ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ניר - סול סוכנויות ושיווק בע"מ נגד יענקלה נ. סחר בע"מ ח.פ. :

בפני כבוד הרשמת הבכירה ליאורה וינשטיין (אדלשטיין)

תובעת

ניר - סול סוכנויות ושיווק בע"מ ח.פ. 512337031
ע"י ב"כ עו"ד מיכאל בוחניק

נגד

נתבעים

1.יענקלה נ. סחר בע"מ ח.פ.512246497
2.אלעזר דוד פרברי ת.ז. XXXXXX438
3.יוסי אמר ת.ז. XXXXXX517

פסק דין

תיק זה התחיל כבקשה לביצוע שטר בלשכת ההוצאה לפועל (תאריך פתיחת התיק 12.6.13) שבסיסה שטר חוב בסך 20,000 ₪ אולם התביעה צומצמה לסך 14,205 ₪ בלבד. התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1 כעושת השטר ונגד הנתבעים 2 ו – 3 כערבים לשטר.
הנתבעים הגישו התנגדות לביצוע השטר וטענו הן לפגמים בשטר עצמו והן לעילת התביעה. הם טענו כך:
סכום התביעה עומד על 14,205 ₪ בעוד שבשטר נקוב סכום של 20,000 ₪.
למרות שהתובעת הצהירה כי מועד הפירעון הוא 19.6.01, בגוף השטר לא מופיע תאריך פירעון.
טענת התיישנות – הבקשה הוגשה רק 12 שנים לאחר התאריך הנ"ל, ביום 12.6.13.
בתאריך עשיית השטר, חל עדיין חוק מס בולים והשטר לא היה מבויל.
השטר נמסר לביטחון בלבד והואיל ואין חובות של הנתבעים כלפי התובעת, אין עילה להצגתו.
הנתבעים 2 ו- 3 אינם חתומים כערבים לשטר.

באשר לטענה האחרונה מונה מומחה מטעם בית המשפט לבדיקת טענת הזיוף של חתימות הערבים.
עוד טרם מתן חוות הדעת על ידי המומחה, הודיעו הנתבעים 2 ו – 3 כי יסכימו לערוב אישית לכל פסק דין שיינתן בהליך, אם יחליט בית המשפט לייתר את בדיקת החתימות, וזאת על מנת לייעל ולקצר את ההליכים ולחסוך הוצאות לצדדים.
המומחה קבע שקרוב לוודאי שהחתימות במחלוקת, על שם הנתבעים 2 ו- 3 - נחתמו על ידם.
הנתבעים הגישו, במקביל לבקשתם למתן רשות להתגונן, בקשה למחיקה על הסף של התביעה, המבוססת על חלק מהטענות המפורטות לעיל - ובתאריך 6.5.2014 החליט כבוד הרשם הבכיר (כתוארו אז) משה הולצמן, לדחות את הבקשה ובמסגרת החלטתו ליתן לנתבעים רשות להתגונן. בקשת רשות ערעור על החלטתו זו, שלא למחוק על הסף, נדחתה ע"י בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא יוסף אלון).
כבוד השופט הולצמן קבע שלזוכה זכות לרשום בבקשת הביצוע, המוגשת להוצל"פ, סכום חוב אחר מהקבוע בשטר ובלבד שיהיה נמוך ממנו; וקבע כי מילוי סעיף התאריך בשטר הינו דבר שבהרשאה למילוי פרטים ונטל השכנוע בסוגיה זו רובץ על הנתבעים. לפי החלטתו, ניתן להשלים פרטים על השטר, גם לאחר נקיטת ההליך המשפטי, על פי רשות שניתנה על ידי בית המשפט - והוא אכן הרשה זאת.
כן נקבע כי התאריך על השטר איננו 19.6.2001 אלא 19.6.2011 - כפי שנכתב על ידי התובעת בטופס הבקשה לביצוע השטר - ועל כן התביעה לא התיישנה. יתרה מזאת, קבע, מונים את מרוץ ההתיישנות מתאריך הפירעון הקבוע בשטר ולא מתאריך עשיית השטר.
בנוגע לאי הביול קבע כבוד השופט הולצמן - כי אין זה מן הטעם הטוב להתנגד להמצאת מסמך מטעם זה בלבד שלא בויל כחוק ועל כל פנים, אין זו עילה למחיקת התביעה אלא זו עילה לתיקון הפגם ועל כן הורה לתובעת לבייל את השטר. יצויין כי הנתבעים לא הסתפקו בביול זה אלא דרשו כי התובעת תבייל ביול נוסף בשל האיחור, לפי חוק מס בולים והתובעת אכן עשתה כן.
באשר לטענת הנתבעים לעניין היעדר חובות לתובעת ואף זכותם לביצוע קיזוז תשלומים, נתן כבוד השופט הולצמן לנתבעים רשות להתגונן.

טענות התובעת
התובעת היא חברה שמנהלת עסקי שיווק והפצה של נפט ומוצריו והנתבעת, שהיא חברת הסעות, הייתה לקוחה שלה ורכשה ממנה סולר.
בתאריך 19.6.2001 התקשרה עם הנתבעת בהסכם לרכישת סולר ובהתאם חתמה על טופס פתיחת חשבון ללקוח ובו סוכם כי הנתבעים 2 ו- 3 ערבים לנתבעת וכי ניתן יהיה להציג את שטר הבטחון המצורף להסכם לפירעון רגיל לכל דבר ועניין. אכן הנתבעים חתמו על שטר החוב, שהוא נושא התביעה, והוסכם בין הצדדים כי השטר יפדה רק בעקבות אירוע מסוים, המוסכם על הצדדים, שאמנם קרה, טוענת התובעת, כפי שאישר הנתבע 3 בחקירתו (פרו' 2/14-18). (הערת בית המשפט – הנתבע לא אשר כי "אמנם קרה הארוע" ולפי האמור בפרוטוקול - במקום המופנה - אישר הנתבע 2 את חתימת החברה על ההסכם ועל השטר אך לא את חתימתו האישית)
התובעת טוענת כי יתרת חוב הנתבעים על פי הכרטסת, נכון ליום 19.6.2011, עמדה על סך 14,205 ₪ (יוזכר כי זה הסכום שמולא בשטר החוב) וכי יש להוסיף ריבית והצמדה לסכום זה מתאריך זה ועד יום הגשת התביעה, כך שהחוב צריך להיות 17,879 ₪, על כן זה הסכום שהיא תובעת.
הערת בית המשפט – החיוב האחרון על פי הטבלה שכותרתה "תדפיס מצב חשבון לפי תאריך ערך" (נספח ד' לכתב התביעה) נעשה בתאריך 30.9.2012 - ולאחר זיכוי מתאריך 8.11.2012, נוצרה יתרת חוב של 14,205 ₪; על כן הסכום 14,205 ₪ נוצר רק ביום 8.11.2012 ולא ברור מדוע נרשם בבקשת הביצוע תאריך (19.6.11) שהוא קודם בהרבה לתאריך זה. בוודאי שאין לומר כי הפרשי ההצמדה והריבית צריכים לחול החל ממועד זה ומן הראוי שיחולו, אם הנתבעת חבה בהם, החל מתאריך 8.11.2012.
טענות הנתבעת
בפתח כתב ההגנה חוזרים הנתבעים ומכחישים כי החתימות על השטר הן חתימותיהם אך אומרים כי נקודה זו היא שולית ובלתי רלוונטית, היות והודיעו כי הם מוכנים לערוב לחוב הנתבעת. הם טוענים זאת טרם מתן חוות הדעת של המומחה, ולטענתם המומחה, תהא חוות דעתו אשר תהא, לא נכח בשעת החתימה.
הנתבע 3 אינו בעל מניות בנתבעת 1. בעבר הוא היה מנהל אך דבר זה פסק לפני 10 שנים ואם הוא עדיין רשום אצל רשם החברות כמנהל, הדבר נובע רק כמחדל פרוצדורלי.
לטענת הנתבעים, הייתה התובעת אמורה לתת להם הנחה של 70 אגורות ממחיר התחנה, אך במקום לעשות כן, חייבה אותם במחיר העולה משמעותית על מחיר התחנה. על כך טוענת הנתבעת, היא מתכוונת להגיש תביעה נגדית נגד התובעת.
החוב הנטען על ידי התובעת אינו אלא הפרשי מחיר בלתי מוצדקים מעל מחיר התחנה, שהתובעת מנסה לגבות מהנתבעת, תוך ניצול שטר החוב שברשותה.
הנתבעים טוענים כי גם התערבות בית המשפט ("בצורה בוטה") לטובת התובעת, על ידי כך שאפשר לה למלא את מועד הפירעון, לא יכולה לרפא את הפגם של היעדר מועד פירעון, שכן התובעת מילאה את התאריך ביום 10.7.2014 כשעילת התביעה קמה בחודש יולי 2012.
על פי ההסכם המקורי בין הצדדים, הוסכם כי מחיר הסולר שתשלם התובעת לנתבעת יהיה המחיר למוניות במזומן, הוא ישולם בשיק מעותד בתנאים של שוטף + 60 יום.
על פי בקשת התובעת, נעתרה הנתבעת לאחר מכן ושילמה לתובעת באמצעות הרשאה לחיוב החשבון. החל מאותו זמן שולמו החשבוניות בתנאי שוטף + 15, אולם ההסכם המקורי מעולם לא בוטל והמחיר בו היה על התובעת לחייב את הנתבעת, נשאר המחיר של סולר לתשלום במזומן למוניות.
בין ספטמבר 2008 ועד דצמבר 2008 סטתה התובעת מההסדר ופניית מנהל הנתבעת לתובעת ביום 12.01.2009 גרמה לזיכוי ההפרשים בסך 2,284.24 ₪. מאז התחילה הנתבעת לקיים מעקב מסודר אחר מחיר מזומן למוניות בתחנת "תפוז" של הזוכה, כדי לוודא את עמידתה של התובעת בהסכם. מחירי מזומן למוניות בתחנת "תפוז", נרשמו על גבי פתקי מעקב. פתקים אלה צורפו כנספח ה' לכתב ההגנה.
אכן גם ב – 3.09 סטתה התובעת מההסכם, ושוב, לאחר פגישה, זיכתה את התובעת בסך 710.99 ₪. הנתבעת צרפה שתי פניות כאלה אל התובעת, מ-12.1.09 ו-16.8.09.
בפניה מתאריך 12.1.09 נאמר כי "בהתאם לסיכום המחירים האחרון ביננו, סוכם כי החל מחודש 7/08 ... האשראי צומצם לשוטף+15 יום... מחיר הסולר שנשלם לכם יהא זהה למחיר שמשלמות לכם המוניות, במזומן או בכרטיס אשראי, בעת תדלוק בתחנות "תפוז"." בסופו התבקשה התובעת לזכות את הנתבעת בסך של 2,284.24 ₪ כאמור.
בתאריך 16.8.2009 התגלו סטיות נוספות ושוב נשלח מכתב דרישה, אך הפעם נענתה הנתבעת לאחר זמן רב, כי העניין ייבדק ויטופל.
מנהל הנתבעת האמין כי התובעת תזכה אותו, לאור היחסים הטובים עם התובעת ולאור התקדימים. רק לאחר שנה נוספת התפנה לבדוק שוב את עמידת התובעת בהסכם.
לאחר שגילה מנהל הנתבעת, ביולי 2011 כי ההפרות הולכות ומתעצמות ומתבצעות בשיטתיות, שלח למנהל התובעת – ביום 21.7.2011 – מכתב רשום בו דרש מהתובעת להשיב לנתבעת את כל הסכומים שנגבו ביתר, בסך כולל של 8,396.15 ₪.
למכתב זה צורפה טבלה בה נקובים כמות הסולר שנרכשה על ידי הנתבעת לפי חדשים, הסכום הכולל בו חוייבה, המחיר לליטר בו חוייבה והמחיר המוסכם לטענתה כאשר מצויין בטבלה ההפרש לליטר והסכום הכולל עבור כל חודש שבו חוייבה הנתבעת ביתר.
הסכומים הנקובים בעמודה שכותרתה "מחיר מוסכם (כולל מע"מ)" מתאימים למחירים הנקובים בפתקים שצורפו לכתב התביעה ואשר הנתבעים טוענים כי היו מחירי התחנה לתשלום במזומן כפי שמופיע על שלט התחנה.
התובעת התעלמה, לא השיבה בכתב וגררה את הנתבעת בתירוצים לפיהם עליה לבדוק את דרישת ההשבה.
הנתבעת המתינה בסבלנות היות ועזיבת התובעת היתה דבר הכרוך בצעד לוגיסטי מורכב.
אז התברר לנתבעת, כי לא רק שהתובעת לא השיבה לה את הסכומים שנגבו ביתר, אלא המשיכה להפר את ההסכם ולחייבה ביתר, כך שההפרש הגיע לסך של 13,929.13 ₪ נכון ליום 31.7.2012. במצב דברים זה הבינה הנתבעת כי יש להפסיק את ההתקשרות עם הזוכה וביטלה את הוראת הקבע בבנק. היא הנפיקה לתובעת חשבונית בסך זה ושלחה לה מכתב המסביר את הקיזוז שערכה. בנוסף קיזזה הנתבעת סך נוסף של 254.12 ₪ מחשבון התדלוק של 8.12 ושלחה לה, ביום 31.10.2012, שיק על סך 3,926.75 ₪ לסילוק יתרת חובה.
דיון
מטעם התובעת העידו מנהלה, מר ילון ארטשיק וכן סוכן המכירות שלה מר מאיר רופא.
סוכן המכירות הוא שפתח את החשבון לנתבעת והוא העיד בתצהירו כי הנתבעים 2 ו- 3 חתמו על שטר החוב. הוא העיד כי ניתנה הנחה לנתבעת של 70 אגורות ממחיר מחירון התחנה והנחה זו ניתנה היות והיא שילמה באשראי של שוטף + 60 ובשיקים. לדבריו, שינוי תנאי האשראי לשוטף + 15, נעשתה בעקבות פניה של הנתבעת, לאחר שהייתה עליה גדולה של מחירי הסולר בשל היטל הבלו. בהתאם לכך וכשניתן היה, הוענקו לנתבעת הנחות גדולות מ – 70 אגורות, עד כדי מספר שקלים, אולם מחיר ההנחה של 70 אגורות נותר הבסיס ומעולם לא פחתה ההנחה מ- 70 אגורות לליטר. מוסיף מר רופא וטוען כי בניגוד לטענת הנתבעת, שמחיר ההנחה צריך להיות ממחיר המזומן למוניות, דבר זה סותר את האמור בהסכם בו נכתב מפורשות כי המחיר יהיה בהנחה ממחיר מחירון התחנה לפי אשראי של שוטף + 60. מר רופא טוען כי התובעת עמדה במלוא תנאי ההסכם ומדי פעם, לאחר שהנתבע 2 התחנן ממש ובשל קשרי ידידות עם אחד מבעלי התובעת, קיבל באופן נקודתי זיכויים, לפנים משורת הדין וכמחווה של רצון טוב.
מר ארטשיק הצהיר אף הוא כי ההנחה היא ממחיר מחירון התחנה ולא ממחיר מוניות במזומן.
בדיון ההוכחות שהתקיים, הוסיף מר ארטשיק ופירט כי סולר, בניגוד לבנזין, אינו מפוקח על ידי המדינה וכל חברה קובעת את מחירו. לדבריו, התובעת מוכרת במחיר של "דור אלון". מחיר זה הוא מחיר המחירון שעליו לפרסם בתחנות. הוא הסביר שקיימים כמה סוגי לקוחות, ביניהם לקוחות המשלמים באשראי, אשר לגביהם הוא לוקח על עצמו תוספת סיכון. לדבריו, לחברה שלו יש מספר תחנות בודדות והן אימצו את התנהלות הענף שבו ההנחה לעולם גדלה ולא קטנה. לדבריו, מוכרים סולר בשיטה של מחיר מחירון, כשעליו נקבעת הנחה משיקולים שיווקיים וגובהה הוא עד 60%. גובה ההנחה תלוי בביטחונות הניתנים, בתנאי האשראי, בתחרות מול הספקים ובכמות הצריכה.
בחקירתו הנגדית הסכים מר ארטשיק כי היו חילופי דברים בדבר חריגת התובעת מההסכם וגביית מחירים גבוהים. הוא גם הסכים כי הייתה פגישה במשרדו בעניין זה אך לא הסכים להודות בודאות שקבל את מכתב הנתבעת מ21.7.11 אף כי לאחר מכן אמר "לא זוכר אם עניתי בכתב" (פרו'8/17)
בשעת הדיון (וביחס ל"טופס פתיחת חשבון ללקוח") התגלעה מחלוקת לגבי המילים הכתובות מול כותרת המשנה בהסכם ההתקשרות שהיא "תנאי ההתקשרות בתחנות:". לאחר כותרת זו, כתובות המילים "70 אג' הנחה" ולאחר מכן כתוב "ממחירי / תחנה – אשראי שוטף + 60 יום".
המחלוקת הייתה לגבי המילה "ממחירי", כאשר מר ארטשיק טוען כי כתוב "מחירון" ואילו הנתבע 2 טוען כי כתוב "ממחירי". הסבה למחלוקת היא קו נטוי הנמצא בין שתי המלים "ממחירי" ו"תחנה". הנתבע 2 פירש זאת כקו נטוי ואילו התובעת פירשה זאת כ-נון סופית. לפי גירסת הנתבעים מדובר במלים "ממחירי / תחנה" ולפי גירסת התובעת מדובר במלים "ממחירון תחנה".
הנפקות להבדל זה, לפי מר ארטשיק היא, שמחירון תחנה הוא מחירון החברה. לדבריו בתחום הסולר התובעת, כחברה קטנה, נצמדת למחירון "דור אלון" – היות ו מי שקובע את המחיר הן החברות הגדולות. לדבריו, כל אחד בענף יודע בדיוק מה משמעות המילה "מחירון" ולא קיים מחירון נפרד לכל תחנה.
לטענת מר ארטשיק, מחיר המחירון הנמצא בשלט מחירון לצד התחנה, רלוונטי רק ללקוחות המסחריים / המזדמנים. לקוחות שעושים הסכם עם התחנה, לעולם לא משלמים מחיר זה ותמיד מקבלים הנחה.
מר ארטשיק העיד כי (על אף פליאתי) אין לו תיעוד לגבי מחירים שבהם נמכר סולר בתחנה באופן היסטורי ללקוחות מזדמנים. לדבריו דבר זה משתנה תוך כדי החודש ולא קיים תיעוד. הוא נשאל בכמה הוא מוכר סולר ללקוח מזדמן בתאריך הדיון (23.2.2015) וענה כי איננו זוכר, אך המחיר נמוך ממחיר המחירון ונע באזור 5.80 ₪.
הוצגה בפניו קבלה שסומנה נ/1, חשבונית תדלוק מתחנת "תפוז", הוא התבקש לאשר שאלו המחירים שהם היו 5.83 לליטר אם הקניה נעשית בכרטיס אשראי, או 5.79 לליטר כשהמכירה מתבצעת במזומן. מר ארטשיק התבקש לאשר כי לולא הסכסוך, לו הנתבעת 1 הייתה מתדלקת אצלו היום, היא הייתה צריכה לשלם 14.53 ₪ לליטר לפי המחיר הרשמי לליטר והכחיש. הוא חזר על טענתו בתצהירו כי בין השנים 2001 ל- 2010 חל שינוי דרמטי בבלו ובמע"מ, ששינו לחלוטין את המחירים ובעקבותיו שופרה ההנחה של הנתבעת 1 ולא נשארה 70 אגורות. הוא נשאל באיזו תדירות ניתנה ההנחה וענה כי היא לא עודכנה אלא נשארה הנחה. כדבריו "ברגע שנקבעה הנחה חדשה, לצורך העניין הועלתה בשקל אחד, מדי פעם ההנחה עודכנה ולא שמדי פעם ניתנה ההנחה וכך נשארה ההנחה" (פרוט' 13/26). לדבריו, בתנאי האשראי המקוריים של שוטף + 60 היה מוכר את הסולר לנתבעת היום במחיר שנע בין 6.10 ל- 6.20.
מר ארטשיק התבקש להסביר את האמור בתצהירו, לפיו הנתבעת היא זו שביקשה לצמצם לעצמה את האשראי לשוטף + 15 - ואמר כי הוא מניח שהתובעת חשבה שהנתבעת אינה ראויה לאובליגו כה ארוך ועם עליית הבלו צמח סכום האובליגו אוטומטית - וכפתרון הציעה הנתבעת שתרד באשראי לשוטף + 15. הסבר אחר יכול להיות, טען מר ארטשיק, שבגלל עליית המחירים, הלקוחות העדיפו להגדיל הנחות על חשבון תקופת אשראי ודבר זה בא כבקשת לקוח. הוא נשאל אם אי פעם חזרה הוראת קבע או שיק וענה: "זה ממש לא קשור, זה קשור להערכת סיכונים". מר ארטשיק התבקש להסביר מדוע נתן לנתבעת זיכויים בשני אירועים שונים וענה שמדי פעם מבקש לקוח הנחה רטרואקטיבית. לדבריו הזיכויים לא ניתנו עקב גביית יתר, אלא עקב הנחה הרטרואקטיבית. הוא נשאל איך הוא מסביר שהזיכויים ניתנו בסמוך למכתבים בהם נדרשה התובעת לתת זיכוי וענה כי לאחר עליית הבלו והמע"מ, מרבית הלקוחות ניהלו מו"מ לגבי קפיצת המחירים והתובעת זיכתה אותם. הוא הכחיש כי העדיף לקחת את פרמיית הסיכון מהנתבעת, שהיא לקוחה טובה, עבור לקוחות אחרים שהם פחות טובים (פרוט' 15/19).
מר רופא, מנהל המכירות, העיד בחקירתו כי ההסכם המקורי נמצא בחברה והוא לא הביא אותו. הוא נשאל של מי כתב היד בהערה שעליה חתום כביכול ניר, בעלי החברה וענה כי כתב היד דומה לכתב ידו. לדבריו, משמעות ההערה היא שהוא מבקש שניר ידבר איתו. הוא נשאל כיצד הוא מסביר שההערה נשלחה בפקס אל הנתבע 2 וענה "ביקשו (בית המשפט – ל.ו) לשלוח את הניירת ואנו שלחנו את כל הניירת ולא הסתרנו כלום" (פרוט' 14/15). הוא פירט שמדובר בניר שחף ולא בניר כהן.
לדבריו, הוא עובד אצל ניר. בתגובה נדרש להסביר מדוע הוא כותב לו "אתה קיבלת הנחה גבוהה מ – 70 אג'" וענה בתחילה, לגבי זהות הכותב, "מה אני, מנתח כתב יד? אולי זה כתב יד שלי" (פרו' 16/9) ולאחר מכן "דומה לכתב ידי" (שם, 11).
בשאלה למי נכתבה ההערה, ענה כי "המשמעות שניר הבעלים ידבר איתי (עם העד - .ל.ו.)" (שם, 13) ואז " כתבתי את זה למישהו אחר. אולי זה מיועד לך." (שם, 22). הוא אמר כי הוא מדבר איתו על משהו שהוא צריך לזכור אותו. לאחר מכן הודה בפה מלא כי הדבר נאמר ללקוח – הנתבעת 1 (פרוט' 17/15). הוא אמר זאת גם לגבי ההערה (פרוט' 17/18).
לדבריו, הוא לא כתב זאת בעקבות הסכסוך והמחלוקת, אלא לאחר עליית מחירי הסולר. הוא נשאל כתוצאה ממה כתב את ההערה טרם שלח אותה לנתבע 2 וענה: "אני מנסה לחשוב ולהיות אמיתי, אני יודע שאני מעדכן מדי פעם הנחות. מאז שעשינו את ההסכם הוטלו מיסי בלו גבוהים... ש... מהווים יותר מחצי המחיר". הוא פירט כי רק כשמשלמים במזומן אין סיכון. "ברגע שיש תשלום באשראי, מדובר בסיכון ענק". הוא הסכים כי ההערות על המסמך נכתבו בשלב מאוחר יותר. הוא נשאל על הקו האלכסוני בין המילים "מחירי" (או מחירון) ובין "תחנה" וענה כי אין מדובר בקו, אלא באות ל', כלומר "מחירי לתחנה" (פרוט' 18/15).
לדבריו עד אפריל 2009 לא היו זיכויים ובקשות לזיכויים כי לא היה בלו עד אז. במבט לאחור טעתה התובעת כשנתנה לנתבעת הנחה העולה על 70 אג'. ההודעות על שינויי המחירים לא נשלחו בהסכם חדש או בהודעה מטעם התובעת אלא בחשבוניות עצמן. התובעת לא שולחת הודעות כל חודש שהמחירים עולים או יורדים אלא שזה מתאזן אחד עם השני כי לפעמים המחירים עולים ולפעמים יורדים.
בשעת הדיון בקש העד להציג מסרון המאמת את דבריו אולם למרות החלטת בית המשפט כי ב"כ התובעת ידאג להמציא את המסרון לתיק (פרו' 24/21) – התוכן לא הומצא ועל כן לא קיים בשעת מתן פסק הדין.
לדברי העד אמנם לא ענה למכתבו של הנתבע 2 נספח ד' לתצהיר הרשות להתגונן אך הם נפגשו. באותה פגישה, לדבריו, לא אמר לנתבע 2 - כדבריו - כי התובעת גדלה לכמה תחנות ואי אפשר להעתר לבקשה להגדלת האשראי בלי שיתוף מנגנון של פקידות ומחשבים – אלא אמר כי ההבדל בין הנתבעת ובין מוניות הוא שמוניות קונות במזומן. מכיון שהנתבעת לא קנתה במזומן היא קבלה מחיר זול מאוד אבל לא כמו מחיר למוניות. לדבריו עד 2008 לא נתן לנתבעת מחיר זול כמו מוניות אף כי הנתבעת קבלה הנחה גדולה מאוד. העובדה שנתן לנתבעת זיכויים ("עשינו מעשה טוב" – פרו' 26/2) אינה אומרת שהסכים להנחות אלא זיכה אותה באופן חד פעמי. לדבריו ההסבר לזיכויים הוא שהנתבעת איימה שהיא הולכת לעזוב והתובעת הלכה לקראתה וקזזה סכום. מדובר בשימור לקוחות. לדבריו אין מדובר פה בדרישה להצמד להסכם אלא דרישה להנחה שהתובעת נתנה כשימור לקוחות.
לדבריו כשעברו מאשראי של 60 יום ל-15 יום אין מדובר בהחמרת תנאי אשראי אלא כתוצאה מבקשת הנתבעת.
מר רופא לא ידע לומר מה נעשה עם חשבונית הזיכוי בסך כ- 14,000 ₪ ששלחה הנתבעת לתובעת אולם התברר כאמור להלן כי התובעת לא עשתה בה שימוש ולא הזדכתה עליה כתשומה.
מטעם הנתבעים העידו נתבע 3, נתבע 2 , אלכסנדר פישמן ואלה טוקרז'בסקי.
הנתבע 3 טען שהפסיק את תפקידיו אצל הנתבעת באוקטובר 2004. החל משנת 2001 היה בפשיטת רגל. לדבריו לא היה מעורב בהסכם עם התובעת, לא היה נוכח בעת עריכתו והוא גם אינו רושם את שמו ב-ע' אלא ב-א'. את התצהיר רשם הנתבע 2 יחד עימו. הוא נשאל אם החתימה אינה חתימתו, מי זייף אותה וענה: "אבי ז"ל ואלי" (אלי – הנתבע 2, ל.ו.). לאחר מכן אמר שאם אלי היה חותם הוא היה אומר לו זאת. "אין ישר ממנו" (פרו' 29/29). לאחר מכן אמר כי "יש סבירות שאלי כן זייף ולא פעלתי ולא אפעל (נגדו – ל.ו.) לעולם" (פרו' 29/31). הוא הסכים כי קיימת סתירה בדבריו.
הנתבע גם הסכים כי הודיע לבית המשפט כי הוא יערוב לחוב של הנתבעת אם תחוייב בו.
הנתבע גם הוסיף ואמר כי בתקופה בה עבד בחברה הנתבעת הבין את מהות ההסכם לעניין ההנחות.
העד אלכסנדר פישמן העיד כי עבד אצל הנתבעת כנהג שכיר במשך שלוש תקופות: 09/2002 - 04/2003 - על אוטובוס זעיר ציבורי
08/2007 – 12/2009 - מונית
05/2010 – 11/2011 - מונית
הוא נהג לתדלק בתחנת "תפוז" באמצעות כרטיס מגנטי שהנפיקה התובעת לכל רכב בנפרד.
לדבריו מסר לו הנתבע 2 שיש לנתבעת הסכם עם התובעת לגבי מחירי התדלוק – ועל כן בקש ממנו לבדוק ולדווח לו מדי חודש את מחירי התחנה כפי שעשה הוא עצמו, כדי לוודא שהמחירים זהים למחירים בהם מחייבת התובעת את הנתבעת בחשבוניות המונפקות.
לקראת סוף 2008 דווח לו הנתבע 2 כי התובעת החלה לחייב את הנתבעת במחירים שונים, גבוהים מאלה הנהוגים בתחנת "תפוז" ובקש כי ימשיך לעקוב אחר המחירים. המחירים השתנו מדי חודש והוא נהג לבקר בתחנה כמעט כל יום ועל כן דווח לנתבע 2 על המחירים והוא רשם אותם על פתק. לאמיתו של דבר הנתבע 2 לא רשם את המחירים אלא רק אימת אותם עם המחירים שנרשמו על ידו כשהוא בקר בתחנה. העד צרף את צילומי הפתקים לתצהירו. מדובר בפתקים המתייחסים לתאריכים בשנים 2009 – 2011.
בחקירתו הנגדית הסכים כי מקור ידיעתו לגבי תוכן ההסכמים הוא ממה שמסר לו הנתבע 2. הוא אשר שלא הוא אלא הנתבע 2 כתב את הפתקים שצורפו לתצהירו. מאידך גיסא טען כי הוא מזהה את הפתקים. בחקירתו ענה כי הוא אינו זוכר אם ב5.9 המחיר היה 5.81 ₪. אולם כל חודש בדק את המחירים ואמר לנתבע 2 את הסכום. הוא הסביר ביתר פרוטרוט בחקירתו החוזרת כי בשעה שהיה נפגש עם הנתבע 2 במכוניתו היה הנתבע 2 מוציא את הפתקים הקטנים ממגן השמש ורושם על גביהם את מה שאמר לו העד.
אלה טוקרז'בסקי העידה בתצהירה כי היא בעלת עסק קטן להסעות ומועסקת כקבלנית משנה של הנתבעת מינואר 2008 ועד היום. היא משתמשת בכלי רכב שלה או של בעלה או בכלי רכב שהנתבעת משכירה לה. לדבריה היו קבלני משנה אחרים.
החל מתחילת עבודתה ועד אוגוסט 2012 (כשהסתיימו קשרי העבודה) נהגה לתדלק את רכבה בתחנת "תפוז". היא חוייבה ע"י הנתבעת באותם מחירים בהם חוייבה הנתבעת על ידי התובעת. לדבריה מסר לה הנתבע 2 כי לפי ההסכם שיש לנתבעת עם התובעת היא תשלם מחירי סולר הנהוגים בתחנת "תפוז" מעת לעת.
לקראת סוף 2008 דיווח לה הנתבע 2 כי התובעת החלה לחייב את הנתבעת במחירים הגבוהים מאלה שנהוגים בתחנה וכי הוא פועל לתיקון הדבר. לכן בקש ממנה לעקוב אחר המחירים הנהוגים בתחנת "תפוז" . היא עשתה כן והוא נהג לרשום אותם על גבי פתקים שהחזיק בקביעות במכוניתו. למיטב זכרונה במרבית המקרים היו המחירים רשומים כבר על הפתקים והוא אימת את המספרים.
היא אשרה בתחילת עדותה כי היא זו שרשמה את הסכומים בפתקים. לדבריה ראתה את אותם פתקים אצל הנתבע 2 והסכום היה זהה. העדה נשאלה מדוע כתבה בתצהיר שהפתקים נכתבו על ידי הנתבע 2 ובחקירתה הנגדית אמרה שהפתקים הם בכתב ידה. לדבריה לא הבינה את המילה "כתב יד". היא מסרה לנתבע 2 את המחירים שכתבה אך כתב היד שלו. משראתה שמדובר באותם מחירים, השליכה את הפתקים שהיא עצמה רשמה.
לדבריה כשקבלה הנתבעת זיכוי על מחירי סולר גם היא זוכתה בהתאמה. נתבע 2 הראה לה את חשבונית הזיכוי ונתן לה זיכוי.
העדה העידה כי ראתה מחירים בתחנות אחרות והייתה בטוחה שהמחירים שהיא מקבלת נמוכים יותר. לדבריה המחירים ששילמה היו בסדר בשבילה. היא לא זכרה כמה אשראי קבלה מהנתבע 2 ואמרה "בערך אולי חודש" (פרו'33/25).
כן העידה גב' טל חמו, אשר הוזמנה על ידי הנתבעים. היא עובדת כחשבת ומנהלת כספים אצל התובעת מאפריל 2006. היא עורכת דוחות כספיים/בנקים/כספים ויש לה 10 פקידות. היא אינה נכנסת לעומק של כל לקוח ולקוח. היא מכירה לקוחות בעייתיים בסכומים גדולים. לגבי שיקים חוזרים, עד 20,000 ₪ אין זה מגיע לטיפולה. היא הסבירה כי "בעית אובליגו" אינה בהכרח מתבטאת בהחזר שיקים. לדבריה בתחילת פעילותן של הצדדים זו עם זו נחשפה התובעת לאשראי של 7,000 ₪ ועם הזמן גדלה המסגרת ל-25,000 ₪. היות ומדובר בסיכון רב יותר, נוהגים לצמצם את כמות ימי האשראי. היא נשאלה מה בדבר לקוח שבאופן מצטבר משלם כמו שעון וענתה כי גם לקוחות כאלה נקלעו לקשיים לפעמים. העדה נשאלה אם היא מכירה את ההסכם וענתה כי היא יודעת על תביעה זו מלפני שנה וכי אינה מכירה את ההסכם. היא נשאלה מדוע, כשקבלה את חשבוניות הזיכוי של הנתבעת, לא הוציאה חשבונית זיכוי ולא רשמה בכרטסת, מדוע לא החזירה את החשבונית לנתבעת - וענתה כי היא אינה יודעת מה קרה במקרה של הנתבעת. יתכן והחשבונית נשלחה בדואר אך לא בדואר רשום והדבר גם אינו בטיפולה. לדבריה התובעת לא הזדכתה במע"מ בגין חשבוניות זיכוי אלה.
אכן הח"מ עברה על רשימת התשומות של אוגוסט 2012 ולא מצאה אזכור לחשבונית 3043. כמו כן נרשם באותו מעמד על כריכת תיק ביהמ"ש הסכום הכולל עליו הזדכתה התובעת במע"מ בגין אותו חודש ולאחר מכן, כשהוצג בפני הח"מ השובר המשולם, החתום בחותמת הבנק, התברר כי מדובר באותו סכום. אם כן כאמור לעיל התובעת לא הזדכתה על חשבונית הזיכוי של הנתבעת.
הנתבע 2 נחקר והעיד כי אין מחלוקת לגבי כמות הסולר שנרכשה.
לדבריו היו מספר אירועים בהם גבתה מהם התובעת סכום גבוה מדי אלא שבכל הפעמים היא זיכתה את הנתבעת, עד אשר החל חודש אפריל 2009 סטתה התובעת מההסכם ולא זיכתה את הנתבעת. ביולי 2012 הופסקה ההתקשרות.
הוא נשאל מדוע לא הפסיק את ההתקשרות מיד וחיכה 3 שנים ותשובתו היתה "התובעת היא שגררה תשובתה ויזמה פגישות שלקח חצי שנה להגיע אליהן... הסכומים לא היו כ"כ גדולים... ציפיתי .. שאשכנע התובעת..." (פרו' 42/14).
הנתבע 2 נשאל אף הוא לגבי המחלוקת של "מחירי – מחירון" כאמור לעיל: לטענתו מישהו מטעם התובעת הוסיף את הקו הארוך והפך את "מחירי" ל"מחירון".. כשנשאל מדוע שלא תאריך התובעת את ה"י" ל-"ן" ענה כי אין מלה כזו – "מחירן". אולם לדבריו אף מאיר רופא ענה שכתוב "מחירון לתחנה" אך בתחילה פרש הלוכסן כאילו הוא "ל" (לתחנה) ורק לאחר מכן תיקן עצמו ואמר שכתוב "מחירון תחנה".
הוא נשאל אם נכון לדבריו שהיה כתוב "מחירי תחנה" - דהיינו מחירים רבים – כיצד שילם, וענה כי שילם בשיק דחוי וקיים הבדל בהנחות בין תשלום באשראי ותשלום במזומן אך איתו סכמו כי ישלם באשראי לפי מחיר מזומן.
הסברו לכך שכתוב "מחירי" (דהיינו רבים) כי לנתבעת היה רכב או שניים שהשתמשו בבנזין והשאר בסולר. לדבריו בשנת 2001 כשנחתם ההסכם לא ניהל את החברה עדיין ולכן לא באה לידי ביטוי דקדקנותו.
לגבי האובליגו שגדל מ-3,000 לרכב ל-25,000 ₪ הסכים הנתבע 2 כי למרות שהוא טוען כי האובליגו היה 18,000 ₪ בלבד, לא עימת את גב' חמו עם ויכוח זה. לדבריו טען את שטען לגבי השימוש של התובעת בחשבונית הזיכוי היות וחשבונית זו לא הוחזרה לו.
בעת חתימת ההסכם לא ניתן היה לרשום בו שהמחיר יהיה מחיר מזומן כי ניתנה לנתבעת הנחה של 70 אג' לליטר, שהיא הנחה גבוהה יותר ממחיר מזומן. אולם לאחר מספר שנים, כשחלה עליה במחירי הסולר הוסכם בעל פה ("נכון, ללא חתימה בכתב" – פרו' 44/17 ) שבמקום הנחה של 70 אג' לכל ליטר תקבל הנתבעת את המחיר שניתן למוניות, שהוא מחיר בהנחה, ותמשיך לשלם שוטף+60. הסברו לכך שלמרות שלא נכתב "ממחירון המזומן למוניות" הוא אינו ממציא את דבריו הוא כי כל החשבוניות הופקו לפי מחירי מזומן למוניות עד שפרץ הסכסוך.
הנתבע 2 נשאל על כך שהתובעת לא זיכתה אותו היות והסכימה לדבריו אלא כי רצתה לשמר אותו כלקוח וענה כי הדבר לא קרה בתחילת דרכה של תחנת הדלק אלא שנים רבות לאחר מכן. יתרה מכך התובעת זיכתה את הנתבעת בדיוק במחירים שהתבקשה לזכותה.
הנתבע הבהיר כי הסבה שהתובעת לא הסכימה לזכותו היתה העובדה שהגדילה את מנגנון העובדים שלה ואת הוצאותיה ובנתה לעצמה בניין משרדים חדש וזו התשובה שהתקבלה מדוע לא לזכות אותו.
סיכום והכרעה
בתיק זה התגלעו מספר מחלוקות שאינן רלבנטיות או אינן מהותיות לתוצאתו ויש בהן להעיד יותר על המתווכחים מאשר על המחלוקות גופן.
לדוגמא טענת הנתבעים כי חתימתם כערבים זוייפה, בד בבד עם הסכמתם לערוב לחובות הנתבעת. מדובר על טענה שאינה נחוצה כלל והנתבעים יכלו להסתפק באמירת אגב. מיותר היה להתנגד לביצוע השטר נגדם בשל טענה זו. לאחר שנתן המומחה מטעם בית המשפט חוות דעתו, לא זימנוהו להחקר עליה. הנתבע 3 אף העיד כי חתימתו זוייפה אולם מי שזייף אותה הוא הנתבע 2 אף כי אינו טוען כלפיו. במצב דברים זה יצאו הנתבעים 2 ו-3 (בעקר הנתבע 2) כלא דוברי אמת, אף כי הם ממשיכים לטעון כי המומחה רק יכול להעריך אך אינו יכול לקבוע עובדתית כי מדובר בחתימתם. היות וכך גם בית המשפט, אין לו אלא אשר רואות עיניו, הרי שדבקות הנתבעים בטענה זו פועלת לרעתם.
דוגמא נוספת היא המחלוקת אם מדובר במחירי התחנה או מחירון התחנה. המחלוקת צריכה היתה להיות, אם בכלל, האם מחירי התחנה הם מחירי "דור אלון" או שהתחנה מוכרת במחירים שונים. אולם אין הבדל משמעותי בין "מחירי התחנה" ו"מחירון התחנה" כל עוד המלה "תחנה" קיימת. (לגופו של עניין נראה לבית המשפט כי אכן נרשם בהסכם "מחירי/תחנה" כטענת הנתבעים וזאת עקב הרווח הקיים בין המלה "מחירי" ובין הקו - שאינו נראה כחלק אינטגרלי מהמלה "מחירי" ואף (לו היה קו זה מהווה את האות "ן") - חסרה בין שניהם האות "ו". אולם כאמור הויכוח כלל אינו משמעותי בעיני).
דוגמה נוספת היא טענת הנתבעים בסיכומיהם כי תאריך השטר מולא תוך זמן לא סביר מפרוץ הסכסוך - רק בקיץ 2014 - כאשר בפועל ניתן לומר כי תאריך השטר לא מולא בעת פתיחת תיק ההוצאה לפועל רק מסיבות טכניות, שגויות, של התובעת, ומולא רק בהוראת בית המשפט בקיץ 2014 ויש לראות את תאריך השטר כתאריך בו הוגש השטר לביצוע או למצער תאריך 8.11.2012 כאמור, לעיל שכן אז קיימת הלימה בין התאריך ובין סכום החוב, ללא הפרשי הצמדה וריבית. ההצמדות לטענה זו והקדשת חלק ניכר מסיכומי הנתבעים לה, מהווה בעיני הצמדות לטפל - שאינה במקומה ואף לגופה אינה מוצדקת.
שני הצדדים מסכימים כי ההסכם בין הצדדים, כפי שהתנהל בשנים האחרונות, היה שונה מההסכם הנקוב בטופס פתיחת החשבון. בטופס זה משנת 2001 היה ההסכם לתשלום 70 אג' הנחה ממחירי התחנה ובאשראי של שוטף + 60.
התובעת טוענת כי לפי ההסכם החדש היה האשראי שוטף + 15 בלבד (ונעשה לבקשת הנתבעת) והמחיר החדש המשיך והיה 70 אגורות הנחה ממחירי התחנה אף כי לעתים ניתנו לנתבעת הנחות גדולות יותר מכך (ראה ההערה על גבי הטופס) ואילו הנתבעים טענו כי האשראי קוצר כנגד זאת שהמחיר (סולר) שונה למזומן למוניות.
ראשית אציין כי התגלו תמיהות בהתנהלות הנתבע 2, מנהל הנתבעת 1. הוא הותיר אמנם רושם של אדם פדנטי ביותר, אדם שעומד על צדקתו אף במחיר התמשכות ההליכים וטענה לגבי נושאים שוליים. הוא נהל מעקב מדוקדק של מחירי המזומן למוניות בסיועם של שני העדים, שעדותם לא נסתרה והותירה רושם מהימן למרות אי ההבנה שנפלה בעדות גב' טוקרז'בסקי לגבי השאלה אם היא טוענת כי הפתקים נרשמו על ידה או על ידי הנתבע 2. אני מאמינה כי המחירים הנקובים על הפתקאות שרשם הנתבע 2 נכונים.
הוא שלח מכתב מנומק ומסודר אל התובעת וצרף אליו טבלה מפורטת ביותר.
אולם אותו נתבע 2, קפדן ודקדקן ככל שיהיה, טען כי ניסה להפגש עם התובעת פעמים מספר והיא דחתה את הפגישות, דבר שהשהה את הפרדותו ממנה. אך לא הציג ולו מסמך אחד התומך בטענה זו כגון התכתבות במיילים או סמסים או פגישות ביומן שבוטלו.
יתרה מכך הנתבע האשים את העובדה כי תוכן ההסכם החדש לא נרשם בדקדקנות ובמפורש בהסכם המקורי בכך שלא הוא ניהל את החברה בשעת חתימת ההסכם אולם לאחר שהתגלעו מספר סטיות בין המוסכם, לדבריו, בעל פה, בינו ובין התובעת, לא טרח אף אז לתקן את ההסכם ולעדכנו. אמנם הוא הסביר זאת ביחסי האמון ששררו בין הצדדים והעובדה ש"התובעת מצאה לנכון לזכותנו בכל מקרה בו סטתה (דבר המראה) שהאמון היה מוצדק" (פרו' 43/22-23). אולם מצופה היה שידאג לעדכן הסכם שכבר לא היה רלוונטי כלל החל משנת 2005 לפחות כשהחל לנהל את החברה, ואם לאו אזי בשנת 2008 - עת החלה התובעת "לסטות" מההסכם בעל פה.
יתרה מכך בעבר הגיעו ההפרשים בין החיוב ובין מה שטענה הנתבעת כי עליה לשלם - לכמה אלפי ₪ בודדים, אולם כעת אפשרה הנתבעת להפרשי החוב להגיע לסכום גדול יחסית, של כ-8,396.15 ₪ טרם פנתה אל התובעת בכתב בתאריך 21.7.11 (נספח ד' לבר"ל) ולמעלה משנה נוספת טרם הודיעה לה באופן חד משמעי (בתאריך 14.8.12)כי לא תשלם לה הן את סכום זה והן סכום הנוסף שהצטבר מאז (בסך כולל של 13,929.13 ₪) - והעבירה לה את חשבונית הזיכוי ואת השיק המהווה לדעתה את היתרה לתשלום. אף בתקופה זו, כעולה מהכרטסת שצרפה התובעת, המשיכה ושילמה לתובעת את הסכומים שנדרשה כסדרם.
לאחר ולמרות שיקולים אלה, לרבות העובדה כי הנתבע כן חתם על שטר החוב כערב וגירסתו הופרכה, ולמרות ערעורו לבית המשפט המחוזי שנדחה, החלטתי לקבל את גירסת הנתבעים, מהנימוקים כדלקמן:
ראשית - אם נבחן את הסכום, כולל מע"מ, בו חוייבה הנתבעת בגין התקופה הרלבנטית (מפברואר 2009 ועד יולי 2012) – 721,497 ₪ - הרי שהסכום אותו דרשה הנתבעת כי התובעת תזכה - מהווה 1.9% מסכום זה – שיעור נמוך יחסית.
שנית - מול רישומיה המדוקדקים של הנתבעת, לא הציגה התובעת דבר. היא אף לא הציגה מהם מחירי התחנה או מחירי דור אלון בתקופה הרלבנטית, חוץ מהמחירון אותו הציגה כתגובה להחלטתי בו נקוב מחיר הסולר כ-15.64 ₪ כך שאין אנו יודעים על סמך מה בססה את חיוביה.
שלישית - במכתבו מ-12.1.09 כתב הנתבע 2 לתובעת מפורשות מהם תנאי ההסכם בין הצדדים – התנאים עליהם חזר בתביעה זו, לאורך כל הדיונים – והתובעת לא הציגה כל מסמך או אישור כי היא מתנגדת לאמור במכתבו של הנתבע 2 או מערערת עליו.
רביעית - האמנתי לנתבעת כי הזיכוי שבוצע בעבר בוצע עקב כך שהתובעת השתכנעה כי הנתבעת צודקת בחשבונותיה. לו רצתה התובעת לזכות את הנתבעת משיקולים של שימור לקוח או עקב יחסים טובים, מן הסתם היתה מזכה אותה בסכום עגול כלשהו ולא בסכום הכולל אף אגורות והמתאים במדוייק לחשבונות שהציגה בפניה הנתבעת.
יתרה מכך, היות ולא צורף לזיכוי מדוייק זה, שהתקבל בעקבות מכתבו המדוייק של הנתבע 2 - כל מסמך/מכתב לוואי המעיד אחרת, אני מוצאת כי על התובעת הראיה כי הזיכוי המדוקדק נעשה מתוך רצון טוב בלבד/שימור לקוח ולא בשל ההסכם המתוקן בין הצדדים. התובעת לא הרימה נטל זה. לגבי עמידת התובעת בתנאי ההסכם המקורי מ-2001 אין אפשרות לבחון דבר זה - בהעדר הצגת מחירי התחנה במועדים הרלבנטים כך שניתן יהיה להפחית מהם את אותם 70 אג' לליטר כפי שטוענת התובעת.
מתברר כי בין המועד בו נחתם ההסכם ב-2001 ועד 2008 חל שינוי במחירי הבלו לסולר (דבר שגרר – אמנם לא לבדו - עליית מחיר של הסולר ב- 286% (מול עליית מחיר הבנזין ב-78% בלבד) - ראה לעניין זה דו"ח בדבר תוצאות הרפורמה לצמצום פערי המיסוי בבלו בין בנזין לסולר (נכתב על ידי אליעזר שוורץ, כלכלן, המחלקה לפיקוח תקציבי של כנסת ישראל, 30.62008 - https://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m02123.pdf) .
התובעת עצמה מסכימה כי מחירו של הסולר אינו מפוקח והיא גובה לפי מחירי דור אלון.
נראה סביר איפוא כי צודקת הנתבעת וכי המחירים עליהם הוסכם בין הצדדים היו שונים מהמחיר המקורי של 70 אג' הנחה ממחירי התחנה שהופכים להיות בעלי משמעות שונה כשהמחיר ממנו מופחתות אותן 70 אג' הוא 7.38 ₪ (ראה הדו"ח הנ"ל, עמ' 5) כפי שהיה המחיר ב-2008 מול המחיר בשנת -2002 שהיה בסביבות 1.91 ₪ (ראה עמ' 6 לדו"ח). הפחתה של 70 אג מ-1.91 ₪ משמעותה הפחתה של 36% בו בזמן שהפחתה של 70 אג מ-7.38 מהווה הפחתה של 9.4% בלבד.
מנהל התובעת הסכים בתצהירו כי לעתים ניתנה לנתבעת הנחה של מספר שקלים אפילו (סעיף 12 לתצהירו), דבר היכול לבטא את השינוי שחל בסכום ההנחה כנגד הותרת שיעורה על כ- 36%.
נלקחת בחשבון העובדה כי מחיר המחירון ההתחלתי היה נמוך מהמחיר המצויין בדו"ח והוא נע סביב האמור בחיובי החברה כמופיע בטבלה שנשלחה על ידי הנתבעת (4-5 ₪ לליטר) – אולם סביר כי אף בשנת 2001 היה המחיר שונה ונמוך מהאמור בדו"ח.
חמישית - אם נביט על ההפרשים להם טוענת הנתבעת במכתבה, בין המחיר אותו גבתה התובעת והמחיר שהיה עליה לגבות, לליטר, מדובר בהפרש של 8 אגורות, 5 אגורות, 12 אגורות, ועד 32 אגורות. הפרש נמוך בהרבה מ-70 אג' לליטר האמור בהסכם. הנתבעת הגונה מספיק לציין זאת מחד, ואף מכניסה לחישוב מקרים בודדים בהם חוייבה במחיר שהוא נמוך מהמחיר שנרשם בפתקים (כגון בספטמבר 2009), מאידך.
ששית - מנהל התובעת טען כי הקטנת ימי האשראי נבעה מבקשת הנתבעת. לא מצאתי סבירות בדבר זה אשר הנתבעת מכחישה. לו היתה התובעת כורכת דבר זה בהסכמתה לחייב את הנתבעת בסכום נמוך, משמעותי , מאשר הסכום המקורי עליו סוכם, כנגד הסכמת הנתבעת להקטנת האשראי, ניתן היה לקבל טענה זו - אולם המנהל טען (סעיף 11 לתצהירו) כי הנתבעת בקשה להקטין את מס' ימי האשראי בלא שהיא כורכת בקשה זו בשום בקשה אחרת זולת המלים " לאחר שהיתה עליה גדולה של מחירי הסולר". בחקירתו הנגדית הסביר טענה זאת במלים: ”עובדתית, לא הייתי יכול לשנות לך אם לא היית מסכים" (פרו' 23/22).
עובדתית, קיים הבדל בין "מסכים" ל"מבקש". מנהל התובעת הודה למעשה כי לא מדובר בבקשת הנתבעת אלא בהסכמתה.... לדרישת התובעת. אם כן ברור כי בשינוי תנאי הסחר: היה "תן" והיה "קח". מול הסכמת הנתבעת להקטין את תנאי האשראי התקבלה הסכמת התובעת להקטנת התשלום עצמו ולא נסתרה טענת הנתבעים כי מדובר בהקטנה למחיר מזומן למוניות .
שביעית - אף את העובדה כי הנתבעת המשיכה לשלם את החשבונות כסדרם למרות שהיא טוענת כי התובעת מחייבת אותה ביתר ניתן לפרש, מחד גיסא - כפועל לרעת הנתבעת (כביכול הסכימה לחשבונות אלה) - ומאידך גיסא כמעיד על יושרה הקיצוני של הנתבעת, שהמשיכה בתשלומיה כסדרם עד אשר השתכנעה סופית כי התובעת אינה מתכוונת להיעתר לדרישתה.
שמינית – נכון הוא כי הנתבעים הם שהזמינו את גב' חמו, העובדת אצל התובעת, להעיד. ניתן היה לומר כי היה עליהם להזמין את הפקיד שעסק בענייניה של הנתבעת באופן ישיר. אולם גב' חמו העידה על עצמה כי תפקידה אצל התובעת הוא בכיר. היא חשבת ומנהלת כספים אשר יש לה 10 פקידות. היא טענה כי אינה נכנסת לכל עניין ודבר ולא עניינו של כל לקוח זוכה לתשומת לבה. אולם נראה כי יכלה לברר פרטים מדוייקים לגבי עניינה של הנתבעת לפני שהעידה בתיק זה, אצל אחת מאותן 10 פקידות ובמיוחד אצל זו המטפלת לדבריה בתעודות החיוב (פרו' 29/7). במקום זאת נקטה גישה של ריחוק וחוסר ידיעה - עלה מדבריה העדר התעניינות אפילו. היא טענה כי לא נברה בתיקה של הנתבעת ודברה כללית על נהלים, אף כי מדובר במקרה שבגינו נתבקשה לבוא לבית המשפט ולהעיד, על מנת לשפוך אור על הסוגיה ולהגיע לחקר האמת. בודאי שהרושם שהתקבל מעדותה לא יכול היה להכריע תיק זה , אולם הוא הוסיף לרושם הכללי שהתקבל מהתנהגותה של התובעת אשר לא נראה כי טרחה יתר על המידה להציג בפני הנתבעת את המקור לחיובים בהם חייבה אותה , ולא נקטה את אותה אמת מידה של שקיפות והגינות שהנתבעת עצמה נקטה בהן - כשלקחה בחשבון חישוביה גם סכומים בהם היה עליה להפחית מהזיכוי אותו דרשה.
לאור האמור לעיל אני קובעת כי החישוב אותו עשתה הנתבעת מדוייק ומהווה סיכום סופי של חובה לתובעת. על כן אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעים בסך כולל וגלובלי של 2,500 ₪. לקחתי בחשבון לעניין הוצאות אלה את הדברים הבאים:
הנתבעים אינם מיוצגים.
התארכות ההליכים, לא מעט בשל התנהלות הנתבעים המפורטת לעיל.
התשלום שעל הנתבעים לשלם לתובעת בסך 2,400 ₪ + מע"מ עבור מחצית שכרו של המומחה, עו"ד יונתן נפתלי.
הוצאות העדה גב' טוקרז'בסקי בסך 500 ₪ ששולמו על ידי הנתבעת.

זכות להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת פסק דין זה.
התנצלותי על משך הזמן שארכה כתיבת פסק דין זה.

ניתן היום, י"ט ניסן תשע"ז, 15 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ניר - סול סוכנויות ושיווק בע"מ
נתבע: יענקלה נ. סחר בע"מ ח.פ.
שופט :
עורכי דין: