ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ד"ר משה וינברג ושות' נגד אבשלום הולצברג :

החלטה בתיק רע"א 2423/17

לפני: כבוד השופט מ' מזוז

המבקשת:
ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים

נ ג ד

המשיבים:
1. אבשלום הולצברג

2. תחנת דלק נווה שלום בע"מ

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' יפרח) מיום 1.3.2017 בע"א 13348-06-16

בשם המבקשת: עו"ד אופיר שדה

בבית המשפט העליון

החלטה

1. בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' יפרח) מיום 1.3.2017 בע"א 13348-06-16, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ר' ערקובי) מיום 1.5.2016 בת.א. 14102-01-16.

2. המבקשת, חברת עורכי דין, הגישה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה נגד המשיב 1 (להלן: המשיב) ואשתו, לתשלום שכ"ט עו"ד בסכום של כ- 161 אלף ₪, מכוח התחייבותם החוזית של האחרונים. ביום 12.6.2007 קיבל בית משפט השלום (השופטת א' כהן) את התביעה במלואה, אך ביום 26.3.2010 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ר' לבהר שרון) את ערעורם של המשיב ואשתו, ופסק דינו של בית משפט השלום בוטל. בית משפט השלום שב ונדרש לתביעה, כאשר המחלוקת שעמדה להכרעתו הייתה סוגיית היריבות, קרי האם המשיב ואשתו התחייבו לשלם למבקשת שכ"ט עו"ד, או שמא ההתחייבות הייתה מצד המשיבה 2 (להלן: המשיבה הפורמאלית) בלבד. ביום 27.6.2013 קיבל בית משפט השלום (השופטת הבכירה ח' ינון) את תביעתה של המבקשת וחייב את המשיב ואשתו לשלם את סכום התביעה. המשיב ואשתו ערערו גם על פסק דין זה, וביום 26.10.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורם, תוך שקבע כי אין כל יריבות בין המבקשת לבין המשיב ואשתו, אלא בין המבקשת למשיבה הפורמאלית בלבד (להלן: ההליך הראשון).

3. לאור פסק הדין בערעור, הגישה המבקשת ביום 7.1.2016 תביעה נגד המשיבה הפורמאלית, בעילה חוזית, וכן נגד המשיב, בעילת המימון הדק (להלן: ההליך השני). המשיבים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, כאשר המשיב ביקש לסלק את התביעה נגדו גם מחמת העדר עילה ומעשה בית דין. ביום 1.5.2016 דחה בית משפט השלום בתל אביב-יפו את הבקשה לסילוק על הסף שהגישה המשיבה הפורמאלית, אך קיבל את זו של המשיב. בית המשפט קבע כי התביעה נגד המשיב התיישנה, שכן עילת התביעה נגדו קמה כבר בשנת 2006, בעוד שהתביעה הרלבנטית הוגשה כאמור רק בשנת 2016, מבלי שמרוץ ההתיישנות להגשתה נעצר בשום שלב. כן נקבע, כי היה בידי המבקשת למצות את זכויותיה מול המשיב כבר במסגרת התביעה שבהליך הראשון, אשר המסכת העובדתית שלה זהה לזו שנטענה במסגרת התובענה בהליך השני. בית המשפט קבע כי משנדונה התובענה נגד המשיב במסגרת ההליך הראשון והוכרעה לגופו של ענין, הרי שקיים כלפי המשיב מעשה בית דין, והמבקשת, אשר לא עתרה לפיצול סעדים, אינה יכולה להגיש תביעה חדשה לתשלום אותו סכום שכר הטרחה בעילה חדשה.

4. המבקשת לא השלימה עם פסק דינו (החלקי) של בית משפט השלום, והגישה עליו ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם יונח כי אכן לא היה מקום לדחיית התובענה בהליך השני מחמת מעשה בית דין, הרי שיש לקבוע כי התביעה נגד המשיב התיישנה. בין היתר, דחה בית המשפט את טענת המבקשת כי מרוץ ההתיישנות של התביעה בהליך השני החל רק ביום 26.10.2015 - הוא מועד מתן פסק הדין בערעור במסגרת ההליך הראשון, בגדרו התקבלה טענת המשיב ואשתו להעדר יריבות עם המבקשת. בית המשפט קבע כי מועד מתן פסק הדין האמור אינו מועד התגבשותה של עילת התביעה של המבקשת נגד המשיב בגין מימון דק, אלא המדובר ב"מועד אקראי גרידא, שדבר אין בינו לבין רכיבי עילת התביעה נגד המשיב...". עילת התביעה נגד המשיב בגין מימון דק התגבשה במועד שבו נתקיימו היסודות החיוניים להקמתה, אשר בית המשפט קבע שחל בשנת 2004. התקופה החוקית להגשת התביעה לפי עילה זו חלפה אפוא זה מכבר, ומשכך התביעה התיישנה. בית המשפט ציין כי במועד הגשת התביעה במסגרת ההליך הראשון "לא היה דבר שמנע את המערערת [המבקשת - מ.מ] מהגשת תביעה הן נגד המשיב ואשתו והן - למצער לחלופין - נגד המשיבה הפורמאלית לפירעון החוב נושא הסכמי שכר הטרחה" (ההדגשות במקור). על כן, ומאחר שלא מצא כל ממש בטענותיה האחרות של המבקשת, דחה בית משפט קמא את הערעור שהגישה.

5. כעת מונחת לפני בקשה תמציתית לרשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו האחרון של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשת, הבקשה מעלה "שאלה בעלת חשיבות עקרונית ועניינית לבעיה המשפטית, וייתכן אף חשיבות ציבורית", שהיא "האם בירור טענת חוסר היריבות אינה עוצרת את מניין הימים כלפי היריבות החדשה כך שבפועל נוצרת פגיעה משמעותית בבעל דין הזכאי לסעד מבית המשפט אך 'הימר' על הסוס הלא נכון?". לגופו של ענין, טוענת המבקשת כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי עילת התביעה שנגד המשיב התיישנה. זאת, מאחר שטרם מתן פסק הדין בערעור במסגרת ההליך הראשון, לא יכולה הייתה המבקשת לתבוע הן את המשיב ואשתו והן את המשיבה הפורמאלית ולטעון כי שלושתם אחראים כלפי המבקשת, שכן אלו "טענות מנוגדות הסותרות אחת את השנייה ונופלות בגדרו של ההשתק השיפוטי". משכך, טוענת המבקשת כי "... מיום הגשת ההליך הראשון (4.4.2006) ועד ליום מתן פסק הדין בערעור (26.10.2015), מרוץ ההתיישנות עצר משום שלא ניתן היה לפעול כנגד המשיבה הפורמאלית".

6. הבקשה מהווה חזרה על טענות שנטענו (ונדחו) בבתי משפט קמא, ודינה להידחות אף בלא צורך בקבלת תשובה מטעם המשיבים.

7. עילת התביעה נגד המשיב בגין מימון דק התגבשה בשנת 2004, אך המבקשת תבעה את המשיב בגינה אך ורק בשנת 2016, מועד בו עילת התביעה כבר התיישנה. כפי שקבע בית משפט קמא, אין למבקשת להלין אלא על עצמה על שבחרה "להמר על הסוס הלא נכון" (כלשונה) ולתבוע במסגרת ההליך הראשון אך ורק את המשיב ואשתו בעילה חוזית, במקום לכלול בתביעה גם את המשיבה הפורמאלית, ולו כנתבעת חלופית בעילה חוזית, ולצדה את המשיב בעילת מימון דק. אין ענייננו אפוא בבקשה המעוררת שאלה משפטית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, והיא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

8. סוף דבר: הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,500 ₪.

ניתנה היום, ‏כ"ג בניסן התשע"ז (‏19.4.2017).


מעורבים
תובע: ד"ר משה וינברג ושות'
נתבע: אבשלום הולצברג
שופט :
עורכי דין: