ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אהרון מונדרי נגד בנק לאומי לישראל בע"מ :

בפני כבוד ה רשם הבכיר בנימין בן סימון

תובע

אהרון מונדרי

נגד

נתבעת

בנק לאומי לישראל בע"מ

פסק דין

1. בפני תביעה כספית בעילה של הפרת התחייבות של בנק לאומי כלפי התובע, לקבלת הלוואה בריבית נמוכה מזו שקיבל התובע בפועל.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

2. הנתבעת הינה בנק (להלן: "הבנק") והתובע היה לקוחו של הבנק בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

3. האירועים אודותיהם נסב כתב תביעה זה אירעו בסניף רחביה של הנתבע בעיר ירושלים ( להלן " הסניף"). לשם הבהרת התמונה אציין כי בסניף זה קיימות שתי מחלקות נפרדות. האחת, סניף בנק הנותן שירותי בנקאות "רגילים" לכל דבר ועניין, והשני, סניף של בנק לאומי למשכנתאות ( להלן " בלמ"ש").
4. ביום 3.12.09 חתם התובע עם נציגי הנתבע בבלמ"ש שבסניף על שתי הלוואות: האחת למחזור של הלוואה קיימת בתנאים חדשים בסך כולל של 500,000 ₪, וכן הלוואה חדשה עבור רכישת דירה לבתו של התובע בסך כולל של 1,050,000 ₪.

5. הריבית עבור הלוואות המחזור נקבעה על פריים מינוס 0.7%, ואילו הריבית עבור הלוואת הרכישה החדשה נחלקה, כאשר חלקה האחד (500,000 ₪) עמד על פריים פלוס 1%, וחלקה השני (550,000 ₪) היה בתנאי ריבית משתנה כל 5 שנים צמודה למדד המחירים לצרכן בריבית שנתית בשיעור של עוגן פלוס 1.1%.

6. עד כאן העובדות הברורות והפשוטות שאינן שנויות במחלוקת. הצדדים נחלקו ביחס לקיומן של עובדות נוספות וכפי שאפרט.

טענות התובע

7. התובע טוען כי בטרם חתם על חוזי ההלוואה מול הנתבע, הוא פנה אל הסניף בבקשה להצעת הלוואת מחזור ,אך קיבל הצעה לתשלום ריבית גבוהה ( לטענתו) של פריים+0.3%.
משכך פנה התובע ( לטענתו) לבנק דיסקונט לשם הצעה להלוואה בתנאים נוחים יותר. ואכן, לטענתו, בנק דיסקונט הציע לו הלוואה לצרכי מחזור בהיקף של כ-1,200,000 ₪, חלקה בריבית של פריים מינוס 0.75% וחלקה בריבית של 1.6% צמוד מדד.

8. כשההצעה בכיסו ( לטענתו) פנה התובע לסניף, ולטענתו, קיבל הבטחה ממנהלת הסניף דאז, גב' מירי פקין ( להלן " המנהלת"), לקבלת הלוואה מבלמ"ש ( שלא נמצא בניהולה של המנהלת), בריבית של פריים מינוס 0.7%, זאת הן עבור הלוואת המחזור והן עבור הלוואת הרכישה החדשה.

9. לאחר שלטענתו הובטחה לו הלוואה בתנאים משופרים, פנה התובע לבנק דיסקונט והודיע להם כי אין בכוונתו ליטול מהם הלוואה.

10. ואולם, כאשר הגיע התובע ביום 03/12/2009 לבלמ"ש בסניף רחביה הוברר לו, תוך כדי החתימה על טופסי ההלוואה, כי הריבית אותה ישלם עבור הלוואת הרכישה יהיה גבוה מהריבית אותה שילם עבור הלוואת המחזור, וזו תעמוד, כאמור, על פריים פלוס 1% לחלקה האחד (500,000 ₪), וחלקה השני (550,000 ₪) על פריים פלוס 1.1% ( בריבית משתנה).

11. לטענתו, פנה התובע למנהלת לשם בירור העניין אך נענה על ידה כי " אין לי זמן לנהל גם את הבלמ"ש".

12. מחוסר ברירה, לטענתו, חתם התובע על חוזי ההלוואות השונים בריבית גבוהה מזו שחשב.
התובע טוען כי בהבטחתה של המנהלת, יש כדי לחייב את הנתבע להעמיד לו גם את הלוואת הרכישה בריבית של פריים מינוס 0.7%, שכן הדבר מהווה הצעה והסכמתו לכך מהווה קיבול, וכך, נוצר חוזה בין התובע והנתבע, בהיות מנהלת הסניף של הנתבע.

13. לטענת התובע, הפר הבנק באמצעות המנהלת, את כללי ההגינות ותום הלב. לטענתו, הפרת ההתחייבות גרמה לו נזק כספי ישיר שערכו עמד במועד הגשת התביעה בכ- 25,000 ₪ וכן עוגמת נפש שלשיטתו הוא יכול לבקש בגינה פיצוי בסך 8300 ₪,

טענות הנתבע

14. הנתבע מכחיש הן את קבלת ההצעה מבנק דיסקונט והן את התחייבותה של המנהלת לריבית של פריים מינוס 0.7% עבור כל ההלוואה.

15. לטענת הנתבע, אין לנו אלא את החוזים עליהם חתום התובע, על פיהם הוא נוטל שתי הלוואות, כאמור, בריביות הנקובות בחוזי ההלוואה אותם נטל התובע מדעת ומרצון.

דיון והכרעה

16. בבואנו להכריע בתביעה שלפנינו עלינו לבחון שתי סוגיות. האחת עובדתית, האם אכן המנהלת הבטיחה לתובע את קבלת ההלוואות בריבית הנמוכה ( פריים-0.7%). השנייה משפטית, היה ואכן קיבל התובע הבטחה כזו, האם ההבטחה מהווה חוזה מחייב. להלן נבחן את שתי הסוגיות ונגיע למסקנה ולהכרעה.

קיומה של הצעה מבנק דיסקונט

17. כאמור, התובע תומך את טענתו בכך שקיבל הצעה משופרת להלוואה מבנק דיסקונט אשר איתה פנה למנהלת שכשראתה את ההצעה פנתה למנהל בלמ"ש והציעה לתובע הלוואה בריבית של פריים מינוס 0.7%.

18. דא עקא, התובע לא הציג כל תימוכין לעובדה שקיבל הצעה שכזו מבנק דיסקונט. התובע לא הציג כל מסמך התומך את דבריו וכמו כן לא הביא לעדות נציג של בנק דיסקונט אשר יוכל לתמוך או לאשש הצעה כזו.

19. ניכר מכתבי טענותיו, כי התובע מודע לכך שאין בידו כל אסמכתא להצעה כזו, ולכן ניסה בכל כוחו לטעון כאילו הנתבע הודה בכתבי טענותיו בקיומה של הצעה כזו.

20. הפכתי והפכתי בכתבי הטענות ולא מצאתי כל הוכחה לקיומה של הצעה כזו. להיפך, הנתבע מכחיש בכל תוקף את קיומה של הצעה כזו, כאשר כל התייחסות להצעה זו באה אך ורק בהקשר של " לדבריך". דהיינו - לדברי התובע כי הייתה כזו הצעה, מדוע נטל בכל זאת הלוואה מהנתבע. משלא מצאתי בדל ראייה לקיומה של הצעה כזו, אני סבור כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה לקיומה של הצעה כזו.

ב. האם הובטחה על ידי המנהלת הלוואה בריבית נמוכה

21. התובע טוען כי קיבל הבטחה מהמנהלת לקבלת ריבית נמוכה הן עבור הלוואת המחזור, הן עבור הלוואת הרכישה.

22. בדיון שנערך בפני העידו הן המנהלת והן נציגים נוספים של הנתבע – מר ארתור קרישטול, פקיד הנתבע, וכן מר אודי צופי, נציג בלמ"ש בסניף, וכן מר יקיר וייס, נציג הנהלת בלמ"ש.

23. בעדויותיהם העידו הנתבעים על הפרדה בין ניהול סניף בלמ"ש לבין ניהול סניף הבנק עצמו וכמו כן העידה בפני המנהלת כי אינה זוכרת כל הבטחה כזו. וכן משאר העדויות לא עלה כי הבטחה כזו אכן ניתנה לתובע.

24. התובע בסיכומיו ניסה לקעקע את עדויות העדים הנזכרים. ניסיון זה לא צלח. שכן גם כאן, הפכתי והפכתי בטענותיו ובעדויות, ולא מצאתי בהם רבב. יש לזכור, כי בסופו של דבר, המחלוקת בענייננו היא מחלוקת עובדתית. במצב כזה נדרשת הערכאה הדיונית "לשקול גרסה מול גרסה ולקבוע איזה מהן אמינה יותר בעיניו" ( ע"א 11100/02 רונן חצור נ' ניסים דותן, פורסם בנבו, ניתן ביום 16.2.04). לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על מכלול הראיות שהוצגו לי, אני נוטה לקבל כגרסה עדיפה את גרסאות עדי הנתבע בהיותן עקביות הגיוניות ומבוססות ולהעדיף עדויות אלה על פני גרסת התובע.

25. התרעמותו של התובע לפיה אין לקבל את דברי המנהלת כי אינה זוכרת את קיומה של ההבטחה האמורה, הינה תמוהה בעיני. שכן, כפי שטען הנתבע, המנהלת מטבע הדברים מטפלת במספר רב של לקוחות וכמו כן עברו שנים רבות מקיומה של ההבטחה הנטענת. כך שאין כל דופי בכך וזה אך טבעי, שהמנהלת אינה זוכרת פרטים מדויקים אודות פגישה כזו או אחרת עם לקוח, זה או אחר, שהייתה או שלא הייתה.

26. לאחר שקילת טענות הצדדים, ניתן לומר כי גם ביחס לקיומה של ההבטחה, כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה ולא הוכיח כי הבטחה כזו אכן ניתנה.

27. זאת ועוד, גם לדברי התובע כי אכן קיבל הבטחה מעין זו, ההבטחה התייחסה להלוואת המחזור ולא להלוואת הרכישה, כפי שאכן אירע בסופו של דבר, שכן התובע קיבל את הלוואת המחזור בריבית של פריים מינוס 0.7, זאת כפי שעולה מדברי התובע עצמו בכתב התביעה וכפי שאפרט.

28. ככל הנראה, גם התובע עצמו הבין כי ההצעה הנטענת הייתה עבור הלוואת המחזור, אלא שסבר כי שתי ההלוואות כרוכות זו בזו ולא ניתן להפרידן. כך, בכתב התביעה בסעיף ג' כותב התובע " הנ"ל ( המנהלת. נ.ב.) סיכמה ( על דעת התובע) על מתן הלוואת מחזור בתנאי פריים מינוס 0.7% ... במעמד זה לא נדון נושא ההלוואה הנוספת לרכישת דירה ... אולם היה ברור מעל לכל צל של ספק כי תנאי הבנק המתחרה יהוו סמן לתנאים שיוצעו בבוא זמנה של זו...".

29. עולה, אם כן, מדברי התובע עצמו, כי ריבית זו ( של פריים מינוס 0.7%) לא הובטחה לו ביחס להלוואת הרכישה אלא כך השתמע, לדעתו, או כי כך רצה לשמוע. בין כך ובין כך, לא הוכחה בפני קיומה של הבטחה כזו. אם כן, נשמטת הקרקע מתחת תביעה זו ודינה להידחות. אמנם, למעלה מן הצורך אדון גם בשאלה האם, היה וניתנה לתובע הבטחה מעין זו, נכרת חוזה בין הצדדים.

ג. האם ההבטחה דינה כחוזה

30. לטענת התובע משהובטחה לו על ידי המנהלת הריבית האטרקטיבית של פריים מינוס 0.7%, הדבר מהווה הצעה, והסכמתו לכך ונתינת מסמך ההצעה מבנק דיסקונט למנהלת מהווה קיבול, ובכך נכרת חוזה הלוואה בין הצדדים.

31. התובע פירט בסעיף 6 לסיכומיו בצורה מסודרת את צורת כריתת חוזה בין שני צדדים בדרך של הצעה וקיבול על פי פרק א' לחוק החוזים ( חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן " חוק החוזים"), ופירט את כל שלבי כריתת החוזה בהדגישו, בצדק, כי חוזה יכול שייעשה בעל פה.

32. אמנם, חוק החוזים קובע כי כדי שייכרת חוזה בין צדדים נדרשים: א. גמירת דעת. ב. מסוימות, כפי שנקבע בסעיף 2 לחוק החוזים: "פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה". ובסעיף 5 נקבע: "הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה".

33. בהקשר של חוזי הלוואה יפים דבריה של כבוד השופטת א' חיות ב ע"א 4921/12 איש חירם חברה קבלנית לבניה והשקעות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ [ פורסם בנבו] (להלן " פס"ד איש חירם") באומרה כך:

"לצורך התגבשותו של הסכם ליווי פיננסי נדרשת, כבכל חוזה אחר, התקיימותם של שני יסודות שבלעדיהם אין: גמירות דעת להתקשר בחוזה הקונקרטי הנבחנת בפרמטרים אובייקטיביים, ומסוימות במובן זה שעל החוזה להיות מפורט דיו כדי שייתפס כמחייב ( דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים א 266 (1991); ע"א 9255/11 דניאל נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 18 (11.8.2013)). דרישת המסוימות, יש לציין, רוככה במרוצת השנים ונקבע כי היא עשויה לבוא על סיפוקה אף בהעדר פרטים מהותיים לעסקה, ובלבד שפרטים אלה ניתנים להשלמה על פי דין או על פי נוהג ( ראו: למשל, ע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 66 (1989); ע"א 7193/08 עדני נ' דוד, [פורסם בנבו] פסקה 9 לפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן (18.7.2010); ע"א 692/12 פרידמן נ' שפירא, [פורסם בנבו] פסקה 33 (7.8.2013); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 177-175 (2005)). עם זאת, מקום שבו חסרה התייחסות לעניינים הבסיסיים והחיוניים ביותר לעצם התהוותו של החוזה הנטען, יש בכך כדי ללמד על העדר מסוימות ועל כך שהחוזה לא נכרת. חשוב להדגיש כי יסוד המסוימות ויסוד גמירות הדעת אינם מנותקים זה מזה ועל כן העדר התייחסות לפרט מהותי עשוי לשלול לא רק את יסוד המסוימות. במקרים מתאימים הוא עשוי להצביע גם על העדר גמירות דעת להתקשר בחוזה ועל כך שטרם התגבשה ההסכמה החוזית הנדרשת ( ראו: 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 587 (2001))" (סעיף 11 לפסק דינה של השופטת חיות).

34. במקרה נשוא תביעה זו, ניתן לומר, כי גם לשיטת התובע כי הבטחה להלוואה בריבית נמוכה ניתנה לו על ידי המנהלת, הרי ש"חסרה התייחסות לעניינים הבסיסיים והחיוניים ביותר לעצם התהוותו של החוזה הנטען, יש בכך כדי ללמד על העדר מסוימות ועל כך שהחוזה לא נכרת". כך, לא צוין סכום ההלוואה המדויק, מועדי הפירעון ומשך ההלוואה. אי התייחסות לפרטים אלו יש בה כדי להעיד על חוסר גמירת דעת, לכל הפחות מצד המנהלת.

35. והגע עצמך, היעלה על הדעת כי לו היה התובע חפץ לפנות לבנק דיסקונט או לכל בנק אחר, לשם לקיחת הלוואה חרף ההבטחה שקיבל בבנק לאומי, כי אז יכול היה בנק לאומי לחייבו ליטול הלוואה ממנו, על בסיס ההבטחה שכביכול ניתנה? אין כל ספק כי האדם הסביר לא היה רואה בהבטחה מעין זו כריתת חוזה הלוואה מחייב.

36. המסקנה העולה היא, כי אין לראות בהבטחה כגון זו שכביכול ניתנה לתובע כחוזה מחייב.
מדין לא זו אף זו, אומר, כי טענת התובע לקיומו של חוזה בעל פה דינה להידחות מסיבה נוספת, וכפי שאפרט.

37. כידוע בדין הישראלי ישנם מספר חוזים מיוחדים אשר יש בהם דרישת כתב. כזה הוא, למשל, חוזה במקרקעין אשר לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 מחייב כתב: "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב".

38. סוג אחר של חוזים שלגביהם קיימת דרישת כתב אף שאין היא תנאי לעצם יצירתם הם אותם חוזים אשר "על פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב" ( סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומאני).

39. בענייננו, האם חוזה הלוואה בין בנק ללווה הינו חוזה אשר " על פי הרגיל והנהוג הוא נעשה במסמך בכתב"? זו השאלה המשפטית אשר בעניינה יש להכריע.

40. יצוין כי ביחס להלוואות חוץ בנקאיות החוק קובע במפורש כי אלו ייערכו אך בכתב. וכפי שקובע סעיף 2 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשנ"ג-1993: "חוזה הלוואה בין מלווה ללווה טעון מסמך בכתב".

41. מנגד, ביחס להלוואות בנקאיות החוק שותק ולא קובע מסמרות ביחס לדרישת הכתב. אמנם, חוק הבנקאות ( שירות ללקוח), תשמ"א-1981, קובע בסעיף 5( א) כללי גילוי נאות החלים על הבנקים בישראל ולפיהן :
"הנגיד רשאי, לאחר התייעצות עם הועדה המייעצת ובאישור שר האוצר, לקבוע בכללים חובה על תאגידים בנקאיים, לפי הפירוט והדרך שנקבעו בהם - (1) לגלות ללקוחותיהם כל פרט מהותי לגבי תכנו, היקפו, תנאיו ומחירו של שירות שהם נותנים והסיכונים הכרוכים בו; (2) לציין פרטים מסוימים בכל פרסום שלהם בדבר שירותיהם; (3) ליתן ללקוחותיהם, במועדים קבועים, דו"חות על שירותים הניתנים להם ולציין בהם פרטים מסוימים;"

42. עיון בכללים אלו מעלה התייחסות גם לשאלה אלו הסכמים על הבנק לערוך בכתב. וכך נקבע בכלל 3( א) לכללי הבנקאות ( שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב-1992:
"הסכם מן הסוגים המפורטים להלן בין תאגיד בנקאי לבין לקוח, יערוך אותו התאגיד הבנקאי בכתב ויתן ללקוח אפשרות לעיין בהסכם לפני חתימתו:
(1) הסכם לתנאי עסק כלליים;
(2) הסכם פתיחת חשבון עובר ושב וניהולו;
(3) הסכם להפקדת כספים לזמן קצוב לתקופה העולה על שנה;
(4) הסכם למתן אשראי, למעט העמדה חד-צדדית של מסגרת אשראי בידי התאגיד הבנקאי;
(5) הסכם פקדון ניירות ערך למשמרת;
(6) ייפוי כוח או הרשאה מסוג אחר;
(7) הסכם ערבות לטובת התאגיד הבנקאי;
(8) הסכם לקבלת כרטיס להפעלת מסוף בנק לשם ביצוע עיסקה;
(9) הסכם בנושא הוראות טלפוניות.

43. לפנינו, אם כן, כללים הקובעים כי הסכם למתן אשראי ללקוח ייערך בכתב. כמובן שהוראה זו, עניינה טובת הלקוח ונתינת כלי ללקוח לבחון את האשראי הניתן לו בצורה מיטבית. אך, כמובן שהוראה זו מורה כי הדרך לערוך הסכם למתן אשראי היא בכתב.
וכך קבעה כבוד השופטת א' חיות בפס"ד איש חירם:
"סעיף קטן (4) המצוטט לעיל מתייחס, בין היתר, להסכם למתן אשראי על ידי תאגיד בנקאי, ואם בהסכם " רגיל" למתן אשראי כך, מקל וחומר בהסכם ליווי פיננסי על כל המורכבות שבו. לכן העדרו של הסכם ליווי פיננסי כתוב עשוי להצביע על העדר גמירות דעת ועל העדר מסוימות הנדרשים להוכחת קיומו. עם זאת, ומשדרישת הכתב לגבי הסכם ליווי פיננסי אינה דרישה קונסטיטוטיבית המתנה את עצם קיומו במסמך כתוב, יתכנו מקרים שבהם יעלה בידי בעל-דין להוכיח כי בניגוד ל"רגיל והנהוג" הסכם כזה נקשר בעל פה. אך טענה בדבר כריתת הסכם ליווי בעל-פה יש לבחון בזהירות יתרה בהיותה, כאמור, עסקה שעל פי טיבה אינה מתאימה להסדרה בעל-פה ( ראו: ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, 593, 595 (1999) (להלן: עניין בוני התיכון); ע"א 9495/06 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' נגר כרמלה ובניה בע"מ, [פורסם בנבו] בעמ' 12, 14 (15.8.2012) (להלן: עניין נגר)). ובמילים אחרות - העדר הסכם ליווי פיננסי כתוב אינו מכשיל כשלעצמו את הטענה כי נכרת הסכם כאמור, אך עובדה זו מציבה משוכה גבוהה בפני הטוען לקיומו של ההסכם והוא יידרש להציג ראיות מוצקות המעידות על כריתתו בעל-פה" ( סעיף 12 לפסק דינה של השופטת חיות).

44. במקרה שלפנינו, אין כל ספק כי התובע לא הציג כל ראיות מוצקות המעידות על כריתתו של הסכם בעל פה, ומשכך אני קובע כי לא נערך כל חוזה הלוואה בין הצדדים ואין כל תוקף להבטחה שכביכול ניתנה לתובע, לקבלת הלוואת רכישה בריבית של פריים מינוס 0.7%.

45. זאת ועוד, נתינת הלוואה לצורך רכישת דירה אינה בסמכות המנהלת אלא בסמכות בלמ"ש, ואם כן בהיות המנהלת חסרת סמכות לכרות חוזה הלוואה כזה, יש לומר שאין כל תוקף להבטחתה כ"הצעה" לצורך קיומו של חוזה.

46. כללם של דברים: א. התובע לא הוכיח את קיומה של הצעה של בנק אחר להלוואה בריבית מופחתת. ב. התובע לא הוכיח כי הובטחה לו הלוואה בריבית מופחתת על ידי המנהלת. ג. גם אם ניתנה הבטחה מעין זו לתובע, אין לראות בה הסכם מחייב עד כדי כריתת חוזה בין הצדדים. להשלמת התמונה אוסיף, כי התובע עצמו, בסעיף ח' לכתב התביעה, הודה כי " פנייתו למפקח על הבנקים העלתה חרס בהיעדר ראיות מוצקות ונוכח קשיי הזיכרון של הנתבעת מספר 2 ( המנהלת. נ.ב.)". דברים אלה מדברים בעד עצמם.

47. סוף דבר, באתי לכלל החלטה לדחות את התביעה. כיוון שלתביעה זו שני חלקים, אני קובע ששאלת ההוצאות תסוכם לאחר שמיעת החלק השני של התביעה.

ניתן היום, כ"א ניסן תשע"ז, 17 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אהרון מונדרי
נתבע: בנק לאומי לישראל בע"מ
שופט :
עורכי דין: