ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין זאיד דהאמשה נגד הראל חברה לביטוח בע"מ :

בפני כבוד ה שופטת אוסילה אבו-אסעד

תובע

זאיד דהאמשה ת.ז. XXXXXX995
ע"י ב"כ עו"ד לואי הווארי

נגד

נתבעת

הראל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד וסים אבו חאטום

פסק דין

לפני תביעה לפיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה– 1975 (להלן: " חוק הפיצויים"), בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בתאונת דרכים מיום 21/5/2012 (להלן: "התאונה").

עיקר המחלוקת ותמצית טענות הצדדים

הדיון בתיק פוצל בין שאלת החבות לשאלת הנזק ועיקר המחלוקת בין הצדדים במקרה דנא נסוב כיום סביב שתי שאלות: האחת, נסיבות התרחשות התאונה; והשנייה, האם התאונה הנטענת היא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים.

התובע שהינו נהג אוטובוס, טוען כי התאונה התרחשה במהלך עלייה על מדרגות האוטובוס. לדבריו, זמן קצר לפני התרחשות התאונה הוא הבחין בתא המטען כשהוא פתוח. משכך , הוא ירד מהאוטובוס על מנת לסגור אותו ו בבואו לעלות לאוטובוס חזרה, לצורך המשך נסיעה, הוא נפל ונחבל בברך ימין.

הנתבעת, שהינה המבטחת של האוטובוס שבו נפגע התובע, טוענת כי גרסת התביעה לוקה בסתירות באשר לנסיבות התרחשות התאונה, וכי לא ניתן לסמוך על גרסתו של התובע שהינה בגדר עדות יחידה של בעל דין כמשמעותה בסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א– 1971 (להלן: " פקודת הראיות"). בנוסף, טוענת הנתבעת כי ככל ואכן התאונה התרחשה , הרי שזו התרחשה במהלכה של סריקה ביטחונית, שבמסגרתה התובע ירד מהאוטובוס לצורך השלמת הסריקה הביטחונית בתא המטען של האוטובוס . משכך, כך נטען, אין המדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים.
אקדים אחרית לראשית, ואומר כי לאחר עיון בכתובים, ושמיעת טענות הצדדים וראיותיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את הנטל הרובץ לפתחו, ולא עלה בידו לשכנעני כי נסיבות התרחשות התאונה מהוות תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים.
התובע והתאונה
התובע, יליד 10/3/1969, היום כבן 48, ובמועד התאונה כבן 43, עבד כנהג אוטובוס ברשותה של חב' נתיב אקספרס – תחבור ה ציבורית בע"מ (להלן: " המעביד").
על פי הנטען, ביום 21/5/2012, ולאחר שהאוטובוס בה נהג התובע (להלן: "האוטובוס"), הגיע ליעדו בתחנה המרכזית בתל-אביב, התובע נפל ונחבל במדרגות האוטובוס. מועד הנפילה ונסיבותיה שנויות במחלוקת, אולם אין חולק שהתובע נפל ונחבל במהלך עבודתו כנהג אוטובוס.
כתוצאה מהתאונה התובע נפגע ונחבל, בעיקר בברכו הימנית, והיה באי כושר לתקופה ממושכת. המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") הכיר בתאונה כתאונת עבודה, ולתובע נקבעו נכויות זמניות בגינן התובע קיבל דמי פגיעה. בנוסף, ביום 31/7/2013 התובע נבדק ע"י וועדה רפואית מטעם המל"ל, אשר קבעה כי לתובע נגרמה נכות צמיתה בשיעו ר 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

מחלוקת עובדתית- נסיבות התרחשות התאונה
על נסיבות התאונה, ניתן ללמוד מגרסת התובע כפי שתוארה בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו, וכן מחקירתו הנגדית לפניי בקשר לנסיבות התרחשות התאונה (כאשר התובע הינו העד היחיד להתרחשות התאונה הנטענת). בנוסף, ניתן ללמוד על נסיבות התאונה מהתיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה, ומיתר הטפסים והמסמכים שמולאו על ידי התובע ומעבידו לצורך מיצוי זכויות התובע במל"ל כתוצאה מהתאונה הנדונה, לרבות מסמכי הוועדות הרפואיות של המל"ל.
לאחר התרשמות מעדות התובע לפניי, ומיתר הראיות והטענות בתיק, מצאתי כי גרסת התביעה באשר לנסיבות התאונה - רוויה בסתירות, עד כדי כך שלא ניתן להבין מגרסת התביעה האם התובע נפל במהלך ירידה במדרגות או שמא במהלכה של עלייה במדרגות האוטובוס, האם התובע נפגע כשעלה לאוטובוס בכוונה להמשיך בנסיעה או שמא הוא נפגע בירידה במדרגות בעיצומה של סריקה ביטחונית שהוא התכוון להשלים ולבצע בתא המטען, אימתי- ובאיזו שעה נפגע התובע? על מקצת סתירות אלה אעמוד להלן.
על-פי המתואר בסעיף 3 לכתב התביעה : "ביום 21.5.12 בשעה 08:00 או בסמוך לכך, נפגע התובע בתאונת דרכים, בהיותו נהג האוטובוס המבוטח וזאת לאחר שירד מהאוטובוס לאחר הורדת נוסעים, במטרה לסגור את דלת תא המטען ולעלות חזרה לאוטובוס לצורך המשך נסיעה ותוך כדי עליה במדרגות האוטובוס נפל ונחבל בברך ימין ובאצבע 2 של יד שמאל [...] "[ההדגשות הוספו, א.א.א.].
על אותו תיאור, חזר התובע בסעיף 4 לתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו, תוך הוספת שתי עובדות: האחת, שהאוטובוס היה מונע; והשנייה, שהאירוע התרחש בתחנה המרכזית בתל אביב.
בנוסף, הוסיף התובע ופירט בסעיף 5 לתצהיר העדות, כי מיד לאחר התאונה הוא עדכן את הסדרן, ששמו "שרבל ג'ובראן" (להלן: " מר שרבל"), אודות התאונה, וכי מר שרבל דאג לשלוח נהג אחר לנסיעה במקום התובע כדי שיתאפשר לתובע לנוח.
לעומת זאת, בטופס 250 שמולא עבור התובע ע"י המעביד [צורף כנספח א' לתביעה ולתצהיר העדות של התובע], צוין כי: "אחרי סיום הקו הגיע ליעד שם עשה סריקה וירד לסגור מכסה תא המטען אז נחבל ברגל ימין " [ההדגשות הוספו, א.א.א.].
תיאור זהה ל תיאור המופיע בטופס 250 ניתן לראות גם בסעיף 3 לטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה שהגיש התובע למל"ל [הוגש ע"י הנתבעת וסומן כמוצג- נ/14].
בדו"ח של הוועדה הרפואית מטעם המל"ל מיום 31/7/2013, התובע מסר גרסה שלפיה הוא: "החליק באוטובוס" [צורף כחלק מנספח ה' לתצהיר התובע, וגם כמוצג נ/16 לראיות הנתבעת].
גרסה דומה נמסרה על ידי התובע גם לוועדה הרפואית מטעם המל"ל שהת כנסה ביום 4/6/2013 [דו"ח הוועדה הוגש ע"י הנתבעת, וסומן כ- נ/15].
ואם לא די בשלל הגרסאות האמורות, הרי שבמסמך הרפואי הראשון לאחר התאונה (מדובר בתעודה רפואית ראשונה לנפגע עבודה), מיום 21/5/2012 [צורפה כמסמך ראשון לנספח ב' לתביעה ולתצהיר התובע], לתיאור התאונה צוין כי: "בזמן שירד מהאוטובוס נחבל ממדרגה של האוטובוס בברך ימין. כתוצאה נפיחות בברך. הגבלת תנועה".
דומה, כי אין צורך להכביר מלים על חשיבות התיאור האחרון הנ"ל שניתן בסמוך לאחר התאונה, ועל משקל היתר שיש לייחס לו, חשיבות הנובעת מן העובדה כי מדובר בגרסה הראשונה, המיידית והאותנטית שמסר התובע לאחר התאונה (ראו: ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4), 689, 6), נסיבות שיש בהן, מחד, כדי לחזק את הטענה בדבר פגיעת התובע במהלך עבודתו ועל מדרגות האוטובוס, ומאידך, כדי לאשש את טענת הנתבעת בדבר הפגיעה במהלך הירידה מהאוטובוס, ולא כפי שטוען התובע בזמן עלייה במדרגות האוטובוס.
יש להעיר בהקשר הזה, כי התובע לא נבדק בחדר מיון לאחר התאונה, וכי התעודה הרפואית מיום 21/5/2012 היא המסמך הרפואי היחיד מיום התאונה, ומשום כך הנני רואה לייחס חשיבות יתר לתיאור התאונה במסמך האמור.
ולא אסיים חלק זה לפני ההתייחסות לתיקון הידני שנעשה על התעודה הרפואית מיום 21/5/2012, כך שביום 23/5/2012 - יומיים לאחר התאונה, נערך על ידי הרופא שהוציא את התעודה הרפואית הנדונה – ד"ר ואסים רוק (להלן: " ד"ר רוק") תיקון, שלפיו "התאונה קרתה בזמן שעלה לאוטובוס ולא בזמן שירד ממנו. תיקון הגיליון הרפואי 23.05.12". כאמור, התיקון הזה נעשה בכתב יד, ונחתם בידי ד"ר רוק, כך שבכל המסמכים הרפואיים המאוחרים מופיע התיאור מיום התאונה – 21/5/2012, ולאחר מכן מופיע התיאור המתוקן מיום 23/5/2012. על הנסיבות ה עלומות לתיקון התעודה הרפואית, ובכללן השאלה האם מדובר ב תיקון טעות שנעשתה על ידי הרופא בעת שהוציא את התעודה או שמא מדובר בשינוי גרסה של התובע, לא הוצגה בפניי ראייה כלשהי שיכולה ללמד מה גרם לתיקון הזה, ואף הרופא- ד"ר רוק, לא הובא למתן עדות לפניי. בנסיבות המקרה דנן לא יכולה להיות מחלוקת על חשיבות הבאתו ד"ר רוק ל מתן עדות לצורך הבהרת התמונה, שכן המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא על נסיבות התאונה, והתיקון שנעשה על התעודה הרפואית הוא תיקון עובדתי הנוגע לתיאור המקרה ולא תיקון הקשור לדבר שברפואה, כך שעדותו של ד"ר רוק היתה חיונית במשפט, ואילו היה מובא לעדות, ניתן להניח כי עדותו היתה משליכה אור על נסיבות תיקון התעודה הרפואית. משלא הוזמן ד"ר רוק ל מתן עדות בזמן המיועד לשמיעת הראיות, יש לזקוף מחדל זה לחובת התובע, שעליו הנטל להוכיח את נסיבות התאונה, בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
לאור האמור, החלטתי לייחס חשיבות יתר למתואר בתעודה הרפואית מיום 21/5/2010, ובמקביל לייחס משקל קטן בהרבה לתיקון שנערך בתעודה הרפואית ביום 23/5/2012, זאת בין היתר, גם לאור התרשמותי שלא לחיוב מעדותו של התובע לפניי, כפי שיובא להלן.
עד כה ראינו, כי בניגוד לניסיונו של התובע (בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית) להציג את התאונה כאילו התרחשה במהלך עלייה על מדרגות האוטובוס לאחר שהוא סגר את תא המטען, הרי שבמסמך הרפואי מיום התאונה קיימת גרסה אחרת שלפיה התובע נפגע במהלך ירידה במדרגות האוטובוס, ובשני מסמכים נוספים (בטופס 250 ובטופס התביעה לדמי פגיעה) , קיימת גרסה דומה, הפעם בתוספת העובדה שהתובע עשה סריקה וירד כדי לסגור את מכסה תא המטען- אז נחבל ברגל ימין.
במצב הדברים האמור, נוכח שלל הגרסאות שהובאו מטעמו של התובע באשר לנסיבות התאונה, התיק נקבע לשמיעת ראיות בשאלת החבות בלבד , כאשר מטעם התביעה העידו התובע בעצמו, ומר שרבל (שניהם נחקרו לפניי); ואילו מטעם הנתבעת הוגש תיק מוצגים מבלי שנשמעו עדים.
במהלך חקירתו הנגדית מיום 14/12/2016, התובע נחקר ארוכות על נסיבות התאונה, ובהתחלה הוא ניסה להיאחז בגרסה העובדתית שהציג בתצהירו [ראו עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 19-21], אך משהחל ב"כ הנתבעת להפנות לתובע שאלות בנוגע לסריקה הביטחונית, או אז החלו להתגלות הסתירות בגרסת התובע, ונשמעו מפי התובע דברים שמעולם לא מצאו ביטויים לא בכתב התביעה ולא בתצהיר שהוגש מטעמו.
בהתחלה התובע ניסה להתכחש לקיומה של חובה לבצע סריקה ביטחונית לתא המטען. לאחר מכן הוא אישר כי הוא עשה סריקה ביטחונית, וכי הוא ראה את תא המטען פתוח, ירד וראה שאין כלום בתא המטען, אז סגר אותו וב מהלך עלייה במדרגות הוא נפל. לאחר מכן אישר התובע כי הוא ירד פעם אחת מהאוטובוס, והדברים הובאו על ידו בזו הלשון:
"ש:האם נכון שהסריקה הביטחונית מתייחסת לאוטובוס בפנים, לתא של התיקים והמזוודות למטה ולסביבה של האוטובוס על פי תקנה 425 א' לתקנות התעבורה.
ת: לגבי הסביבה אני לא מאשר.
ש: לגבי תא המטען אתה צריך לוודא שלא השאירו שם חפצים חשודים.
ת: לא.
ש: אתה לא חייב לוודא שמישהו לא השאיר פצצה למטה.
ת: אני עשיתי וירדתי וראיתי את תא המטען פתוח ולא היה כלום, וסגרתי ואז רציתי להעלות לאוטובוס ואז נפלתי.
ש: עשית בדיקה אתה אומר, האם הבדיקה כללה את תא המטען.
ת: כן, אני ירדתי ולא היה כלום וסגרתי את תא המטען.
ש: כמה פעמים ירדת מהאוטובוס, פעם אחת.
ת: בטח פעם אחת." [ההדגשות אינן במקור, א.א.א.] [עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 8-19].
עינינו הרואות, כי הגם שהתובע בחר שלא לקרוא לילד בשמו, ולא אישר במפורש שהוא ביצע בדיקה ביטחונית בתא המטען, הוא כן אישר כי ירד פעם אחת והסתכל בתא המטען ולא ראה כלום, ובהמשך אישר במספר הזדמנויות כי ביצע סריקה ביטחונית בפנים האוטובוס [עמ' 6 לפרוטוקול שורות 20-24; וכן בהמשך עמ' 6 שורות 28-29; ובעמ' 10 שורות 2-3]. אך בהמשך החקירה, וכלל הנראה לאחר שהתובע הבין כי הדברים שאמר אינם משרתים את האינטרס שלו, באופן תמוה הוא הכחיש כי ירד מהאוטובוס רק פעם אחת [עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 32; ועמ' 7 שורה 1], ולא אישר כי הוא בדק כי לא קיימים בתא המטען חפצים חשודים כשירד לסגור את תא המטען!
בשלב מאוחר יותר בעדותו, בתומה של הפסקה קצרה בדיון, התובע התעקש על כך שהוא לא עשה בדיקה ביטחונית בתא המטען של האוטובוס, אלא רק בפנים האוטובוס ו לדבריו כשירד לסגור את המטען נפל על המדרגות בהיותו בעלייה חזרה אל תוך האוטובוס [עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 18-24] . יחד עם זאת, כל ניסיונות התובע להידבק בגרסה שיכולה לשרת את האינטרס שלו עלו ריקן, כך שבהמשך חק ירתו התובע אמר את הדברים בהאי לישנא:
"ש: כמה פעמים ירדת מהאוטובוס.
ת: פעם אחת כשסגרתי את הדלת ועליתי ונפלתי.
ש: ובדקת גם אם יש שם חפצים חשודים.
ת: לא. עשיתי סריקה באוטובוס וירדתי לסגור את תא המטען וסגרתי ואז עליתי לאוטובוס ונפלתי. כשירדתי לסגור את הדלת ראיתי שאין שם כלום, אני בדקתי וסגרתי ועליתי חזרה." [ההדגשות הוספו, א.א.א.]
[עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 25-29]
עולה אם כן, כי התובע לשיטתו לא בדק אם יש בתא המטען חפצים חשודים, ובמלים אחרות לא עשה בדיקה/סריקה ביטחונית בתא המטען, אם כי על הדרך, כשירד לסגור את תא המטען הסתכל בתוכו ולא ראה כלום, בדק ואז סגר את המטען!!! ממש כך, התובע המשיך בשלו, עד שסוף סוף, לאחר מספר הערות והסברים של בית המשפט, התובע הודה במפורש שהוא עשה סריקה ביטחונית בתא המטען, ואמר: "אני עשיתי סריקה, כשירדתי אני הסתכלתי" [עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 14].
מצבו של התובע בהמשך חקירתו הנגדית אינו יותר טוב, כך שהוא נשאל על איזה מדרגה הוא החליק, ולאחר מספר תשובות מבלבלות הוא לא ידע לקבוע באיזה מדרגה הוא נפל- הראשונה, השנייה או השלישית [עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 3-16]. בנוסף, נשאל התובע מה עשה אחרי התאונה, והשיב כי הוא דיבר עם הסדרן מר שרבל ששלח לסידור העבודה נהג אחר במקומו, נח כשעה, ולאחר מכן המשיך בנסיעה לתחנה המרכזית בנתניה ומשם חזר ל ביתו [עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 2-11].
ואילו בחקירה החוזרת לתובע, נעשה על ידי בא כוח התובע ניסיון להציג כאילו התובע ירד למטרה אחת- והיא לשם סגירת תא המטען, במובן זה אם תא המטען היה סגור התובע לא היה יורד מהאוטובוס והיה ממשיך בנסיעה. בתשובתו לשאלה ענה התובע כדלקמן:
"ש: אתה ציינת קודם שראית את תא המטען פתוח וירדת לסגור אותו ולהמשיך בנסיעה, אם לא היית רואה שתא המטען פתוח היית יורד או ממשיך בנסיעה.
ת: הייתי יורד."
[עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 2-4]
משניסיונו של ב"כ התובע לא צלח, ותשובת התובע לא מצאה חן בעיניו, אז שאל אותו את השאלה שוב, רק הפעם ניסח אותה בצורה אחרת, ואז קיבל את מבוקשו, והתובע ענה כי " הייתי ממשיך בנסיעה" [עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 5-6].
יש להעיר כי התרשמותי מחקירתו הנגדית של התובע לא היתה לחיוב, כך שהסתירות שהתגלו בחקירתו לצד ההתרשמות ממנו כי הוא מנסה לכוח להיאחז בגרסה שיש בה כדי לשרת את האינטרס שלו, וזאת לא בשל כך שמדובר בגרסה המשקפת את מה שהתרחש בפועל אלא מתוך הבנה כי כל גרסה אחרת עלולה לפגוע בסיכויי הצלחתו בתביעה, גרמו לי לפקפק באמינותו.
באשר לעדותו של מר שרבל- הסדרן, הרי שהוא הצהיר בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם התביעה כי התובע סיפר לו על נסיבות התאונה שהיתה ביום 21/5/2012 סביבות השעה 8:00, וכי התובע נפגע בזמן עלייה על מדרגות האוטובוס (סעיפים 5-7 לתצהיר), לאחר מכן התובע נכנס למשרד של שרבל, נח כרבע שעה ויצא להמשך נסיעה (סעיף 8 לתצהיר).
בחקירתו הנגדית לפניי, העיד מר שרבל על כך שהבדיקה בתא המטען הינה חלק בלתי נפרד מהסריקה הביטחונית שחובה על כל נהג לבצע [ראו עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 1-2; ושורות 11-12 מאותו עמוד], ובהמשך העיד מר שרבל כי הוא לא ראה את אירוע התאונה בעת שהתובע נפל [עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 13-14], ואישר בחקירתו כי התובע עבד משמרת בוקר, והתאונה היתה בסביבות השעה 8:00 בבוקר [עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 24-25].
בהמשך חקירתו הנגדית, מר שרבל עומת עם דברים ש נאמרו על ידו ב מהלך שיחה שהיתה לו עם חוקר מטעם חברת הביטוח (הנתבעת), עותק של תמליל השיחה הוגש וסומן כ- נ/18, ועותק ההקלטה הוגש וסומן כ- נ/19, ב"כ הנתבעת הצהיר כי שמע את ההקלטה ושהתמליל תואם מילה במילה להקלטה, ומנגד ב"כ התובע לא התנגד להגשת התמליל או תקליטור ההקלטה. בנוסף, במהלך הדיון, ב"כ הנתבעת השמיע את ההקלטה למר שרבל, וזה האחרון זיהה ואישר את קולו.
עיון בתמליל השיחה בין החוקר מטעמה של הנתבעת לבין מר שרבל, מעלה כי באותה שיחה מר שרבל מסר כי ביום התאונה התובע עבד משמרת צהריים אך לא זוכר את שעת התאונה, אך אם כתוב שזו הייתה בשעה 8 אז הכוונה ל- 20:00 בערב ולא 8:00 בבוקר [עמ' 3 לתמליל, שורות 11-17] , וכי באותו יום התובע המשיך את סידור העבודה שלו לאחר שהתובע הסביר למר שרבל כי הוא מסוגל לבצע את הנסיעה [עמ' 2 לתמליל, שורות 7-8, ולאחר מכן שורות 15-18]. באותה שיחה מר שרבל הסביר אודות החובה לבצע סריקה ביטחונית ופירט את שלביה, הכוללים בין היתר את בדיקת תא המטען [עמ' 4 לתמליל שורה 7, ולאחר מכן שורה 13] ובסוף הסביר מר שרבל כי לאחר נסיעה שכזו ו לאחר השלמת הסריקה, הנהג אמור לצאת להפסקה ב משך 20 דקות, לפעמים חצי שעה ולפעמים 40 דקות , הכל תלוי בסידור העבודה הבא [עמ' 4 לתמליל, שורות 19-22].
משעומת מר שרבל עם הדברים שהוא אמר לחוקר מטעמה של הנתבעת , ועם העובדה כי הדברים אינם עולים בקנה אחד עם הדברים שנאמרו על ידו בתצהירו, מר שרבל לא ידע היכן הוא אמר אמת, ולא זכר את האמת [עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 14-15].
יוצא אפוא, כי מר שרבל לא ראה את אירוע התאונה, וכי הדברים שהוא אמר ביחס לנסיבות התרחשות התאונה הינם בבחינת עדות מפי השמועה, כך שעדותו של התובע בקשר לנסיבות התאונה הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך, ולפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] , תשל"א – 1971 (להלן: " פקודת הראיות"), קיימת חובת הנמקה בביסוס הכרעה על סמך עדות יחידה.
בהקשר הזה יש לציין כי בנוסף לחובת ההנמקה בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, בהלכה הפסוקה הודגש הצורך בהנמקה שיש בה כדי להוסיף כוח ראייתי לעדות היחידה ואין להסתפק במתן אימון בעדות (לעניין הזה ראו ע"א 1029/06 תעבורה מיכל מלט בע"מ נ' בני רושקנסקי (פורסם במאגרים המשפטיים, 21.11.2006)), כאשר בענייננו כלל לא מצאתי לתת אימון בגרסתו המפוקפקת של התובע, ועדותו של מר שרבל, שכלל אין לה משקל בהיותה עדות שמיעה, ואף לא ניתן לראות בה כדבר מה לתמיכה בגרסת התובע, מאחר ומר שרבל עומת עם הדברים שמסר לחוקר מטעם הנתבעת ולא הצליח להסביר את הסתירות. כך גם התובע עומת עם הדברים שאמר שרבל לחוקר של הנתבעת (כפי שהדברים הובאו בתמליל), והסביר כי שרבל לא זוכר, ושהדברים שלו לא נכונים! [עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 7-11].
כאן המקום להעיר, כי הסתירות והתמיהות שעלו מחקירתו של התובע, לצד הסתירות שעלו מחקירת מר שרבל ביחס לדברים שאמר בעבר לחוקר מטעם הנתבעת, כל אלה בצירוף הראיות והמסמכים שהוצגו בפניי תמכו במסקנה שאליה הגעתי, ושלפיה אני מבכרת את גרסת הנתבעת על גרסת התובע, כך שניתן לחלץ ממארג הראיות שהובא לפניי את הגרסה העובדתית הבאה, ושלפיה התובע נפגע במהלך ירידה במדרגות האוטובוס, בתומה של סריקה ביטחונית ב פנים האוטובוס ובטרם ביצועה של הסריקה הביטחונית בתא המטען שלאחריה אמור היה להיסגר מכסה תא המטען, ולאחר מכן התובע היה אמור לצאת להפסקה בטרם יחל את הנסיעה הבאה.
השאלה הנשאלת עתה היא האם נסיבות התאונה הנ"ל הן בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים?
מחלוקת משפטית- האם מדובר בתאונת דרכים?
בשאלה אם אירוע מסוים הינו בגדר תאונת דרכים אם לאו, "קולמוסין נשברו ומקלדות נשחקו", כדברי כבוד השופט עמית בע"א (חיפה) 1040/05 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ נ' נאיף (פורסם במאגרים המשפטיים, 18.01.2006).

סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע כי "שימוש ברכב מנועי" כולל גם "כניסה לתוכו או ירידה ממנו". החוק אינו מגדיר באופן ברור מתי מסתיימת הירידה מן הרכב, אך נפסק כי הירידה תהיה חלק מהשימוש אם שהותו של הנפגע ברכב הייתה למטרות תחבורה. עוד נפסק כי לא כל פגיעה בתאונה המתרחשת בזמן עלייה לרכרידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים, וכי על מנת לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן אם לאו , נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו (ראו רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, (פורסם במאגרים המשפטיים, 26.08.1996)).
בענייננו, הוכח כי התקיים מאורע (לפי הגרסה של הנתבעת- וכפי המתואר בסעיף 20 לעיל) , אשר הסב לתובע נזק גוף וועדות המל"ל העמידו את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור של 10% [ראו נספח ה' לתצהיר התובע); וכי הפגיעה התרחשה תוך כדי שימוש מוכר ברכב מנועי, קרי: ירידת התובע מכלי הרכב- בנסיבות העניין מהאוטובוס.
לפיכך, השאלה היחידה הניצבת לפנינו הינה האם הירידה מהאוטובוס נועדה בנסיבות המקרה דנא כדי לשרת מטרה תחבורתית אם לאו .
דומה כי המחלוקת הוכרעה בפסק דינו של בית המשפט העליון ב -רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' יעקב ינטל (פורסם ב מאגרים המשפטיים, 29.10.2007) (להלן: פרשת " ינטל"), בו נקבע כי :
"התוצאה מכל אלה היא שסריקה בטחונית באוטובוס אינה מהווה "שימוש" ברכב כמשמעות המונח הזה בחוק הפיצויים. היא אינה מהווה "נסיעה", "טיפול" או "תיקון דרך", או כל חלופה אחרת המנויה בחוק הפיצויים למונח "שימוש ברכב מנועי". די בכך כדי להביא לתוצאה כי אין מדובר במקרה זה ב"תאונת דרכים". כזו היתה התוצאה גם אילו התמקדנו בדרישה בדבר "למטרות תחבורה"." (פסקה 9)
הואיל והסריקה הביטחונית אינה חלק מהשימוש התחבורתי ברכב, הרי שירידת התובע לשם סריקת תא המטען וסגירתו לא נעשתה למטרות תחבורה ואינה מהווה תאונת דרכים. אלא שלטענת התובע יש לאבחן בין נסיבותיה של פרשת ינטל, בה דובר על סריקה ביטחונית בפנים האוטובוס, לבין המקרה הנוכחי שבו ירידת התובע היתה לצורך סגירת תא המטען ולא לשם ביצוע סריקה ביטחונית בתא המטען. לחילופין טוען התובע בסיכומיו כי גם ככל ובית המשפט יקבע כי ירידת התובע היתה לשם סריקה ביטחונית לתא המטען, הרי שהתובע נפל במהלך עלייה על המדרגות, לאחר שסיים את הסריקה הביטחונית, ועלייתו לאוטובוס הייתה למטרה של המשך נסיעה.
בנקודה זו, הנני דוחה את טענות התובע, שכן טיעוניו המשפטי ים נשענים על תשתית עובדתית שלא הוכחה, שכן כבר קבעתי כי התובע נפל במהלך הירידה במדרגות עת התכוון להשלים את הסריקה הביטחונית בתא המטען. בנוסף, ראינו כי הסדרן- מר שרבל, מסר לחוקר מטעמה של הנתבעת כי בתום נסיעה כזו ולאחר הורדת הנוסעים כל נהג זכאי להפסקה שמשכה תלוי בסידור העבודה הבא, כאשר בענייננו התובע נפגע לאחר הורדת הנוסעים ותוך כדי סריקה ביטחונית, שממילא לאחריה הוא אמור לסגור את דלתות האוטובוס ותא המטען ולעשות הפסקה לפני ביצוע הנסיעה הבאה, כך שבכל מקרה אין המדובר בענייננו בתאונת דרכים.
סיכום ומסקנות בשאלת החבות
מצאתי כי גרסת התובע - לעניין פגיעתו במהלך עלייה במדרגות האוטובוס לאחר שירד מאוטובוס לצורך סגירת תא המטען , ולצורך זה בלבד - לא הוכחה, והתקבלה גרסת הנתבעת כי התובע נפגע במהלך ירידה במדרגות האוטובוס תוך כדי סריקה ביטחונית שהחלה בפנים האוטובוס ואמורה היתה להסתיים בתא המטען, שאחריה התובע היה אמור לסגור את המטען ולצאת להפסקה בטרם יחל בנסיעה הבאה. עוד מצאתי כי פעולות אלה אינן חלק מהנסיעה וכלל אינן למטרות תחבורה, ולכן לא מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.
בנסיבות אלו דין התביעה להידחות.
סוף דבר
אשר על כן ולאור כל המקובץ הריני מורה על דחיית התביעה.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪, וזאת תוך 30 ימים מיום המצאת עותק של פסק דין זה לידי התובע באמצעות בא כוחו .
לא ישולם הסכום האמור תוך המועד שנקבע לתשלומו, כמפורט לעיל, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד תשלומו המלא בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, כ"א ניסן תשע"ז, 17 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: זאיד דהאמשה
נתבע: הראל חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: