ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלכס ברנזון נגד יונייטד שיא בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת דגית ויסמן
נציגת ציבור (עובדים) , גב' שולמית עתניאל שמואלי
נציג ציבור (מעסיקים), מר אבי ענתבי

התובע
אלכס ברנזון
ע"י ב"כ עו"ד שגיב עזרא
-
הנתבעת
יונייטד שיא בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אלי לזר

פסק דין

  1. התובע עבד אצל הנתבעת תקופה שהחלה ביום 26.9.2004 והסתיימה באמצע חודש ינואר 2009, בתפקיד מבצע "דורשיין לרכב" (ניקיון כללי של כלי רכב), בחברה "אלדן", שהנתבעת סיפקה לה שירותים.
  2. בין הצדדים מחלוקות שונות, כגון שאלת תחולת צו ההרחבה בענף המוסכים על הנתבעת ונסיבות סיום העבודה, אך השאלה המרכזית שיש בה להשפיע על כלל הסוגיות הנוספות הדורשות הכרעה, היא השאלה העובדתית אם התובע עבד ברציפות אצל הנתבעת (משנת 2004 ועד תחילת שנת 2009), או שמדובר בשתי תקופות עבודה נפרדות: התקופה הראשונה - מיום 26.9.04 ועד חודש אוגוסט 2007 והתקופה השניה – מיום 7.10.08 ועד ינואר 2009, היינו פרק זמן קצר מארבעה חודשים.

אם תתקבל טענת הנתבעת כי מדובר בשתי תקופות עבודה, אזי יש לדון בשאלת ההתיישנות. זאת כיוון שסיום העבודה בתקופת העבודה הראשונה היה למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה שבפנינו (בחודש נובמבר 2014).

3. טרם שנפנה לבחינת הסוגיה העיקרית שהוצגה לעיל, נבהיר שעל יסוד הטיעון לפיו התובע עבד אצל הנתבעת ברציפות כמעט חמש שנים, על יסוד הטענה לפיה התובע פוטר לאחר ששכרו הופחת באופן חד צדדי ועל יסוד הטענה המשפטית שעל הנתבעת חלות הוראות צו ההרחבה בענף המוסכים, הוגשה התביעה שבפנינו, בסכום של 138,602 ₪, לרכיבים הבאים: פיצויי פיטורים, הלנת פיצויי פיטורים, דמי גמולים לפנסיה ולקרן השתלמות, תוספת ותק, פדיון חופשה, שכר בגין עבודה בשעות נוספות, דמי חגים, פדיון הבראה ופיצוי בגין אי מתן הודעה בכתב על תנאי עבודה.

4. מכאן נפנה לבחינת הסוגיה העובדתית – האם התובע עבד ברציפות אצל הנתבעת במשך כמעט חמש שנים, או שעבד בשתי תקופות עבודה, כשביניהן פער של למעלה משנה, וכאשר תקופת העבודה השניה היתה בת כשלושה חודשים.

5. נטל ההוכחה בעניין משך תקופת העבודה הוא על שכמי התובע (דב"ע נד/3-23 פרינץ – גפן, פד"ע כו 547 (1994) בעמ' 553 סעיף 8 ה' לפסק הדין; ע"ע (ארצי) 1342-01-11 בשאראת – באלי, 26.11.13 סעיף 41 לפסק הדין). כמו כן, הטוען לזכויות הנובעות מרציפות בתקופת העבודה, עליו הראיה (ע"ע (ארצי) 1264/04 אלעביד פאיז - פרי צח בע"מ, 25.12.05).
בעניין שבפנינו, אין חולק שהתובע החל לעבוד אצל הנתבעת בשנת 2004. על כן, על הנתבעת מוטל נטל ההוכחה בנושא הנתק שחל ביחסי העבודה בין הצדדים.

6. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה ריכוז תלושי שכר של התובע ומהם עולה כי עבד בשתי תקופות נפרדות: מחודש ספטמבר 2004 ועד חודש אוגוסט 2007 ותקופה נוספת מחודש אוקטובר 2008 ועד ינואר 2009.
לתצהיר הנתבעת (שניתן על ידי מר דב זיגלמן, מנהל הנתבעת), צורפו תלושי השכר של התובע. אלה תואמים לריכוזי השכר שהוצגו עוד בשלבים המקדמיים של הדיון. אמנם לא הוצג טופס 101 של התובע משנת 2008 (מועד בו התקבל שוב לעבודה, כעולה מתלושי השכר שהוצגו), אך בתלושי השכר החל מאוקטובר 2008, מצוין שתחילת העבודה היא ביום 7.10.08, וגם עניין זה תומך בגרסת הנתבעת. לא למותר לציין שעל גבי תלושי השכר מתקופת העבודה הראשונה, צוין שתחילת העבודה היא ביום 26.9.04. ראיה נוספת התומכת בגרסת הנתבעת, היא טופס הודעה לעובד (נספח ד' לתצהיר הנתבעת), שגם בו צוין שתחילת העבודה היא ביום 7/10/08 וגם בתחתית המסמך, לצד חתימת המעסיק, נרשם אותו תאריך.
לסיכום המתואר לעיל, כל הראיות שהוצגו על ידי הנתבעת, תומכות בגרסה העובדתית לפיה התובע עבד בשתי תקופות עבודה, כאשר התקופה הראשונה הסתיימה באוגוסט 2007 והתקופה השניה החל ביום 7.10.08, והסתיימה במהלך חודש ינואר 2009.

7. מר זיגלמן נשאל בחקירתו הנגדית בבית הדין וגרסתו העובדתית בנושא לא נסתרה (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 1-13):
"ש. כאשר לטענתכם העובד סיים לעבוד בחודש ספטמבר 2007, על פי דוחות ריכוז השכר שצירפתם, צוין שהתובע לא עבד יותר. אתה יודע מה הסיבה לכך?
ת. אני זוכר בדיעבד, כשהפקידה שלי ראתה אותו פה [הכוונה לישיבת הקד"מ שהתקיימה בפני כבוד הרשמת חבקין – ד.ו.], אז הוא אמר שהוא יצא לחו"ל. הפקידה שהיתה בדיון שאלה אם אני זוכר אותו והיא אמרה ' אתה זוכר את ברנזון שנסע לחו"ל?'
ש. האם אתה זוכר שהתובע פנה אליך ואמר לך שהוא טס לחו"ל?
ת. לא זוכר.
ש. האם אתה זוכר שהתובע פנה אליך בחודש ספטמבר 2007 ואמר 'אני מתפטר, הולך הביתה ולא ממשיך לעבוד כאן '?
ת. אני לא זוכר, אני זוכר שהוא לא בא לעבודה. כי למרות מה שאומרים, כשעובד לא בא לעבודה זה יוצר לי חור. זו גם הסיבה שאני יודע מה קורה בעסק, כי אם עובד לא בא, מישהו צריך לבצע את העבודה במקומו. אחרי יום יומיים אני יודע את זה.
ש. מנהלת החשבונות שאמרה שהוא נסע לחו"ל, למה לא התייצבה פה להעיד?
ת. כי זה לא רלוונטי מבחינתי. הבנאדם לא עבד."

נוכח עדות זו, התומכת במסמכים שהוצגו על ידי הנתבעת (ונזכיר שמדובר בתלושי השכר, שמונפקים על פי חוק, ובהתאם לכך גם המשקל שניתן להם), איננו סבורים שאי התייצבות מנהלת החשבונות שהזכירה למר זיגלמן שהתובע נסע לחו"ל, מעלה או מורידה. זיגלמן זכר שהתובע הפסיק להגיע לעבודה, על פי עדותו הוא בקשר עם העובדים והוא מטפל בניהול העבודה, מקום בו עובד נעדר לפרק זמן מסוים מהעבודה. מדובר בעובדות שבידיעתו האישית ואשר מתיישבות עם הראיות שהוצגו.
בנוסף, התובע עצמו אישר שיצא לחו"ל למספר שבועות על מנת להינשא (עמוד 7 לפרוטוקול, שורה 31 עד עמוד 8, שורה 12) וגם מסיבה זו, אין לתת משקל לאי התייצבותה של מנהלת החשבונות להעיד, באותו נושא ממש.
8. זאת ובנוסף – התובע לא הציג כל ראיה שיש בה לרמז על עבודה אצל מעסיק זה בפרק הזמן שבין ספטמבר 2007 לספטמבר 2008.
בהחלטה מיום 13.4.15 התובע נדרש להמציא תדפיס מהמוסד לביטוח לאומי בהתייחס לתקופות עבודה של התובע ותקופות דיווח. התובע לא המציא מסמך זה במסגרת ההליך, למרות שבחודש יוני 2015 ב"כ התובע ביקש ארכה להגשת המסמך, עד תחילת חודש יולי ובקשתו נעתרה בחיוב.
כאשר התובע נשאל לגבי סוגיה זו, במסגרת עדותו בבית הדין, הוא מסר גרסה עובדתית שונה לחלוטין, לפיה "הלכתי אבל לא הבינו אותי נכון כי אני לא דיברתי עברית על בוריה. אמרו לי 'אין טופס כזה, לא קיים'. ז"א לא היה להם מה לענות לי" (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 1-2). גרסה זו מעוררת תמיהה, הן משום שאינה מתיישבת עם הצהרת ב"כ התובע (בבקשה למתן ארכה להצגת המסמך) והן משום שאין זה סביר שהמוסד לביטוח לאומי לא יפעל על פי צו של בית הדין. זאת במיוחד מקום בו התובע מיוצג ואם אכן התובע לא הובן כאשר פנה לסניף המטפל, יכול היה להיעזר בבא כוחו ולהסדיר את העניין.
נוכח מחדלו של התובע בעניין זה, כאשר מדובר במסמך רלוונטי ביותר לסוגיה המרכזית שבמחלוקת, אי הצגתו של המסמך פועלת לחובת התובע.
9. האמור לעיל נכון גם לגבי אי הצגת כל ראיה לגבי תשלום שכר בתקופה שבמחלוקת. התובע העיד שקיבל את שכרו בצ'ק מזומן וכי היה הולך לבנק לפדות את ההמחאה. בחלק מהזמן, התובע העיד שהוא הפקיד את ההמחאות בחשבון הבנק שלו ואף היה מעביר כספים לאשתו שחיה בחו"ל, באמצעות ווסטרן – יוניון (עמוד 8 לפרוטוקול, שורה 21 עד עמוד 9, שורה 20). כל אלה פעולות הכרוכות בחתימה על טפסים ולא ניתן לבצען ללא תיעוד בכתב. כאמור, התובע לא הציג ולו מסמך אחד המעיד על קבלת תשלום מהנתבעת, בתקופה שבמחלוקת. גם עניין זה שוקל לחובתו.
10. לא זו בלבד שאין כל ראיה לעבודה בפועל של התובע בתקופה שבמחלוקת, גם עדותו של התובע בבית הדין אינה תומכת בגרסתו. יתירה מכך, כפי שיפורט להלן, ניתן להסיק מעדות התובע שהוא אכן עזב לפרק זמן שהוא שנמנע מלציין.
כאמור לעיל, התובע אישר שנסע לחו"ל על מנת להינשא ונעדר מהארץ מספר שבועות (עמוד 7 לפרוטוקול, החל משורה 31):
"ש. ב – 2007 – 2008, האם זה נכון שיצאת את הארץ ונסעת לחו"ל?
ת. כן, אני נסעתי על מנת להתחתן.
ש. כמה זמן היית בחו"ל?
ת. כחודש וחצי חודשים, לא זוכר בוודאות, בפברואר...
ש. איזו שנה?
ת. 2007 או 2008 נראה לי. אני לא יודע על מה אתה שואל.
ש. האם זה יכול להיות פברואר 2008?
ת. עוד הפעם, אתה פה עשית לי ... הכל אתה הופך לי.
ש. התחתנת שם?
ת. כן.
ש. מתי התחתנת? אולי אפשר לראות בת.ז.?
ת. זה לא כתוב שם, כתוב שאני נשוי.
ש. אתה לא זוכר מתי התחתנת?
ת. זה היה לקראת סוף השנה, השנה החדשה הקלנדרית. אני לא זוכר בוודאות. נסעתי וחזרתי בפברואר והמשכתי לעבוד."

11. התובע יכול היה בקלות להציג דרכון או אישור בדבר כניסות ויציאות מישראל ולהפריך את הטענה שיצא מישראל לפרק זמן ממושך. זאת במיוחד כאשר נושא זה בדיוק עמד לדיון בישיבת הקד"מ (ר' הן בפרוטוקול הדיון מיום 13.4.15 והן בהחלטת כבוד הרשמת חבקין מיום 26.5.15). גם עניין זה אינו מתיישב עם גרסתו העובדתית של התובע ופועל לחובתו.
12. במאמר מוסגר, נעיר שעדותו של התובע בכל הנוגע לפרטי נישואיו לא הותירה רושם מהימן. התובע לא זכר מתי נישא, טען שב"כ הנתבעת מבלבל אותו (טענה שאין לה עיגון עובדתי והיא יותר מתמוהה מקום בו הועמדה לרשות התובע מתורגמנית לשפה הרוסית) והשיב תשובות כלליות ומגומגמות. דווקא משום שמדובר באירוע אישי משמעותי בחיי אדם, תשובותיו המגומגמות של התובע אינן מעוררות אמון, וזו בלשון המעטה. לכך יש להוסיף כי גם בנושאים אחרים שנשאל, התובע לא השיב ישירות לשאלות, אלא השתהה במתן התשובות וביקש שוב ושוב שהשאלה תשאל שוב (ר' למשל בעמוד 5 שורה 25, עמוד 6 שורה 13, עמוד 7 שורה 1). כלומר, התובע לא השיב באופן ספונטני ושוטף לשאלות שהוצגו לו, אלא בחר באופן מלאכתי להשהות את תשובותיו ולשקול את תוכנן.
מדובר בהתנהלות שאינה מעוררת אמון, אלא דווקא ההיפך הגמור מכך .
13. לאור כל המתואר לעיל, שוכנענו שהתובע עבד אצל הנתבעת בשתי תקופות עבודה נפרדות: מסוף ספטמבר 2004 ועד אוגוסט 2007 ומאוקטובר 2008 ועד אמצע ינואר 2009.
14. כיוון שהתביעה הוגשה לבית הדין בחודש נובמבר 2014, נובע מכך שיש לדחות מחמת התיישנות את התביעות הנוגעות לשבע השנים שקדמו להגשת התביעה (נובמבר 2007).
בעניין זה, התובע טען להתיישנות שלא מדעת (סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, להלן – חוק ההתיישנות). נטען שיש להתחיל ולספור את מועד תחילת ההתיישנות מחודש נובמבר 2014 שבו התובע קיבל יעוץ משפטי בדבר הזכויות המגיעות לו. עוד נטען שהנתבעת לא גילתה לתובע שחל עליה צו ההרחבה בענף המוסכים ובכך הטעתה את התובע לגבי זכויותיו (סעיף 7 לחוק ההתיישנות).

15. לא מצאנו ממש בטענות התובע לגבי הארכת מועד ההתיישנות, כמפורט מטה.
א. התיישנות שלא מדעת - על פי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, נדרשות נסיבות בהן העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". על פי הפסיקה, "הטוען להתיישנות שלא מדעת חייב להראות כי העובדות העומדות בבסיס התביעה שנעלמו מעיניו, לא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה בידו למנוע סיבות אלו" (ע"ע (ארצי) 303/07 אוחנה - מבטחים קרנות פנסיה, 30.12.07 ור' גם ע"ע (ארצי) 33390-12-12 אלבילאה – מדינת ישראל, 13.11.14; ע"ע (ארצי) 592/09 רנרט – צים שירותי ספנות משולבים בע"מ, 4.5.11).
כל הסעיפים בתצהירו של התובע, המתייחסים לנושא ההתיישנות, ניתנו על פי ייעוץ משפטי שניתן לו. אם נחלץ מתוכם את הטיעון העובדתי, עולה שלטענת התובע, מדובר בהתיישנות שלא מדעת, כיוון שטרם שפנה בחודש נובמבר 2014 לבא כוחו, לא היה מודע לצו ההרחבה או לזכויות סוציאליות נוספות שלא שולמו לו (סעיף 43 לתצהיר התובע ור' נוסח דומה גם בסעיף 42 לתצהיר). לחילופין נטען שרק ביולי 2013, מקום בו במסגרת תובענה ייצוגית נגד הנתבע, נקבע שצו ההרחבה בענף המוסכים חל עליה, אז הנתבעת הודתה לראשונה בתחולת הצו עליה.
אין בתצהירו של התובע כל הסבר לשאלה מדוע נבצר ממנו לפנות לייעוץ משפטי לפני שנת 2014. העובדה שהנתבעת לא חקרה את התובע בנושא זה, במסגרת חקירתו הנגדית, לא תעמוד לה לרועץ, כיוון שעל פי הדין, אף ללא חקירה נגדית, לבית הדין שיקול דעת אם לקבל את האמור בתצהיר (דב"ע תשן/ 3-10 כהן – פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238 (1990)). טיעונו של התובע בעניין זה אינו מתיישב עם השכל הישר וניסיון החיים, לפיהם עובד שסבור שנגרם לו עוול, יפנה לבירור זכויותיו בסמוך לסיום עבודתו (אם לא עשה זאת טרם סיומם). ודוק – סיום פרק העבודה הראשון היה בחודש אוגוסט 2007, בעוד שהתובע פנה לייעוץ משפטי למעלה משבע שנים לאחר מכן.
אשר לטיעון לפיו רק בשנת 2013 הנתבעת הודתה בתחולת צו ההרחבה עליה, זה יכול להיות רלוונטי רק לתקופת העבודה השניה, אך אין בו רלוונטיות לתקופת העבודה הראשונה. אין זה סביר ששינוי במצב המשפטי, שחל שנים רבות לאחר שהעובד סיים לעבוד, יהווה נימוק להארכת שבע השנים שבהן העובד רשאי להגיש את תביעתו.
ב. התנהגות פסולה של הנתבע, סעיף 7 לחוק ההתיישנות – על פי סעיף זה, מירוץ ההתיישנות יושעה "כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע או מי מטעמו מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו". ככל שהתובע נסמך על מחדלה של הנתבעת ליתן לו הודעה בכתב על תנאי עבודתו לגבי התקופה הראשונה, איננו מקבלים טיעון זה. ראשית, מהפסיקה שהוצגה עולה שעד לשנת 2013, עמדת הנתבעת היתה שצו ההרחבה בענף המוסכים אינו חל עליה. כלומר, אין מדובר בהטעייה ביודעין, אלא בעמדה משפטית לגיטימית. שנית, הנתבעת הציגה הודעה על תנאי עבודה לתקופת העבודה השניה של התובע. גם בשלב זה, עמדת הנתבעת היתה שצו ההרחבה אינו חל עליה. כלומר, הצגת ההודעה או היעדרה, לא מעלים או מורידים לגבי עמדת הנתבעת בסוגיה המשפטית. מכל מקום, וודאי שלא הוכח שהנתבעת פעלה ביודעין למניעת זכויותיו של התובע על פי הדין.
16. לסיכום, מתקבלת טענת ההתיישנות של הנתבעת, לפיה התיישנו כל עילות התביעה לגבי תקופת העבודה הראשונה שהסתיימה באוגוסט 2007, למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה לבית הדין.

17. משנקבע שתקופת העבודה הרלוונטית היא התקופה השניה, מיום 7.10.08 עד אמצע ינואר 2009 (ר' בעדות התובע, בעמוד 7 לפרוטוקול, שורות 23-24, עמוד 6 שורות 29-30), אזי התובע עבד אצל הנתבעת כשלושה חודשים ועל כן אינו זכאי לפיצויי פיטורים, בין שפוטר ובין שהתפטר. מכאן שהדיון בשאלה העובדתית – מה היו נסיבות סיום עבודתו של התובע אצל הנתבעת, התייתר. כך גם הדיון בשאלת הלנת פיצויי הפיטורים ובפדיון הבראה – זכאות הקמה לאחר השלמת שנת עבודה אחת.
18. זאת ועוד – התובע טען שחלות על הצדדים הוראות צו ההרחבה בענף המוסכים. כאמור, החלטה בעניין זה ניתנה במסגרת הליך אחר ולפיה תחולת הצו מוסכמת מיום 6.12.11 (סע"ש (ת"א) 56835-07-15, פרוטוקול דיון מיום 7.6.16 ור' גם החלטה בדבר אישור הסדר הפשרה במסגרת התובענה הייצוגית, מיום 26.7.16). גם אם תתקבל עמדת התובע לפיה יש להחיל עליו את הצו (למרות שסיים לעבוד אצל הנתבעת למעלה משנתיים לפני המועד שהוסכם עליו במסגרת התובענה הייצוגית), אין בכך לסייע לו. זאת משום שעל פי הוראות צו ההרחבה בענף המוסכים, סעיף 6, לאחר תקופת ניסיון בת ששה חודשים, אם העובד "נשאר לעבוד לאחר תקופת הניסיון כאמור לעיל, ייהנה מכל הזכויות הנובעות מהסכם זה לעובד קבוע מיום היכנסו לעבודה". כיוון שהתובע עבד בתקופה השניה רק כשלושה חודשים, אינו זכאי לזכויות הקבועות בצו ההרחבה בענף המוסכים, גם אם היה נקבע שהצו חל עליו.
מכאן נובע, שיש לדחות גם את התביעות המבוססות על צו ההרחבה – דמי חגים (שלתובע לא היתה להם זכאות גם על פי צו ההרחבה הכללי, כיוון שעבד רק 3 חודשים), דמי גמולים לפנסיה ולגמל ותוספת ותק.

19. נותרו, אם כן, לדיון שלושה רכיבי תביעה - פדיון חופשה, שכר בגין עבודה בשעות נוספות ופיצוי בגין אי מתן הודעה בכתב על תנאי עבודה.
א. פדיון חופשה – על פי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, תקופת ההתיישנות לפדיון חופשה עומדת על שלוש שנים. כיוון שהנתבעת טענה להתיישנות, הדיון בטענות התובע בנושא ההתיישנות (סעיפים 14-16 לפסק הדין), רלוונטי גם בהקשר של חופשה שנתית. כיוון שמצאנו לדחות את טענות התובע, בשים לב לעובדה שהתביעה הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר סיום עבודתו אצל הנתבעת, התביעה ברכיב זה נדחית.
ב. תמורת עבודה בשעות נוספות – התובע סיים לעבוד אצל הנתבעת באמצע ינואר 2009. כלומר, לפני שנכנס לתוקפו תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958. על כן הנטל להוכחות העבודה בשעות נוספות והיקפן מוטל על התובע (ע"ע (ארצי) 15546-05-11 בוסקילה – נתיבי מעין אביב בע"מ, 24.2.15). התובע ציין בתצהירו (סעיף 32) שעבד מדי יום 10 שעות וביום שישי עבד 5 שעות. לעומת זאת, מר זיגלמן העיד בתצהירו (סעיף 20) שהתובע עבד 8 שעות מדי יום ועוד 4 שעות בימי שישי. נושא שעות העבודה לא עלה כלל בחקירתם הנגדית של העדים. עם זאת, במסגרת הדיון בתקופת עבודתו של התובע, עדותו של התובע לא הותירה רושם מהימן. בנוסף, בהודעה על תנאי העבודה נרשם שהתובע יעבוד 8 שעות עבודה ביום וכי שבוע העבודה יעמוד על 43 שעות. בהתחשב בנושא ההפסקות, עדותו של מר זיגלמן תואמת את ההודעה על תנאי העבודה. לעומת זאת, לעדות התובע בנושא אין תימוכין בראיות אובייקטיביות ועדותו שלו לא היתה מהימנה. בנסיבות אלה ובשים לב לנטלי ההוכחה, לא שוכנענו שהתובע עבד בשעות נוספות ועל כן התביעה ברכיב זה נדחית.
ג. פיצוי בגין אי מתן הודעה בכתב על תנאי עבודה – דין התביעה ברכיב זה להידחות משום שהנתבעת הציגה הודעה בכתב על תנאי עבודתו של התובע, מיום 7.10.08, ערוכה על גבי הטופס שנקבע בתקנות הודעה לעובד (תנאי עבודה)(צורת הודעה ופרטיה), תשס"ב – 2002. בנוסף, הפיצוי בגין אי מתן הודעה כאמור ( סעיף 5 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב – 2002), נקבע בחוק רק החל מיום 11.12.11, והוא חל על הודעות שהיה על המעסיק לתת מיום תחילתו של הסעיף ולא במועדים מוקדמים לו (חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה)(תיקון מס' 4), התשע"א – 2011, ס"ח 2311, תשע"א, 1029). נחזור ונזכיר שהתובע סיים לעבוד בחודש ינואר 2009.
מעבר לכך ובהתייחס לטענות התובע בסיכומיו, אין חובה שבדין שהעובד יחתום על ההודעה, אלא החובה שנקבעה היא חובת מסירת ההודעה בכתב לידי העובד. משכך, טוב היה אם התובע לא היה עומד על הטענות בנושא זה.

20. סוף דבר – התביעה נדחית.
בהתחשב בכך שהתובע עלה לישראל זמן קצר מאוד לפני שהחל לעבוד אצל הנתבעת, התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 8,000 ₪ שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"ז, (24 אפריל 2017), בהעדר הצדדים.

שולמית עתניאל שמואלי, נציגת ציבור (ע)

דגית ויסמן, שופטת

אבי ענתבי, נציג ציבור (מ)


מעורבים
תובע: אלכס ברנזון
נתבע: יונייטד שיא בע"מ
שופט :
עורכי דין: