ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין צבי ארוך נגד מדינת ישראל :

המבקשים: 1. צבי ארוך
2. מוטי חסין
3. פנחס חסין
4. אורנה חסין
5. יפה מזרחי
6. זיו משה
7. אלי חסין

נ ג ד

המשיבה: מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.6.99
בב"ש 90379/99 שניתנה על-ידי כבוד
השופטת ש' סירוטה

בבית המשפט העליון בירושלים

החלטה

בית המשפט המחוזי הורה על חילוט ערבות בסך 500,000 ש"ח עליה חתמו העוררים על מנת להביא לשחרורו של אהרון חסין (להלן: חסין) ממעצר עד תום ההליכים נגדו. על כך הערר שלפנינו.

1. עיקרי העובדות הצריכות לענייננו:

חסין הואשם ביום 28.3.97 בבית המשפט המחוזי ברצח ונעצר עד תום ההליכים. בערר על החלטת המעצר, הורה בית משפט זה על שחרורו של חסין ממעצרו כנגד הפקדת מזומן או ערבות בנקאית בסך 200,000 ש"ח וכנגד המצאת ערבות צד ג' בסך 500,000 ש"ח (בש"פ 4192/97). חסין הפקיד בבית המשפט ערבות בנקאית על סך 200,000 ש"ח וחתם על "כתב ערובה" (עצמית) בסך 500,000 ש"ח, עליו חתמו העוררים, כצד ג'. בעקבות זאת שוחרר חסין ביום 29.7.97 מן המעצר.

ביום 31.1.99 הרשיע בית המשפט המחוזי את חסין בעבירת רצח וגזר את דינו למאסר עולם. לבקשת סניגורו, עיכב בית המשפט המחוזי את תחילת ביצוע ריצוי העונש עד ליום 28.2.99. הסניגור בקש מבית המשפט להסתפק בערבויות הקיימות ולא לדרוש ערבויות נוספות. בית המשפט נענה לבקשת הסניגור וקבע כי די בערבויות הקיימות לצורך הבטחת התייצבות חסין לריצוי עונשו. בהחלטה מיום 4.2.99, קיבל בית משפט זה, את עררה של המשיבה על עיכוב הביצוע בקובעו כי אין לעכבו. עם זאת הורה בית המשפט כי על חסין להתייצב לריצוי עונשו, ביום 7.2.99 (בש"פ 770/99).

חסין לא התייצב לריצוי עונשו, לא במועד שנקבע לכך ולא בכלל. המשיבה הגישה בקשה לחילוט הערבויות. בית המשפט המחוזי, הורה בשתי החלטות שונות שיצאו מלפניו, על חילוט שתי הערבויות.

2. טענותיהם העוררים בקליפת האגוז:

טענתם המרכזית של העוררים היא, כי אין כוחה של הערבות עליה חתמו, יפה לאחר הרשעתו של חסין בעבירת רצח. לטענתם אין הערבות חלה על התקופה בה עוכב ביצוע עונש מאסר העולם לאחר ההרשעה. את טענתם זו תומכים העוררים בשניים. האחד, כי ההרשעה, המעבירה את חסין מסטטוס של נאשם, שעומדת לו חזקת החפות, לסטטוס של רוצח שעוכב ביצוע עונשו, יש בה כדי להוות שינוי נסיבות קיצוני הפוטר אותם מחבותם על פי הערבות. טענתם זו סומכים הם על הוראת סעיף 5(ג)(2) לחוק הערבות, התשכ"ז1967- (להלן: חוק הערבות) החל - על פי הטענה - על ענייננו. השני, כי לא העלו על דעתם, שבמידה וחסין יורשע וייגזר עליו מאסר עולם, יעוכב ביצוע עונשו והוא ישוחרר. לפיכך, התחקות אחר אומד דעתם, מובילה למסקנה כי אין לייחס להם כוונה להיות ערבים גם להתייצבותו של חסין לריצוי העונש שביצועו עוכב. לשיטתם, משלא ניתנה הסכמתם המחודשת לשימוש בערבות לשם הבטחת ההתייצבות לריצוי העונש במעמד בו הוחלט על עיכוב הביצוע, אין להטיל עליהם את האחריות לאי התייצבותו של חסין לריצוי עונשו ואין לחלט את ערבותם. עוד טוענים העוררים, כי אין לזקוף לחובתם את העובדה כי לא ביקשו לבטל את הערבות לכשנודע להם על שחרורו של חסין. לטענתם, הם לא עשו כן, הן משום שלא ידעו כי עיכוב הביצוע נעשה על בסיס הערבות שנתנו, והן בשל פרק הזמן הקצר שחלף בין מועד שחרורו לבין היום בו נודע לראשונה על העלמותו. עוד מצביעים העוררים על פגמים שונים שנפלו בנוסח "כתב הערובה" ובחתימות על גביו. לטענתם, "כתב הערובה" לא נחתם כראוי על ידי חסין, נפלו בו שיבושים שונים ואין הוא מפרט כנדרש את תנאי השחרור, שלמילויים ערבו. לפיכך, משלא עמד "כתב הערובה" בתנאים הקבועים בסעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים), דינו בטלות מדעיקרא.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' סירוטה), לאחר שדן בכל טענות העוררים, אחת לאחת, החליט להיעתר לבקשת המשיבה והורה כאמור על חילוט ערבותם של העוררים.

דיון
3. הסוגיה שלפנינו מעוררת מספר שאלות, הן כאלו שהועלו על ידי הצדדים והן כאלה שלא הועלו על ידם. אתעכב בקצרה על השאלות הדורשות התייחסות.

השאלה הראשונה עולה מתוך סעיף 21(ה) לחוק המעצרים, הקובע כי "צו מעצר לפי סעיף זה יעמוד בתוקפו עד למתן פסק הדין, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת". יכול וייטען, כי מששוחרר הנאשם בתנאים ובכלל זה בערובה, במסגרת סעיף 21 לחוק המעצרים, חל על משך תוקפה של הערובה סעיף 21(ה), ומשלא קבע בית המשפט אחרת, פג תוקפה של הערובה עם מתן פסק הדין. לבד מכך שהטענה לא נטענה על ידי העוררים בערכאה דלמטה ולפנינו, אין היא נראית לי לגופה. עניינו של סעיף 21(ה) בצו מעצר, שכשמו כן הוא - צו המורה על מעצרו של אדם. כאשר מומר צו זה בחלופת מעצר שבמסגרתה נקבעת גם ערובה, יוצאים אנו לעניין הערובה מהוראות סעיף 21 ועוברים להוראות הרלבנטיות בסימן ו' לחוק המעצרים, שעניינו הטלת ערובה ושחרור בערובה.

4. שאלה אחרת העולה בסוגיה הנדונה היא, האם כאשר בית משפט מורה על שחרור בערובה ואינו קובע במפורש מה באה הערובה להבטיח, רשאי בעל התפקיד המוסמך כאמור בסעיף 49 לחוק המעצרים, שבפניו אמורים הערבים לחתום על "כתב הערובה" לכלול במסגרת "כתב הערובה" תנאים אשר לא פורטו באופן מפורש בהחלטת בית המשפט המורה על השחרור בערובה. גם שאלה זו לא הועלתה על ידי באי כוח הצדדים אולם נראה לי כי אין להימנע מלדון בה.

בענייננו נעצר חסין עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק המעצרים ושוחרר בערובה במסגרת חלופת מעצר. סעיף 44(א) לחוק המעצרים מסמיך את בית המשפט "לצוות על שחרורו בערובה" - בין השאר - של נאשם הנתון במעצר. סעיף 46(א) קובע כי בית המשפט שציווה על שחרורו של אדם בערובה, יקבע את תנאי הערובה ומשך תוקפם. בהחלטה על שחרורו של חסין ממעצרו בערובה, לא קבע בית המשפט מה אמורה הערובה להבטיח ולא תחם את משך תוקפה של הערובה. הוא ציין כי השחרור מותנה ב "הפקדה במזומן או בערבות בנקאית בסך 200,000 ש"ח; המצאת ערבות צד ג' להנחת דעת רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בסך 500,000 ש"ח; הימנעות ממגע כלשהו עם עדי התביעה... צו לעיכוב יציאה מן הארץ..." (בש"פ 4192/97). בטופס הערובה עליו חתמו חסין והעוררים מופיעה רשימה של תנאים אותם באה הערובה להבטיח. לצד חלק מהם סומן "X". אחד מהתנאים אשר סומן כאמור הוא התנאי לפיו ערבים הם לחובתו של חסין "להתייצב לנשיאת העונש שהוטל במשפט".

5. האם ניתן היה לקבוע בכתב הערובה תנאי זה מבלי שהתנאי פורט באופן מפורש בהחלטת בית המשפט המורה על השחרור בערובה ? נראה לי כי התשובה לשאלה זו היא חיובית. סעיף 48(א) לחוק המעצרים, הדן בתנאי השחרור בערובה, קובע לאמור:
"שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט; בית המשפט רשאי להוסיף תנאים..." [כאן מפורטת רשימה בלתי סגורה של תנאים אותם או מקצתם רשאי בית המשפט להוסיף] (ההדגשה לא במקור - ט.ש.כ).

עיון ברישא של סעיף 48(א) לחוק המעצרים מלמד, כי ההתייצבות לחקירה, לדיון במשפט, לערעור ולנשיאת העונש וכן מניעת שיבוש הליכי משפט, הם תנאים מנדטוריים שנקבעו על ידי המחוקק והם חלים באופן אוטומטי מכוח החוק על כל "כתב ערובה" הנחתם במסגרת שחרור בערובה. המשכו של הסעיף מכיל רשימה בלתי סגורה של תנאים אופציונליים שבית המשפט רשאי להוסיף, כולם או מקצתם, לפי שיקול דעתו. נראה - איפוא - כי גם משלא נקבעו במפורש בהחלטת בית המשפט כל התנאים לשחרורו של נאשם בערובה, חל האמור בסעיף 48(א) רישא כהוראה הגלומה בהחלטת השחרור בערובה, מכוח החוק. על כן יש לקרוא אל תוך החלטת בית המשפט את הוראת סעיף 48(א) רישא, באופן שזו מהווה חלק אינטגרלי מהחלטת בית המשפט. אלמלא הוראת סעיף 48(א) רישא לא היה רשאי בעל התפקיד, שבפניו נחתם כתב הערובה, למלא בה תנאים. טופס הערובה הסטנדרטי עליו חתמו חסין והעוררים, מכיל את התנאים הקבועים בסעיף 48(א) רישא ולצד כל אחד מהם, הרלבנטי למקרה דנן, סומן "X". אחד מתנאי הערובה, שסימנו ב', הוא "להתייצב לנשיאת העונש שהוטל במשפט". בכך ממלא הטופס אחר הוראות החוק, המשלימות באופן מנדטורי את החלטת בית המשפט בדבר השחרור בערובה.

כאן ראוי שאעיר, כי על מנת ליצור קורלציה מלאה בין החלטת בית המשפט לבין הוראת סעיף 48(א) רישא, מן הראוי כי בהחלטת בית המשפט בדבר השחרור בערובה, יפורטו באופן מדויק כל התנאים אותם באה הערובה להבטיח. כך תתייתר אי הבהירות הנובעת מהצורך לצרף את הוראת החוק להחלטה ותתקבל תמונה מלאה ומדויקת של מלוא התנאים בהם מותנה השחרור בערובה.

6. הטענה בדבר שינוי נסיבות שבגינו עומדת לעוררים - לכאורה - הזכות לבטל את הערבות איננה רצינית, לא מן הצד העובדתי ולא מן הצד המשפטי. מן הצד העובדתי, חסין הואשם ברצח. האפשרות שיורשע בדין ויקבל את העונש הקבוע בחוק לעבירה זו, היתה צפויה ובודאי שאין לראות בה שינוי בלתי צפוי שיש בו כדי לקעקע את בסיס ההתחייבות שנטלו על עצמם העוררים. העוררים ערבו לכך שחסין ימלא אחרי כל תנאי הערובה ובהם גם התנאי כי "יתייצב לנשיאת העונש שהוטל במשפט". תנאי זה להבטחת ההתייצבות לריצוי העונש רלבנטי רק מקום בו מורשע הנאשם וביצוע עונשו מעוכב באופן שעד למועד ריצוי העונש אין הוא נתון מאחורי סורג ובריח. לפיכך, אין לקבל את טענת העוררים לפיה הרשעתו של חסין ועיכוב ביצוע העונש שנגזר עליו, יש בהם משום שינוי נסיבות המקנה להם זכות לבטול הערבות. התרחשות זו היא למעשה ההתרחשות היחידה הנופלת לגדרו של התנאי בדבר ההתייצבות לריצוי העונש. כך גם אין לקבל את הטענה, לפיה מצב דברים זה חורג מאומד דעתם של העוררים, משום שלא העלו על דעתם את האפשרות כי במידה וחסין יורשע יעכב בית המשפט את ביצוע עונשו ויורה על שחרורו. טענות אלו יש בהן כדי לרוקן את התחייבות העוררים - לערוב להתייצבות חסין לריצוי עונשו - מכל תוכן ולפיכך דינן להידחות. עוד יצוין כי העוררים שערבו לחסין הם בני משפחתו ועובדיו שרצו להיטיב עמו ולהביא לשחרורו ואין בידי לקבל גם את הטענה כי מלכתחילה לא התכוונו לערוב להתייצבותו לריצוי העונש, כאשר בפועל ערבו לכך.

7. גם מן הבחינה המשפטית אין לה לטענת העוררים - לפיה בהתקיים שינוי יסודי עומדת לערב האפשרות לבטל את ערבותו - על מה לסמוך. את זכותם של העוררים לבטל את הערבות בהתקיים שינוי יסודי מעגנים הם בסעיף 5(ג)(2) לחוק הערבות. אלא שהוראת סעיף זה איננה מתאימה מעיקרה לחול על ערבות הניתנת במסגרת חוק המעצרים. תכליתה של הערבות על פי חוק המעצרים היא להבטיח את האינטרס הציבורי בתקינות ואפקטיביות ההליך הפלילי. הערבות נועדה להבטיח את התייצבותו של הנאשם לכל ההליכים בעניינו ולהטיל "מורא וחשש על המשוחרר בערובה, כי במידה שלא יקיים את תנאי השחרור, יבואו הרשויות חשבון עם רעיו שחתמו עבורו" (ראו: ב' ליפשיץ "ערובה וערבות - ביחד ולחוד" משפטים כט (תשנ"ח) 239, 249 וכן בש"פ 653/98 ג'רבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) שם צוטטו הדברים). תכלית זו שונה מתכליתה של הערבות במשפט האזרחי, הניתנת מכוח חוק הערבות, אשר באה להבטיח בדרך כלל חוב כספי או נזק ממוני. לפיכך, אין מקום להחיל באופן גורף את הוראות חוק הערבות על הערבות הניתנת במהלך שחרור בערובה. יש להחיל רק את אותן הוראות מהוראות חוק הערבות, העולות בקנה אחד עם תכליתה של הערבות במסגרת דיני המעצרים. עמד על כך השופט א' גולדברג, באומרו:

"סיכומם של דברים, שערבות הניתנת במסגרת החוק הינה ערבות מסוג מיוחד. למדינה אין עניין בממונו של הערב או של הנאשם, ואין בממון כדי להיטיב את הנזק שנגרם לאינטרס הציבורי עקב הפרת תנאי הערובה. מכאן, שאין להכפיף ערבות מיוחדת זו למרותן של הוראות הדין האזרחי, ויש לסנן בקפידה את הוראותיו, כך שרק אלה מביניהן המתיישבות עם מהותה של ערבות זו תחולנה עליה" (בש"פ 2708/95 שפיגל ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד מט(3) 221, 239).

8. תחולת הוראת סעיף 5(ג)(2) לחוק הערבות על העניין שלפנינו אינה עולה בקנה אחד עם תכליתה של הערבות לפי חוק המעצרים ואין היא מתיישבת עם ההסדר הספציפי הקבוע בחוק בדבר אופן ביטול הערבות בידי ערב. סעיף 50(א) לחוק המעצרים קובע כי הערב רשאי לבקש מבית המשפט את ביטול ערבותו ובית המשפט רשאי להיעתר או לסרב לבקשה לאחר שהזמין לדיון את כל הצדדים הנוגעים לעניין. הסדר זה נועד למנוע אפשרות כי הערב יבטל את ערבותו באופן אוטונומי וללא הוראת בית המשפט. מתן אפשרות לערב לבטל את הערבות על דעת עצמו, בשל שינוי נסיבות, אינו מתיישב עם תכלית זו.

בענייננו, גם לאחר הרשעתו של חסין, לא מצאו העוררים לנכון להגיש בקשה לביטול ערבותם. חזקה עליהם כי ידעו שבמסגרת הערבות, ערבו גם להתייצבותו לנשיאת העונש. ניתן היה לצפות שלוּ רצו להשתחרר מן הערבות יגישו בקשה לביטולה. הם לא עשו כן ויש להניח שנמנעו מהגשת בקשה כאמור משום שידעו שזו תביא - קרוב לודאי - לביטול שחרורו בערובה של חסין ולתחילת ריצוי עונש המאסר שהוטל עליו ללא כל דיחוי. לפיכך, משלא התייצב חסין לריצוי עונשו אל להם להלין על חילוט הערבות שנתנו.

משנכלל ב"כתב הערובה" התנאי, לפיו ערבים העוררים להתייצבות חסין לנשיאת העונש, ברור כי נשמט הבסיס מתחת לטענת העוררים לפיה נדרשה הסכמתם המחודשת לשימוש בערבות לשם הבטחת ההתייצבות לנשיאת העונש במעמד בו הוחלט על עיכוב ביצוע. יתרה מזאת, במישור המעשי, קבלת גישת העוררים סופה שתפעל כנגד המשוחררים בערובה, שכן במרבית המקרים הערבים אינם נוכחים במעמד גזר הדין והתניית עיכוב הביצוע בקבלת הסכמתם תמנע כל אפשרות לשחרור הנאשם בערובה, על אתר.

9. אשר לטענה בדבר פגמים שונים שנפלו בטופס הערובה ובאופן חתימתו על ידי חסין אינני מוצאת להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי. אכן, נפלו מספר פגמים בעת מילוי טופס הערובה ומן הראוי היה להקפיד ולדקדק ביתר שאת בעת חתימת כתב הערובה. אלא שהפגמים השונים עליהם מצביעים העוררים הינם פגמים טכניים, שאינם מעלים ואינם מורידים לשאלת תוקף הערובה.

אשר על כן דין הערר להידחות.

ניתנה היום, כ"ג בחשוון תש"ס (3.11.99).

ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99043480.J05


מעורבים
תובע: צבי ארוך
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: