ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יהודית מגנזי נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת דגית ויסמן
נציג ציבור (מעסיקים), מר אבי איילון

התובעת
יהודית מגנזי
ע"י ב"כ עו"ד ינון תמרי
מינוי לפי חוק הסיוע המשפטי, תשל"ב – 1972
-
הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד עדי וידנה

פסק דין

1. השאלה המתעוררת בהליך זה היא האם יש לראות בתובעת כמי שנפגעה ביום 4.1.15 בדרכה מהעבודה לביתה.

2. להלן הרקע העובדתי שאינו שנוי במחלוקת:

א. התובעת, ילידת 1950, עבדה בטיפול בקשישות, המתגוררות ברמת גן.
ב. התובעת מתגוררת בעיר בני ברק.
ג. ביום 4.1.15, לאחר שסיימה את יום העבודה, התובעת נסעה באוטובוס חזרה מהעבודה לכיוון ביתה, בקו אוטובוס 82, המוביל הן לביתה של התובעת והן לבית בתה של התובעת, המתגוררת בפתח תקווה .
ד. התובעת לא ירדה בתחנה שליד ביתה, אלא המשיכה בנסיעה לכיוון ביתה של בתה. לאחר שירדה מהאוטובוס, התובעת נפלה ונפצעה.

3. לטענת התובעת, כיוון שנהגה לנסוע ישירות מהעבודה אל בנותיה, המתגוררות זו בסמוך לזו, דרך קבע ולפחות פעמיים בשבוע, יש לראות בנסיעה לבית של בתה כנסיעה למעון ויש להכיר בפגיעה של התובעת כ"פגיעה בעבודה". עוד נטען כי יש לראות בביתה של הבת כ"תחליף מעון" עבור התובעת.

4. לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה, כיוון שהתובעת הודתה שנסעה לבתה, על מנת לסייע לה בעבודתה כספרית. עוד נטען כי המחוקק קבע שרק הדרך חזרה מהעבודה אל המעון מבוטחת, בעוד שהתובעת חלפה על פני ביתה והמשיכה בדרכה אל בית בתה. על כן אין מדובר בפגיעה בדרך, המוכרת על פי הדין.

דיון והכרעה
5. בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה –1995 (להלן – החוק) הוגדרה "פגיעה בעבודה" כתאונת עבודה או מחלת מקצוע. תאונת עבודה הוגדרה בחוק כ -

"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו."

כלל זה הורחב לחריגים המנויים בסעיף 80 לחוק, כאשר לעניינו רלוונטי סעיף 80(1) הקובע –

"רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם –
(1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;"

כיוון שאין חולק שהתובעת נפגעה בסוף יום העבודה, בעת שובה מהעבודה, חלה החלופה "מן העבודה למעונו". בהתאם, יש לבחון אם ניתן לראות בבית בתה של התובעת כ"מעון" של התובעת.

לדעתנו יש להשיב לשאלה זו בשלילה. להלן נפרט את הנימוקים לקביעה זו.

6. בפתח הדיון נשוב ונזכיר שעסקינן במקרה של חזרה מהעבודה ולא בהליכה אל העבודה. בעוד שבהליכה או נסיעה אל העבודה, ניתן להכיר בתאונה אם היא אירעה בדרך מהמעון או "ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו", בדרך שהיא חזרה מהעבודה, הדרך שסיכוניה מבוטחים בענף נפגעי עבודה היא הדרך מהעבודה למעון או ממקום עבודה אחד למשנהו. היינו, לא קיימת החלופה של "מקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו".

7. אין בראיות עיגון לכך שניתן לראות בבית בתה של התובעת כ"מעון" של התובעת.
הגדרת המונח "מעון" שבסעיף 80(1) לחוק נדונה בפסיקה במספר מקרים.
בדב"ע לד/105- 0 שוורץ - המוסד לביטוח לאומי, פב"ל כרך י"ג, ע' 85, 89 נקבע כך:

"'מעון' של אדם הוא מקום מגוריו, מקום בו הוא מצוי בחיי יום יום, מקום משם הוא יוצא לעבודתו ועסקיו ולשם הוא חוזר בגמר עבודת היום, מקום שם גרים בני ביתו, והוא רואה אותו כ'ארמונו', ועושה ככל שידו משגת שינעם לו ולבני ביתו להתגורר בו. אמת, יכול, ואדם יתגורר זמנית גם מחוץ למעונו הרגיל, ויהא זה מעון קיץ או חורף או אפילו בית מלון או בית קרובים, אך מקום זה חייב להיות מעון חליף של המעון הרגיל, ולא מקום בו הוא רק אורח נטה ללון, ובגמר שהותו למנוחה ולמטרה אחרת הוא חוזר למעונו...""

הדברים הובאו בהסכמה בדב"ע מג/ 0-132 מלמד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 237 (1984) וגם בעניין ברזילי הנזכר בסיכומי התובעת (דב"ע 330/97 ברזילי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לה 567 (1999)).

בדב"ע מה / 0-152 המוסד לביטוח לאומי – כהן, פד"ע יז 225 (1986) נפסק:

"עיון בסעיף מראה, כי המחוקק מבחין בין 'מעון' למקום בו לן מבוטח. ללמדך - לא כל מקום בו לן המבוטח הוא 'מעון'. מעון הוא המקום בו מרכז חייו של המבוטח, ולא מקום בו הוא מצוי לעתים.
בדב"ע מד/81- 0 [1] נדונה השאלה, היכן 'מקום מגוריו' של סטודנט באוניברסיטה בירושלים, רווק המתגורר במעונות הסטודנטים בירושלים, והנוסע לבאר-שבע מדי יום חמישי ושוהה בה עד יום א' בצהריים. בשהותו בבאר-שבע גר הסטודנט בבית הוריו, ועובד לפרנסתו בעירית באר-שבע. באותו עניין קבע בית-הדין, כי 'מרכז חייו' של הסטודנט הוא בירושלים, ולכן - מקום מגוריו בירושלים.
אף לענייננו ניתן לקבוע, כי מרכז חייה של המשיבה הוא בירושלים, עיר בה שכרה דירה ובה היא מנהלת עסק לפרנסתה, ומכאן, כי מעונה של המשיבה בירושלים. העובדה, שהיא נוסעת לבית הוריה בחגים ומדי מספר שבועות, אינה הופכת את דירת הוריה למעונה-היא; כשם שהעובדה, שהדירה שבה היא מתגוררת היא בשכירות חודשית, אינה פוגמת ב'קביעות' הנדרשת ממעון.
ממסכת העובדות אף לא ניתן להסיק, כי למשיבה שני 'מעונות'. המערערת לא השכילה להראות, כי לה 'פינה' קבועה משלה בבית הוריה..."

בדב"ע מח/ 0-165 דגני – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 228 (1989) נפסק:
"טוב לחזור, לעת מצוא - ועת זו אכן מצויה בענייננו - למשמעות התיבה 'מעון' בפי שהותוותה על-ידי הפסיקה:ב א) בעב"ל 17/57[1] עמדו לראשונה על כך שהמחוקק ראה להשתמש במלה 'מעונו' ולא 'ביתו' או 'דירתו', והוסבר שהטעם לכך הוא ששומה היה על המחוקק להתחשב במקרים הלא כל כך נדירים בהם המבוטח מתגורר זמנית במעון ארעי – 'אשר משם הוא יוצא לעבודתו אשר לשם הוא חוזר ממנה ... כל מקום אחר אשר אליו הוא מגיע בדרכו לעבודתו ואשר שם הוא משתהה, ואחר כך יוצא ממנו בדרכו למקום עבודתו, איננו 'מעון' במובן החוק אלא מקום הפסקה של ממש'" (שם [1] בע' 139)
ב) בעב"ל 3/68 [2] התרכז הדיון בתחומו הפיזי של המעון וצוטטה ההגדרה שבמילון גור: ו'בית ומושב, משכן לאנשים או לבעל חיים, מדור'. בית הדין ציטט עוד מהמילון: "כשמונח זה מתייחס למעון ה' הוא כינוי לבית האלוהים, 'לבית המקדש'", והוסיף: 'בוודאי שאין זה כולל את כל שטח הר הבית' (שם [2] בע' 42);
ג) מתוך דב"ע לד/105- 0 [3]: 'מעונו של אדם הוא מגוריו, מקום בו הוא מצוי בחיי יום-יום, מקום משם הוא יוצא לעבודתו ועסקיו ולשם הוא חוזר בגמר עבודת היום, מקום שם גרים בני ביתו, והוא רואה אותו כ'ארמונו', ועושה ככל שידו משגת שינעם לו ולבני ביתו להתגורר בו' (שם [3], בע' 89)."

8. לסיכום הפסיקה שהובאה לעיל, "מעון" הוא מקום המשמש מרכז חייו של המבוטח, מקום שבו הוא רואה אותו כ'ארמונ ו', עושה ככל שידו משגת שינעלבני בית ו להתגורר בו ושבו יש ל מבוטח "פינה" קבועה משל ו. כל זאת בניגוד ללינה במקום שהמבוטח נמצא בו כ"אורח נטה ללון" או מקום בו הוא נמצא רק לעתים.

9. לאור הגדרתו של המונח "מעון", אין מנוס מדחיית התביעה.

ראשית, לא נטען ואף אין ראשית ראיה לכך שהתובעת לנה שלא במעונה שלה, בעיר בני ברק. התובעת לא טענה שהיא מתגוררת אצל בתה, בעיר פתח תקווה, וגם לא העידה שהיא לנה שם מעת לעת. על פי העדויות, התובעת נוסעת מספר פעמים בשבוע אל בנותיה, ישירות לאחר יום העבודה ומדובר בשגרת יומה של התובעת, כחלק מהקשר שבין התובעת ובין בנותיה.

באותו היום, התובעת נסעה לבתה ליז, לשם סידורים אישיים. כך מסרה התובעת לחוקר (שורות 33-35) – "התוכנית שלי היתה לקחת אוטובוס ולנסוע לבת שלי ששמה ליז, ליז היא ספרית ועובדת בביתה. אני רציתי לעשות אצלה חפיפה וצבע לשיער שלי ואח"כ התכוונתי לחזור לביתי."

למרות שבעדותה בבית הדין התובעת ניסתה למסור גרסה שונה, לפיה נסעה על מנת לעזור לבתה הספרית, גם מגרסה זו עולה כי מדובר היה בביקור לא ארוך ולא מעבר לכך (עמוד 4 לפרוטוקול, שורה 6). התובעת לא לנה בבית בתה וגם לא התכוונה ללון שם.

אף בתה של התובעת, גב' דורית חוגי, אישרה שאמה נהגה לבקר את אחותה מדי שבוע. היינו, ביקור משפחתי ולא מעבר לכך.

לא ניתן להסיק מהעדויות שנשמעו כי יש לראות בביתה של הבת ליז "מעון" של התובעת. זאת במיוחד כאשר על פי העדויות, התובעת נהגה לנסוע לעיתים לבת אחת ולעיתים לבת השניה, כיוון שהתגוררו זו בסמוך לזו. היינו, השאלה לאן היו פניה של התובעת מועדות באותו יום שבו נפגעה, היתה מקרית ובאותה מידה, יכלה לבחור לנסוע באותו יום לבתה השניה.

10. התובעת נסמכה בסיכומיה על הנפסק בעניין ברזילי שנזכר לעיל. באותו עניין מדובר היה במנוּחה במהלך יום העבודה, כאשר התובעת עבדה יום עבודה מפוצל. בית הדין קיבל את התביעה כיוון שראה בבית אמה של התובעת, כ"מעון ארעי". על רקע זה, נפסק "שבנסיבות מסוימות ניתן לראות בשהותו של מבוטח בהפסקת הפיצול במעון אחר, שאינו מקום מגוריו, כשהות ב"תחליף מעון", שכמוהו כשהות ב"מעון", כמשמעותו בסעיף 80(1) ל חוק הביטוח הלאומי. נסיבות אלה הן, דרך משל, כאשר אדם גר במרחק רב ממקום העבודה ונסיעתו למקום מגוריו, קרי למעונו, בהפסקת הפיצול אינה כדאית ואולי אף אינה אפשרית."

בעניינה של התובעת, אין כל עיגון בראיות לכך שביתה של הבת שימש את התובעת כ"מעון ארעי". עצם העובדה שהתובעת חלפה על פני התחנה בה היתה אמורה לרדת, אם פניה היו מועדות לביתה שלה, והמשיכה בנסיעה לכיוון ביתה של הבת, עומדת בסתירה לטענה כי מדובר במעון ארעי (זאת בשונה מהנסיבות בעניין ברזילי, שם התובעת נחה בבית אמה, במהלך יום עבודה מפוצל). מכל מקום, על פי הנמקתו של בית הדין הארצי בעניין ברזילי, הקביעה לפיה מקום מסוים אליו המבוטח פונה בהפסקת פיצול היא מעון ארעי, נכונה לנסיבותיה. לפיכך, אין בנפסק שם לייתר את הדיון בעניינה של התובעת, על פי הנסיבות שהוכחו לגביה. כאמור, על פי העובדות שהוכחו בעניינה של התובעת, דירת בתה אינה מרכז חייה, גם לא באופן זמני.

11. סוף דבר – התביעה נדחית.

כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ' ניסן תשע"ז, (16 אפריל 2017), בהעדר הצדדים.

אבי איילון
נציג ציבור (מעסיקים)

דגית ויסמן, שופטת


מעורבים
תובע: יהודית מגנזי
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: