ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין תחנת סונול סונול סעאידה נגד סמיר סלפיתי :

בפני כבוד ה שופטת שאדן נאשף-אבו אחמד

תובעת

תחנת סונול סונול סעאידה

נגד

נתבעים

1.סמיר סלפיתי (קיים פס"ד)
2.ניבאל אחמד סלפיתי

פסק דין

פתח דבר

לפני תביעה כספית ע"ס 53,584 ₪ שהגישה התובעת, תחנת סונול סעאידה (להלן: "התובעת"), בגין חוב שלפי הנטען חייבים לה הנתבעים 1-2, סלפיתי סמיר גאלב (להלן: "הנתבע") וסלפיתי ניבאל אחמד (להלן: "הנתבעת"), אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו היו בני זוג ולימים התגרשו ונפרדו דרכיהם.

אין מחלוקת, כי התובעת הינה תחנת דלק, שאחד ממנהליה הוא מר כחילי סעאידה ג'מיל (להלן: "סעאידה"), שהינו קרוב משפחתה של הנתבעת (בן דודה). כן אין חולק, כי הנתבעת התגרשה מהנתבע אשר מצוי בהליך פשיטת רגל. בתיק דנן ניתן ביום 01.08.14 פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבעים. לבקשת הנתבעת, פסק הדין כנגדה בוטל (החלטה מיום 24.06.15), בעוד שפסק הדין שניטל כנגד הנתבע במעמד צד אחד לא בוטל והוא עודנו שריר וקיים.

במוקד המחלוקת בתיק דנן עומדת שאלת חיובה של הנתבעת בתשלום חוב כספי בגין רכישת דלק מאת התובעת, חוב אשר הנתבעת מתכחשת לו וטוענת כי הנתבע הוא זה אשר חב בו כלפי התובעת.

עיקר טענות התובעת

התובעת טוענת, כי במועדים הרלוונטיים לתביעה דנן עסקו הנתבעים במתן שירותי הובלה וסחר בעלי חיים ובבעלותם היו שני רכבים ששימשו אותם בעסק : האחד- מסוג משאית וולבו שהייתה בשימוש הנתבע, והשני רכב פרטי מסוג גולף דיזל שהיה בשימוש משותף של שני הנתבעים.

התובעת טוענת, כי הנתבעים הזמינו ממנה דלק לרכבים של העסק בתקופה שבין 28.02.2010 ועד 31.07.2010, ושניהם התחייבו, ביחד ולחוד, עוד לפני הרכישה לשלם לתובעת את תמורת הדלק שסופק. לטענתה, הנתבעת הודיעה מראש בטרם סופק הדלק כי העסק הינו משותף לה ולנתבע, היא נשאה בחלק גדול מהתשלומים עבור רכישת הדלק, נתנה הרשאה לנתבע לעשות שימוש בחשבונה ואף התחייבה כלפי התובעת להיות ערבה לתשלום התמורה. לבקשת הנתבעים, ולצורכי מס בלבד, הנפיקה התובעת חשבונית מס ע"ש הנתבע בלבד וכן רשמה את מספר הרישוי של המשאית בלבד על גבי החשבונית הנ"ל. על חשבון החוב בגין רכישת הדלק, נמסרו לתובעת מספר שיקים, כששניים מהם משוכים מחשבונו של הנתבע ואחד מחשבונה של הנתבעת ומועדי פירעונם הוא: 2.11.08 ע"ס 11,292 ₪ ; 15.1.09 ע"ס 17,320 ₪ ; ו- 15.3.09 ע"ס 4,000 ₪, בהתאמה. כן נמסרו לתובעת ע"ח החוב הנ"ל שיקים של צדדים שלישיים. שיקים אלה לא כובדו מחמת "אין כיסוי מספיק" או "חשבון מוגבל". בהתאם לכרטסת התובעת, עמד סכום חוב הנתבעים ע"ס 44,655 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.2.10 ועד מועד הגשת התביעה בסך 8,930 ₪, ובסה"כ 53,585 ₪.

לפיכך, עתרה התובעת לחיוב הנתבעים, יחד ולחוד, בסכום החוב הנקוב בשיקים ובכרטסת מכוח מספר עילות והן: התחייבותם עפ"י חוזה מפורש או מכללא לתשלום תמורת הסחורה שקיבלו; מכוח סעיף 19 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 ולפיו הקונה חייב לשלם למוכר תמורת הממכר שקיבל; סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, שלפיו מי שקיבל שלא עפ"י זכות שבדין נכס או שירות חייב לשלם את שווי הזכייה; סעיף 8 לחוק הערבות תשכ"ז-1967 לפיו הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד.

עיקר טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת, שיש לדחות את התביעה נגדה מחמת שיהוי והעדר עילה ויריבות. לשיטתה, התובעת החזיקה בשיקים משך למעלה מ-5 שנים עד להגשת התביעה, ללא טעם ענייני, ובכך גרמה לנתבעת נזק ראייתי ולכן דין התביעה נגדה להידחות מחמת שיהוי ניכר בהגשתה. כמו כן, דין התביעה להידחות מחמת העדר יריבות, באשר טענותיה של התובעת בדבר מעורבותה של הנתבעת בעסק של הנתבע נוגדת את המסמכים בכתב שצירפה התובעת והמעידים על חוסר יריבות ביניהן.

הנתבעת טוענת, כי החוב לו טוענת התובעת אינו בידיעתה והוא (אם בכלל) של הנתבע והנתבעת כלל אינה קשורה אליו. הנתבעת התנגדה מלכתחילה לעסק ההובלות והסכסוך שהתגלע בינה לבין בעלה לשעבר ואשר הוביל לגירושיה, היה קשור קשר הדוק לעסק זה ולחובות אשר צבר הנתבע בעקבותיו. הנתבעת הודתה, כי היה בשימושה רכב פרטי מסוג גולף ואולם, היא מעולם לא רכשה דלק מהתובעת עבור העסק, ושילמה במזומן עבור הדלק שהיא רכשה בעצמה ולשימושה מהתובעת. הנתבעת הכחישה, כי רכשה דלק עבור העסק או התחייבה בעצמה לתשלום עבור דלק שרכש הנתבע לעסקו מאת התובעת. לביסוס טענותיה, הפנתה הנתבעת לאופן עריכת החשבוניות שהנפיקה התובעת אשר אינן כוללות כיתוב הקושר אותה לחוב הנטען.
הנתבעת דוחה את טענת התובעת לחיובה מכוח חוק המכר וחוק הערבות וטוענת, כי היא מעולם לא הייתה קשורה לעסק של גרושה ומעולם לא ערבה לחיוביו. לגרסתה, הנפקת החשבונית ע"ש הנתבע מקורה בכך, שהתובעת ידעה מראש שמדובר בעסק של הנתבע וכי לנתבעת אין כל קשר אליו.

באשר לשיק המשוך מחשבונה ואשר זמן פירעונו הוא 15.3.09, טוענת הנתבעת כי היא מעולם לא מסרה שיק לתובעת וכי השיק בו עסקינן נגנב ממנה ע"י הנתבע, חתימתה עליו זויפה ובגין כך היא הגישה תלונה למשטרה. משהוצג השיק לפירעון בשנת 2009, פנתה הנתבעת אל הנתבע, שהיה באותה עת בעלה, וזה האחרון הבטיח לה כי יטפל בפירעון החוב וקבלת השיק בחזרה מהתובעת. הנתבע מסר לה, כי הוא עשה כן ואף השמיד את השיק והיא סמכה על דבריו ולא הגישה נגדו תלונה. הנתבעת ידעה לראשונה על השיק האמור עת יצר עמה ב"כ התובעת קשר והביא לידיעתה, כי השיק חזר ולא כובד. רק אז, הגישה התובעת את התלונה במשטרה.

הנתבעת כפרה בחוב הנטען כלפיה וכלפי הנתבע. כן כפרה בטענה, כי היא התחייבה לשלם סכומים כלשהם לתובעת או כי ערבה לחובות העסק או חובות הנתבע כלפי התובעת. כן הכחישה, כי הייתה שותפה בעסק או נטלה על עצמה חיובים בגין עסק זה.

העדויות

הצדדים הגישו עדויותיהם הראשיות בתצהירים.

בדיון שהתקיים בפניי העידו מטעם התובעת העדים הבאים: סעאידה- מנהל התובעת; מר ניסן קורן שמואל (להלן: "שמואל" ) שהעסיק את הנתבע כעובד שכיר מטעמו ; מר מוחמד מסאלחה, נציג בנק "לאומי" שבו נוהל חשבונה של הנתבעת וממנו נמשך השיק (להלן: "נציג הבנק"). כמו כן, בעקבות צו לו עתרה התובעת, התייצב נציג הבנק כשהוא מצויד בפרטים המתייחסים לחשבון הנתבעת והפעילות שבוצעה בו בתקופה הרלוונטית לחוב הנטען. מסמכים אלה הוגשו כמוצגים לתיק ביהמ"ש.

מטעם הנתבעת העידה היא עצמה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתובים, שקלתי את טענות הצדדים, התרשמתי מהעדויות באופן ישיר ובלתי אמצעי ובחנתי את כלל הראיות שהוגשו לתיק, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה נגד הנתבעת להתקבל במלואה.

אבאר להלן את הטעמים שעמדו ביסוד מסקנה זו.

עיון בכתב התביעה ובסיכומי התובעת מעלה, כי ביסוד התביעה עומד הטיעון המרכזי, שלפיו הנתבעת הזמינה באופן אישי את הדלק מאת התובעת והתחייבה אישית לשלם את עלותו לתובעת. מכאן בקשת התובעת לחייבה מכוח התחייבות עפ"י חוזה מפורש או מכללא לתשלום תמורת הסחורה שנרכשה (סעיפים 3-6 ו- 9.1-9.2 לכתב התביעה ; כן ראו הגדרת המחלוקת בין הצדדים בעמ' 1 לסיכומי התובעת). לטענת התובעת, עפ"י סעיף 19 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 חייב הקונה לשלם למוכר את תמורת הממכר שקיבל. התובעת העלתה טענה נוספת, על דרך ההשלמה או כטענה חלופית, ולפיה היא עתרה לחיוב הנתבעת לשלם מכוח ערבותה לחובות בעלה הנתבע כלפי התובעת.

ראשית יצוין כי לא נעלמה מעיניי הבעייתיות הגלומה באופן העלאת טענות התובעת, ככל שהן מתייחסות להתחייבות ישירה נטענת של הנתבעת, לעומת ערבותה לחוב הנטען. שכן, התשתית העובדתית הנדרשת להוכחת הטענה ולפיה הנתבעת התחייבה מפורשות ואישית לתשלום תמורת הסחורה או שהינה בגדר "קונה" לפי חוק המכר, שונה בתכלית השוני מן התשתית העובדתית הנדרשת להוכחת הטענה האחרת, המשנית או החלופית, ולפיה הנתבעת הינה "ערבה" לחובות הנתבע. כמו כן, כפי שנפסק לא אחת, דרך טיעון זו אינה ראויה ואף אינה אפשרית שכן מדובר בהעלאת טענות עובדתיות סותרות האסורה מכוח תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ומוטב היה אלמלא לא בחרה התובעת בדרך הטיעון האמורה (ע"א (מחוזי-חי') 1052/05 פלא אלקטרוניקה בע"מ נ' שלו (24.1.06)). יחד עם זאת, מאחר וסבורה אני כי התובעת השכילה להרים את נטל ההוכחה הנדרש במשפט אזרחי להוכחת טענתה המרכזית בדבר התחייבות מפורשת או מכללא לתשלום תמורת הסחורה, אין טעם להמשיך ולבחון את יתר הטענות האחרות.

כאמור, בכתב התביעה טוענת התובעת כי הנתבעים הזמינו וקיבלו מעת לעת דלק והתחייבו, ביחד ולחוד, לשלם עבורו וכי הנתבעת התחייבה לתשלום התמורה וזאת מכוח התחייבות מפורשת או מכללא, וזאת בהיות הנתבעת גם כן בגדר קונה החבה בתשלום תמורת הממכר שקיבלה לידיה. מטעם התובעת, מסר סעאידה בתצהיר עדותו גרסה עובדתית מפורטת הן בנוגע להתחייבות מפורשת שנתנה הנתבעת לתשלום התמורה בגין הדלק שסופק והן לאופן ביצוע התשלום, כדלקמן: "מצהיר בזאת כי על סמך התחייבות הנתבעת 2 בפני בכך היא תדאג לתשלום התמורה וטענה כי הכספים וההכנסות מהעסק שלה ושל בן זוגה דאז, מר סלפיתי סמיר, מופקדים אף בחשבון שלה המתנהל בבנק ערבי ישראלי בכפר דבוריה והצהירה בפני הן טרם רכישת הדלקים, במהלך ואחרי רכישת הדלקים כי תדאג לתשלום התמורה יחד עם בן זוגה הנ"ל, הנתבע מס' 1 ועובדה על כך כי רוב התשלומים היו באמצעותה והיא הייתה מגיעה לתחנת הדלק ומוסרת תשלומים (מזומנים או שיקים) בגין רכישת הדלקים אשר נרכשו על ידה ועל ידי בן זוגה דאז, הנתבע מס' 1, ועל סמך הצהרות והתחייבויות אלה מטעם הנתבעת 2, הסכמתי לספק לנתבעים דלקים" (סעיף 5 לתצהיר).
יצוין כבר עתה, כי אין בידי לקבל טענת הנתבעת, לפיה גרסתו של סעאידה לעניין דברים שאמרה לו הנתבעת ולפיהם היא מתעתדת להפקיד כספים מהכנסות העסק בחשבונה וכן לעניין מעורבותה בעסק, הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה. מדובר בפירוט עובדתי לעיקר הטענות שהועלו ע"י התובעת בכתב התביעה והמייחסות לנתבעת התחייבות מפורשת או מכללא לתשלום התמורה בגין הדלק (עמ' 12, ש' 8-24). אף אם הייתי מניחה, שמדובר בהרחבת חזית פסולה, כטענת הנתבעת, ואיני סבורה כך, הרי ששומה היה עליה להעלות התנגדות מפורשת להרחבת חזית בהזדמנות הראשונה, קרי בסמוך לאחר הגשת תצהיר עדותה הראשית של התובעת, ולא בשלב מתקדם במסגרת סיכומי טענותיה של הנתבעת. לפיכך, עיתוי העלאת הטענה מהווה טעם לדחייתה.

חשוב להדגיש, כי גרסה מפורטת זו העוסקת באופן מתן ההתחייבות של הנתבעת ומעורבותה בעסק הנלמדת, בין היתר, מאופן ניהול חשבון הבנק האישי שלה ומידת השימוש בו למטרות העסק, צוינה כאמור בגדר תצהיר עדותו הראשית של סעאידה שהוגש כבר ביום 2.7.15, קרי עוד בטרם עתרה התובעת למתן צו להמצאת חומר רלוונטי מחשבון הבנק של הנתבעת ואשר מפרט את הפעולות שנעשו בו בתקופה הרלוונטית לחוב הנטען (ראו החלטות מהתאריכים 6.4.16 ו- 7.4.16). חרף גרסה מפורטת ומפורשת זו, לא מצאתי בתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת שהוגש ביום 31.8.15 התייחסות מפורטת ועניינית לגרסת סעאידה הנ"ל שצוינה בסעיף 5 לתצהיר מטעמו, למעט טיעון כללי ולאקוני להעדר ידיעה על אודות החוב הנטען, כאמור בסעיף 10 לתצהירה, וכן ניסיונה להסתמך על הסכם יחסי ממון שנכרת בינה לבין הנתבע, בן זוגה לשעבר, כהוכחה להעדר התחייבות מטעמה (סעיף 14 לתצהיר הנתבעת).

כפי שכבר צוין מקודם, התביעה דנן הינה תביעה כספית מכוח עסקת היסוד. בתביעה עפ"י עסקת היסוד עשוי השיק להוות ראיה טובה לכך, שהתובע נתן תמורה בעדו ולהעביר את נטל ההוכחה אל החייב עפ"י השיק להוכיח את הגנתו מפני התביעה. בתביעה עפ"י עסקת היסוד השטר משמש כ-"ראיה לכאורה לכך כי הסכום הנקוב בו הוא חוב אשר עושה השטר היה בעת עשייתו חייב לנפרע" (י' זוסמן, דיני שטרות, מהדורה שישית, (ירושלים) 1983, בעמ' 389). כמו כן, וכידוע, החובה המוטלת על בעל דין במשפט אזרחי היא להוכיח את טענותיו במאזן ההסתברויות (רע"א 1530/13 אדוארד נ' הארגז- מפעל תחבורה בע"מ (5.5.13)). כן נקבע לא אחת, כי בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה חשובה לעמדתו, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו (ע"א 357/72 שנסי עזיז נ' סוראיה (1973)).

לאור האמור, עצם העובדה שהתובעת צירפה לכתב התביעה את השיק המשוך מחשבונה של הנתבעת, עליו מתנוססת חתימה וחותמת הנחזית להיות חתימתה של הנתבעת, מוביל לכך שנטל ההוכחה עובר אל פתחה של הנתבעת להוכיח את הגנתה מפני התביעה כנגדה. אמנם, נטל זה מתייחס לשיק המשוך מחשבונה של הנתבעת ע"ס 4,000 ₪, אך דומני כי בנסיבות העניין ולאחר הצגת יתר הראיות מחשבון הבנק של הנתבעת, מסקנה זו בדבר העברת נטל השכנוע אל שכמי הנתבעת, יפה היא גם ביחס לחוב במלואו בכלל ולטענת התובעת בדבר התחייבות הנתבעת לתשלום החוב הנטען, בפרט.

לדידי, יש במסמכי הבנק שהוגשו כראיה מטעם התובעת כדי להרים את נטל הראיה המוטל על שכמה של האחרונה לפי מאזן ההסתברויות ולהוכיח, כי גרסת התובעת בעניין מעורבות הנתבעת בעסק, רכישת דלק עבור שני הרכבים, התחייבותה לשלם החוב כלפי התובעת וכן השימוש שעשתה הנתבעת בחשבון הבנק הפרטי שלה למטרות ניהול העסק וביצוע התשלום, והמהווה חיזוק ראייתי למכביר לגרסה העובדתית המפורטת שמסר סעאידה כאמור לעיל, הינה הגרסה הסבירה בנסיבות העניין.

מנגד, לא השכילה הנתבעת לסתור גרסה מפורטת זו ולהזים את הראיות שהגישה התובעת בתמיכה לגרסה זו. דעתי היא, כי התובעת הוכיחה כי היא הסתמכה בהתקשרותה לאספקת דלק לנתבעים על התחייבות מפורשת של הנתבעת לשאת בתשלום התמורה. כן הוכח בפניי כי בחשבון הבנק האישי של הנתבעת נעשה שימוש עסקי. לעומת זאת, טענות ההגנה נטענו בעלמא, בסתמיות וללא ראיה חיצונית תומכת, כגון אסמכתאות בנוגע לאופן התשלום עבור תדלוק הרכב הפרטי של הנתבעת, עדויות של בני משפחה של הנתבעת בעניין ההפקדות בחשבונה, שלטענתה, היא קיבלה כסיוע ממשפחתה (לא מהעסק) וכן ראיות בדבר התנגדותה הנטענת לעסק בהתנהגות בפועל או התנגדות שמצאה לה ביטוי חיצוני בהתקשרות עם התובעת. על האמור יש להוסיף, כי הנתבעת אף לא ביקשה לזמן את הנתבע למתן גרסה מטעמה ומחדלה זה פועל לחובתה, אם כי בנסיבות העניין לא על מחדל ראייתי זה לבדו, מצאתי לנכון לדחות הגנתה ולקבל את התביעה כנגדה.

לא נעלם מעיניי, כי התובעת לא הציגה הסכם בכתב המסדיר התחייבות זו. כן הנני ערה לכך, שהחשבוניות שהוצאו הינן מסמכים שנערכו ע"י התובעת והן אינן נושאות חתימה או אישור כלשהו של הנתבעת, או למעצר, הנתבע. ברם, שוכנעתי כי בנסיבות העניין הדבר נובע מיחסי הקרבה המשפחתיים ששררו בין סעאידה, מנהל התובעת, לבין הנתבעת, כבני דודים. יחסים משפחתיים אלה אף מהווים טעם לאופן בו הונפקו החשבוניות על ידי התובעת, לעסק של הנתבע, תחת סוג הרכב ששייך לעסק והוא מדגם משאית. אוסיף כי מקבץ הראיות שהונחו לפניי במהלך בירור התביעה, לרבות משיכת שיק מחשבונה האישי של הנתבעת, שנמסר לתובעת כחלק מתשלום התמורה, עוד בטרם הגירושין, בצירוף הפעילות שתועדה בדפי חשבון הבנק של הנתבעת, שלא התיישבה עם טענת הנתבעת ולפיה אמור חשבון הבנק הנ"ל לשרת אותה לצרכיה הפרטיים בלבד ולא למטרות עסקיות, כולם כאחד תומכים בגרסת התובעת.

סעאידה חזר בעדותו בפניי על גרסתו אודות התחייבות הנתבעת כלפי התובעת ועדותו זו כלל לא נסתרה. נהפוך הוא, עדות זו אף קיבלה חיזוק כאמור בשלל ראיות חיצוניות שהונחו בפניי, ובפרט דפי חשבונה האישי של הנתבעת ממנו נמשך שיק לתשלום ע"ח התמורה בגין הדלק שסופק ע"י התובעת.

"בהתחלה סמיר פנה אליי לקבל דלק ואני לא נתתי לו. פעמיים הוא התחנן וחזר שוב והתחנן ולא נתתי לו. אז הגיעה הנתבעת ואמרה שהיא אישית ושניהם מתחייבים לשלם והיא גם אמרה שהעסק הזה הוא שלה והיא מנהלת אותו ומכל הכספים שיהיו והיא תקבל אותם גם יכנסו לדף שלה והיא גם התחייבה שהיא אישית תשלם את כל הכספים עבור החוב שיווצר גם בעתיד" וכי " לפני שאני מתדלק לה היא לקחה על עצמה את האחריות ואמרה שהיא אחראית על התשלומים והיא מתחייבת לשלם" (עמ' 11 ש' 28-32 ועמ' 12, ש' 1- 11).

סעאידה נשאל בחקירה נגדית לעניין אופן עריכת החשבוניות שעל גביהן אין כל אזכור לנתבעת והשיב:

"שניהם פנו אליי הנתבעת והגרוש שלה, הנתבעת לקחה את זה על אחריותה וביקשו שגם התדלוקים של אותו גולף שזה דיזל סולר גם יהיה בחשבון שזה יהיה תחת מס' הרישוי של המשאית. בעיקרון תדלקו את המשאית וביקשו שזה יהיה במקשה אחת בחשבונית אחת עם מ"ר של המשאית ואני הסכמתי".

כן הוסיף העד בנושא זה:

"אני כמעט לא עבדתי עם סמיר, עבדתי עם הנתבעת כי לא רציתי להתעסק עם סמיר כי אני יודע מי הוא. אם היא לא הייתה קרובת משפחה הוא לא היה מקבל ממני חצי ליטר. תחפש את העיקר ופחות מה אמרו" (עמ' 13, ש' 1-16).

אמנם, לאורך כל ההליך הכחישה הנתבעת, כי היא התקשרה אישית עם התובעת וטענה כי בעת שהיא נדרשה למלא דלק לרכבה הפרטי, היא שילמה עבורו במזומן. היא חזרה על כפירתה, כי התחייבה אישית לתשלום עבור הדלק למשאית, כאשר נשאלה בחקירה נגדית לעניין גרסת התובעת בדבר התחייבות ישירה שלה לתשלום דלק עבור העסק (ראו עדות הנתבעת בעמ' 18, ש' 26-32 ועמ' 19, ש' 6-9). ברם, מדובר בעדות יחידה של בעלת דין שלא נתמכה בתשתית ראייתית חיצונית, על כל המשתמע מכך. לא זו אף זו, מעדותה של הנתבעת בפניי עלו לא מעט תהיות המחלישות את גרסתה ומתווספות לאי עמידתה בנטל השכנוע להוכחת גרסתה להעדר קיומה של התחייבות אישית או אי מעורבות שלה בניהול העסק, הן באופן אקטיבי והן ע"י שימוש בחשבון הבנק האישי שלה ואבאר.
ראשית, באשר לטענה הזיוף של שיק שנמשך מחשבונה האישי - בסוגיה זו סבורה אני כי התובעת הצליחה להרים את הנטל הראשוני ולהוכיח, כי הנתבעת חתמה על השיק ודי בכך כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל שכמה של הנתבעת להוכיח ולשכנע, כי היא לא חתמה על השיק וכי מדובר בחתימה מזויפת, כטענתה. אכן, עולה מחומר הראיות כי אחד השיקים מושא החוב הינו שיק שנמשך מחשבונה הפרטי של הנתבעת ע"ס 4,000 ₪. הנתבעת התגוננה בטענה, כי החתימה על שיק זה מזויפת ותלתה את האיחור בהעלאת טענת הזיוף והגשת התלונה רק בשנת 2015, 6 שנים לאחר מועד פירעון השיק (15.3.09) וחילולו לאחר מכן, במועד בו פנה אליה ב"כ התובעת והביא לידיעתה דבר חילול השיק (עמ' 19, ש' 15-32).

גרסה זו, לא נראית בעיני סבירה ומצאתי קושי רב לאמצה, ואבהיר.

התובע צירף שורה של מסמכים שנחתמו ע"י הנתבעת, לרבות תצהירים, חתימות שלה בעת ביצוע פעולות הפקדת שיקים בחשבון הבנק וחתימה על ייפויי-כוח (ת/1-ת/9). מדובר במסמכים שאין חולק שעליהם חתומה הנתבעת ואשר הוגשו על ידה באמצעות עורך דינה במסגרת התביעה דנן. חרף זאת, כאשר היא נחקרה בעניין החתימה המתנוססת על מסמכים אלה, אשר בעין מזוינת נראית החתימה עליהם דומה במאפייניה העיקריים לחתימה המתנוססת על השיק שנמסר לתובעת מחשבונה האישי של הנתבעת, מסרה הנתבעת עדות מתפתלת ומתחמקת, בלשון המעטה, שאין בידי לאמצה (ראו עדות התובעת בעמ' 17 לפרוטוקול). כאשר היא נשאלת מה עלה בגורל תלונתה בגין זיוף השיק, השיבה הנתבעת שאינה יודעת ומעדותה התקבל הרושם, כי היא לא התעניינה להתחקות אחר תוצאות החקירה במשטרה (עמ' 20, ש' 21-25). אף אם הייתי מניחה לטובת הנתבעת, כי דבריה בעדותה בפניי ולפיהם הנתבע נטל את דברי הדואר וכי היא הייתה טרודה בענייני הגירושין ולכן לא בדקה מה עלה בגורל התלונה (עמ' 20, ש' 21-25), הינם נכונים, הרי שאין בכל אלה כדי לפטור אותה מהוכחת טענת הזיוף, במיוחד לאחר שהתובעת בחרה להגיש נגדה תביעה באופן אישי בגין החוב הנטען ונהיר שטענת הזיוף הינה רלוונטית וחיונית לצרכי הוכחת הגנתה.

שנית, בהתאם לעדותו של שמואל, המעסיק הקודם של הנתבע, גרושה של הנתבעת, החשבון האישי של הנתבעת שימש את הנתבעים לצרכי הפקדת שכר העבודה מהמעסיק במהלך התקופה בה היה הנתבע עובד שכיר אצל שמואל. הדבר נעשה משום, שהנתבע היה שרוי בחובות כספיים וחשבונו היה מוגבל. אמנם, שמואל העיד בפניי כי שכר עבודה שנע בין 2,000-3,500 ₪, הועבר לחשבונה של הנתבעת על מנת שיהא בידה לכלכל את המשפחה לאור התנהלותו הכלכלית של בעלה הנתבע. ואולם, אין באמור בעדותו כדי ללמד על התנגדותה המפורשת או המשתמעת של הנתבעת בעניין חובות הנתבע או הפרדה ביניהם ודבריו דווקא מחזקים את גרסת התובעת בדבר השימוש שנעשה בחשבונה האישי של הנתבעת לצרכי העסק ומידת מעורבותה בהפקדת כספים לאותו חשבון. שמואל העיד בפניי, כי הנתבעת לא הייתה מועסקת אצלו, וחרף זאת כספי המשכורת של בן זוגה לשעבר הועברו אליה: "... ההסכם היה שהיא תקבל את השיקים זה היה התנאי, בעלה לא היה לו חשבון בנק. זה היה בהסכם. לא יודע למה הוא היה מוגבל". (עמ' 7 לפרוטוקול). שמואל אישר כי בתקופה הרלוונטית בה הועסק הנתבע בשירותיו בשנים 2000-2003 ו- 2005-2008 (עמ' 6 לפרוטוקול) היה סיכום בין הנתבעים לשמואל, כי כספי משכורתו של הנתבע כנהג בתקופה בה עבד כעובד שכיר, יועברו לחשבון הנתבעת הואיל ומצבו הכלכלי של הנתבע באותה תקופה היה רע והוא לא עמד בהתחייבויות הכספיות (עמ' 7-8 לפרט'). אולם, אין בעדותו זו של שמואל כדי לשלול טענת התובעת שהנתבעת הייתה מעורבת בעסק. נהפוך הוא, עדות זו מלמדת כי חשבונה של הנתבעת שימש את הנתבע לצרכי הפקדת כספים שהרוויח מעבודתו בניסיון להתחמק מנושים וזאת נוכח מצבו הכספית הרעוע. לא נעלם מעיניי, שבחקירתו הנגדית מסר שמואל כי הוא יודע שהנתבעת לא הייתה מעורבת בעסק של המשאית ואולם, בחקירתו החוזרת מסר הלה כי "היא לא אמרה לי שהיא מתנגדת. אני כמו בן בית אצלם בבית והרבה פעמים היא אמרה לי הוא לא צריך את הבעיות האלה הכוונה שאינו יודע לנהל עסקים" (עמ' 9, ש' 1-12). אין בכוחה של עדות זו לחזק את טענת הנתבעת, כי התנגדה לניהול העסק ולא הייתה מעורבת בו .

שלישית, עיון בדפי חשבון הבנק הפרטי של הנתבעת מעלה, כי הופקדו בו סכומים בלתי מבוטלים, שהינם שכר שהרוויח הנתבע מעבודתו אצל שמואל, כפי עדותו של שמואל, אשר הועברו לחשבון הנתבעת לצורכי מחייתה, זאת לנוכח מצבו הכלכלי הקשה של הנתבע בתקופה זו. כן עולה כי בוצעו פעולות הפקדת שיקים ומזומנים, משיכת שיקים וזיכוי ממס הכנסה, פעולות המאפיינות פעילות עסקית ולא אישית. נציג הבנק אישר בעדותו בפניי כי מעיון בדפי החשבון בגין החודשים יולי 2008 ועד פברואר 2010, היא התקופה הרלוונטית לחוב מושא התביעה, עולה כי בוצעו הפעולות הבאות בחשבון הנתבעת: "ב-11/08/08 הופקד שיק ע"ס 5,000 ₪. מזומן 1,800 ₪ בתאריך 17.11.08. ב- 1.12.08 סך 3,000 ₪ במזומן. ביום 14.12.08 סך של 1,865 ₪". כן מסר נציג הבנק, כי מחשבון הנתבעת נמשך שיק ע"ס 50,000 ₪ שחזר לאחר מכן מחמת "א.כ.מ". עוד ציין נציג הבנק בעדותו, כי בחשבונה הפרטי של הנתבעת בוצעה פעולת זיכוי בדמות החזר ממס הכנסה ע"ס 2,852 ₪ בתאריך 18.9.009 (ראו: עדות נציג הבנק בעמ' 10 לפרוטוקול). לטעמי, יש בכל הפעולות המתוארות בדפי החשבון של הנתבעת כדי להעיד על מעורבות עמוקה שלה בעסק של הנתבע ומהוות חיזוק למכביר לגרסת התובעת אודות התחייבות הנתבעת לתשלום התמורה בגין הדלק שסופק לעסק.

ניסיון הנתבעת להרחיק את עצמה מכל הפעולות שבוצעו בחשבונה האישי נדון לכישלון והוא אינו מתיישב עם כל העולה מדפי החשבון שהובאו לעיוני ע"י הבנק, ולפיהם קיימים מאפיינים של פעילות עסקית בחשבונה הפרטי של הנתבעת שאינם הולמים את מצבה, כפי שהיא העידה לגביו. לדידי, מדובר בפעילות בחשבון שאינה מאפיינת התנהלות רגילה של אדם פרטי, בהעדר כל נימוק ענייני לכך. מה גם, שלא מצאתי בעדותה של הנתבעת הסבר משכנע לעניין זה, במיוחד שהיא העידה כי עבדה בשנת 2010 בלבד במשק בית והשתכרה סך 1,000 ₪, דבר שאינו מתיישב עם הפעילות המתוארת בחשבון הפרטי שלה ומחזק דווקא את גרסת התובעת (עמ' 18, ש' 2-8). מדפי החשבון של הבנק עולה, כי ביום 1.8.08 נמשך שיק ע"ס 50,000 ₪, כי בתקופה הרלוונטית לחוב הנטען בוצע החזר ממס הכנסה וכי במסגרת החשבון הנ"ל הוענקה לנתבעת הלוואה ע"ס 25,000 ₪. ברם, כאשר נחקרה הנתבעת ביחס לכל הפעולות האמורות בחשבונה, היא לא ידעה לתת הסבר משכנע שיעיד על העדר מעורבות או ידיעה מטעמה אודות הנעשה בחשבון האישי שלה (עמ' 18, ש' 9-22). לרוב השאלות אותן נשאלה ביחס לפעולות בחשבונה ענתה הנתבעת "לא זוכרת". כמו כן, טענתה כי קיבלה סיוע כספי ממשפחתה, נטענה בעלמא ללא כל הוכחה, שעה שלא טרחה להזמין את אביה למתן עדות בקשר לעזרה כספית שהוא הושיט לה, כטענתה.

בהקשר זה יצוין, כי לאחר שנעתרתי לבקשת התובעת והתרתי את הצגת דפי החשבון ושמיעת עדות נציג הבנק באשר לפעילות בחשבון, אפשרתי לנתבעת להשלים עדותה ולהביא עדות מפריכה או עדות הזמה מטעמה (החלטה מיום 27.9.16). ברם, הנתבעת בחרה שלא לעשות כן, ומחדלה זה פועל לחובתה.

רביעית, הנתבעת סמכה את יתדותיה על הסכם ממון שנכרת בינה לבין הנתבע ואולם, לא מצאתי בהסכם זה כדי לתמוך בגרסתה, ואנמק. בהסכם הממון הגיעו הנתבעים להסכמה במישור היחסים הפנימי שביניהם ולפיה "חשבון בנק על שם האישה בבנק הערבי הישראלי הוא של האישה בלבד והיא רק היא אחראית לו" (סע' 5 להסכם יחסי ממון – חלק מנספח א' לתצהיר הנתבעת). מהסכם זה עולה, כי מדובר בחלוקת רכוש החל מיום 20.2.2009, כאשר ההסכם נחתם ביום 20.2.12. ברם, דווקא בשל נתונים אלה, ובשים לב לעדותה של הנתבעת ולפיה הנתבע היה בעייתי בהתנהלותו הכלכלי, דבר שהיווה גורם משמעותי לגירושין, ניתן היה לצפות כי הסכם הממון יעגן את הטלת האחריות בגין חובות העסק, שלפי הנטען היה שייך לנתבע, דווקא על כתפיו של האחרון ויפטור את הנתבעת מכל אחריות, עקיפה או ישירה, לחובות העסק או הנתבע, בכל הקשור לחשבון הבנק האישי של הנתבעת, וזאת במיוחד לאור השימוש שנעשה בחשבון שלא רק לצרכיה הפרטיים של הנתבעת. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח עדותה של הנתבעת, ולפיה פנה אליה סעאידה בדרישה לתשלום החוב שצבר הנתבע או העסק בסמוך למועד חילול השיק שנמשך מחשבונה הפרטי של הנתבעת (ראו עדות הנתבעת בעמ' 20, ש' 1-18 ועמ' 22, ש' 21-23).

חמישית, אני דוחה את טענת השיהוי בהגשת התביעה שהעלתה הנתבעת כטענת מקדמית. מעדויות הצדדים בפניי עולה כי התובעת פנתה לנתבעים בדרישה לפירעון החוב בטרם הוגשה התביעה דנן. כן מסרה הנתבעת בעדותה, כי נודע לה אודות חילול השיק שנמשך מחשבונה ונמסר לתובעת ואף פנתה בעניינו אל הנתבע, בעלה דאז, שהבטיח להסדיר את נושא השיק. הנתבעת סמכה על דברי הנתבע תוך עצימת עיניים ואישרה בהמשך עדותה, כי סעאידה פנה אליה שוב בדרישת תשלום ואף הייתה התערבות מצד קרובי משפחה משותפים ליישוב הסכסוך ביניהם. לאור האמור, אין בחלוף הזמן עד למועד הגשת התביעה כדי להוות שיהוי שיש בו כדי להביא לסילוק התביעה מנימוק זה.

סיכומם של דברים - התובעת הרימה את הנטל להוכחת תביעתה ברמה המספקת במשפט אזרחי ולפיכך יש לקבל את תביעתה במלואה.

סוף דבר

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 53,585 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (18.5.14) ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 11,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

התשלום הנ"ל יבוצע תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א ניסן תשע"ז, 17 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: תחנת סונול סונול סעאידה
נתבע: סמיר סלפיתי
שופט :
עורכי דין: