ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חאלד מסרי נגד עיריית נצרת :

בפני כבוד ה שופט דניאל קירס

תובעים

1.חאלד מסרי
2.מחמוד מסרי (אפוטרופוס)
באמצעות ב"כ עוה"ד דועה גומיד הריש

נגד

נתבעים

1.עיריית נצרת
1.כלל חברה לביטוח בע"מ
באמצעות ב"כ עוה"ד טלאל ג'ובראן

פסק דין

1. התובע הוא יליד 1973. בכתב התביעה המתוקן נטען כי התובע בעל יכולת מוגבלת, המוגדר כנכה בשיעור 100%. נטען כי הוא משתתף בפעילות שיקומית כחניך "מע"ש" (המחלקה לשירותים חברתיים בעירית נצרת). על-פי הנטען, ביום 10.9.2008 (עת היה התובע בן כ-25 שנים), "נפל התובע בזמן שהותו במבנה מע"ש ונפגע בקרסול רגל ימין, וזאת עקב החלקה ממים תוך כדי מריבה בינו ובין אחד החניכים אשר שפך לעברו מים מכוס אותה החזיק בידו בעת האירוע" (פס' 5 לכתב התביעה המתוקן). נטען כי קרסולו של התובע נשבר באירוע. נטען , כי על הנתבעת 2 עיריית נצרת, ועל הנתבעת 1 כמ בטחה, לפצות את התובע בגין נזק הגוף שנגרם לו באירוע.

כאן המקום לבהיר כי למרות שצורף לכתב התביעה המתוקן "טופס תביעה (תאונות אישיות תלמידים)", התביעה אינה חוזית, אלא נזיקית (היא הוגדרה בכותרתה כתביעת "נזק גוף", ונטען בה, בנוסף לטענה נזיקית לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, כי הנתבעת 1 אינה נתבעת כמי שביטחה את התובע, אלא כמי שביטחה את מוסדות הנתבעת 2 (העיריה) באופן המכסה כל חבות שהעיריה חבה בגין נזקיו עקב התאונה (פס' 3).

2. מצאתי כי דין התביעה להידחות. גם אם אניח לטובת התובע כי הוא הוכיח שנפצע בעת שהוא בא במגע עם חניך אחר אשר שפך מים, לא הוכח כי העירייה הפרה חובת זהירות. לשיטת התובע (כיום), החניך האחר שפך מים מכוס שמילא במֵקַר ("קולר") במסדרון הבנין שבו מתקיימת פעילות "מע"ש", ומיד לאחר מכן התובע רץ לעברו, החליק ונפצע. הצבת מֵקַר במסדרון אינה בבחינת הפרת חובת זהירות; גם לא מדובר בענייננו במחדל שבהותרת מים על רצפה במשך זמן . לא יהיה זה מרחיק לכת לקבוע – גם מבלי שיש בפניי ניתוח כלכלי – כי דרישה ל הצבת שומר עם סמרטוט ליד כל מֵקַר לכל מהלך הפעילות במבנה, לא תהא דרישה סבירה להשקעה באמצעי זהירות. הצבתם של מֵקַרים במבני ציבור בכלל, ובארצנו החמה בפרט, מהווה פעילות רצויה. דרישה להשקעת משאבים בהיקף שכזה עלולה לביא לצמצום בלתי רצוי בהיקף הצבתם של מֵקַרים ומכאן, מדובר בדרישה להשקעה שהיא גבוהה מההשקעה המיטבית באמצעי זהירות. לענין השיקול בדבר רמת הפעילות היעילה במסגרת קביעת רף אמצעי הזהירות הנדרשים ראו Steven Shavell, Strict Liablility Versus Negligence 9 J. L. Stud. (1980) 1 ; ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 16,21 (2004). התובע גם לא הצביע על אמצעי זהירות אחרים שניתן היה לדרוש, באופן סביר, שיותקנו במֵקַר כדי שמים בכמות כלשהי לעולם לא יגיעו לרצפה . בדיון ההוכחות הועלתה, לראשונה, טענה לפיה היה ידוע ב"מע"ש" כי החניך האחר, מוחמד שמו, היה חניך אלים ובעייתי. טענה כזו עשויה לבסס טענה של הפרת חובת זהירות; אלא ש התובע לא הטה את מאזן ההסתברויות בטענה לפיה האירוע התרחש בזמן ריב בין התובע לבין החניך האחר, או בטענה שהחניך האחר הוא חניך אלים ובעייתי, וממילא לא הוכיח כי העירייה התרשלה באי-מניעת נפילת התובע.

3. ביום 3.2.2015 הורתה כבוד השופטת ר' גלפז-מוקדי על הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובע. הוגשו תצהירים של אם התובע וגיסתו, אשר לא היו עדות לאירוע הפציעה. האם, גב' סובחיה מסרי, העידה כי המדריך ("המורה") עימאד עבד אלמועטי סיפר לה כי התובע "החליק במים" (פס' 5). כן העידה כי מספר חודשים לאחר מכן, ביום הולדתו של התובע, הגיעה ל"מע"ש" עם התובע שהיה בכסא גלגלים. באותו מעמד החניך האחר , מוחמד שמו, החל לבכות, וכאשר ה מדריכה תגריד נשאלה מדוע החניך האחר בוכה היא סיפרה לו "כי החניך הנ"ל מרגיש אשם במה שקרה ל[תובע], כי הוא היה עם [התובע] עת החליק ונפגע, הם רבו ביניהם ומוחמד אשר החזיק בכוס מים שפך מים לעבר [התובע והתובע] החליק במים ונפגע..." (פס' 9).

4. יחד עם הגשת התצהירים מטעמו, טען התובע כי פנה לבא כוח נתבעות וביקש כי יוגשו תצהירי עדות ראשית של שני עדי ה"מע"ש" שנכחו באירוע, גב' תגריד מרעי ומר עימאד עבד אלמועטי, אך ב"כ הנתבעות סירב לכך. התובע ביקש מתן הוראות בענין, וחילופין ביקש לזמן את העדים לחקירה. השופטת גלפז מוקדי החליטה ביום 21.4.2015 כי אם העדים לא יזומנו בידי הנתבעות, יוכל התובע לעתור לזימונם מטעמו. ביום 8.10.2015 נעתרה השופטת גלפז מוקדי לבקשת הנתבעות לארכה בת 30 ימים להגשת תצהיר עדות ראשית, אולם תצהיר מטעם הנתבעות לא הוגש. העדים זומנו בידי התובע.

5. המדריכה תגריד העידה:

"באותו יום [התובע] אמר לי שהוא רוצה ללכת לשירותים, הוא עובד בתעסוקה. הלך לשירותים, איך שהוא הלכתי החוצה לראות למה עוד לא בא ואחר כך ראיתי שחניך אחר, הם מרביצים אחד לשני, היה קולר מים והיה לחניך השני היה כוס עם מים, השפריץ [לתובע] ואחר כך [התובע] רץ ונפל על הרצפה" (פרוטוקול 27.6.2016 ע' 4 ש' 12-15).

דא עקא, לפי גרסתו של המדריך עימאד, לא מדובר היה בריב בין שני החניכים אלא – במשחק. עד זה לא טוען כי הוא ראה בעיניו את התאונה, אלא שהמדריכה תגריד קראה לו, הוא יצא מהסדנה וראה שהתובע שרוי על הרצפה (ע' 10 ש' 16-17). גם תגריד העידה כי קראה לעימאד (ע' 4 ש' 21). עימאד אמנם לא ראה את האירוע בעיניו, אולם לפי עדותו הוא שמע אותו באזניו:

"ש. אתה יודע למה היו מים על הרצפה
ת. כן. מוחמד זרק את המים. היו משחקים.
ש. מה היו משחקים?
ת. החניכים מדברים ככה ומדברים וצוחקים?
ש. שמעת צחוקים לפני כן?
ת. כן" (ע' 12 ש' 14-19).

6. תגריד העידה כי מוחמד הוא חניך שלא יכול להיכנס לסדנה, והוא עובד בחוץ; הוא פותח את השער והולך להביא נייר מהמזכירות (ע' 5 ש' 5-6). היא העידה כי מוחמד אינו נכנס לסדנה בעקבות בקשת הוריו, שישהה בחצר ולא בסדנה (ש' 8). לטענתה, ל"מוחמד...יש בעיה עם לשכת הרווחה ויש בעיות" (ע' 5 ש' 30-32). תגריד העידה כי אם מוחמד ייכנס לסדנה הוא יתעצבן וישבור חפצים (ע' 4 ש' 16 ; ע' 6 ש' 24-26). כאשר נשאל אם מוחמד אלים, השיבה "לא ראיתי"; היא היעדה כי הוא נותן מכות ו"מילים לא טובות" לחניכים אחרים (ע' 6 ש' 27-28), אבל הבהירה כי מדובר במכות לא אלימות, לא חזקות ולא שובר חפצים על חניכים אחרים (ע' 7 ש' 1-6). היא העידה כי כל החניכ ים נמצאים בסדנה ורק מוחמד נמצא בחוץ (ע' 6 ש' 6), כי המזכירה והמנהל משגיחים על מוחמד, אולם באותו יום לא היתה מזכירה והיא חושבת שהמנהל לא היה (ע' 5 ש' 21-24). המדריך עימאד העיד כי הסיבה שמוחמד לא נכנס לסדנה ונותר בחוץ, היא אחרת: כי "מבחינת תעסוקה הוא לא יכול להתעסק או לעבוד ואין לו את המוטוריקה גם" (ע' 10 ש' 25). עימאד העיד כי מוחמד רשום כחניך של תגריד (ע' 11 ש' 1).

7. הגעתי למסקנה שהתובע לא הטה את מאזן ההסתברויות בקשר לטענה שנפילתו נבע מריב , או כי מוחמד היה חניך אלים ובעייתי. הטענה לפיהה נפילת התובע איר עה בעת ריב לא צוינו ולו בזכר בכתב התביעה המקורי . משנטענה הטענה בענין ריב בכתב התביעה המתוקן, לא הועלתה ולו ברמז הטענה לפיה מוחמד ידוע כחניך בעייתי ואלים. אילו מדובר היה במצב שבו איש מטעם התובע, המוגבל שכלית, לא ידע עד שהעידו המדריכים של הנתבעת שמוחמד היה חניך אלים ובעייתי, ניתן היה לשקול קבלת הטענה. דא עקע, אמו של התובע מסרה בחקירתה הנגדית כי כאשר ניגשה לעורך הדין לגבי האירוע היא מסרה שהחניכים "רבו ביניהם" (ע' 15 ש' 8). כאשר ב"כ הנתבעות חזר ושאל את אם התובע מפורשות האם זו הגרסה שהיא סיפרה לעורך הדין "בפעם הראשונה", זו השיבה תשובה חיובית (ש' 10-11). אלא שגרסה זו, לפיה אם התובע מסרה לעורך הדין מלכתחילה שמדובר היה בריב, אינה מתיישבת היטב עם מה שכן נטען. כאמור, בכתב התביעה המקורי כלל לא נטען כי מוחמד, או אדם נוסף כלשהו, היה נוכח בזמן נפילת התובע. כתב התביעה המקורי הוגש ביום 24.1.2013; ואילו בתצהיר העדות הראשית של האם, הוצהר כי כבר ביום 25.11.2008, שנים לפני הגשת כתב התביעה מקורי ועת הביאה את התובע לכיתת "מע"ש" לרגל יום הולדתו, היא כבר שמעה מהמדריכה תגריד שמדובר היה בריב. ועוד: בחקירה הנגדית אי שרה האם, בניגוד לאמור בתצהירה בענין המפגש ביום ההולדת של התובע בו שמעה מתגריד שהנפילה אירעה בזמן ריב (טענה שלא הופיעה בכתב התביעה המקורי למרות שכאמור המפגש אירע על-פי הטענה שנים לפני הגשתו), כי כל מה שהיא יודעת על האירוע היא יודעת רק מעימאד ("כן. רק הוא..." – ע' 15 ש' 20). נסיבות אלה מובילות אותי לקבל את גרסתו של המדריך עימאד, לפיהן בסמוך לנפילתו של התובע הוא שמע שהתובע ומוחמד מחקים וצוחקים, ואין מקום לחייב את העיריה בגין רשלנות עקב אי-השגחה ראויה על חניך אלים ובעייתי.

8. התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעות יחד ולחוד סך של 3000 ₪.

ניתן היום, כ' ניסן תשע"ז, 16 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.

דניאל קֵירֹס, שופט


מעורבים
תובע: חאלד מסרי
נתבע: עיריית נצרת
שופט :
עורכי דין: