ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אהרן לוי נגד מנורה מבטחים ביטוח בע"מ :

לפני כבוד ה שופט אביים ברקאי

התובע:

אהרן לוי

נגד

הנתבעת:

מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

ב"כ התובע: עו"ד איציק מועלם
ב"כ הנתבעת: עו"ד טליה יונתן – דגן ועו"ד איריס קוגן

פסק דין

עניינו של פסק דין זה הוא תובענה של סוכן ביטוח כנגד מבטחת בגין הסך של 1,169,000 ש"ח להם לטענתו הוא זכאי בגין עמלות שונות וכן בגין פגיעה במוניטין. התובענה הוגשה בשנת 2013 ומתייחסת בין היתר ובעיקרה לחיובים מתחילת שנות ה-2000 ולטענות שעל פניו התיישנו.

פתח דבר ותמצית פסק הדין

כללי
על הצדדים לתביעה
התובע הוא סוכן ביטוח החל משנת 1976 אשר פעל בעבר במסגרת מנולייף, חברה אשר התמזגה, כהגדרתו, בשנת 2001 אל תוך הנתבעת. הנתבעת היא מבטחת אשר סיפקה כיסוי ביטוחי, בין היתר, ללקוחות שהובאו על ידי התובע.

מונחים בהם ייעשה שימוש בפסק דין זה
במסגרת פסק הדין ייעשו שימושים במונחי בסיס אשר פירושם הרלוונטי יובא בתמצית להלן, תוך הבהרה שעסקי הביטוח אליהן הן מתייחסות הם בתחומי פוליסות ביטוח חיים, בריאות ומנהלים. הגדרת המונחים אינה בגדר ניתוח מלא של פירושם ומשמעם אך די בה כדי להמשיך במלאכת פסק הדין. ואלה מונחי הבסיס:

"עמלות נפרעים" (עמלות שוטפות ללא השבה) – עמלות להן זכאי סוכן הביטוח באופן שוטף כנגזרת המשתנה מעת לעת של פרמיית הביטוח בגין פוליסות הרשומות על שמו. ככלל עמלת נפרעים ששולמה, שלא כתשלום עתידי - לא תושב למבטח אף אם תופסק פוליסת ביטוח, למעט מאשר במקרים נדירים בהם מבוטלת פוליסת ביטוח בנסיבות בהן ניתן לחזור משפטית אל סוכן הביטוח. המקרים הנדירים אינם עניינו של פסק דין זה;

"עמלות יתר" (עמלות בשנות הפוליסה הראשונות. ניתנות להשבה) – עמלות בהן מזוכה סוכן הביטוח בנוסף לעמלה השוטפת. הזכות לעמלות אלה קמה רק בשנים הראשונות לקיומה של פוליסת הביטוח. ככל שפוליסת הביטוח מבוטלת בשנים הראשונות לקיומה מחויב סוכן הביטוח להשיב עמלות אלה בהתאם להסכם בין סוכן הביטוח למבטח;

"טוויסטינג" (להבדיל מ"מינוי סוכן") – מצב בו פוליסת ביטוח בה תיווך סוכן ביטוח מבוטלת ומוקמת מחדש על ידי סוכן אחר של המבטח. במצב כזה יקרו שניים: ראשית - מבחינת המבטח – המבטח יישא בתשלום עמלות יתר לסוכן החדש, שכן הוקמה בתיווכו פוליסת ביטוח חדשה. לעתים ניתן לקבל השבה מסוימת של עמלות היתר מסוכן הביטוח המקורי, כפי שיובא להלן; שנית - מבחינת סוכן הביטוח המקורי – ככל שפוליסת הביטוח המקורית בוטלה בשנים הראשונות להקמתה, ובכפוף להסכם בינו לבין המבטח, יחויב סוכן הביטוח המקורי בהשבת עמלות היתר;

"מינוי סוכן" ( להבדיל מטוויסטינג) - מצב בו מבוטח מעביר הטיפול בפוליסת הביטוח מסוכן אחד של המבטח (" סוכן מקורי") לסוכן אחר (" סוכן חדש"). במקרה כזה הסוכן החדש מקבל עליו כל הזכויות והחובות של סוכן ממועד ההעברה ואילך. כלומר, לעניין העמלות יקרו שניים: ראשית – מבחינת הסוכן החדש – הסוכן החדש זכאי לעמלות הנפרעים ממועד ההעברה ובתקופות מסוימות אפשר ואף היה זכאי להטבות שונות הנובעות מהיקף תיק הביטוח בו הוא מטפל ויעדים שהוגדרו, אך בכל מקרה הסוכן החדש אינו זכאי לעמלות יתר אשר כאמור כבר שולמו; שנית – מבחינת הסוכן המקורי - הסוכן המקורי מצדו אינו זכאי כמובן לעמלות הנפרעים ממועד ההעברה ואילך, אך גם אינו מחויב בהשבת עמלות היתר אותן קיבל.

חמישה ראשי התביעה
עניינה של התביעה מתייחס בעיקרו לעמלות שונות שלטעמו של התובע הוא זכאי להם ומתחלק לחמישה ראשים:

עמלות יתר בגין השנים 2000,2001,2002 ( קרן בסך של 356,777 ₪ שהאמירה לסך של 692,462 ש"ח) – התובע טוען בתביעה משנת 2013 כי הוא זכאי לתשלום עמלות יתר בגין השנים 2000,2001,2002 בסך של 356,777 ₪. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית שנתית מצטברת ( ריבית דריבית) של 4% האמיר לפי חישובי התובע לסך של 692,462 ₪ למועד כתב התביעה. סכום זה כולל גם רכיב חיוב בגין פוליסת כאוכב שתפורט בסעיף 1.2.4 להלן;

עמלות בשל טוויסטינג על ידי סוכנת משנה לשעבר שעזבה בשנת 2000 ( הערכה ללא ביסוס בסך של 250,000 ₪) - התובע עותר בתביעה משנת 2013 לתשלום בגין פעולות טוויסטינג אסורות בהן העבירה סוכנת משנה שלו לשעבר פוליסות ביטוח לטיפולה. התביעה לא מוגשת ולא הוגשה כנגד סוכנת הביטוח שלטענת התובע נהנתה מעמלות יתר אלא רק כנגד המבטח;

עמלות נפרעים בגין השנים 2012 – 2005 (קרן בסך של 82,349 ₪ המגיעה לסך של 108,381 ₪ נכון למועד התביעה) - התובע עותר לתשלום עמלות נפרעים אשר הצטברו במהלך 7 שנים לסך כולל של 82,349 ₪. סכום זה, בפריסה לשבע השנים אליהן הוא מתייחס מביא להפרש חודשי ממוצע של פחות מ – 1,000 ₪ וכפי שיובא להלן יש מקום לזכות את התובע בגינו.

עמלות בגין מבוטח ספציפי פוליסת כאוכב ( קרן משנת 2001 בסך כולל של 9,045 ₪ שהאמירה לסך של 18,903 ₪( – התובע עותר בתביעה משנת 2013 לאירוע משנת 2001. כעולה מחומר הראיות, פוליסות ביטוח שהועברו לטיפולו מסוכן אחר ( בדרך של " מינוי סוכן") בשנת 2001 בוטלו ובגין כך חויבו התובע בעמלות הנפרעים בסך של 9,045 ₪. יובהר כי בגין פוליסת כאוכב עתר התובע גם להחזר עמלת יתר בסך של 1,982 ₪ וסכום זה נכלל בתחשיב עמלות היתר – בסעיף 1.2.1 לעיל. ההתייחסות בפסק הדין לעניין זה תהא תחת הגדרת " פוליסת כאוכב" או תחת ההגדרה " פוליסה ספציפית".

פגיעה במוניטין (100,000 ₪) – התובע עותר לחיוב בסך של 100,000 ₪ בגין השמצות, הכפשות וטענות שלא הוכחו.

כפי שיובא להלן מרבית התביעה ממילא התיישנה ואף אם לא התיישנה הרי הוגשה בשיהוי רב; למען הסר ספק פסק דין זה דן אף ברכיבי התביעה שהתיישנו אשר גם לגופו של ענין ובהתעלם מהתיישנותם – אין מקום לחייב את הנתבעת בגינם, למעט מאשר ברכיב חיוב עמלת הנפרעים..

תמצית פסק הדין

פסק הדין ידון בראשי הפרקים הבאים:

עיקר התביעה התיישנה, כמפורט בסעיף 2 להלן;

אף אם לא התיישנה התביעה הרי יש לדחות עיקרה בשל שיהוי בהגשתה, כאמור בסעיף 3 להלן.

לגופו של ענין ואף ללא טענת התיישנות או שיהוי – אין לקבל טענות התובע ביחס לרכיב הראשון הוא רכיב חיוב עמלות היתר, על כך יובא הדיון בסעיף 4 להלן.

לגופו של ענין ואף ללא טענת התיישנות או שיהוי – אין לקבל טענות התובע ביחס לרכיב השני הוא רכיב טענת הפיצוי בשל טוויסטינג אסור, לעניין זה יורחב בסעיף 5 להלן;

אין לזכות את התובע בגין הטענות ביחס לרכיב התביעה השלישי המתייחס לפוליסה ספציפית, על כך בסעיף 6 להלן.

התובע זכאי לתשלום בגין הרכיב הרביעי לתביעתו, הוא רכיב עמלות הנפרעים, דיון לענין זה יובא בסעיף 7 להלן.

אין בסיס לדרישת הפיצוי בגין פגיעה במוניטין, הכל כמפורט בסעיף 8 להלן.

דיון
התיישנות - עיקר התביעה התיישנה

כיצד שלא בוחנים את התביעה הרי עיקרה מתייחס לאירועים מהשנים 2000, 2001 ו – 2002 ואף מתייחס, בחלקו, לאירועים מוקדמים יותר. התביעה עצמה הוגשה רק בשנת 2013 ומכאן עולה מיד הקביעה לפיה חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.

החל מקריאת כתבי הטענות ודרך הראיות שהובאו נדרשו הצדדים לאירועים ועילות תביעה אשר נולדו שנים רבות טרם הגשת התביעה ואשר התובע ביקש לבררן במועד המאוחר בו הגיש התביעה. גם סכומי התביעה כמעט והוכפלו תוך שהתובע מוסיף לקרן תביעתו ריבית דריבית בשיעור שנתי של 4% וזאת בנוסף להצמדה למדד.

נימוקי התובע כנגד טענה לפיה התביעה התיישנה התובע טוען כי התביעה לא התיישנה בשל שני טיעונים עיקריים:

הטיעון האחד – התביעה לא התיישנה שכן נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת תביעתו ומשכך ובהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות – הרי התביעה הוגשה בטרם התיישנה.

הטיעון השני – התחייבות הנתבעת לא להעלות טענות התיישנות.

כפי שיובא בסעיפים 2.4 ו-2.5 להלן – אין לקבל את טענות התובע – הן ביחס לטענה לפיה חוק ההתיישנות מאפשר לו להגיש תובענה באיחור של שנים והן ביחס לטענת הסכמתה של הנתבעת להימנע מלטעון טענת התיישנות.

הטיעון האחד - טענת התובע לפיה עובדות עילת התביעה לא היו ידועות לו הטענה לפיה עובדות עילת התביעה לא היו ידועות לתובע חסרת בסיס ביחס לשלושה מרכיבי התביעה - הן ביחס לרכיב עמלות היתר, הן ביחס לרכיב הטוויסטינג הנטען והן ביחס להחזרים בגין הפוליסה הספציפית. טענה זו תידון להלן ותישלל ביחס לכל אחד משלושת רכיבי התביעה הרלוונטיים:

התיישנות רכיב אחד - עילת התביעה ביחס לעמלות היתר [692,462 ₪]

עילת התביעה נולדה, לכל המאוחר, עם הנפקת הדו"ח השנתי עמלות היתר מחושבות, כפי שציין התובע כבר בכתב התביעה – בהתאם לדו"ח תפוקה שנתי המונפק כל שנה קלנדרית ( סעיף 24 לכתב התביעה); גם בתצהיר העדות הראשית ציין התובע תוך שהוא מפרט את תביעתו כי תחשיב העמלות נעשה כל שנה קלנדרית " בהתאם לדו"ח תפוקה שנתי" (ור' למשל סעיפים 21 – 23 לתצהיר העדות הראשית); גם המומחה מטעם התובע מתייחס לדו"חות השנתיים ובמסגרת חוות דעתו מציין כי מדובר בדו"חות המתקבלים " מידי שנה לאחר כ-3 חודשים ( בחודש מרץ או אפריל לאחר תום השנה)".

כלומר – הדו"חות אליהם מתייחסים הן התובע והן המומחה מטעמו מונפקים כל שנה קלנדרית והחוסר הנטען בעמלות עולה עם הנפקתם. כאן יש לומר – עילת התביעה נולדת, לכל המאוחר, עם קבלת הדו"חות השנתיים וכאשר התובע ידע או היה עליו לדעת כי הוא זכאי לעמלות אותן לא קיבל.

על הטענה לפיה התחשיב מורכב ואורך זמן לערוך אותו התובע טוען כי חישוב העמלות הוא מורכב ובשל כך יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו הצליח לערוך תחשיב זה. אין לקבל טענה זו בשל שניים:
ראשית אין לקבל טענת התובע מבחינה מהותית – עילת התביעה נולדה, כאמור, עם קבלת הדו"חות. ככל שהתחשיב אכן מורכב, הרי עדיין עמדו לתובע שבע שנים לערוך אותו או לבקש כל מידע או פרט על מנת שיוכל להגישו. תקופת שבע השנים היא זו המרפאה כל " מורכבות" נטענת בתחשיב ובחלוף שבע שנים – חלפה לה תקופת ההתיישנות;
שנית אין לקבל טענת התובע מבחינה עובדתית – התובע לא הצביע על כל נימוק מדוע ארכה הבדיקה הנטענת שנים ארוכות. המומחה מטעם התובע אשר הוכיח בקיאות רבה בתחשיבים לא טען כי נאלץ להמתין שנים ארוכות עם הכנת חוות הדעת – זאת ועוד, המומחה העיד כי התובע פנה אליו לראשונה בשנת 2008 וכי את חוות הדעת ערך שנים לאחר מכן.

על טענות עבר של התובע
עוד אין לקבל את טענת התובע באשר להעדר התיישנות שכן לטענתו במשך שנים ובוודאי כבר בשנת 2008 היה בדין ודברים עם הנתבעת באשר לעמלות היתר. הנתבעת אמנם מכחישה טענה זו ( ור' סעיף 2.5 להלן) – אך בכל מקרה הטענה העובדתית של התובע לפיה דרישותיו אלה היו ידועות בעבר שומטת הקרקע מתחת לטענה נוכחית לפיה תחשיב החוב הנטען של הנתבעת ארך שנים ומשכך אין לראות בתביעה ככזו שהתיישנה.

סיכום והערה נוספת ביחס לעמלות היתר – עילת התביעה בגין עמלות היתר נולדה עם קבלת הדו"חות הקלנדריים ומשכך התיישנה; אין לקבל טענה לפיה התחשיב המורכב והעדר מידע מונע טענת התיישנות. כאן המקום לציין שנתתי דעתי לעובדה שעמלות היתר מחושבות לתקופה עתידית של שלוש שנים ומשכך עמלות בגין פוליסות משנת 2000, למשל, יחושבו אף בשנת 2003 וכך הלאה. ואולם - גם התייחסות כזו אינה מקרבת את סוגיית עמלות היתר אל מעבר למחסום ההתיישנות.

התיישנות רכיב שני, ביחס לטענות הטוויסטינג [250,000 ₪]
התובע טוען כי סוכנת משנה שלו, אשר חדלה לעבוד עמו כבר בשנת 2000 והחלה לעבוד עם הנתבעת בחודש פברואר 2001 ביצעה פעולות טוויסטינג אסורות ומאשים את הנתבעת בסיוע ואף בייזום פעולות הטוויסטינג הנטענות.

על מנת לתמוך בטענת הטוויסטינג מפנה התובע להודעות על מינוי סוכן אשר בחלקן לא ברור מועד קבלתם אך באלה שהמועד ניתן לזיהוי – הרי עולה שאלה נשלחו בשנים 2001, 2002 או 2003 ובסמוך לכך. מינוי סוכן אינו בגדר טוויסטינג ואולם לצורך העניין אצא בשלב זה מנקודת הנחה כי מינוי הסוכן היה שלב ראשון לקראת ביטול פוליסות קיימות והקמת חדשות – קרי תחילתה של פעולת טוויסטינג. כך או כך – גם ההנחה לפיה פעולות מינוי הסוכן הייתה הבסיס לפעול טוויסטינג אינה משנה העובדה שפניות אלה נעשו לפני שנים רבות וככל שהייתה עילת תביעה כלשהי הרי זו נודעה לתובע כבר בעת הפניה למינוי סוכן, פניה שכעולה מגרסת התובע הציבה המסד לטוויסטינג אסור. אין לקבל מצב בו התובע ממתין שנים על גבי שנים ומבקש בשנת 2013 לתבוע בגין אירועים אשר זה מכבר התיישנו.

זאת ועוד – התובע מלין על כך שהנתבעת פעלה אל מול סוכנת המשנה למרות התחייבות לא ליצור קשר עם סוכני משנה במשך חמש שנים מתום עבודתם עם התובע. ההתחייבות הנטענת ניתנה בשנת 1995 על ידי מנולייף מנורה ולטענת התובע מחייבת אף את הנתבעת שנכנסה בנעליה. התובע מפנה לדו"חות שנערכו בשנים 2001, 2002 ו-2003 וטוען כי אלה מלמדים על טוויסטינג אסור. עוד מפנה התובע לתלונה שהעביר ביום 1/2/ 2001 כנגד המפקח מטעם הנתבעת.
פעם נוספת יודגש כי אין מקום להיזקק לדו"חות, טענות ובעיקר עילת תביעה שהתיישנה זה מכבר. ככל שאכן נעשה לתובע עוול כלשהו בגין פעולות מתחילת שנות ה – 2000, הרי היה מקום להיזקק אליהם רק במסגרת שבע שנות ההתיישנות ולא מעבר לכך.

לכל האמור לעיל יש להוסיף כי המומחה מטעם התובע ציין כי הסכום הנטען ביחס לטוויסטינג נכלל בתביעה בגין עמלות היתר, כך שקיים כפל תביעה. משכך – הרי משנקבע כי הדיון בגין עמלות היתר התיישן הרי ממילא התיישנה עילת הטוויסטינג הנטען.

כהערה נוספת לעניין טענות הטוויסטינג יודגש כי לא הובא כל נימוק מדוע לא היה ניתן לגבש כל הנזקים הנטענים עוד במהלך תקופת ההתיישנות. יתרה מכך – גם בעת הגשת התביעה ואפילו בשלב תצהירי העדות הראשית, הנזקים ה"מגובשים" עמדו על הערכה סתומה של 250,000 ₪ כאשר אפילו המומחה מטעם התובע לא הצליח לתת בהם סימנים ולנמקם. לכך שהנזקים לא פורטו אתייחס בדיון לגופו של רכיב הטוויסטינג ( סעיף 5 להלן) – אך ביחס לטענת ההתיישנות הרי בוודאי שזו כאמור חלפה.

סיכום לעניין התיישנות טענות הטוויסטינג – טענות הטוויסטינג מעלות באוב אירועים מתחילת שנות ה – 2000 ביחס להתנהלות סוכנת משנה לשעבר של התובע. סוכנת המשנה עזבה כבר בשנת 2000, והטענות כולן, אפילו היו מוכחות, התיישנו.

התישנות רכיב שלישי, על התיישנות הטענות ביחס לעמלות הפוליסה הספציפית ( כאוכב)

התובע טוען בתצהירו כי קיבל לטיפולו את הפוליסות של מועצת כאוכב וכי לאחר מספר חודשים בוטלו הפוליסות. לדברי התובע לא זוכה בעמלות וכן חויב בהחזר עמלות. כך נטען.

יודגש כי כעולה מדו"ח המומחה מטעם התובע – פוליסות הביטוח הופקו בשנים 1999 ו – 2000. תחשיבי המומחה נעשו על סמך דו"ח תפוקה בגין שנת 2001. יתרה מכך – אפילו התובע מודה כי טיפולו בתיק כאוכב ארך חודשים ספורים בלבד – קרי כל אלה מכוונים לאירועים שהיו והסתיימו לכל המאוחר כ –11 שנים טרם הגשת כתב התביעה. זאת ועוד – קיומם של האירועים בוודאי היה ידוע לתובע ולכל הפחות היה עליו לדעת אודותם וממילא עילת התביעה בגינם התיישנה.

הערת מעבר - עד כאן נסב הדיון לטענות התובע המבוססות על חוק ההתיישנות ולפיהן התביעה לא התיישנה. לאחר שטענות אלה נדחו יובא להלן דיון בטיעון השני של התובע ולפיו הנתבעת התחייבה לא להעלות טענת התיישנות.

הטיעון השני כנגד התיישנות – טענות לפיהן הנתבעת התחייבה לא לטעון להתיישנות

כפי שפורט לעיל – התובע הוסיף וטען כי הנתבעת התחייבה לא להעלות טענת התיישנות כנגדו. לעניין זה מפנה התובע למכתב מיום 30/12/2008, למעלה מארבע וחצי שנים טרם הגשת התביעה, בו נרשם כך:

"הנדון: יתרת חוב למנורה חשב 601588

א.נ,
הננו להודיעך כי אנו מנסים בימים אלו להגיע עמך להסדר פשרה בקשר לחובך מחיובי עמלות יתר לשנים 2001 – 2002.

הננו להודיעך כי החברה לא תשתמש בזכות טענת ההתיישנות לגבי ערעורך לחיובים וחובך משנים קודמות"

התובע טוען כי מכתב זה חוסם כל טענת התיישנות, כאשר מנגד הנתבעת באמצעות חותם המכתב וכן נציג שהיה במעמד הישיבה הרלוונטית לו מציגים טיעונים לפיהם המכתב צומצם לרכיב אחד ובכל מקרה אינו תקף לעד.

הדרך בה יש לבחון מכתבה של הנתבעת – דיני החוזים מכתבה של הנתבעת אינו בגדר הודאה בחוב כלשהו. ההיפך הוא הנכון – המכתב מבהיר כי לתובע עמדו חובות במועד רישומו, לפחות מבחינת הנתבעת וכי הנתבעת באה עם התובע בדברים לצרכי פשרה.

אשר על כן יש לבחון המכתב כטענה להסכמה לפיה לא תעלה טענת ההתיישנות בהתאם לדיני החוזים ולהכריע האם יש במכתב זה משום הסכמה לפיה יוכל התובע להעלות, לעד, כל טענה שהתיישנה.

אין לקבל את טענת התובע לפיה הנתבעת מנועה מלטעון להתיישנות וזאת בשל אלה:

ראשית – גרסת הנתבעת – יש לקבל טענת עדי הנתבעת שנכחו בפגישה עובר להוצאת המכתב לפיה המכתב התייחס אך ורק לטענות הטוויסטינג של התובע. טענה זו נתמכת בשלושה: תמיכה אחת בטענה - התמיכה האחת בטענה מובאת בשתי עדויות מטעם הנתבעת של עדים שנכחו בפגישה, עדויות שצלחו את החקירה הנגדית ונמצאו תואמות זו לזו וקוהרנטיות כל אחת כשלעצמה; תמיכה שניה בטענה – טענה זו אף נתמכה במייל מאוחר לפגישה, שהוחלף בין עדי הנתבעת בחודש מאי 2009 ובו הם מציינים כי המכתב מתייחס אך ורק לטענות הטוויסטינג. אמנם תכתובת המייל הוחלפה רק כחמישה חודשים לאחר הפגישה – אך יש בה כדי לתעד את זכרונם של נציגי הנתבעת בסמוך לפגישה; תמיכה שלישית ועיקרית בטענה – מכל הראיות עולה שבשלב הוצאת המכתב עמדו רק טענות התובע לטוויסטינג אסור – ועל כך בסעיף 2.5.3.2 הבא להלן.

שנית – התובע העלה טענות המוגבלות לטוויסטינג אסור אין ראיה לטענות בגין חיובי פרו רטה חיזוק נוסף לכך שהמכתב התייחס אך ורק לשאלת הטוויסטינג שעמדה על הפרק מתקבל מניתוח הראיות כפי שיובא להלן. עיקר התביעה שהוגשה בשנת 2013 מתייחס לחישובי עמלות יתר כאשר התובע טוען כי בעת שחויב בהשבתם נעשה החישוב שלא על בסיס " פרו רטה". במילים אחרות – התובע מלין על כך שחויב בהשבת עמלות ללא התייחסות לחלקיות התקופה בה הפוליסה הייתה בתוקף. חישוב המתייחס לחלקיות התקופה ( חישוב פרו רטה) היה מביא לתוצאה המופיעה בכתב התביעה לפיה הנתבעת חבה לתובע כספים.
לאחר שבחנתי הראיות הרי יש להעדיף גרסת הנתבעת ואין לקבל טענה לפיה המכתב משנת 2008 התייחס גם לטענות חיובי פרו רטה וזאת בשל ארבעה:

ראשית - התובע המתייחס לדו"חות בגין השנים 2000, 2001 וכן 2002 – לא מציג כל ראיה לכך שהעלה טענות ביחס לחישוב הפרו רטה עובר לפגישה בשנת 2008 ולמכתב מיום 30/12/2008. חזקה על התובע אשר שימש כסוכן ביטוח משנת 1976, כי אילו אכן נגרע חלקו במאות אלפי ₪ בשל חישובי פרו רטה – הרי היה מעלה טענה זו כלפי הנתבעת והיה בנמצא תיעוד לטענה זו. ואולם – להבדיל מהטענות כנגד בקשר עם סוכנת המשנה ופעולות המפקח מטעם הנתבעת, הרי לא הוצג שום תיעוד לטענות חישוב הפרו רטה קודם לפגישה משנת 2008.
שנית – כל הטענות הנוגעות לחישובי הפרו רטה פורטו בחוות דעת המומחה מטעם התובע וזו הוכנה לאחר מכתבה של הנתבעת וכדברי המומחה – שלוש או ארבע שנים טרם העדות, שנשמעה בשלהי שנת 2016. כאן יש לציין כי חוות דעת המומחה מתייחסת לחישובי הצמדה וריבית עד ליום 31/12/2012 ונערכה ככל הנראה בסמוך לכך. מכאן עולה שאכן לא עלתה בפגישה עם נציגי הנתבעת טענה ביחס לחישוב הפרו רטה של עמלות היתר.
שלישית ועיקר – התובע טוען כי במעמד הפגישה החזיק בידיו טיוטת כתב תביעה שהוכנה כנגד הנתבעת. טיוטה זו שיכולה הייתה ללמד על טענות התובע בזמן אמת לא הוגשה לבית המשפט. מעצם הסתרת הטיוטה עולה החזקה לפיה לו הוגשה הרי האמור בה היה גורע מגרסת התובע שנמנע מלהגישה.
רביעית ועיקר – הדעת נותנת שלו אכן טען התובע טענה כה מכרעת בדבר חישוב הפרו רטה – הרי היה מעלה אותה על הכתב באופן מפורט ולא מסתפק במכתב לא ברור שניתן על ידי הנתבעת. ודוק – כאשר הנתבעת טוענת לחובות כספיים והתובע מצדו טוען לזכות במאות אלפי ₪ בגין חישובי הפרו רטה ואף דאג לפנות לעו"ד ולהכין טיוטת כתב תביעה, סביר היה שיתכבד ויעלה טענה זו על הכתב.

שלישית - מדובר לכל היותר בהתחייבות המוגבלת ל- "בימים אלו"
המכתב עליו שם התובע את יהבו מתייחס לניסיונות פשרה הנעשים "בימים אלו". גם לו הייתה במכתב התחייבות כנטען על ידי התובע – הרי זו אינה לעד אלא היא אגב ניסיונות הפשרה המתנהלים " בימים אלו", קרי בעת עריכת המכתב.

די בכך שנרשם במכתב – " בימים אלו" כדי לקבוע שההתחייבות היא לאותם " ימים אלו". אכן ניתן לדון מה גבול פרשנות " ימים אלו" ובאיזה שלה מסתיים תוקפו של המכתב – אך בעניינינו כאשר התובענה הוגשה בשנת 2013, למעלה מארבע וחצי שנים לאחר המכתב מיום 30/12/2008, הרי ברור הוא כי תקופה ארוכה זו אינה בגדר המונח " בימים אלו".

רביעית - אין מדובר בהתחייבות שאינה מוגבלת בזמן כאן המקום לציין כי אפילו לא היה נרשם " בימים אלו", הרי עדיין אין מדובר בהסכמה לעד שאינה מוגבלת בזמן. ביחס להסכם אשר לא נוקב במועד סיום תוקפו קבע כבר בית המשפט העליון ( כבוד השופט זמיר) בע"א 2491/90, התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל ( ניתן ביום 3/5/1994):
"חוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו"

בעיקר אין לקבל טענה לפיה הנתבעת ויתרה על זכות דיונית ובמקרה זה אף מהותית, ללא כל מגבלת זמן והסכימה לא לטעון טענות התיישנות אף לאחר תקופה לא סבירה ממועד הוצאת המכתב. ודוק – משעברו ימים, נקפו שבועות וחודשים ואף חלפו שנים ממועד המגעים לפשרה ועד הגשת כתב התביעה – הרי אין לקבל טענת התובע לפיה סבר שהנתבעת מנועה מלטעון טענות התיישנות.

סיכום לעניין התיישנות התביעה
עיקרה של התביעה התיישן. אין בסיס לטענות התובע לפיהן לא ידע אודות עילת התביעה ולכן חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אין גם בסיס לטענה לפיה הנתבעת ויתרה מלכתחילה וללא הגבלה על כל טענת התיישנות.

עיקר התביעה הוגש בשיהוי המביא לדחייתה
אף אם לא היה נקבע שעיקר התביעה התיישנה, הרי הגשתה בשנת 2013 בגין עילות תביעה ואירועים שהחלו והתקיימו בשנים 20 00, 2001 וכן 2002 מביאות מיניה וביה לסילוקה בשל שיהוי בהגשתה. השיהוי חל ביחס לרכיב עמלות היתר, ביחס לרכיב טענות הטוויסטינג וביחס לרכיב הפוליסה הספציפית ( כאוכב) – רכיבים אשר מצאו עצמן בתביעה שנים ארוכות לאחר שהיה מקום שיידונו.

גם לגופו של ענין אין לקבל טענות התובע ביחס לחיובי עמלות היתר

כללי והגדרת " תחשיב פרו רטה"
התובע עותר לחייב את הנתבעת בתשלום בגין העובדה שחייבה את חשבונו בגין עמלות יתר על פי תחשיב רגיל ולא על פי "תחשיב פרו רטה". בקצרה ייאמר כי תחשיב פרו רטה מתייחס לחלקיות התקופה בה פוליסת הביטוח היתה בתוקף ורשומה על שם הסוכן. חישוב כזה מביא לכך שאף אם בוטלה פוליסה אזי עדיין ישאיר התובע בידיו חלק יחסי מעמלות היתר שקיבל. שוב יודגש כי מדובר בעמלות יתר ולא בעמלות נפרעים וכפי שהוגדר בסעיף 1.1.2 לעיל – עמלות יתר משולמות מעבר לעמלות השוטפות, כך שחיוב בהשבת עמלת יתר אין משמעו מצב בו סוכן ביטוח נותר קירח מעמלות, שכן עמלות הנפרעים אשר שולמו נותרות בכל מקרה בידיו.

התובע לא מציג הסכם התומך בגרסתו
התובע לא הצליח להציג כל הסכם עם הנתבעת לפיו יש לערוך את תחשיב עמלות היתר בהתאם לשיטת הפרו רטה. יתרה מכך – אין ספק שהתובע לא חתם על הסכם כאמור עם הנתבעת. משלא נחתם הסכם ספציפי הרי יש לנקוט בהתאם לנהלי הנתבעת ומכאן אין לחשב החזרים על פי שיטת הפרו רטה.

כל טענות התובע מתבססות על טענה להסכמי עבר עם " מנולייף" - חברה אשר מוזגה אל תוך הנתבעת, כהגדרת התובע בשנת 2001. כך בעוד התובע ידע להציג מספר הסכמים שנעשו בשנות ה -90' של המאה הקודמת עם מנולייף, הרי לא הביא כאמור שום הסכם עם הנתבעת ובכלל זה לא הצליח להציג הסכם לפיו לכך שהסכמי מנולייף חלים גם ביחס להתקשרות עם הנתבעת. כפי שניתן לראות להלן – ההיפך הוא הנכון.

גם ההתקשרות עם מנולייף לא היתה בהסכם אחד מחייב ההסכמים עם מנולייף אותם הציג התובע הם ארבעה:
האחד משנת 1991 – מכתב בכתב יד בו שורבטו תנאים שונים ואשר נחתם ביום 21/11/91;
השני משנה לא ידועה - טופס " עיקרי הסכם התקשרות לסוכן" על גבי טופס שמולא בכתב יד;
שלישי משנה לא ידועה, ככל הנראה שנת 1994 - דף בכתב יד המתייחס ל"פרסים וביטולים" הקובע כי " עקרונות אלה יחולו לגבי שנת 94' ואילך". הדף מתחיל מסעיף "2" ולא ידוע היכן הדף הראשון וסעיף "1" לו. דף זה הוצג בצירוף להסכם השני הכולל שישה סעיפים ממוספרים;
הרביעי משנת 1996 – מכתב שצורף לחוות דעת המומחה מטעם התובע.

ארבעת ההסכמים עם מנולייף אינם תומכים בגרסת התובע העובדה שצורפו ארבעה הסכמים שנעשו בטווח של שנים ספורות בין 1991 ל – 1996 מביאה לארבע קביעות אשר גורעות מגרסת התובע:

ראשית – לא היה הסכם קבוע – מהעובדה שמעת לעת היה צורך להעלות את פרטי ההסכם על הכתב, למדים כי מעת לעת בחנו את תנאי ההסכם והוא היה נתון לשינוי. המשמעות היא שאין הסכם קבוע וחד משמעי לפיו פעל התובע במשך שנים במסגרת מנולייף. לעניין זה – אפילו אם תתקבל הטענה לפיה הנתבעת נכנסת בנעלי מנולייף, הרי עדיין כפי שהסוכן נקשר עם מנולייף מעת לעת בהסכם חדש, אזי היה עליו להיקשר גם עם הנתבעת.

שנית – נוהל משא ומתן מעת לעת ביחס להסכמים - נוסח ההסכמים אף הוא מלמד על משא ומתן וכך למשל המכתב מיום 11/3/1996 שמוגדר על ידי התובע כהסכם מסתיים במילים המופנות אל התובע – "אני תקווה כי בכך בא הקץ לאי ההבנות ונתפנה להגברת המכירות כפי שהינך יודע". כלומר - ההסכם עד למכתב זה לא היה ברור, היו אי הבנות והיה צורך לקבוע הסכם חדש. בעובדה שהתובע נקשר בהסכם חדש אין כמובן כל פסול, אך יש בכך כדי לגרוע מגרסתו ביחס להסכם אחד וידוע שהיה בעבר ואשר גם הנתבעת למרות שלא נקשרה בו מחויבת בעקרונותיו.

שלישית – תחשיב הפרו רטה שונה מעת לעת - תנאי הפרו רטה השתנו מעת לעת. כך למשל:
במכתב משנת 1991 נרשם כי ביחס לשנה א' ייערך חישוב ביטולים , ביחס לשנה ב' חישוב פרו רטה וביחס לשנה ג' חישוב "0"; לעומת זאת במכתב משנת 1996 נרשם כי בשנה א' יחושב החזר מלא ואילו ביחס לשנים ב' ו-ג' ייערך חישוב " החזר פרו רטה של 20% עמלת יתר לאותה שנה". ובמילים אחרות – חל שינוי בתחשיבי הפרו רטה.

רביעית – לא הוכח מה היה ההסכם האחרון - משקיימים מספר הסכמים שנערכו בין השנים 1991 עד 1996, הרי במלוא הכבוד לא ניתן לקבוע שהתובע הוכיח שאכן לא היו הסכמים נוספים, זאת ועוד התובע לא הצליח להוכיח כי משנת 1996 עד שנת 2001 לא הוצאו סיכומים חדשים. דווקא השינויים התכופים בחמש השנים שבין שנת 1991 לשנת 1996 ודווקא " אי ההבנות" העולות מהם מביאות לכך שאכן היו הסכמים נוספים בין השנים 1996 ל – 2000.

עדות נציג הנתבעת הנתמכת במציאות
לכל האמור לעיל יש להוסיף כי נציג הנתבעת הצהיר שהנתבעת אינה נוקטת בתחשיב פרו רטה וכי לא נהגה והדגיש כי אינה נוהגת כך גם לגבי סוכני מנולייף לשעבר. עדות זו של נציג הנתבעת מקבלת חיזוק מאשר נעשה במציאות שכן התובע אכן לא הציג ולו פעם אחת בה הנתבעת חישבה בהתאם לשיטת פרו רטה.

סיכום והערה ביחס לעניין טענת חיובי עמלות היתר התובע לא ביסס את תביעתו בגין רכיב עמלות היתר ולא הציג הסכם מכוחו יש לחייב את הנתבעת; ההיפך הוא הנכון, התובע הוכיח כי בעבר התקשר עם חברה אחרת, מנולייף, בהסכמים שגם הם השתנו מעת לעת וכי לא נקשר בהסכם ספציפי עם הנתבעת; הוכח כי בפועל הנתבעת אינה פועלת בהתאם לתחשיב לו טען התובע.
לפני סיום לעניין זה ייאמר כי נציג הנתבעת לא חלק לגופו של תחשיב התובע ואולם אין בכך רבותא שכן המחלוקת אינה אריתמטית או חישובית. המחלוקת בין הנתבעת לתובע היא ביחס לשאלה האם יש לנקוט בשיטת חישוב כפי שטוען לה התובע – והתשובה לכך היא שלילית.

גם לגופו של ענין אין לקבל טענות התובע ביחס לטוויסטינג אסור

טענות התובע ביחס לפעולות טוויסטינג אסור שביצעה סוכנת משנה שלו לשעבר וניסיונו להשית על הנתבעת חיוב כספי בשל כך לא הוכחו ובמלוא הכבוד נותרו ללא כל בסיס.

אין לקבל את דרישתו של התובע לתשלום בגין טוויסטינג אסור בשל שבעת הנימוקים שלהלן:

ראשית – לא הוכח דבר
התובע טוען, באופן כללי ובמלוא הכבוד ללא שום ביסוס לפיצוי בסך עגול של 250,000 ₪. הסכום העגול הוגדר כהערכה והתובע לא סיפק פרטים ונתונים אשר על בסיסם ניתן לחשב ולהגיע לסכום זה.

שנית – גם המומחה מטעם התובע לא הביא דבר בחוות דעתו המומחה מטעם התובע התגלה הן בחוות דעתו והן בחקירתו הנגדית כבעל מקצוע היודע לתמוך היטב את קביעותיו בחומר אשר הוצג לפניו. יודגש כי לגופו של ענין אפילו הנתבעת לא חלקה על חישוביו של המומחה מטעם התובע, אלא רק על הבסיס לקיומם.
דווקא בשל מקצועיותו של המומחה מטעם התובע בלטה העובדה שביחס לטענות הטוויסטינג לא קבע דבר ולא נימק דבר והתבסס אך ורק על טענה מטעם התובע. בזהירות הקפיד המומחה להימנע מציון עובדות אלא תיאר את טענות התובע בחוות הדעת ( ר' סעיף 11.4 לחוות הדעת) ולבסוף העריך אבדן הכנסות בסך של 250,000 ₪ תוך שהוא מציין כי ההערכה מובאת "בהנחה שתיק צ. [סוכנת המשנה – א.ב] היווה כ – 30% מתיק תדהר במנורה" ( הציטוט השמיט שם סוכנת המשנה במכוון).

לו היה בסיס לטענת אובדן ההכנסות, חזקה על המומחה שהיה מביא אותו בחוות דעתו; יתרה מכך – אפילו בדיקות ביחס לשאלה האם תיק סוכנת המשנה אכן היווה 30% מתיקו של התובע וכן בדיקות ביחס להיקף פעולות הטוויסטינג הנטענות לא הובאו בחוות הדעת, ואידך זיל גמור.

שלישית – התובע לא תבע את סוכנת המשנה, הגם שהיא הגישה תביעה התובע מלין על כך שסוכנת המשנה שהעסיק בעבר עשתה שימוש ברשימת לקוחותיו ובשיתוף פעולה עם הנתבעת ביצעה פעולות טוויסטינג אסור.

התובע מתייחס לרשימת הלקוחות כאל קניינו ומלין רבות על אותה סוכנת משנה ועל הקשר הנטען בינה לבין הנתבעת. יש לתמוה מדוע התובע לא נקט, בזמן אמת, בהליכים כנגד סוכנת המשנה. ויודגש – אפילו היו סיבות בשלן המתין שנים ארוכות עד הגשת התביעה כנגד הנתבעת כאן – הרי סביר היה ונכון היה שהתובע יתבע את סוכנת המשנה עם ביצוע פעולות הטוויסטינג ואף יעתור למתן סעדים זמניים שימנעו גזילת לקוחותיו ולא יעמוד מנגד תוך שהוא רואה, כביכול, בעיניים כלות את הפגיעה בתיק הביטוח שלו.

ויותר מכך – לא זו בלבד שהתובע לא נקט בהליכים כנגד סוכנת המשנה, אלא במהלך הדיון התחוור כי סוכנת המשנה נקטה בהליכים כנגד התובע ולדבריו הגישה תביעה אך הליכים אלה דעכו משאותה סוכנת משנה לא המשיכה בהם ו"סירבה להגיע לבירור" שהוצע על ידי לשכת סוכני הביטוח. לעניינינו בעוד סוכנת המשנה נוקטת בהליך כנגד התובע, הרי זה לא הציג כי תבע ממנה וטען כנגדה הטענות אותן הוא מעלה כעת כנגד הנתבעת ביחס לטוויסטינג אסור.

העובדה שהתובע נמנע מהליכים משפטיים כנגד סוכנת המשנה מקימה את החזקה שגם בזמן אמת לא היה בסיס לטענותיו ולא יכול היה להוכיח את הטענות בדבר טוויסטינג אסור.

רביעית – התובע אפילו לא ניסה להוכיח טענת הטוויסטינג האסור טוויסטינג משמעו, כאמור, הקמת פוליסה חדשה המביא לקבלת "עמלות יתר".

התובע הציג את דו"חות " עמלות הנפרעים" של סוכנת המשנה וניסה ללמוד מהם על טוויסטינג אסור. ואולם – כפי שהובהר בסעיף 1.1.2 לעיל עמלות הנפרעים הן עמלות שוטפות אותן מקבל סוכן ללא קשר להקמת פוליסה חדשה. לו רצה התובע להוכיח כי סוכנת המשנה ביצעה טוויסטינג אסור הרי היה עליו להציג את " דו"חות עמלות היתר" כבסיס לטיעונו – אך כך לא נעשה.

חמישית – עוד על כך שהתובע לא ניסה להוכיח טענת הטוויסטינג האסור התובע הגיש רשימה של כ – 75 מבוטחים שלגביהם נעשה טוויסטינג אסור. הרשימה הוגשה ללא שום אסמכתא המוכיחה פעולות טוויסטינג אסור . בנוסף התובע הפנה, גם בסיכומיו לדו"חות סוכנת המשנה ודלה מהם רשימה מצומצמת בהרבה של 18 פוליסות בלבד אשר לטענתו בוטלו והוקמו על ידי סוכנת המשנה. כמו כן הפנה התובע לחמש פוליסות אשר סוכנת המשנה נהנתה מעמלת דמי ניהול ועמלת הגדלת הפרמיות.

אין ברשימה המצומצמת דלעיל זו כדי ללמד דבר. העובדה שמבוטח מסוים ביטל פוליסה כלשהי ולאחר מכן הוקמה פוליסה אחרת על שמו יכולה אכן לעורר חשד של טוויסטינג אסור ואולם אין די בציון עובדה זו כדי להגיע לקביעה משפטית מכרעת לפיה אכן בעניינינו אירוע של טוויסטינג בניגוד לדין. על התובע היה להתכבד ולהוכיח נסיבות ביטול הפוליסה שבוטלה ובנוסף להוכיח כי הפוליסה שהוקמה אכן זהה לזו שבוטלה. זאת לא נעשה.

ששית - התובע לא הוכיח אחריות של הנתבעת לטוויסטינג האסור התובע הלין על הסיוע שהעניקה הנתבעת לסוכנת המשנה ועל ההתקשרות עמה. עם זאת התובע עצמו המציא שורת תרשומות ותכתובות פנימיות מחודש יולי 2001 מהן למדים כי הנתבעת באה בדברים עם התובע וכעולה מהתכתובות אושר כי התובע יקבל 5% מתפוקת סוכנת המשנה שעזבה בגין השנים 2001 ו-2002.

החשוב בתרשומות הוא העובדה שהן מתעדות היטב את תלונותיו של התובע על כך שהנתבעת עובדת עם הסוכנת המשנה ואפילו מתעדות התלבטות כיצד יש לנהוג עם התובע – ואולם לא מופיעה שם טענה של טוויסטינג אותה מעלה התובע.

יודגש כי התרשומות מציינות דברים מפיו של התובע ומציגות נכוחה את התרעמותו על העבודה עם סוכנת המשנה, כמו גם את העובדה שהוא עצמו חדל לעבוד (" חומר חדש") עם הנתבעת וכך שומעים מתוכן הדי תלונותיו כנגד מפקח הנתבעת – מוטי, ועוד. אך דבר אחד נעדר מהתרשומות – טענה ביחס לטוויסטינג. זאת יחד עם כל האמור לעיל מחזק ההנחה שטענה מבוססת בדבר טוויסטינג אסור לא היתה בזמן אמת אלא נולדה ונותרה ללא ביסוס מאוחר יותר.

שביעית - בדיקת הנתבעת
הנתבעת צירפה לתצהירה בדיקה שערכה, באופן ידני, ביחס לכל הפוליסות שנרשמו בכרטיס סוכנת המשנה אל מול רשימת מבוטחי התובע וכן בדקה סכום הביטולים בגינם חויב התובע. בהתאם לבדיקה זו הרי סכום הביטולים בהם חויב התובע עומד על הסך של 5,378 ₪ בלבד וגם זאת רק אם יוכח כי מדובר בטוויסטינג אסור. התובע לא ביקש להתמודד עם רשימה זו ולא עימת את האמור בה באמצעות המומחה מטעמו וכך היא נותרה בעינה.

הערה לפני סיום וסיכום הדיון בנושא זה
הנתבעת טענה כי ממילא אין לה אינטרס בהקמת פוליסה חדשה.
כפי שהובא בסעיף 1.1.2 לעיל, הקמת פוליסה חדשה מחייבת את הנתבעת בתשלום עמלות יתר. אשר על כן בהגדרה האינטרס של המבטחת הוא כי פוליסה קיימת לא תבוטל ותוקם באופן מחודש. לכלל זה שני סייגים - האחד – ככל שהפוליסה מבוטלת בשלוש שנותיה הראשונות אזי מחויב הסוכן המקורי בהשבת עמלת היתר, כך שהמבטח לא בהכרח נפגע מהקמתה של פוליסה חדשה; שנית – אפשר והמבטח ייהנה מהקמת פוליסה חדשה בשל פערים בעמלות בין הסוכן המקורי לסוכן החדש.

כך או כך – התובע לא הרים נטל הראיה ולא הוכיח הסכומים שנטענו על ידו בתביעה כהערכה לא מבוססת.

יש לקבל טענת התובע המתייחסת לחיוב בגין עמלות נפרעים

התובע טוען כי הנתבעת חבה לו בגין עמלות המתייחסות לשנים 2005 עד 2012 סך של 82,349 ₪ העומד נכון למועד התביעה על סך של 108,381 ₪.

הנתבעת אינה מתכחשת לסכום זה. ייאמר כי הנתבעת טוענת שסכומי הזיכוי לתובע נזקפו על חשבון חובו העומד, נכון למועד תצהיר נציג הנתבעת, על סך העולה על 121,000 ₪ - טענות אלה של הנתבעת לא הוכחו ויש לציין שהנתבעת אף נמנעה מהגשת תביעה שכנגד.

כראיה לטענותיה המציאה הנתבעת מה שכינתה העתק מכרטיס הסוכן של התובע. אותו העתק כולל דף אחד ויחיד בו אכן נרשם שהתובע נמצא ביתרת חובה של כ – 121,000 ₪. עם זאת לא ניתן ללמוד מהדף הבודד בגין מה נוצר החוב, לא ניתן ללמוד מאותו דף בודד באופן מלא ושלם כיצד נזקפו הסכומים להם זכאי התובע כלומר כיצד קוזזו כטענת הנתבעת והדף הבודד אינו מוכיח דבר.

בשלב זה כל אשר בפני בית המשפט הוא טענת התובע לזכות בכספים והודאת הנתבעת לפיה אכן חבה לתובע סכומי כסף. בכל הקשור לטענה לפיה סכומי הכסף אותם חבה הנתבעת קוזזו מחוב של התובע לנתבעת – הרי משלא הוכח במלואו ובאופן מדויק חובו של התובע ולא הובא והוכח במדויק ובאופן מלא אופן הקיזוז הרי לא ניתן לדון ו להתייחס לכך.

סיכום ביחס לחיוב הנתבעת בעמלות נפרעים והערה לענין זה אשר על כן יש לחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 108,381 ₪ כערכו במועד התביעה. לעניין זה חוות הדעת מטעם התובע נקבה אמנם במועד 31/12/12 ואולם משהתביעה מתייחסת לחיוב ביום הגשת התביעה וכך אף שולמה האגרה בגינה – יועמד החיוב כערכו ביום 14/7/13 הוא יום הגשת כתב התביעה.

כאן המקום לציין כי לא נערך דיון בשאלת חובו הנטען של התובע לנתבעת וממילא לא נקבעו קביעות פוזיטיביות ביחס לשאלה האם התובע אכן חב סכום כלשהו ואם כן – מה גובה החוב. משכך הקביעה ביחס לחיוב הנתבעת אינה בגדר הכרעה ביחס לחוב נגדי של התובע, ככל שזה קיים או להעדרו. חזקה על הצדדים שיידעו להתמודד עם טענות עתידיות של חוב התובע או טענה עתידית של קיזוז החיוב מכוח פסק דין זה ככל שיעלו.
ובמילים פשוטות – אכן אפשר וקיים חוב של התובע לנתבעת ואכן אפשר ובעקבות פסק דין זה יותאם כרטיס התובע ויוגש בתביעה נפרדת של הנתבעת או במסגרת תשובה של הנתבעת להליך גביה או בכל הליך אחר.

אין לקבל הטענות בגין עמלות הנובעות מפוליסת כאוכב

התובע עתר לתשלום עמלות בגין פוליסת כאוכב – רכיב המופיע בחוות דעת המומחה הן במסגרת עמלות היתר ( קרן בסך של 1,982 ₪ - המופיע על שם בכיר במועצה כאוכב) והן במסגרת עמלות הנפרעים – קרן בסך של 9,045 ₪.

ביחס לנושא זה הרי בהחלט אין מקום ולא ניתן לדון בתביעה שהוגשה בשנת 2013 על פרטי פוליסה קבוצתית שהועברה אל התובע והופסקה לכל המאוחר בשנת 2001. משמעות הדיון היא למעשה תביעה נפרדת בסך של כ – 11,000 ₪ (1,982 ₪ בצירוף 9,045 ₪) בגין אירועים שאירעו לפני שנים רבות, הוגשו בשיהוי ניכר וכן התיישנו.

אשר על כן אין לדון לא בטענת התובע וממילא לא בטענות ההגנה של הנתבעת לפיהן מדובר בהליך " מינוי סוכן" בפוליסת ביטוח קבוצתית בה הנתבעת פעלה כדין.

אין לקבל הטענות בגין פיצוי בשל פגיעה במוניטין התובע

התובע טוען בפסקה אחת מכל טענותיו כי הנתבעת " השמיצה והכפישה" את שמו בפני עובדי החברה ובפני גורמים נוספים בענף הביטוח וכי עבר אירוע לב קשה אשר מערכת היחסים עם הנתבעת סייעה לו - בשל כך הוא מעריך את הפגיעה במוניטין שלו בסך של 100,000 ₪. כך נטען מבלי לתמוך הטענות החמורות בראיה כלשהי. לא ידוע אף מתי אירעו ההכפשות שלא פורטו, וככל שאירעו בשנים הרלוונטיות לתביעה – קרי תחילת שנות ה – 2,000 הרי בוודאי התיישנו.

טענות להשמצות והכפשות בפני עובדים וגורמים שונים, בוודאי כאלה הפוגעות במוניטין צריכות להיות מוכחות וכך לא נעשה. לא הוכח מי מהנתבעת הכפיש והשמיץ את התובע ובפני מי, ממילא לא נשמעה תגובת הנתבעת וברי כי לא נבחן האם קיימת הגנה כלשהי כנגד טענות אלה.

מכל אשר הובא בפני בית המשפט ניתן לראות מחלוקות עסקיות אך לא ניתן היה לראות השמצות, הכפשות או פגיעה במוניטין של התובע. טענות התובע נותרו כמילים ריקות ובמלוא הכבוד נראה שאף התובע לא טרח לנסות למלא טענות אלה בתוכן כלשהו.

שתי הערות לפני סיום
הנתבעת התייחסה לסכומי כסף שונים ששולמו לתובע לאחר פגישות עמו וזאת על סמך מכתב המתעד עריכת חשבונות ביחס לחלק משנים עברו. בהינתן העובדה שלא הובא האדם שרשם התרשומת ובעיקר בהינתן העובדה שממילא אין לקבל את תביעתו של התובע ביחס לטענות העבר מלבד ביחס לעמלות הנפרעים – הרי אין מקום להתייחס לתרשומת זו.

התובע טען בתביעתו לעגמת נפש שנגרמה לו אך לא דרש בגין כך פיצוי כספי ולא שילם בגין כך אגרה. כבר בשל כך אין מקום לדון בשאלת עגמת הנפש. למעלה מהנדרש ייאמר כי לא מצאתי שהוכחה בתובענה זו עגמת נפש החורגת ממחלוקת עסקית וכזו שיש בה כדי להביא לחיוב הנתבעת בגינה.

סוף דבר

התביעה המתייחסת לחמישה רכיבים נדחית, למעט רכיב עמלות הנפרעים; עיקר התביעה המתייחס לעמלות יתר ולטענות טוויסטינג וכן מה שהוגדר לעיל כפוליסה ספציפית ( כאוכב) ממילא התיישן; עיקר התביעה המתייחס לעמלות יתר ולטענות טוויסטינג וכן מה שהוגדר פוליסה ספציפית ( כאוכב) אף ראוי להידחות בשל שיהוי ניכר בהגשתו; מעבר לכך – דיון ברכיבי התביעה מביא אף הוא לדחייתה כמעט לחלוטין.

אשר על כן אני מחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 108,381 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14/7/13 – מועד הגשת התביעה. באשר להוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ולצד הערכה לעבודת ב"כ התובע, הרי בנסיבות העניין ובשל הפער המשמעותי בין סכום התביעה לבין תוצאת פסק הדין העומד על כעשירית ממנו – אין לחייב את הנתבעת בדבר וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ' ניסן תשע"ז, 16 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אהרן לוי
נתבע: מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: