי
נציג ציבור (מעסיקים), מר אבי ענתבי

התובעת
weldy genet
ע"י ב"כ עו"ד ליאב עמר
-
הנתבעים

  1. פינוקים ד.מ.ב בע"מ
  2. גבריאל יעקובוב

ע"י ב"כ עו"ד ליליה שבשאי

פסק דין

1. התובעת, נתינת אריתריאה, עבדה ביבנה, במפעל ייצור ביסקוויטים שהיה בבעלות הנתבעת, תקופת עבודה השנויה במחלוקת, עד שהפסיקה להתייצב בעבודה מספר שבועות ( גם הוא שנוי במחלוקת), לפני שילדה.
שתי שאלות עובדתיות עיקריות מתעוררות בהליך זה – מה פרק הזמן שבו התובעת עבדה אצל הנתבעת והאם התובעת פוטרה בשיחת טלפון בחודש יוני 2014, עת ביקשה לשוב לעבודה אצל הנתבעת, לאחר שילדה.
2. להלן הרקע העובדתי שאינו שנוי במחלוקת:
א. התובעת, נתינת אריתריאה, נשואה למר זאמן וולדאמה, שגם הוא עבד אצל הנתבעת. בעלה של התובעת עבד אצל הנתבעת משנת 2010 והוא זה שהביא את התובעת, אשתו, לעבוד במפעל.
ב. לתובעת הונפקו תלושי שכר מחודש יוני 2013 והיא עבדה אצל הנתבעת, בשכר מינימום שעתי, עד מועד לא ידוע בתחילת פברואר 2014. על פי הרישום בטופס התביעה לדמי לידה ( הוצג על ידי המוסד לביטוח לאומי, לאחר ישיבת הוכחות ולבקשת בית הדין), התובעת עבדה אצל הנתבעת עד יום 31.1.14.
ג. התובעת ילדה ביום 26.4.14. היינו, המועד שבו הפסיקה להתייצב במקום העבודה, היה כמעט שלושה חודשים לפני הלידה ( לא הוצגו ראיות נוספות, מהן ניתן ללמוד אם הלידה היתה במועד או את המועד ממנו נספר גיל ההיריון).
3. מטעם התובעת נשמעה עדותה ועדות בעלה. התובעת הגישה תצהיר של מכר שלה, שהיכרותם החלה עוד באריתריאה, מר אראיה גברקאטסטוס, שגם הוא עבד אצל הנתבעת. בתצהירו של מר גברקאטסטוס נטען שהוא החל לעבוד אצל הנתבעת באוקטובר 2012, והתובעת כבר עבדה במקום. לתצהירו של עד זה לא צורפו תלושי שכר או ראיות אחרות שיש בהן לתמוך בטענה לפיה הוא או התובעת עבדו אצל הנתבעת בשנת 2012. העד לא התייצב לישיבת ההוכחות ומשום כך תצהירו נמשך מהתיק. בנסיבות אלה, לא נתנו כל משקל לאמור בתצהיר זה.
מטעם הנתבעת העיד הנתבע מס' 2, שהוא גם מנהלה של הנתבעת, מר גבריאל יעקובוב ( להלן – יעקובוב).
4. להשלמת תיאור ההליך, נציין שהרכיבים שנתבעו בהליך הם: פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, דמי גמולים לפנסיה, פדיון חופשה, פדיון הבראה, דמי חגים, החזר הוצאות נסיעה, תמורת עבודה בשעות נוספות, הפרשי שכר בגין אי תשלום שכר מינימום ופיצויים בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958.
תקופת העבודה של התובעת
5. לטענת התובעת, היא החלה לעבוד אצל הנתבעת ביום 28.5.12, כאשר עד למועד בו החלה לקבל תלושי שכר ( יוני 2013), קיבלה שכר שעתי בסך 20 ₪ ולא קיבלה תלושי שכר.
6. לטענת הנתבעת, התובעת החלה לעבוד אצלה בתחילת יוני 2013. נטען שהנתבעת לא העסיקה עובדים ללא תלושי שכר וכיוון שמדובר במפעל, הנתבעת לא תיקח על עצמה סיכון שעובד כלשהו לא ידווח ולא יהיה מבוטח.
7. על פי כל הראיות האובייקטיביות שהוצגו, מועד תחילת עבודתה של התובעת היה בחודש יוני 2013. כך נרשם בתלושי השכר שהוצגו ולא הוצג אף תלוש לפני מועד זה. בהודעה על תנאי עבודה, שמולאה ביום 5.6.13, נרשם שהתובעת החלה לעבוד ביום 5.6.13 ( נ/3). הדבר אף מתיישב עם אישור חברת הביטוח " מנורה מבטחים", מיום 15.12.15 ( נ/4) לפיו התובעת בוטחה על ידי הנתבעת בביטוח בריאות החל מיום 29.9.13. בנוסף, העתק האשרה שהנתבעת הציגה ( נ/2) הוא מיום 19.5.13. זאת ועוד, בטופס התביעה לדמי לידה, שהתבקש על ידי בית הדין לאחר ישיבת ההוכחות, נרשם שהתובעת עבדה אצל הנתבעת מיום 1.6.13.
ביחס לטופס התביעה לדמי לידה, אשר הוגש למוסד לביטוח לאומי ביום 19.6.14, יש לציין שמדובר בטופס שמולא ונחתם הן על ידי התובעת והן על ידי נציג המעסיק ( מר רודיאן פטישטייב), במועד מוקדם להגשת התביעה לבית הדין ( חתימת המעסיק על הטופס היא מיום 1.3.14). על כן יש להניח שהפרטים בטופס משקפים את הבנת הצדדים בזמן אמת, לפני שהיו מודעים לאפשרות שבעתיד הקרוב יתדיינו בבית הדין. מסיבה זו, יש לתת למסמך זה משקל מיוחד.
לצד כל הראיות שהוצגו, התומכות בגרסת הנתבעת, אין כל ראיה חיצונית אובייקטיבית שתעיד על העסקה של התובעת לפני יוני 2013. לא הוצגו תלושי שכר ( התובעת טענה שלא קיבלה תלושי לפני יוני 2013), אין ראיות לגבי קבלת כספים מהנתבעת או הפקדת כספים שהתובעת קיבלה ממקור כלשהו אשר יכולים להעיד על שכר שקיבלה וגם לא הוצגה אשרה למועד מוקדם ממחצית שנת 2013.
נזכיר שהתובעת פנתה לייעוץ משפטי והתביעה לבית הדין הוגשה חודשים ספורים לאחר פיטוריה, לטענתה. במסגרת גילוי מסמכים בין הצדדים, ניתן היה לבקש מסמכים שיתמכו בטענות התובעת ( למשל, כרטסת הנהלת חשבונות). לפיכך, לא ניתן להתעלם מהחסר הראייתי מצד התובעת.
8. זאת ובנוסף, מטעם התובעת העידו היא ובעלה. מעצם טיבה, עדות הבעל, המבקש לתמוך בתביעת אשתו, אינה יכולה להיחשב כעדות אובייקטיבית. עניין זה מצא ביטוי בעמימות עדויותיהם בנושא עובדתי שולי לכאורה, והוא שאלת מקום מגוריהם של שני בני הזוג. התובעת העידה שבשנת 2012, לאחר שהתארסה לבעלה, עברה לגור איתו ביבנה ( עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 20-27). בעלה של התובעת נשאל בנושא, לאור העובדה שבכל תלושי השכר שקיבל, נרשם שהוא מתגורר בתל אביב. עדותו של מר וולדאמה היתה פתלתלה ולא משכנעת ( החל מעמוד 13 לפרוטוקול, שורה 19):
"ש. אז עבדת ביבנה וגרת ברחוב סלמה 34 בתל אביב, נכון?
ת. כן
ש. וקיבלת נסיעות מיבנה לתל אביב כל חודש?
ת. שלי?
ש. כן, התלושים שלך, אתה צירפת תלושים, נכון?
ת. כן.
ש. ברגע שעברת לגור ביבנה, הודעת למנהל של שאתה כבר לא גר בתל אביב וצריך לשלם לך יותר כי אתה גר ביבנה, הוא ידע שאתה עברת ליבנה?
...
ת. לא אמרתי.
ש. לא אמרת לו? אתה צירפת לתצהיר שלך תלושים, לפי התלושים האלה, עד סוף 2012 אתה גר בתל אביב. איך זה יכול להיות?
ת. עד סוף?
ש. עד סוף 2012.
...
ת. אף פעם לא, לא רשמו בתלושים שלי, גם עכשיו שאני גר ביבנה.
ש. אבל אתה אמרת שעברת ליבנה?
בית הדין: עכשיו הוא גר ביבנה?
ב"כ התובע: כן
ש. גם עכשיו אתה גר ביבנה?
ת. עכשיו גר בתל אביב היום.
ש. עכשיו בתל אביב?
ת. כן. אבל רשום בתלוש כל הזמן בתל אביב.
...
ש. ואתה מקבל נסיעות כאילו אתה נוסע מתל אביב ליבנה?
ת. לפעמים יבנה לפעמים תל אביב
ש. למה לא צירפת את אלה שרשום בהם שאתה גר ביבנה?
ת. כל התלושים לפני 2016, רשום תל אביב, אפילו שאני אמרתי להם יבנה, אבל עכשיו תיקנו, אחרי 2016 תיקנו שאני גר ב...
ש. אתה עדין עובד שם?
ת. כן.
ש. למה לא צירפת לי את התלושים אחרי סוף 2012?
ת. איפה אני אמצא את התלושים?
ש. אני אציג לך כרגע מה אני חושבת, בוא תגיד לי אם זה נכון. אם היית מציג תלושים לשנת 2013, היינו רואים בדיוק מתי עברתם ליבנה ומתי אשתך התחילה לעבוד ביבנה, שזה אמצע 2013, האם זה נכון?
ת. איזה תלושים? שלה?
ש. שלך.
ת. קודם כל לא אמרו לי להביא את התלושים שלי."

9. לסיכום האמור לעיל, לא ניתן להסתפק בעדות התובעת ובעלה כראיות שיש בהן לסתור את כלל הראיות האובייקטיביות, שכולם מעידות שהתובעת לא עבדה אצל הנתבעת לפני יוני 2013. על כן מתקבלת גרסת הנתבעת, לפיה התובעת עבדה אצלה מחודש יוני 2013 ועד תחילת חודש פברואר 2014, היינו שמונה חודשי עבודה.
10. לאור קביעה זו לגבי תקופת העבודה, נדחית התביעה לפיצויי פיטורים ולפדיון הבראה, אשר הזכאות להן קמה לאחר השלמת שנת עבודה אחת ( או פיטורים בסמוך להשלמת שנת עבודה אחת, בנסיבות מסוימות, שאינן מתקיימות במקרה דנן וגם לא נטען כך). כמו כן נדחות התביעות להפרשי שכר בגין אי תשלום שכר מינימום ופיצויים בגין הפרת הוראות חוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958.
מכאן נפנה לבחון את נסיבות הפסקת העבודה של התובעת.
נסיבות הפסקת העבודה
11. גרסת התובעת לגבי מועד פיטוריה ונסיבות הפיטורים, אינה אחידה.
בכתב התביעה נטען שבמהלך חופשת הלידה, בחודש יוני 2014, התובעת התקשרה למנהל הנתבעת ( יעקובוב, המכונה בכתבי הטענות – גבי) וביקשה ממנו לחזור למקום העבודה. תשובתו של יעקובוב היתה שאין לתובעת לאן לחזור וכי היא מפוטרת.
בתצהיר התובעת נוסף לתיאור העובדתי שלעיל, גם תיאור של יציאה מוסכמת לחופשה לפני הלידה ( סעיף 2 לתצהיר התובעת). נטען שהתובעת יצאה לחופשת לידה בהסכמה, כי לא יכלה להמשיך לעבוד בגלל ההיריון ולכן ביקשה ממנהל העבודה שלה, גבי, לצאת לחופשה והוא אישר לה לשהות בחופשה עד שתלד ( סעיף 11 לתצהיר). התובעת ביקשה לחזור לעבוד במהלך חודש יוני 2014, בשיחת טלפון עם גבי ( סעיף 12 לתצהיר). גבי ענה לה שאין לה לאן לחזור ושהיא מפוטרת ( סעיף 13 לתצהיר).
בעדותה בבית הדין התובעת העידה שהחופשה שביקשה היתה לימים ספורים, כיוון שלא חשה בטוב ולא יכלה לבצע את העבודה הפיזית שנדרשה ממנה ( עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 14-32):
"ש. כשביקשת לצאת לחופשה בפברואר, ביקשת לצאת לחופשה או לחופשת לידה? ת. לחופשת לידה, בגלל שהייתי עובדת במכונה הייתי צריכה להרים, אה,
בית הדין: מגשים?
ת. מגשים למכונה, אז היה קשה.
ש. יש לך אישור רפואי שאת לא יכולה להרים מגשים?
ת. לא, לא היה לי שום מסמך, רק ביקשתי בעל פה חופש.
ש. חופש, ביקשת חופש, לכמה זמן?
ת. אני אמרתי לו אני לא מרגישה טוב, אני מרגישה על הפנים, והוא לא נתן לי שום מסמך והלך.
...
ש. אני שאלתי שאלה ואת לא ענית לי, לכמה זמן ביקשת חופשה? עד שתרגישי טוב? עד מתי?
ת. שמה יומיים ממש הרגשתי על הפנים, ביקשתי חופש והוא אמר לי תלכי.
ש. ליומיים?
ת. כן, אני ביקשתי חופשה, הוא לא היה, מישהו אחר היה, אמר לי בסדר, את יכולה ללכת."
בסיכומי התובעת ( סעיפים 12-15), נטען שהתובעת יצאה לחופשה בתחילת חודש פברואר, כחודשיים לפני הלידה ומדובר בהקדמת חופשה הלידה בהסכמה. עוד נטען שבחודש יוני 2014 התובעת התקשרה לברר לגבי חזרתה לעבודה ונענתה שאין לה לאן לחזור ( סעיפים 21-25 לסיכומים). נטען שגם אם לא יוכח שהתובעת פוטרה, אלא התפטרה, היא זכאית לפיצוי פיטורים לפי סעיף 11( א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963.
12. איננו נדרשים לטענתה העובדתית החלופית של התובעת, כאילו התובעת התפטרה, וזאת לאור הקביעה העובדתית לפיה התובעת לא השלימה שנת עבודה אחת ועל כן אינה זכאית לפיצויי פיטורים. זאת ועוד, מסיכומי התובעת לא ניתן להבין מהו המועד שבו התובעת התפטרה. אם הכוונה שעוד בתחילת פברואר התפטרה – טענה עובדתית זו אינה מתיישבת עם הנטען מתחילת ההליך ועם עדות התובעת, לפיה התובעת התקשרה למנהל הנתבעת בחודש יוני 2014 וביקשה לחזור לעבודה. לכאורה, אם התפטרה עוד בחודש פברואר, מדוע ביקשה לחזור מחופשת הלידה בחודש יוני? אם הכוונה שהתפטרה בחודש יוני, אזי לא ברורה כלל השתלשלות העניינים שהביאה לכך שהתובעת התקשרה בבקשה לחזור לעבודה, נענתה שהיא מפוטרת ( לשיטתה) ובסופו של יום מצאה עצמה מתפטרת בנסיבות המזכות אותה בפיצויי פיטורים.
בעניין זה ונוכח התמיהות שתוארו לעיל, מתקבלת טענת הנתבעת כי מדובר בשינוי חזית.
13. לטענת הנתבעת, התובעת הפסיקה להתייצב במקום העבודה עוד בתחילת חודש פברואר 2014 ומדובר בהתפטרות כשלושה חודשים לפני שהתובעת ילדה.
14. במחלוקת אם התובעת עזבה את העבודה ולמעשה התפטרה, עוד בתחילת חודש פברואר 2014 או שפוטרה בחודש יוני 2014, אנו סבורים שיש לקבל את גרסת הנתבעת.
א. התובעת עצמה אישרה בעדותה שבתחילת חודש פברואר 2014 היא ביקשה חופשה בת יומיים, כיוון שלא חשה בטוב. כיוון שהתובעת נעדרה בתחילת חודש פברואר ( על פי טופס התביעה לדמי לידה, היום האחרון בעבודה היה 31.1.14), הדעת נותנת שהיה עליה לשוב עוד במחצית הראשונה של חודש פברואר או לכל הפחות להציג אישור רפואי המצדיק את המשך ההיעדרות. התובעת לא עשתה כן. היא גם לא טענה שלאחר שביקשה חופשה ליומיים, יצרה קשר וביקשה להמשיך ולא להגיע לעבודה. יש לזכור שבעלה של התובעת עבד באותו מפעל וגם הוא יכול היה לבקש את הארכת החופשה, אך הוא לא העיד דבר בנושא. יעקובוב העיד ששאל את בעלה של התובעת לגבי היעדרותה של אשתו וזה מסר לו שהתובעת אינה חשה בטוב ( עמוד 18 לפרוטוקול, שורה 35 עד עמוד 19, שורה 13). כלומר, מבחינת הנתבעת, התובעת ביקשה חופשה לימים ספורים ולאחר מכן לא שבה לעבודה ולמעשה לא יצרה קשר עד חודש יוני 2014, כארבעה חודשים לאחר מכן ( כחודשיים לאחר שילדה).
בנסיבות אלה, כאשר על פי עדות התובעת עצמה, היא לא יצרה קשר עם המעסיק עד חודשיים לאחר שילדה, יש לראות בהיעדרותה הממושכת כזניחה של מקום העבודה.

ב. בסיכומי התובעת נטען שמדובר היה בהקדמת חופשה הלידה בהסכמה ( סעיף 21 לסיכומים). איננו מקבלים טיעון זה. התובעת אינה תושבת הארץ, אינה דוברת את השפה וספק אם היא מכירה את הדינים בישראל. במהלך חקירתה הנגדית, ב"כ התובעת התנגד נחרצות לשאלות שנסמכו על הוראות הדין ( עמודים 7-8 לפרוטוקול), למרות שלא היה בהן דבר שיש בו להטעות את התובעת. כלומר, גם להבנתו, התובעת אינה מכירה את הדין. לפיכך, הגרסה לפיה התובעת הגיעה להסכמה עם הנתבעת לפיה תקדים את חופשת הלידה אינה סבירה ואין לה כל עיגון בראיות.
יתירה מכך, על פי הדין, ניתן להקדים את חופשת הלידה רק שבעה שבועות טרם מועד הלידה המשוער ( סעיף 6( ב)(1) לחוק עבודת נשים, התשי"ד – 1954). התובעת נעדרה מהעבודה החל מתחילת חודש פברואר. כיוון שהחלה לעבוד בחודש יוני 2013, בתחילת חודש פברואר עמדו לזכותה רק 8 ימי חופשה קלנדריים ( שבוע ויום). כלומר, גם אם התובעת ביקשה לנצל חופשה שנתית לפני תחילת חופשת הלידה, לא עמדו לזכותה די ימי חופשה לעשות כן וממילא קיים פער זמנים שאין לו הסבר, בין מכסת ימי החופשה המירבית שיכלה לנצל ובין המועד המוקדם ביותר שבו יכלה לצאת לחופשת לידה ( שבעה שבועות לפני הלידה).
15. לסיכום, התובעת עזבה את העבודה מסיבותיה שלה, בתחילת חודש פברואר 2014 ולא פוטרה מהעבודה. על כן נדחית התביעה לתמורת הודעה מוקדמת.
16. הנתבעים הוסיפו וטענו שיש לקזז מכל סכום שיפסק לזכות התובעת, את תמורת ההודעה המוקדמת שהיה על התובעת ליתן עובר להתפטרותה. לא מצאנו שהוצגו די ראיות התומכות בקביעה שהתובעת התפטרה ללא מתן הודעה מוקדמת. הנסיבות המדויקות של סיום עבודתה של התובעת לא הוכחו. כל שהוכח, הוא כפי שתואר לעיל – שהתובעת לא חשה בטוב, ביקשה חופשה לימים ספורים ולאחר מכן ניתק הקשר בין הצדדים. איננו סבורים שדי בתשתית עובדתית זו על מנת לחייב את התובעת בתמורת הודעה מוקדמת. נזכיר שעל פי עדותו של יעקובוב, הוא היה מודע לכך שהתובעת אינה חשה בטוב. כלומר, יתכן שניתן לפרש את אותן עובדות בודדות שהוכחו, כהתפטרות מוסכמת, שבה התובעת לא היתה חייבת במתן הודעה מוקדמת למעסיק.

דמי גמולים לפנסיה
17. בסיכומיה התובעת טענה לזכאות לביטוח פנסיוני על פי שני צווי הרחבה – ענף התעשייה והצו הכללי בנושא פנסיה, משנת 2008.
18. התובעת לא הסבירה בסיכומיה מדוע חלות על הצדדים הוראות צו ההרחבה בתעשייה. כיוון שתחולת צווי הרחבה היא עניין עובדתי – משפטי מעורב, לא די בהפנייה כללית לצו הרחבה מסויים. התמיהה לגבי תחולת צו ההרחבה מתחזקת בהתחשב בכך שבכתבי הטענות הקודמים בהליך נטען על ידי התובעת שחלות עליה גם הוראות צו הרחבה בענף האפייה. מכל מקום, תחולת צו ההרחבה בענף התעשייה על הצדדים לא התבררה בראיות ואין תשתית ראייתית לקביעה כי צו זה חל על הצדדים.
19. בנסיבות אלה, חלות על הצדדים הוראות צו ההרחבה הכללי בנושא ביטוח פנסיוני, משנת 2008. על פי הוראות צו זה, הזכאות לביטוח פנסיוני קמה לאחר השלמת ששה חודשי עבודה, בשיעור של 5% משכר התובעת בשנת 2013 ו – 6% משכרה בשנת 2014. על פי תלושי השכר של התובעת, מדובר בסכום של 471 ₪ ((5% X 3,768 ₪)+(6% X 4,716₪)).
20. פדיון חופשה – על פי תלושי השכר של התובעת, לא שולם לה פדיון חופשה וגם לא דמי חופשה. על פי תקופת עבודתה, התובעת היתה זכאית לפדיון 8 ימי חופשה, לפי שכר מינימום שעתי ויום עבודה בן 8.4 שעות ( הודאת הנתבעת בסעיף 98 לסיכומיה). בסך הכל, התובעת זכאית לפדיון חופשה בסך 1,554 ₪.
21. דמי חגים – התובעת לא פירטה בסיכומיה מהו המקור הנורמטיבי לתביעה ברכיב זה ועל פי איזו דת נתבעו דמי החגים. על פי צו ההרחבה הכללי בנושא, ובהנחה שהתובעת לא עבדה בימי החג היהודיים, הזכאות קמה לאחר שלושה חודשי עבודה, היינו החל מספטמבר 2013. מעיון בלוח השנה עולה שבתקופה זו ועד פברואר2014, חלו 3 ימי חג במהלך ימות השבוע ( ולא ביום שבת). על כן התובעת זכאית לדמי חגים בסך 583 ₪ (3 X 8.4 שעות X 23.12 ₪).
תמורת עבודה בשעות נוספות
22. התובעת טענה למתכונת עבודה של 200 שעות בחודש. יובהר כי כאשר נדונה בפסיקה מתכונת עבודה, הכוונה לדפוס עבודה בשעות עבודה יומיות קבועות או דפוס אחר, כגון מספר משמרות קבוע בשבוע, באורך קבוע. אין הכוונה למספר כולל של שעות עבודה על בסיס חודשי. פרשנות זו מתיישבת גם עם הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, תש"יא – 1951, לפיו " שעות נוספות" הן שעות העולות על אורך יום עבודה או שבוע עבודה ואין חישוב דומה לשעות עבודה בחישוב חודשי. כלומר, טענת התובעת לגבי מתכונת עבודה אינה מעוגנת בדין. גם קשה להגיע למסקנה, על יסוד עדותה הדלה של התובעת, כי עניין זה הוכח בראיות. בנוסף, לא הוצגו דיווחי נוכחות או כרטיסי עבודה של התובעת. ברם על פי תלושי השכר של התובעת, בחלוקת כלל השעות שעבדה במספר ימי העבודה שמצויינים בתלושים, עולה שהתובעת לא עבדה יותר מ - 8.4 שעות ביום ( לעיתים גם פחות). בנוסף, במרבית החודשים, היא גם לא עבדה מעל 186 שעות, שהן השעות לעבודה במשרה מלאה, על פי החישוב המפורט בחוק שכר מינימום, תשמ"ח - 1988. על כן התביעה לתמורת עבודה בשעות נוספות נדחית, בסייג שיתואר להלן, החל מסעיף 23 לפסק הדין.
23. בשלושת החודשים הראשונים לעבודתה של התובעת, התמונה שונה, כיוון שאין בתלוש פירוט של שעות העבודה, אלא מצוין רק הסכום ששולם לתובעת. עם זאת, בהתחשב בכך שהתובעת השתכרה שכר מינימום ועל סמך נתוני עזר שצויינו בתלוש, ניתן להסיק אם התובעת עבדה בחודשים אלה בשעות נוספות. כך למשל, בחודש אוגוסט 2013, התובעת קיבלה שכר בסך 4,185 ₪ ( נמוך משכר המינימום החודשי), עניין התואם את הציון של 181 שעות עבודה ומשקף שכר שעתי של 23.12 ש"ח. כלומר, מהתלוש לא עולה שהתובעת עבדה בשעות נוספות בחודש זה.
24. התמונה שונה בחודשים יולי ויוני 2013. בחודש יולי, התובעת קיבלה 4,347 ₪, שהם 47 ₪ יותר משכר המינימום החודשי, ובתלוש צוין שעבדה 186. כלומר, על פני הדברים, על פי השכר ששולם לתובעת, היא עבדה בשעות נוספות ( אין זה סביר ששולם לה שכר מעל שכר המינימום מבלי שעבדה יותר שעות). מכאן נגזרת מסקנה נוספת והיא שהציון של 186 שעות עבודה בחודש זה, אינו מדויק.
בחודש יוני 2013, התובעת קיבלה שכר של 4,832 ₪ ( גם הוא גבוה משכר המינימום החודשי ובכך עדות לכך שהתובעת עבדה בשעות נוספות), כאשר בתלוש צוין שעבדה 186 שעות, 24 ימים בחודש, 9 שעות ביום. נתוני העזר אינם מתיישבים זה עם זה. מכפלת 9 שעות עבודה ביום ב – 24 ימי עבודה, אינה מגיעה לכדי 186 שעות, אלא 216 שעות. בנוסף, חילוק השכר שהתובעת קיבלה בשכר המינימום השעתי, מביא לתוצאה לפיה התובעת עבדה 209 שעות באותו חודש.
25. נוכח אי ההתאמה בנתונים לגבי שני חודשים אלה, התביעה לשכר בגין עבודה בשעות נוספות מתקבלת כמפורט להלן -
לגבי חודש יוני 2013 - מהנתונים שמצויינים בתלוש השכר עולה שהתובעת עבדה 216 שעות, כהודאת בעל דין בתלוש השכר. על כן התובעת זכאית לתמורת עבודה בשעות נוספות בגין 30 שעות נוספות (216-186 שעות), בשיעור 125% משכר המינימום השעתי, ובסך הכל – 867 ₪.
בשני התלושים צוין שכר כולל ואין אבחנה בין השכר הרגיל ובין השכר ששולם בגין עבודה בשעות נוספות. על כן, בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, יש להוסיף את הסכומים שנפסקו לעיל לסכומים ששולמו לתובעת בפועל ( ולהתעלם מסכומים ששולמו לתובעת מעבר לשכר המינימום החודשי).
כיוון שברכיב זה, התובעת צמצמה את תביעה, בגין תקופת העבודה בה הודתה הנתבעת, ל – 729 ₪ ואין לפסוק לתובעת יותר מכפי תביעתה, איננו נדרשים לחישוב התמורה בגין עבודה בשעות נוספות גם בגין חודש יולי 2013, ואנו מורים כי על הנתבעת לשלם לתובעת סכום זה.
26. החזר הוצאות נסיעה – דין התביעה ברכיב זה להידחות מאחר שעל פי תלושי השכר, שולם לתובעת החזר הוצאות נסיעה (180 ₪ או 200 ₪ בחודש, למעט חודש 9/13 בו עבדה רק 121 שעות ושולמו לה 150 ₪). גם בבחינת הראיות שהוצגו, יש לדחות את התביעה, מאחר שמטעם התובעת לא הוצגו כל ראיות לגבי שווי הנסיעה מביתה אל מקום העבודה, בעוד שהנתבעת הציגה לוח תעריפי נסיעה בתחבורה ציבורית, על פי הוראות חשכ"ל.
27. התביעה כנגד הנתבע מס' 2 נדחית כיוון שאין בראיות תשתית עובדתית המצדיקה חיוב אישי שלו בחובות הנתבעת.
28. סוף דבר – התביעה מתקבלת בחלקה. על הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים
דמי גמולים לפנסיה – 471 ₪;
פדיון חופשה – 1,554 ₪;
דמי חגים – 5 83 ₪;
תמורת עבודה בשעות נוספות – 729 ₪.

כל הסכומים המפורטים לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.14 ועד התשלום בפועל.

בנסיבות העניין, בשים לב לכך שהתובעת זכתה בחלק קטן מאוד מתביעתה, התביעה כנגד הנתבע מס' 2 נדחתה, אך עדותו היתה דרושה כמנהל הנתבעת מס' 1, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"ז, (24 אפריל 2017), בהעדר הצדדים.

שולמית עתניאל שמואלי, נציגת ציבור (ע)

דגית ויסמן, שופטת

אבי ענתבי, נציג ציבור (מ)


מעורבים
תובע: weldy genet
נתבע: פינוקים ד.מ.ב בע"מ
שופט :
עורכי דין: